חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:42 זריחה: 6:08 י"ד בחשון התש"פ, 12/11/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע - 1050, כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת משפטים / שקלים, כ"ח בשבט ה'תשס"ז (16/02/07)

מדורים נוספים
שיחת השבוע - 1050, כל המדורים ברצף
הצו האלוקי כבסיס לערכים
ספרים
למלא את הימים
יצר טוב ויצר הרע
להיגמל מחסדים
כוחה של ברכה
גמילות-חסדים
גלגלי אור
רפואה והלכה בכפיפה אחת
דיני גמ"ח

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1050, ערב שבת פרשת משפטים / שקלים, כ"ח בשבט תשס"ז (16.02.2007)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 

 עמדה שבועית

הצו האלוקי כבסיס לערכים

השכל הוא גמיש להפליא, והוא יכול לטעון דבר והיפוכו. אם נותנים לו דריסת-רגל, הוא כבר ימצא את הדרך להצדיק כל דבר. רק צו אלוקי מוחלט יכול להבטיח את הערכים

מסופר על קבוצת חסידים שנסעה בדרך ועצרה בפונדק-דרכים בבעלות יהודית. ביקשו החסידים מבעל הפונדק להגיש להם ארוחה חלבית, מטעמי כשרות. "מצטער", אמר להם בעל הפונדק, "אין לי אוכל חלבי, רק בשרי". התחילו החסידים לחקור את בעל הפונדק מי השוחט, מי ניקר את הבשר, מהיכן מביאים את הבהמות וכו'. בעודם שואלים את השאלות ועורכים את הבירור המקיף, נשמע לפתע קול מפינת האולם: "חסידים, חסידים! מה שאתם מכניסים אל הפה אתם בודקים היטב; האם אתם בודקים כך גם את מה שאתם מוציאים מהפה?!".

אמירה זו חושפת אמת עמוקה. לכאורה לא היה אמור להיות הבדל בין השניים. אותו בורא-עולם ציווה את שני הדברים, באותה תורה הם כתובים. אבל יהודי שעשוי להקפיד על קלה כחמורה בעניינים שבין אדם למקום, עלול למצוא צידוקים והיתרים בעניינים שבין אדם לחברו. לא יעלה על דעתו לאכול דבר שאין לו הכשר מחמיר, אבל בדברים הנוגעים לזולת פתאום לא צריך הכשר.

בלי דעות אישיות

זה אחד ההסברים לעובדה שהפרשה הראשונה המופיעה אחרי פרשת יתרו, שבה מסופר על מעמד הר-סיני, היא פרשת משפטים, העוסקת רובה ככולה בדברים שבין אדם לחברו. בכך מלמדת אותנו התורה, שגם את המצוות הללו עלינו לקיים באותה הקפדה ויראת-שמים כשם שאנו מקיימים את המצוות שבין אדם למקום.

כשיהודי עומד לפני קיום מצווה שבין אדם למקום, ברור לו לגמרי שדעתו האישית אינה רלוונטית לעניין. לא יעלה על דעתו, למשל, לצבוע את התפילין בצבע חום, גם אם הוא מאוד לא אוהב צבע שחור. הוא יודע שאלה ציוויים של הקב"ה, הלכה למשה מסיני, ואין כל מקום לערבב בקיום המצוות את טעמו האישי ואת דעותיו הפרטיות. אולם במצוות שבין אדם לחברו עלול השכל להתערב ולהביע דעות, וכאן טמונה הסכנה.

השכל הוא גמיש להפליא, והוא יכול לטעון דבר והיפוכו. חז"ל כבר אמרו שבפלפולים שכליים אפשר להתיר את השרץ במאה וחמישים נימוקים. אם נותנים לשכל דריסת-רגל, הוא כבר ימצא את הדרך להצדיק כל דבר. ברגע שהאדם חש כי המצווה מבוססת על ההיגיון האנושי, הדרך פתוחה למצוא היתרים שונים ומשונים.

