מאז י' בשבט תשי"א הדגיש הרבי שנדרשת עבודה ועשייה עצמית של כל אחד ואחד * הרבי תבע שהחסידים יעבדו באופן של 'אתערותא דלתתא' * גם בעבודת השליחות ובתי חב"ד אמר ש"הדבר תלוי ברצונו של כל אחד ואחד" * בהדפסת המשך תער"ב ביקש הרבי אחריות משותפת של חסידים * בזירוז הגאולה הדגיש שזה שייך לעבודת אנשים, נשים וטף ואחר-כך הוסיף: "עשו כל אשר ביכולתכם"
מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר
י' בשבט תשי"א. לאחר שהרבי סיים את אמירת המאמר 'באתי לגני' אמר ('תורת-מנחם – התוועדויות' כרך ב, עמ' 212 ואילך; 'ימי מלך' כרך ג, עמ' 1148):
כעת הקשיבו יהודים!
בכלל בחב"ד היתה התביעה שתהיה עבודתו של כל אחד ואחד בעצמו, ולא להסתמך על הרביים... אנו, חב"ד, צריכים לעבוד כולנו בעצמנו, ברמ"ח אברים ושס"ה גידים של הגוף, וברמ"ח אברים ושס"ה גידים של הנשמה.
"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". אינני משתמט חס-ושלום מלסייע, לסייע כפי היכולת, אבל כיוון שהכול בידי שמים חוץ מיראת-שמים, הרי אם לא תהיה העבודה לבד, מה יועילו זה שנותנים "כתבים", מנגנים ניגונים ואומרים "לחיים".
הרבי [=הריי"צ] היה אומר לפעמים "אל תכניסו ציפורים לחיקכם"... על כל אחד להפוך בעצמו את השטות דלעומת-זה ואת רתיחת הנפש הבהמית – לקדושה...
ופשיטא שבעשיית הדירה לו יתברך בתחתונים – צריכים להשתתף כולנו, וכל בני-ישראל. כל אחד צריך לעשות בעצמו, למלא את שליחותו.
צריך לבוא בהצעה
הרה"ח איש האשכולות ר' אוריאל צימר סיפר בשעתו, כי כשנכנס בפעם הראשונה ל'יחידות' אמר לרבי: 'הנני'. כמה שנים לאחר-מכן, בחודש אייר תשי"ז, זכה ל'יחידות' בת שעתיים וחצי (משעה 2:30 עד 5:00 לפנות בוקר). בעיצומה של ה'יחידות' אמר לו הרבי:
עתה ברצוני לתבוע מכם ("איצט וויל איך ביי אייך מאָנען"), ואמר שצריך לנצל את כישרונותיו.
והשיב ר' אוריאל צימר כי עוד ב'יחידות' הראשונה אמר לרבי "הנני".
אמר לו הרבי: הסדר הוא שצריך לבוא בהצעה (בחינת אתערותא דלתתא – הערת ר"א צימר)...
"גזור שתיבנה!"
דברים ברורים בעניין היציאה ל"שליחות" אמר הרבי לראשונה בשבת בראשית תשכ"א ('תורת-מנחם – התוועדויות' כרך כט, עמ' 134):
אין להמתין עד שיקראוהו פנימה ויורו לו לנסוע למקום פלוני, אלא ביודעו שרצונו של הרבי להפיץ חסידות בכל קצווי תבל, עליו לקחת את ה"מפה", ולחפש היכן נמצאת מדינה או עיר שהפצת המעיינות שם עדיין אינה בשלימות, הוא מוכשר לפעול שם, ואז עליו לגשת ולהציע את עצמו ולומר "מדינה פלונית חריבה והיא שלך גזור שתיבנה"!
