חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:42 זריחה: 6:09 ט"ו בחשון התש"פ, 13/11/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע - 1046, כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת וארא, כ"ט בטבת ה'תשס"ז (19/01/07)

מדורים נוספים
שיחת השבוע - 1046, כל המדורים ברצף
מהפכה בחינוך בהחלטה אחת
יש חדש
רק משה היה יכול לתרגם
אדמו"ר הזקן
לא מחכמה
הסנדלר המשכנע
היכולת לשוב
עיבור ולֵדה
בתי-כנסת קמים לתחייה
ברכת הפריכיות

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1046, ערב שבת-קודש פרשת וארא, כ"ט בטבת תשס"ז (19.1.2007)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 

עמדה שבועית

מהפכה בחינוך בהחלטה אחת

עד שמערכת החינוך כולה תשתנה יארך זמן רב, אבל ההורים יכולים לחולל את השינוי ברגע אחד: לרשום את ילדיהם לבתי-ספר ולגני-ילדים שמקנים ערכים יהודיים

אחת המשאלות הגדולות ביותר של בני-אדם היא לרווֹת נחת מהילדים. בעבור מי אנו עמלים וטורחים כל חיינו? – בעבור הילדים. אין לאדם דבר יקר מילדיו, ואין כמעט גבול למה שהורים מוכנים לעשות כדי שילדיהם יהיו בריאים ומאושרים. בתמורה אנו מבקשים דבר אחד ויחיד: קצת נחת.

אבל כדי לזכות באותה נחת – צריך להשקיע. זה כלל שקבע הבורא בעולמו, שכל דבר בעל-ערך דורש השקעה. עשבים שוטים צומחים בלי טיפול וטיפוח, אבל חיטה ושעורה ושאר ירקות שעולים על שולחנו של אדם – דורשים זריעה, השקיה, דישון, ניכוש וכו'. גם בגידול הילדים, נחת אינה באה מאליה.

בימים שעברו ידעו כל אב ואם, שהאחריות לחינוך ילדיהם מוטלת עליהם. ההורים עצמם חינכו את ילדיהם, או שכרו בעבורם מורים ומחנכים והשגיחו עליהם. לא היו בתי-ספר, ולא היה על מי להטיל את האחריות. עכשיו יש מי להאשים – ההורים טוענים שבית-הספר אחראי לחינוך הילדים, ואילו בית-הספר משיב שהחינוך מתחיל בבית. אך מרוב 'שותפים' לא רואים את החינוך.

חינוך מול הוראה

קשה להבין את אדישותם של הורים רבים לנוכח ההישגים הדלים של מערכת החינוך בארץ, בעיקר בכל הקשור לתחום הערכים והזהות היהודית. כל מי שילדיו מתחנכים במערכת החינוך הכללית יודע וחש היטב את חומרת הבעיה. ועם זה, הזעקה שהייתה צפויה להישמע – אינה נשמעת.

כל מי שבא במגע עם הנוער הישראלי רואה את דלות ידיעותיו אפילו במושגי-יהדות בסיסיים. הדור הצעיר אינו מכיר אפילו את סיפורי התורה הפשוטים על האבות ועל חיי בני-ישראל במדבר. רבים אינם יודעים מהו 'שמע ישראל' ומהי תפילת 'שמונה-עשרה'. שמות של חכמי-ישראל מפורסמים מההיסטוריה היהודית נענים בהרמת גבה ובמבוכה. ודאי שאי-אפשר לצטט באוזני הצעירים הללו פסוקים מהתנ"ך ומטבעות לשון מהמשנה, בלי להסביר תחילה את משמעותם.

הפיחות שחל בחינוך מוצא את ביטויוֹ בשמה של המערכת. בעבר קראו לה 'מערכת החינוך'. כיום מכנים אותה 'מערכת ההוראה'. ההבדל הלשוני הזה אומר הכול: בעבר עיקר הדגש היה על החינוך, על עיצוב אישיותו, אופיו, ערכיו ואורחותיו של החניך. הציונים היו חשובים, אבל יותר מהם היה חשוב לגדל יהודי שורשי, אדם בעל מידות טובות, אישיות שמוּנעת על-ידי ערכים. בימינו דעכו הערכים. המערכת מתמקדת בהשגת ציונים ובטכנולוגיה, ואינה מתיימרת לחנך ולעצב את האישיות.