הדרך היחידה לעמוד מול פיתויי היצר, הרותם של השכל לצרכיו, היא לראות במצווה צו אלוקי שאין עליו עוררין. בענייני שבת וכשרות איש לא יעז להתיר את האסור. להפך, אם יש ספק, היהודי פונה אל הרב ושואל מה קובעת ההלכה, הוא מקבל את דעת התורה ללא עוררין. באותה גישה יש להתייחס למצוות שבין אדם לחברו. אם יש שאלה על נגיעה בכסף שאולי אינו שלנו, או על פעולה שיש בה משום הסגת גבול ופגיעה בזולת, מניחים את השכל האישי בצד ומבררים מה אומרת התורה. מותר – מותר; אסור – אסור.

רוח הבריות

למעשה, חז"ל נתנו לנו כלל גדול: "כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו". ואם לא דיי בכך, חז"ל מוסיפים ומדגישים: "וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו". כלומר, מי שמבקש לבחון את מעמדו הרוחני, בנושאי תורה ומצוות ויראת-שמים, יבדוק אם רוח הבריות נוחה ממנו. ואם ימצא שיחסיו עם הבריות אינם תקינים, יידע שגם הקשר שלו עם הקב"ה לוקה בחסר.

אם תרצו, יש כאן הדגשה, אפילו קיצונית, על הזיקה הקיימת בין היחסים שבין אדם לחברו ליחסים שבין אדם למקום. אי-אפשר להיות שלם בתורה ובמצוות בלי להיות שלם גם בהתנהגות האנושית. זה כלי-מבחן שצריך לעמוד לנגד עיניו של כל פרט ושל חברה. לכן אמר הילל הזקן לגוי שביקש להתגייר, כי אהבת-ישראל היא "כל התורה כולה", שכן קיומה של מצווה זו הוא 'לוח המחוונים' שמשקף את מצבנו הרוחני הכללי.

ספרים

תורת מנחם לא-לב
שיחות הרבי מליובאוויטש

בהוצאת קה"ת

מהדורה חדשה של התוועדויות הרבי, בעברית. בכרכים שלפנינו מרוכזים השיחות ומאמרי החסידות שנאמרו בקיץ תשכ"א ובחורף תשכ"ב. שיחות רבות מתפרסמות כאן בפעם הראשונה. טל' 9606018-03.

תורת החסידות
מאת יצחק אלפסי

בהוצאת מוסד הרב קוק

כרך ראשון של אנציקלופדיה מקיפה על החסידות, תורתה ואישיה. בכרך זה מרוכזות תולדותיהם והגותם של חמש-מאות מאישי החסידות. אוצר בלום של מידע, שיביא תועלת רבה לכל מי שמבקש ללמוד על גדולי החסידות. בסדרה המלאה אמורים להופיע אלף ושש-מאות אישים. 533 עמ'. טל' 6526231-02.

שררה שהיא עבדות
מאת משה לוונטל

בהוצאת המחבר

כל מה שקשור בתפקידו של רב בישראל – מדרך בחירתו של הרב, תפקידו, סמכותו, האחריות המוטלת עליו, דרכי-פעולתו, התמודדות עם קשיים ועוד. 760 עמ'. הפצה: טל' 6427117-02.

שערי ניסים
מאת ניסים פנירי

בהוצאת המחבר

גימטריות, רמזים ופרפראות המרוכזים בשלושה שערים – תורה, תפילה וצדקה. המחבר ליקט את הגימטריות והרמזים ששמע מרבותיו, וכמו-כן צירף דברים שחידש בעצמו. 382 עמ'.  טל' 5814106-02.

 שלחן שבת

למלא את הימים

כאשר הגיע רבי יוחנן בן-זכאי לרגעי פטירתו, פרץ בבכי. שאלוהו תלמידיו: "מפני מה אתה בוכה". אמר להם (בין השאר): "יש לפניי שתי דרכים, אחת של גן-עדן ואחת של גיהינום, ואיני יודע באיזו דרך מוליכים אותי, ולא אבכה?!".