ד' האמות של רבינו נשיאנו
כמה ימים לפני כן, בשמחת בית-השואבה (שם, עמ' 90), איחל הרבי:
ויהי-רצון שלא ימתינו להוראה באופן של "גזירה גזרתי, חוקה חקקתי", אלא יציעו עצמם שרוצים כל טוב גשמי ורוחני, וממילא רוצים לנסוע למקום פלוני... כיוון שזהו [=ההימצאות ב"שליחות"] בד' אמותיו של רבינו נשיאנו, אתו במחיצתו, בחיים חיותו בעלמא דין!
מדוע אין הסדר שקוראים לכל אחד ואומרים לו לאן עליו לנסוע ולפעול (מלבד יחידי סגולה שכן "קראו להם פנימה והורו להם" לנסוע למקומות כו')?
על כך השיב הרבי:
ומה שטוען שלא ציוו עליו, ומזה ראיה שאין זה תפקידו כו' – הנה מה שלא ציוו עליו הרי זה מפני שהרבי לא נטל ממנו את הבחירה – עניין הבחירה הוא המקשר כל אחד ואחד מישראל עם העצמות.
תלוי ברצון כל אחד ואחד
לימים, בשנת תשמ"ז, מעניק הרבי תנופה עצומה להקמת בתי-חב"ד (יום שמחת-תורה תשמ"ז – 'ספר השליחות' , קה"ת, תשמ"ז, עמ' 208):
אין הדבר תלוי אלא ברצונו של כל אחד ואחד – להצטרף לשלוחים שעוסקים במילוי השליחות דכבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר נשיא דורנו... שכן עבודת השליחות בימינו אלו היא בבחינת הליכה בדרך סלולה, השייכת לכל אחד ואחד ממש, ללא יוצא מהכלל.
"ובחנוני נא בזאת": כל מי "שימסור" את עצמו, מתוך מסירה ונתינה, לעבודת השליחות דהפצת התורה והיהדות והמעיינות על-ידי (השתתפות ב) הקמת בתי-חב"ד – ייווכח ויראה בעצמו בפועל ממש.
חלוקת האחריות בין כולם
התוועדות י"ט כסלו תשל"ז. במהלך ההתוועדות משמיע הרבי שיחה מפתיעה (הוכנה לדפוס על-ידי ועד הנחות בלה"ק ונדפסה במהדורת תשנ"ב, בסוף כרך ג):
י"ט כסלו הוא ראש-השנה לחסידות ובו התחיל עיקר העניין ד"יפוצו מעיינותיך חוצה", שמתבטא בעיקר בהדפסת כתבי דא"ח. בין ה'המשכים' ישנו 'המשך' מיוחד מכ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע – 'המשך תער"ב'. המשך זה חיבה יתירה נודעת לו בעיני אומרו, שעסק בו בלהט, והוא נשתמר בשלימותו.
הרבי המשיך ואמר:
עניין זה אינו נותן לי מנוח זה כמה וכמה שנים: הייתכן שכל המאמרים וההמשכים מתפרסמים בדפוס, מלבד המשך זה – תער"ב – שעדיין לא נתפרסם בדפוס?! וכיוון שנמצא ברשותי צילום של ההמשך, ויכולני למוסרו לדפוס – שהרי בוודאי לא חסר כסף בין החסידים עבור ההדפסה – נושא אני באחריות על היפך הפצת המעיינות חוצה!
ולאידך, מצד כמה וכמה טעמים יראתי למסור המשך זה לדפוס, והתברר שיש מקום לחשש כו'. ובכל אופן, גם אם אצל פלוני-בן-פלוני הרי זה מצד מורך-לב וכיוצא-בזה, מכל מקום, בהנוגע להמקבל, כיוון שבמשך כל השנים עד עתה נתעכבה הדפסת המשך זה, הרי זו הוכחה שעד אז לא הגיע הזמן לכך.