ההתנתקות ממקורות היהדות גררה הידרדרות גם בערכים אנושיים בסיסיים. אתה רואה איך ילדים מדברים אל הוריהם, ואתה תמה מה נותר מהדיבר "כבד את אביך ואת אמך". ואם אין כבוד להורים ושום דבר כבר לא קדוש, מה הפלא שגם ציוויים נוספים בעשרת הדיברות, כמו 'לא תרצח' וכדומה, מוּפרים, כפי שאנחנו רואים ושומעים יום-יום את החדשות המעציבות על מצב הפשיעה בארצנו.

למלא את המצברים

בשדה החינוך צריך להתחולל מהפך של ממש. הוא אינו צריך לבוא על חשבון הישגיות וטכנולוגיה, אבל עליו צריך להציב יעדים ערכיים וחינוכיים. חובה להשקיע במילוי מצבריו של התלמיד באנרגיות ממקורות היהדות, לצקת תוכן לעובדת היותו יהודי. ילדים בישראל של ימינו צריכים להיות חדורים בהכרה, שהם ממשיכים את שלשלת הזהב של הקיום היהודי, ועובדה זו צריכה להיות מרכזית בהוויית חייהם.

עד שהמערכת כולה תשתנה יארך זמן רב, אבל ההורים יכולים לחולל את השינוי ברגע אחד: פשוט לרשום את ילדיהם לבתי-ספר ולגני-ילדים שמקנים את הערכים הללו ומצליחים שנה אחר שנה לגדל דור יהודי לתפארת. עכשיו מתחילה עונת הרישום – בידכם הדבר!

 יש חדש

נגיש ופשו"ת

הושקה הגרסה המקוונת של פרוייקט השו"ת באינטרנט. פרוייקט השו"ת הוא המאגר האלקטרוני הגדול מסוגו בעולם של ספרות תורנית. אוניברסיטת בר-אילן, בעזרת טכנולוגיה חדישה של חברת סי-די-אי סיסטמס, השקיעה מאמצים מרובים בפיתוח אפשרות לזמינות ולנגישות לספרי גדולי ישראל לדורותיהם, מכל רחבי העולם. שם האתר: www.responsa.co.il.

שיעורי חומש ורש"י

הופיע מארז מיוחד – לחיות עם הזמן – ובו חמישה תקליטורים של שיעורים בחמישה חומשי תורה עם פירוש רש"י, בשפה ברורה ומובנת לכול. השיעורים נמסרו על-ידי הרב ברוך שי' וילהלם, מבית-חב"ד בנהריה. השיעורים מוגשים בפורמט  MP3, ובסך-הכול יש כאן כ-380 שיעורים.  פרטים והזמנות בטל' 054-7770816.

חדש במוזיקה

הזמר החסידי ליפא שמלצר מגיש את תקליטו החדש לקרוא את ההלל – שלושה-עשר שירים, בסגנונו המיוחד, על פסוקי ההלל. מנדי וולד מגיש את אחד יחיד ומיוחד – עשרה שירים חדשים ומקוריים. טל' 1-700-704120.

הפקות של נועם

נועם הפקות מגיש סדרת הפקות חדשות: חבורת מצוות 19 – הרפתקה נוספת לילדים, והפעם – מצילים את מקורות הירדן. מיללער – אהרן מילר ובניו בתקליט ובו אחד-עשר שירים. נשמת כל חי – תשעה פרקי תפילה של החזן משה שטרן. טל' 02-5374144.

 שלחן שבת

רק משה היה יכול לתרגם

שבת זו חלה בראש-חודש שבט. התורה מספרת כי ביום זה עשה משה רבנו מעשה מיוחד – "בעשתי עשר חודש (=בחודש האחד-עשר מניסן, הוא חודש שבט) באחד לחודש הואיל משה באר את התורה הזאת".

זה היה בשנה הארבעים לצאת בני-ישראל מארץ מצרים, כחודש ושבוע לפני הסתלקותו של משה רבנו. מה הכוונה שביום זה "הואיל משה באר את התורה הזאת", והלוא במשך כל השנים לימד וביאר משה את ענייני התורה? מסבירים חז"ל, שמשה תרגם אז את התורה לכל שבעים הלשונות.

תרגום לשם מה?