נשאלת השאלה, איך ייתכן שרבי יוחנן בן-זכאי, שהיה מגדולי התנאים, ובוודאי נזהר בתכלית ב'סור מרע' ו'עשה טוב', יהיה לו ספק אם יוליכו אותו לגן-עדן או לגיהינום?!

למה בכה?

שאלה נוספת המתעוררת כאן היא, מדוע אירע בכיו של רבי יוחנן בן-זכאי דווקא סמוך לפטירתו. הלוא את העובדה ש"יש לפניי שתי דרכים" ידע גם קודם לכן, ואם-כן היה עליו להצטער על כך כל ימיו ולאו-דווקא סמוך לפטירתו.

אי-אפשר לומר שבכיו נבע רק מכך שעכשיו הגיע הרגע שבו "איני יודע באיזו דרך מוליכים אותי". ברור שהוא לא הוטרד מהעניין של השכר והעונש, אלא מהשאלה הכללית היכן הוא עומד ומהי מדרגתו האמיתית, אם הוא שייך לעולם הקדושה או חלילה להפך. אך דבר זה היה אמור להטרידו כל ימיו ולא רק בשעת הפטירה!

לא התפנה

אחד ההסברים לכך הוא, שבמשך כל ימי חייו לא היה רבי יוחנן בן-זכאי יכול להתפנות להרהר בשאלה היכן הוא עומד. הוא היה מסור ונתון לגמרי לתפקידו ולשליחותו בעולם הזה, והשקיע את כל כוחות נפשו במילוי תפקידו, בלימוד התורה ובקיום המצוות. הוא לא היה יכול לפַנות זמן שנועד למילוי תפקידו כדי לחשוב על מדרגתו האישית.

כשיהודי מתמסר בכל ליבו ונפשו למילוי שליחותו ותפקידו, אין הוא יכול לעסוק בשום דבר אחר, אפילו בדברים טובים וחיוביים. אדם שמשתמש בזמן ובכוחות שהקב"ה העניק לו כדי למלא תפקיד מסויים, והוא מנצל את הזמן והכוחות הללו לדברים אחרים (אפילו חיוביים, אלא שאין זו שליחותו), הוא פוגם במילוי שליחותו, ואף מועל בשליחות של מלך מלכי המלכים הקב"ה.

ימים קצובים

רק כאשר רבי יוחנן בן-זכאי עמד סמוך לפטירתו, כשכבר הגיע לסיום שליחותו בעולם הזה, היה יכול לעצור מעבודתו המתמדת ולעשות חשבון-צדק (שהרי אם לא עכשיו, אימתי), ודבר זה גרם לו לפרוץ בבכי.

גישה לו לחיים רמוזה בפסוק "את מספר ימיך אמלא". יהודי נדרש להתבונן בכך שהימים שניתנו לו מוגבלים וקצובים, ועליו למלא אותם בתכלית שלשמה נברא. כל רגע שמנוצל לעניין אחר, הוא בבחינת מעילה בשליחותו של מלך-מלכי המלכים הקב"ה. כשהיהודי חושב על כך, הוא מזדעזע עד עצם נפשו, והדבר מביאו לכלל התמסרות מוחלטת למילוי שליחותו, עד שמתקיימת בו הבטחת התורה "את מספר ימיך אמלא".

(לקוטי שיחות כרך טז, עמ' 271)

  מן המעיין

יצר טוב ויצר הרע

עבודתו לדבר

"אל האמורי" (שמות כג,כג). "אמורי" הוא מלשון אמירה. זו עבודתו של יצר הרע, הוא בא אל האדם ואומר לו לעשות דבר-מה או להסתכל בדבר שאין ראוי להביט בו, וכך הוא מטמא את הנשמה.