אמנם סוף-סוף הגיע הזמן לעשות עניין מיוחד בנוגע לתורת החסידות על-ידי הדפסת המשך זה, ולכן עלה ברעיוני ("איך בין געפאַלן אויף אַ המצאה") להטיל ("אַריינוואַרפן") עניין זה בין החסידים – שיישתתפו עמדי בנשיאת האחריות על הדפסת והפצת המשך תער"ב בשלימותו, באופן שתיהיה יד הכול שווה.
...השתתפות בנשיאת האחריות... שלמרות כל הסברות והחשבונות כו', הוחלט על דעת הרבים, שעכשיו הגיע הזמן להדפסת והפצת המשך תער"ב.
נטילת האחריות תתבטא במעשה בפועל של השתתפות סמלית – דולר אחד – של כל המעוניינים – מוכנים ורוצים להשתתף באחריות על הדבר.
ההתחלה תהיה בשקל הראשון... (כ"ק אדמו"ר הזכיר את שמו).
בשל החששות שבדבר הוסיף הרבי וציין: וכדי שהדבר ייעשה באופן חלק ביותר ("אויפן גלאַטסטן אופן") על-ידי זה שתהיה יד ואחריות הכול בשווה – לא ידפיסו בסוף "הקדשות", וגם לא ידפיסו את שמותיהם של המדפיסים והמגיהים וכו' ו"כלפי שמיא גליא".
ושוב מוסיף הרבי: כיוון שעניין זה נעשה בנשיאותו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו – חלה על זה ההבטחה ש"אנן מזרעא דיוסף (שמו הראשון של כ"ק מו"ח אדמו"ר) קא אתינן דלא שלטא ביה עינא בישא" וה"אחריות" שבדבר תסתיים ("וועט זיך אויסלאָזן") ותבוא בפועל באופן ד"וידגו לרוב בקרב הארץ".
האחריות לזירוז הגאולה
ריבוי הדיבור אודות הגאולה והטענה "עד מתי" – מטרתה להדגיש שמעתה האחריות לזירוז הגאולה מוטלת על כל אחד ואחד מישראל כפסק-דינו של הרמב"ם – עשה מצווה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה. זה תוכן מדברי הרבי באחת משיחות פורים תשמ"ז ('תורת-מנחם – התוועדויות' תשמ"ז, כרך ב).
ועוד אמר באותה התוועדות:
חיפשתי מה יכול להיות הביאור בדבר – התמהמהות הגאולה – עד שהביאור היחיד שמצאתי הוא, שמעתה העניין עבר מ"הנשיא הוא הכול", אל "הכול", היינו לכל אחד ואחד מישראל, אנשים נשים וטף!
וממילא לגודל חשיבות העניין, בכל הזדמנות בה מתאספים כמה וכמה מישראל יש להזכירם ולעוררם:
הקשיבו יהודים!
הוספת מעשה אחד על-ידי כל אחד ואחד מכם – ובפרט על-ידי שלושה יהודים ביחד – יכולה להיות המעשה שהוא ה"מכה בפטיש" לפני הגאולה האמיתית והשלימה.
לא מדובר כלל אודות הטלת הקולר (על הרבים או על היחיד) שאם לא יעשו אזי... אלא זירוז בלבד, ומודיעים את הכתוב בספרים (ועד ל"קול קורא" ד"לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה") – שאין הדבר תלוי אלא בדבר אחד, בתנועה אחת.
הרב מדגיש מיד:
מכיוון ש"אין איתנו יודע עד מה", לומר מהי תנועה זו, לכן צריך כל אחד ואחד להשתדל בזה, והן לא – גם אם המעשה הנוסף שלו לא יביא, חס-ושלום, ישועה והצלה – הרי קיים ציווי של הקב"ה על-ידי מעשה, דיבור ומחשבה.
את השיחה סיים הרבי:
וסוף סוף יזכהו הקב"ה למצוא את אותו מעשה, דיבור או מחשבה שעל-ידי זה יביא "ישועה והצלה לו ולכל העולם כולו".