פעולה זו, של תרגום התורה לשבעים לשון, דורשת הסבר. לכאורה, מה היה הצורך בתרגום? הלוא בני-ישראל דיברו אז בלשון-הקודש. אמנם הם עמדו להיכנס לארץ-ישראל, שבה חיו בני עמים אחרים, שדיברו בלשונות אחרות, אך אלה היו עמים מושחתים, שעליהם נצטוו "לא תחיה כל נשמה". בעבור מי תרגם אפוא משה את התורה?

יתרה מזו: אפילו אם היה צורך לתרגם את התורה, הדבר היה יכול להיעשות על-ידי מישהו אחר ולא על-ידי משה רבנו, שכל רגע מזמנו היה יקר ומחושב, ובפרט בראש-חודש, הנעלה מיום חול רגיל.

אחדות בתוך הפירוד

אלא לתרגום התורה הייתה תכלית פנימית עמוקה. כידוע, קודם דור הפלגה, דיברו הכול בלשון-הקודש. רק בגלל חטא דור הפלגה נוצר הפירוד לשבעים הלשונות, "אשר לא ידע איש שפת רעהו". השפות הנבדלות מייצגות את היפוכן של האחדות ושל הקדושה.

לעומתן, בני-ישראל הם "גוי אחד בארץ", ופירוש הדבר, שהם מגלים, על-ידי התורה האחת, את ה' אחד "בארץ". עבודתו של עם-ישראל היא לחשוף גם בתוך העולם הזה הגשמי את האחדות האלוקית, שגם כאן בארץ תתגלה האחדות.

חיבור 'עליונים' ו'תחתונים'

זו הייתה פעולתו של משה בראש-חודש שבט: על-ידי תרגום התורה לשבעים הלשונות הוא החדיר את האחדות גם לתוך שבעים הלשונות, המייצגות את הפירוד, כדי שגם שם יורגש ה' אחד על-ידי התורה האחת.

משימה זו הייתה יכולה להיעשות רק על-ידי משה רבנו ולא על-ידי אדם אחר. ראשית, זה היה כל עניינו של מעמד הר-סיני, שיהיה חיבור של 'עליונים' ו'תחתונים', שהנקודה הגבוהה ביותר תתחבר עם הנקודה התחתונה ביותר. לכן דווקא משה רבנו, שעמד בדרגה הגבוהה ביותר, היה צריך להוריד את התורה עד שבעים הלשונות.

זאת ועוד: רק משה רבנו היה יכול לבצע פעולה זו של הורדת התורה עד למטה-מטה, ללשונות אומות-העולם, ולהביא דווקא למקום הפירוד את האחדות האלוקית של התורה הקדושה.

(לקוטי שיחות כרך ג, עמ' 862)

מן המעיין

אדמו"ר הזקן

שליחות אלוקית

הבעל-שם-טוב והמגיד ממזריטש דיברו רבות על השליחות שהוטלה על רבנו הזקן, להחיות את נשמות ישראל בחיות פנימית של תורה ועבודה. הם הבטיחו, שכאשר ימלא את שליחותו, יזכה כי אור קדושתו יאיר לכל ישראל לדורותיהם, עד ביאת גואל צדק.

(ספר המאמרים תש"ה)

ייסורים בדרך להצלחה

המגיד ממזריטש אמר לאדמו"ר הזקן: תסבול ייסורים עצומים, ייסורי גוף ונפש, אך אם תתחזק להבליג על הייסורים, תצליח בדרך הקודש לדורותיך, עד ביאת משיח צדקנו.

הנהגות קדושות

על-ידי המגיד ממזריטש קיבל אדמו"ר הזקן את הנהגות הבעל-שם-טוב באהבת ישראל, ומהמגיד עצמו קיבל את שתי העבודות של אהבת ה' ואהבת התורה.

(ספר המאמרים תשי"א)

נשמה חדשה

נשמתו של אדמו"ר הזקן הייתה נשמה חדשה. נשמתו כפי שהיא בעולם האצילות העליון האירה בגופו הקדוש, וזאת כדי שיְיַסד את דרך העבודה של חסידות חב"ד.

(ספר המאמרים תשי"א)

דוגמה של מעלה

כאשר היה אדמו"ר הזקן מעביר את יד קודשו ממקום למקום, זה היה בדוגמה של מעלה, על-פי הגילוי שהאיר באותו רגע בספירת החסד של עולם האצילות.