(אדמו"ר הזקן)

הבהמה קדמה

הנפש הבהמית נכנסת לגוף לפני הנפש האלוקית. הנפש הבהמית נכנסת לגוף בעת הלידה, ואילו הנפש האלוקית מתחילה להיכנס לגוף במצוות ברית-מילה, וגמר כניסתה הוא בגיל בר-מצווה. סדר זה הוא תואם את סדר הבריאה, שכן בריאת הבהמות קדמה לבריאת האדם.

(ספר השיחות תש"נ)

לשלוט על אחרים

יצר הרע מפתה את האדם לשאוף לשלוט על אחרים, כדי שדעתו לא תהיה פנויה בצורך לשלוט על עצמו.

(הרבי מראדזין)

ממלא את תפקידו

צריך אדם ללמוד מיצר הרע – מה יצר הרע מסית ומדיח ואינו מרפה, כדי למלא את התכלית שלשמה נוצר, אף אתה הֱיֵה מסור כך בתפקיד שמוטל עליך לעשות.

(הבעל-שם-טוב)

המהלומה המכרעת

במלחמה נגד יצר הרע נותנים מהלומות וגם סופגים מהלומות, כדרך מלחמת היאבקות. העיקר הוא שאת המהלומה האחרונה והמכרעת ייתן האדם. 

(רבי מרדכי מלחוביץ')

בשם יצר הטוב

אילו ניטלה מיצר הרע היכולת לעשות מעשים בשמו של יצר הטוב, כמה וכמה מעשים שאינם ראויים לא היו אפשריים כלל.

(רבי צבי-אלימלך מדינוב)

שמחה לכול

שמחת יום-טוב באה על-ידי הקרבת שלמי שמחה. עיקר השמחה היא שמחה של מצווה, אך הנפש הבהמית מעלימה על הנפש האלוקית ומונעת שמחה זו. לכן הקריבו שלמי שמחה, כדי לשמח גם את הנפש הבהמית.

(לקוטי תורה)

לרתום את הבהמה

מידותיה של הנפש הבהמית חזקות ממידותיה של הנפש האלוקית, כשם שהבהמה חזקה מן האדם. כאשר 'בהמה' זו נכללת  ב'אדם', כוחה גדול ומידותיה משובחות ממידותיה של הנפש האלוקית כשהיא לעצמה.

(לקוטי תורה)

טוב מאוד

זהו שנאמר במדרש (בראשית רבה): "טוב" זה יצר טוב, "מאוד" זה יצר הרע; כי כאשר מבררים את היצר הרע, את המידות של הנפש הבהמית, מגיעים לבחינת "טוב מאוד". 

(לקוטי תורה)

 אמרת השבוע

להיגמל מחסדים

יהודי שהסתבך בחובות נכנס אל הצדיק רבי אלימלך מליזנסק וסיפר כי הוא שורד על-ידי שהוא 'מגלגל' את חובותיו – לוֹוֶה מקרן גמילות-חסדים אחת ומחזיר חוב לקרן אחרת, וחוזר חלילה. עכשיו הוא נדרש להחזיר סכומים גדולים לכמה קרנות והוא מבקש 'גמילות-חסדים' [=הלוואה).

נענה הצדיק: "יודע אתה גמילות-חסדים מהי? – להיגמל מחסדים; האדם נדרש לגמול את עצמו מלבקש חסדים, וצריך לשאוף לעמוד על רגליו-שלו".

 מעשה שהיה

כוחה של ברכה

סיפורנו מתחיל בליל שבת קרה אחת של חורף, שבת מברכים חודש אדר תשנ"ט, בבית משפחה חב"דית חמה בשכונה ירושלמית ותיקה.

אייל, בן קיבוץ בצפון הארץ, שלמד באותו זמן בישיבת 'אור שמח' לחוזרים בתשובה, הוזמן לסעוד בבית המשפחה הנ"ל.