חיוב על כל אחד ואחד מאיתנו!
כמה ימים לאחר מכן התקיימה 'יחידות כללית' לאורחים ששהו בפורים בחצר הרבי ('תורת-מנחם – התוועדויות' תשמ"ז כרך ב, עמ' 651). הרבי הזכיר את הדברים שאמר בפורים, ותבע:
הכרח השעה מחייב, שכל אחד ואחד מישראל, מקטן ועד גדול "יחשוב" אודות הגאולה, שעל-ידי מחשבה זו גופא נפעל מצב שירגיש את הגאולה, ומביא שיעשה כל התלוי בו, הן בעצמו והן להשפיע על זולתו, להמשיך את הגאולה... ובנוסף לכך נדרש גם הדיבור אודות ביאת המשיח (גם בשעות שבין תפילה לחברתה) והמעשה הוא העיקר – שכל אחד ואחד... יעשה בפועל כפי יכולתו בענייני "גאולה"...
בהמשך אומר הרבי:
ובפשטות – הנה מגיע משיח צדקנו בפועל ממש! אלא מה? עדיין חסר צחצוח הכפתורים, וממילא חל חיוב על כל אחד ואחד מאיתנו: "ורחצו את ידיהם ואת רגליהם" כלומר, לטהר עצמו מן העפר, האבק והבוץ שנדבק רחמנא-ליצלן על ידיו ורגליו בהיותו ב"דרך הגלות"! "ידיים" אמור על העבודה ד"ועשה טוב" (מצוות עשה), רחיצת ידיים פירושה, שלפני עשיית דבר טוב עליו לטהר עצמו מכל נגיעה כו' (שלולי כן, ייתכן מצב שהשתדלותו החיובית לטובת חברו תסתיים בתוצאות הפוכות), ובוודאי עליו ליטול "ציפורניו", שלא יזיקו מישהו כו'. "רגלים" אמור על "סור מרע" (מצוות לא-תעשה) בורח הוא בזריזות מכל דבר בלתי רצוי (נוסף על החיובי "הוי רץ למצוה") ולאידך כאשר יצרו מסיתו לברוח מדבר טוב, אזי דואג הוא לרחיצת רגליו – טיהור מכל ענייני ריצה בלתי טהורים כו'.
"למסור העניין אליכם"
בכ"ח בניסן תנש"א זעק הרבי מנהמת ליבו:
הייתכן שמבלי הבט על כל העניינים – עדיין לא פעלו ביאת משיח צדקנו בפועל ממש?!... דבר שאינו מובן כלל וכלל!
מה עוד יכולני לעשות כדי שכל בני-ישראל ירעישו ויצעקו באמת ויפעלו להביא את המשיח בפועל, לאחרי כל מה שנעשה עד עתה, לא הועיל, והראיה, שנמצאים עדיין בגלות, ועוד ועיקר – בגלות פנימי בענייני עבודת ה'.
הדבר היחידי שיכולני לעשות – למסור העניין אליכם: עשו כל אשר ביכולתכם – עניינים שהם באופן דאורות דתוהו, אבל, בכלים דתיקון – להביא בפועל את משיח צדקנו תיכף ומיד ממש!
ויהי-רצון שסוף-כל-סוף יימצאו עשרה מישראל ש"יתעקשו" שהם מוכרחים לפעול אצל הקב"ה... וכדי למהר ולזרז עוד יותר על-ידי הפעולה שלי – אוסיף ואתן... ליתן לצדקה... ואני את שלי עשיתי, ומכאן ולהבא תעשו אתם כל אשר ביכולתכם.
ויהי-רצון שיימצא מכם אחד, שנים, שלושה, שיטכסו עצה מה לעשות ואיך לעשות, ועוד והוא העיקר – שיפעלו שתהי[ה] הגאולה האמיתית והשלימה בפועל ממש, תיכף ומיד ממש ומתוך שמחה וטוב לבב. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