(הרבי הרש"ב מליובאוויטש)

מי שראה

בנו, אדמו"ר האמצעי, אמר: מי שראה את אבי פעם אחת, לא יכול היה לשכב לישון מבלי שיקום מחר אדם אחר לגמרי.

החיה את כלל-ישראל

אדמו"ר הזקן החדיר את אור החסידות ודרכי העבודה בסתם יהודים. כך החיה את כלל-ישראל באור העבודה בדרכי החסידות.

(הרבי הריי"ץ מליובאוויטש)

הרגשה ב'ייחודא עילאה'

סח הרבי הרש"ב מליובאוויטש: אדמו"ר הזקן מסר את נפשו כדי שתהיה לחסידים הרגשה ב'ייחודא עילאה' והבנה ב'דעת עליון'.

 אמרת השבוע

לא מחכמה

פעם אחת ישבו חסידים עם האדמו"ר רבי ברוך מוויז'ניץ ודיברו על כך שירדו הדורות וכי בימים שעברו היו התורה והתפילה בדרגה עליונה בהרבה.

חייך רבי ברוך ואמר: "שלמה המלך אומר בקוהלת: 'אל תאמר... שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שָׁאַלתָּ על זה'. יש לפרש זאת כך: חז"ל אמרו, שתלמידי-חכמים כל זמן שמזקינים מוסיפים חכמה, ואילו עמי-הארץ, ככל שהם מזקינים, מוסיפים טיפשות. לכן אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי אצל תלמידי-חכמים זה להפך, שימי הזקנה טובים מימי הנעורים, ואם אתה אומר שהימים הראשונים היו טובים יותר, אין הדבר מעיד על חכמה יתרה"...

 מעשה שהיה

הסנדלר המשכנע

בכפר קטן באזור ווהלין חיו בשלום ובשלווה יהודים לצד לא-יהודים. בכפר זה התגורר כומר קתולי, ששם לו למטרה להעביר על דתם את יהודי המקום – אנשי עמל פשוטים, שאינם בקיאים באותיות הקטנות.

הכומר היה איש מחוכם. הוא ידע כי אם כוונותיו יֵחשפו מיד, תתעורר כנגדו תסיסה ויאבדו סיכוייו להגשים את שאיפתו. הוא בחר אפוא בדרך של מתק-שפתיים ושל דברי-חלקלקות. זמן רב השתדל ביותר להתחבב על יהודי הכפר. כך נהג לכנס מדי פעם בפעם את התושבים בכיכר-השוק, ולשאת באוזניהם נאומים נלהבים בזכות האחווה בין העמים. דברי הכומר נעמו לאוזניהם של יהודי הכפר. לנאומיו נוטפי הדבש הייתה השפעה חיובית מאוד על יחס שכניהם הגויים כלפיהם.

אולם יום אחד החלו נאומיו של הכומר לקבל גוון חדש. הוא החל ללחוץ על היהודים לעשות צעד אחד נוסף "בדרך הנכונה, שתוביל לאחווה מלאה בין העמים". תחילה דיבר ברמזים, אך עם הזמן נעשו דבריו מפורשים יותר ויותר.

החיוך המתקתק נעלם משפתיו ובמקומו הופיע ניצוץ מפחיד של להט בעיניים. דבריו, שנאמרו תחילה כ"הצעה מתוך הלב, לאחינו היהודים", נהפכו לפתע לתביעה מפורשת וחסרת-פשרות. אט-אט השיל מעליו את כל העטיפות הנאות ודרש מהיהודים – להתנצר.

יהודי הכפר, על-אף פשטותם, אטמו את אוזניהם משמוע. יתרה מזאת, ברגע שהם קלטו את כוונותיו האמיתיות של הכומר, החלו להדיר רגליהם מכינוסיו. אבל הכומר לא היה מוכן לוותר על 'טרפו'. יום אחד הודיע כי ביום ראשון הבא תיערך בכיכר-השוק "אסֵפה חשובה ומכרעת", וכי על כל תושבי הכפר, ללא יוצא מן הכלל, להשתתף בה.

חשש עמוק מילא את לב היהודים. הם לא ידעו מה בדיוק זומם הכומר, אך חשו כי מלתעותיו החדות ננעצות והולכות בבשרם.

בהגיע יום ראשון נאספו כל תושבי הכפר – גם היהודים – בכיכר-השוק. איש לא העז להמרות את פקודתו של הכומר.