לא בכל שבת נזדמן לו לשבות בירושלים. את השבתות היה עושה, בדרך-כלל, אצל אחיו הגדול ממנו, שחזר בתשובה כמה שנים לפניו, והתגורר ביישוב חרדי במרכז הארץ. להישארותו הפעם בירושלים הייתה סיבה מיוחדת, שנודעה לנו רק בשלב מאוחר יותר.

אורחים היו עניין של קבע בבית המשפחה האמורה, אולם הפעם, מכיוון שנודע על בואו הצפוי של אייל, הוזמנו גם כמה בחורים מישיבת 'תורת אמת' החב"דית, שבה למדו גם כמה מבני המשפחה, כדי להגביר את השמחה ואת האווירה החסידית בסעודות השבת.

ואכן, בין הדגים לבשר, בין הזמירות והניגונים החסידיים לדברי התורה, השתלהבה האווירה. מתוך שבת האחים והלגימה המקרבת פתח אייל את סגור ליבו וסיפר לנו את המעיק עליו. מתוך כך למדנו גם-כן מדוע חרג ממנהגו ונשאר לשבות בירושלים.

ובכן, אייל היה כבר כבן ארבעים ועדיין לא מצא את בת-זוגו. כדי לזרז את ישועתו ניסה סגולות רבות ומגוּונות. באותו זמן הציע לו מישהו להתפלל ליד הכותל המערבי במשך ארבעים ימים רצופים. אייל אימץ את ההצעה ובעקבות זאת נאלץ להישאר כמה שבועות בעיר-הקודש.

מכיוון שהתחילו לדבר על חתונה, נטל בעל-הבית ספר סיפורים על הבעש"ט ופתח בסיפור על זוג יתומים עניים וחסרי-כול, שאת חתונתם ערך הבעש"ט בעצמו, בעוד תלמידיו, הנלווים אליו, משלימים את המניין בחופה. בסעודת הנישואין שלאחר החופה העניקו הבעש"ט ותלמידיו 'מתנות' לבני הזוג. האחד 'נתן' להם את אחוזתו הסמוכה של הפריץ; חברו 'העניק' לחתן ולכלה את טחנת-הקמח הסמוכה, וכיוצא באלה 'מתנות'. וראה זה פלא – בגמר שמחת החתונה אירעו כמה דברים שבזכותם התגשמו הבטחות הבעש"ט והתלמידים במלואן.

"אם-כן", אמר בעל-הבית, כשסיים לקרוא את הסיפור, "מכיוון שגם פה נוכֵח מניין יהודים ואנו יושבים בהתוועדות רֵעים חסידית, שכוֹחה גדול, כידוע, הבה נברך את אייל כי עוד החודש ימצא בעזרת ה' את זיווגו".

"אמן!", הריעו היושבים סביב השולחן. ומתוך האווירה המיוחדת שהשרה הסיפור על הבעש"ט ותלמידיו, הוסיף והצהיר אחד הבחורים, שניחן בקול ערב, כי הוא יזמר את ניגון החופה בחתונתו של אייל. חברו הבטיח לרקוד לפני החתן והכלה. שלישי, החסון שבחבורה, התחייב לשאת את החתן על כתפיו, וכך הלאה. לסיום איחלו הכול 'לחיים' זה לזה ופרצו בשירת "מהרה יישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים". בזימון כובד אייל ולאחר ברכת המזון נפרדו האורחים בתחושה חזקה של ישועה קרובה...

הימים הבאים עברו על משתתפי אותה סעודה בציפייה. עבר שבוע, חלפו שבועיים, תם גם חודש, ומאייל לא הגיעה שום בשורה. וכבר התדפק לו האביב בפתח ועם טרדות ההכנות לפסח, נשתכח המעשה.