בימה קטנה הוכנה בעוד מועד במרכז הכיכר. בצעדים מדודים עלה עליה הכומר, ובפנים אומרות כובד-ראש סקר את פני הנוכחים. חיוך קטן של שביעות-רצון צץ בזוויות פיו למראה יהודי הכפר.

"התכנסנו כאן היום כדי להכריע בשאלה החשובה ביותר של חיינו", פתח בטון דרמטי. "זוהי השאלה שעלינו, בני-האדם, יצירי כפיו של האלוקים, לשאול את עצמנו יום-יום –  לשם מה נבראנו ומה ייעודנו בעולם הזה!...".

הכומר החל לגולל שורה ארוכה של טענות-הבל, שבאמצעותן ניסה להוכיח את צדקת הנצרות. הוא ציטט פסוקים מספרי הנביאים, תוך שיבושי מילים, שעיוותו לחלוטין את כוונתם האמיתית של הפסוקים. את דבריו תיבל באוסף של דמיונות על 'התגלויות' שזוכים להן הוא וחבריו הכמרים.

"את טובתכם אני מבקש!", קרא בהתרגשות מעושה, "כדי שיהיה לכם טוב, אחיי היהודים. וכדי שהעולם כולו יהיה טוב יותר – עליכם להצטרף אלינו ולקבל את אמונתנו!"...

הכומר נראה זחוח מאוד וחייך מאוזן לאוזן. "אדרבה", קרא בנדיבות של מנצחים, "אם יש ביניכם מישהו המעוניין לעלות לכאן ולהתעמת איתי, אני קורא לו להראות אומץ-לב ולעשות זאת כאן ועכשיו!"...

יהודי הכפר האומללים כבשו את פניהם בקרקע. איש מהם לא חש עצמו מסוגל לעימות עם הכומר, ועל-כן גם לא העז להתייצב מול הכומר ולהתווכח עמו.

לפתע נשמע קול בוקע מתוך הקהל – "אני אשיב!". הכול הפנו את עיניהם לעבר הדובר, והופתעו לגלות כי זה וולף הסנדלר, שהגיע לכפר אך לפני חודשים מספר.

הכומר, שכבר הספיק להתוודע לתושב החדש, הביט בו בבוז. "אני מזמין את הסנדלר היהודי לעלות ולייצג את אחיו ואת אמונתם", הכריז בחיוך מתנשא.

ר' וולף נראה בוטח בעצמו כשפסע לעבר הבימה. הוא פתח את פיו והפתיע שוב את הנוכחים בפולנית המשובחת שבקעה מפיו. הוא החל בסקירה היסטורית קצרה על היהדות, שראשיתה בהתגלות ה' על הר-סיני, וכיצד כעבור כאלף וחמש-מאות שנים פרשו ממנה אנשים ויצרו דת חדשה, הדת הנוצרית.

דבריו של ר' וולף הבהירו היטב כי הנצרות אינה אלא סילוף של חלקים מהיהדות. אחר-כך ציטט ככתבם וכלשונם אותם פסוקים שקודם-לכן עוּותו בפי הכומר. לבסוף הרשה לעצמו להתלוצץ בחדות-לשון על ה'התגלויות' שהכומר וחבריו חווים, כביכול.

הרושם שחוללו דבריו של ר' וולף היה עז ביותר. הן בגלל תוכנם האמיתי והמשכנע, והן משום שיצאו מפיו של 'סנדלר'. תשובתו הניצחת הכתה את הכומר שוק על ירך. הכומר נראה המום, וחיוורון עז כיסה את פניו. בבושת-פנים ירד מהבמה והסתלק לביתו.

תושבי הכפר היהודים ניגשו ללחוץ בחום את ידו של ר' וולף, שנתגלה אדם משכמו ומעלה, שזקף את קומתם השפופה.

בערבו של אותו יום ידע ר' וולף – שנמנה עם חבורה של צדיקים נסתרים, שפעלה באותו חבל ארץ – כי שוב יהיה עליו לעזוב את מקום מגוריו ולחפש לעצמו סביבת מגורים חדשה. הוא ביקש להוסיף לדבוק בדרך שבה התנהלו חייו עד אז – דרך של הסתתרות ושל הצנע-לכת.

 חסידות

היכולת לשוב

עקרון הבחירה החופשית עומד בבסיסה של ההשקפה היהודית, שכן אם חלילה אין לאדם בחירה חופשית, איך אפשר לתת שכר למי שעושה טוב ולהעניש מי שעושה רע. אולם מצאנו בכל-זאת בדברי חז"ל, כי יש מי שאיבדו את יכולת הבחירה. על רשעים גמורים אמרו חז"ל שהם נקראים 'מתים', משום שאיבדו את היכולת להיחלץ מן הרע.

רבנו הזקן כותב בספר התניא (פרק יז), שכל אדם יש לו היכולת לבחור בטוב ולהשליט את המוח על הלב, חוץ ממי שהוא "רשע באמת", כמאמר חז"ל ש"הרשעים הם ברשות ליבם, ואין ליבם ברשותם כלל", והוא מוסיף, ש"זה עונש על גודל ועוצם עוונם, ולא דיברה תורה במתים אלו, שבחייהם קרויים מתים, כי באמת אי-אפשר לרשעים להתחיל לעבוד ה' בלי שיעשו תשובה על העבר תחילה, לשבר הקליפות שהם מסך מבדיל ומחיצה של ברזל המפסקת בינם לאביהם שבשמים".

מידה כנגד מידה

דוגמה לנטילת יכולת הבחירה מצאנו אצל פרעה. כמה וכמה פעמים אומר הקב"ה כי יכביד את ליבו ולא ישלח את העם. לכאורה אין זה הוגן שהקב"ה מכהו במכות, בעוד הוא עצמו מונע ממנו להיענות לדרישתו. מסבירים המפרשים, שבמכות הראשונות אכן היה בידי פרעה כוח הבחירה החופשית, ולו רק רצה, היה יכול לשחרר את ישראל. אך מאחר שהרשיע והתריס כנגד ה' – הענישו הקב"ה בנטילת הבחירה החופשית ממנו.

זה היה עונש של 'מידה כנגד מידה': פרעה התרברב – "מי ה' אשר אשמע בקולו!"; בא הקב"ה והראה לו, שאין הוא ברשות עצמו כלל, ושאפילו בהחלטות שלבני-אדם אחרים יש בחירה מוחלטת – הוא משועבד לגמרי לרצון-ה'.

בכך התמלא הפסוק "אשר התעללתי במצרים": התנהגותו של פרעה הוכיחה עד כמה אין הוא נתון ברשות עצמו. כשעבדיו אומרים לו: "הטרם תדע כי אבדה מצרים", הוא מצווה להשיב את משה ואהרן ואומר: "לכו עבדו את ה' אלוקיכם"; ובה-בשעה הקב"ה מאמץ את ליבו, ואין הוא מסוגל לוותר ולשחרר את ישראל.

לדחוק ולהיכנס

אך עדיין יש מקום לשאול: נכון שרשעתו של פרעה היא שגרמה לנטילת יכולת הבחירה ממנו, אך בפועל, עכשיו הוא נטול יכולת בחירה, וכיצד אפשר להענישו על שהוא ממאן לשלח את ישראל, כשאין הדבר בכוחו וביכולתו? זאת ועוד, אם אין בכוחו של פרעה להיענות לציווי ה', לשם מה בכלל הִתרה בו משה?

מבואר בספר ה'תניא' (איגרת התשובה, פרק יא) שאפילו מי שנאמר עליו "אין מספיקין בידו לעשות תשובה", הרי "אם דחק ונתחזק ונתגבר על יצרו ועשה תשובה, מקבלין תשובתו". אמנם לא עוזרים לו ועורמים בדרכו קשיים עצומים, אבל אם הוא מתעקש ושב בכל-זאת – מקבלים את תשובתו. כך גם פרעה, אף שניטלה ממנו הבחירה וה' חיזק את לבו, לוּ היה מתחזק ועומד כנגד 'הכבדת הלב', היה יכול לעשות תשובה ולמנוע מעצמו את המכות הנוספות. הואיל ופרעה לא ניסה להתחזק ולהתגבר על 'הכבדת הלב', נשא באשמה על סירובו לשלח את ישראל ולכן היה ראוי לעונש.