בצהרי אחד מימי חול-המועד פסח צלצל הטלפון בבית המשפחה המארחת. על הקו היה אייל ובפיו הזמנה לחתונה. אייל סיפר כי בפורים (כשבועיים לאחר הברכה שקיבל) הזמינו חבר לביתו לסעודה. שם פגש את המיועדת להיות אשתו, ולאחר היכרות קצרה באו לכלל החלטה להקים יחדיו בית בישראל.

גם לכלה, בעלת-תשובה גם היא, היה סיפור מאחורי מציאת השידוך: אף היא חיפשה זמן רב את בן-זוגה. כשנה קודם לכן (בערב פורים תשנ"ח) נודע לה על רב נכבד באחת הערים הגדולות, אשר עשה לו מנהג יוצא דופן. בכל שנה בסעודת פורים, בהתגבר השמחה וכטוב לב המסובים ביין, פונה הרב למשתתפי הסעודה ומברך אותם במילוי מחסורם. וכדי לתת תוקף של פסק-דין לברכה, מצרף אליו הרב עוד שניים מן המסובים ויחדיו הם נעשים כבית-דין.

בשנה שעברה באה הכלה לבית הרב. אכן זה בירך אותה ואף 'פסק' עם שני 'דיינים' נוספים, כי תזכה למצוא את שידוכה עוד במהלך השנה הקרובה...

הנה כי-כן, ברכת הרב בפורים שעבר וברכת המסובים באותה סעודת שבת, שבועיים קודם לכן, נתקיימו שתיהן והביאו ישועה לאייל ולכלתו.

ובהעריב ל"ג בעומר באותה שנה צעד אייל לחופתו מלוּוה בבני המשפחה הנ"ל ובתלמידי ישיבת 'תורת אמת', שנכחו באותה סעודת שבת מיוחדת. הבחורים קיימו את הבטחותיהם במלואן ותרמו את תרומתם לשמחה הגדולה, שמחת החתן והכלה.

 (תודתנו למספר הסיפור, ר' יהונתן זיגמן מכפר-חב"ד, שנמנה עם משתתפי סעודת השבת המתוארת)

 חסידות

גמילות-חסדים

תורת החסידות מדגישה מאוד את חשיבותן של הצדקה וגמילות-חסדים דווקא בדורות האלה, הדורות האחרונים שלפני הגאולה. וכך כותב רבנו הזקן בספר התניא (איגרת הקודש סימן ט): "עיקר עבודת ה' בעיתים הללו, בעקבות משיחא, היא עבודת הצדקה, כמו שאמרו רז"ל 'אין ישראל נגאלין אלא בצדקה'".

כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק' ביאר באריכות במאמר חסידות שאמר את שמונה המעלות שבמתן צדקה, והדגיש שהעיקר הוא העבודה של גמילות-חסדים. באותו מעמד נכחו גם חסידים פשוטים, תושבי יישוב חקלאי בסביבה, וכשחזרו לביתם והתבוננו בדברי הרבי, החליטו לעסוק בגמילות-חסדים. מה עשו? – היו מלווים כספים זה לזה, אף-על-פי שלא נזקקו לכך, אך ורק לשם קיום מצוות גמילות-חסדים.

לאחר זמן, כאשר ביקרו שוב אצל רבם, הביט בהם ה'צמח-צדק' ואמר שאינו מכירם. הוא שאל לשמותיהם, וכאשר אמרו לו את שמותיהם, התפלא הרבי וביקש שיספרו לו מה עבר עליהם. כאשר סיפרו לו על החלטתם לעסוק במצוות גמילות-חסדים, הגיב הרבי: "ראו את כוחה של מצוות גמילות-חסדים, המשנה לגמרי את האדם, עד שאני-עצמי לא הצלחתי להכירם".

גמ"ח לפני התפילה

אצל ה'צמח-צדק' אירע סיפור נפלא שממחיש את גדולתה של מצוות גמילות-חסדים. כאשר היה מתקשה בשאלות בלימוד, היה סבו, רבנו הזקן בעל התניא, מתגלה אליו, בחלום או בהקיץ, ומתרץ לו את קושיותיו. פעם אחת התקשה מאוד בכמה סוגיות, ואף-על-פי שהשתוקק והתפלל להתגלותו של סבו, לא זכה לכך.