אולם הרבי מליובאוויטש (לקוטי שיחות כרך ו, עמ' 57) לומד מזה לקח בדבר מעלתו של יהודי: אם פרעה, הגוי הרשע, היה יכול לשוב בתשובה גם לאחר שהקב"ה הכביד את לבו – קל-וחומר יהודי, שנשמתו היא "חלק א-לוה ממעל", ואשר גם בשעת החטא נשארת נאמנה לה' – ודאי שיש בו הכוח לשוב בתשובה. הקב"ה מצפה לתשובתו של כל יהודי, אפילו של מי שנתרחקו כל-כך עד שעליהם נאמר (מלכים-א יח,לז): "ואתה הסיבותָ ליבם אחורנית", "מנעת מהם תשובה" (רמב"ם הלכות תשובה פרק ו הלכה ג). אין זה אלא מצב חיצוני בלבד, וברגע שירצו באמת לשוב בתשובה – יוכלו לשוב מיד, כהרף-עין.

 בציפייה לגאולה

עיבור ולֵדה

"הגלות נמשלה לעיבור, וגאולת ימי המשיח, שיהיה במהרה בימינו, נמשלה ללֵדה, כמו שכתוב, 'כי חלה גם ילדה ציון את בניה'. וכן חבלי ימות המשיח נקראים בשם חבלי לֵדה, כמו שכתוב, 'כי חבלי לֵדה יבואו לך'" (תורה אור וארא נה,א)

 חיים יהודיים

בתי-כנסת קמים לתחייה

כשמרדכי וידר הביט במראות הקשים של החרבת ושרֵפת בתי-הכנסת בגוש-קטיף, התעוררו בליבו זיכרונות ישנים ומכאיבים. בילדותו, לפני יותר משישים שנה, חווה על בשרו את הרס וחורבן החיים היהודיים באירופה. כדי להתגבר על הצער שהסבו לו המראות, החליט ליצור תמונות-עץ של בתי-הכנסת בגדיד, בעצמונה ובישיבת נווה-דקלים.

תמונות אלה הצטרפו לעוד עשרות תמונות מרהיבות, ואף דגמים תלת-ממדיים של בתי-כנסת – מהארץ ומהעולם – שיצר מרדכי מפיסות של עץ דק. אלה מעטרים את חללי ביתו בפתח-תקווה ומשווים להם מראה של תערוכה לכל דבר.

ספר-תורה יקר

מרדכי (73), אב לשלושה, סב לשבעה וסבא-רבה לשתי נינות, גדל בעיירה הלוהובץ שבסלובקיה, שבה שימש אביו רב. כשהיה כבן תשע, עם כיבוש העיירה בידי הנאצים, הוסתר תמורת תשלום בבית משפחה נוצרית בעיר ברטיסלווה. בעקבות הלשנה נתפס ונשלח לגטו טרייזנשטט בצ'כוסלובקיה. שם פגש את אימו ושתי אחיותיו הקטנות. ארבעתם ניצלו, אבל אביו ושתי אחיותיו הגדולות נרצחו במחנה ההשמדה מטהאוזן.

החיים בגטו הותירו בו זיכרונות קשים ומרגשים. אחד מהם קשור לספר-תורה קטן, שנמצא בידיו עד עצם היום הזה. "יום אחד נודע לאימי ז"ל שמתקיים מניין לתפילה, ומיד שלחה אותי לשם", נזכר מרדכי. "אחד המתפללים, איש זקן, נעץ בי מבטים בוחנים. הוא התרגש לראות ילד צעיר שבא להתפלל. לאחר התפילה ביקש ממני להתלוות אליו לעליית-גג. שם הוציא ממקום מסתור ספר-תורה קטן, עטוף בגלימת משי, והעניקו לי. ספר-התורה עבר עמי את כל תלאות הדרך, מצ'כוסלובקיה ועד עלייתי לארץ".

שיקום בעבודה

כשנה לאחר המלחמה עבר מרדכי ללמוד בישיבת 'סנדרלנד' בניו-קאסל שבאנגליה. בגיל שבע-עשרה עלה ארצה ולמד בישיבת כפר-הרא"ה. מאוחר יותר שירת בנח"ל הדתי והתחתן עם שרה, ילידת 'בית הויזמן', בשכונת בתי-ויטנברג הירושלמית. אגב, גם את הבית הזה, שבו גדלה רעייתו, שִחזר מרדכי בעץ.

לפרנסתו ניהל במשך עשרות שנים חברה לריהוט מעבדות. אחר-כך, זמן-מה, שלח את ידו בעסקי מסעדנות, ובין השאר ניהל מסעדות כשרות בעיר פיטשאני שבסלובקיה ובפראג בירת צ'כיה. לפני כשש שנים אובחנה אצלו מחלה כרונית, הגורמת להיחלשות השרירים. כחלק מתהליך השיקום עבר סדרת טיפולים לשיפור המוטוריקה העדינה בידיים, וכך התחבר לעסקי העץ.

תגובה לחורבן

"החומר ה'חם' הזה היה מאז ומתמיד קרוב לליבי", מסביר מרדכי ומתאר בהתלהבות את חדוות-היצירה בעץ, שמאפשרת לעצב בו אין-ספור גוונים, עיבודים וצורות.

יצירת העץ הראשונה שלו הייתה דגם מוקטן של בית-הכנסת בהלוהובץ. "לפני למעלה מעשר שנים יצאתי ל'מסע שורשים' בסלובקיה", הוא מספר. "הגעתי למקום שבו עמד בית-הכנסת שמשפחתי נהגה להתפלל בו. לתדהמתי, על מקום בית-הכנסת המפואר הוקם בית-ספר, שעליו התנוסס הדגל הסלובקי וצלב. המפגש הזה גרם לי זעזוע עמוק".

כאמור, זיכרונות העבר הרחוק ומראות החורבן בעבר הקרוב התערבבו אצלו ומצאו את ביטוים בשלל יצירות העץ המרגשות שלו. אפשר לבקר, בתיאום מראש, בבית משפחת וידר, ולצפות בתמונות היפות ובדגמים המרהיבים. טל' 03-9170496.

מרדכי ויצירותיו: עשרות שחזורים של בתי-כנסת

 פינת ההלכה ומנהג

ברכת הפריכיות

שאלה: איזו ברכה יש לברך על פריכיות אורז, תירס, חיטה או שיבולת-שועל?

תשובה: על ירקות וגרגירים (כמו דגנים וקטניות) תיקנו חז"ל לברך לפני אכילתם "בורא פרי האדמה". אולם על הלחם (העשוי ממין-דגן, כמו חיטה, שעורה ושיבולת-שועל, שמן התורה חייבים לברך אחריו 'ברכת המזון') תיקנו ברכה מיוחדת – "המוציא לחם מן הארץ"; ועל תבשילים ממיני דגן (וכמו-כן על מיני מאפה שאינם 'לחם' גמור) – "בורא מיני מזונות". אבל אם אוכלים את הגרגירים כמות שהם, אין להם חשיבות לקבוע ברכה לעצמם, וברכתם "בורא פרי האדמה".

גרגירי חיטה שנחצו, או לפחות נקלפו, והתבשלו בנוזל, נחשבים 'תבשיל', ומברכים עליהם תחילה 'מזונות', ולבסוף, אם אכלו מהם  'כזית' – 'על המחיה'.

אורז שגרגיריו נתבשלו עד מיעוך (או שנטחנו לקמח ונאפה ממנו לחם) יש לו דין מיוחד, שהוא נקרא 'מזון', ומברכים עליו עקרונית 'מזונות', ואחריו 'בורא נפשות'. אלא שיש פוסקים המפקפקים בזיהוי האורז, ואדמו"ר הזקן בסידורו הכריע, שירא-שמים יחשוש לדעה זו, ויאכלנו רק בתוך הסעודה, ואם אוכלו שלא בסעודה, יברך עליו 'שהכול'.

אולם הפריכיות, שהן קלופות, אינן מתבשלות במים (חוץ מחימום קל באדים במפעלים מסויימים, שאינו מכשיר אותן לאכילה), אלא מחוממות בתנור עד להתפחה, ולאחר-מכן נכבשות בדפוס מיוחד הנותן להן את החיבור בין הגרגירים ואת צורתן. לכן מקובל לפסוק שאין להן דין 'תבשיל', וברכתן 'בורא פרי האדמה', והברכה האחרונה עליהן היא 'בורא נפשות'. מכיוון שכך, אין הבדל אם הן מיוצרות מאורז, מתירס או מחיטה ומשיבולת-שועל.

מקורות: טושו"ע או"ח סי' רח ס"ב,ד,ז ונו"כ. סידור אדמו"ר הזקן, סדר ברכת הנהנין פ"א ה"ח,י,יא, ופ"ז סכ"ב. פסקי תשובות סי' רח ס"ק ח, ושערי הברכה פט"ז סי"א, וש"נ.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)