בוקר אחד יצא לבית-הכנסת ובדרך פנה אליו יהודי פשוט וביקש הלוואה של כמה רובלים. הרבי הורה לו לבוא אליו לאחר התפילה ואמר שאז ייתן לו. כשהגיע לבית-הכנסת והתחיל בהכנות לתפילה, תפס שלא נהג כשורה כשדחה את היהודי עד אחרי התפילה, בעוד הוא זקוק לכסף לצורכי מסחרו ביום השוק המתנהל עכשיו. הסיר הרבי את הטלית, מיהר הביתה, נטל כסף ויצא לשוק לחפש את האיש. לאחר מאמצים רבים הצליח לאתר אותו והלווה לו את הכסף.

ה'צמח-צדק' חזר לבית-הכנסת, התעטף בטליתו והחל להניח תפילין. מיד כשגמר להניח את התפילין ראה לפתע את סבו, כשעל פניו חיוך רחב. רבנו הזקן פתר לו את כל שאלותיו ובמיוחד עודד את חשיבותה של מצוות גמילות-חסדים.

גם זה חסד

רבי משה מקוברין אמר פעם: "כאשר עובר יום ואינני עושה טובה כלשהי ליהודי – אותו יום לא נחשב אצלי כלל".

על המהר"ל מפראג מסופר, שבאו וסיפרו לו על יהודי פשוט שנוהג להלוות כספים לסוחרים ביום השוק. הבחינו הסוחרים, כי כאשר הם לווים ממנו כסף ועושים בו מסחר – הם זוכים להצלחה בלתי-רגילה. המהר"ל ניסה לחקור לפשר הדבר ולא מצא את הסיבה. לימים נודע כי אותו יהודי פשוט נזהר מאוד במשך שנים רבות בטבילת טהרה.

ויש עוד סוג של גמילות-חסדים: רבי יחיאל מאלכסנדר אמר, שהעמדת-פנים בשעה ששוטה מבקש לומר מילתא דבדיחותא – גם זו גמילות-חסד. אל רבי מנחם-מענדל מקוצק הגיע רב מסויים, שהצדיק לא היה מחשיבו במיוחד. קיבלו הרבי בסבר פנים יפות ואף ערך סעודה לכבודו. הדבר היה לפלא בעיני החסידים והם שאלו את רבם לפשר הדבר. השיב להם: חז"ל אמרו, שצריך לתת לעני די מחסורו, "אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו". לשם מה לתת לו סוס? אלא מכאן למדנו, שאם האדם מתאווה לכך – מצווה לספק לו גם מחסור זה...

בציפייה לגאולה

גלגלי אור

"משיח, כשהוא מתגלה, כבשר-ודם הוא מתגלה או כמלאך הוא מתגלה? כבר מפורש בדניאל: 'וארו עם ענני שמיא, כבר-אנש אתה'. מלמד שמוסרים לו חמש-מאות ריבוא גלגלי אור ועמו חיות הקודש, שרפים וכרובים" (פרקי היכלות רבתי פרק לח)

 חיים יהודיים

רפואה והלכה בכפיפה אחת

האנציקלופדיה הזאת עולה דרך-קבע על שולחנם של גדולי התורה ופוסקי ההלכה. זו 'אנציקלופדיה הלכתית רפואית' (בהוצאת 'מכון שלזינגר'), שהשבוע הושקה מהדורתה החדשה. שבעה כרכים עם כמאה ערכים מקיפים, שבכל אחד ואחד מהם עשרות נושאים ותת-נושאים. לקראת השבת שבה נקרא ונלמד על ה"רשות שניתנה לרופא לרפאות", פגשנו לשיחה את מחברהּ, הרב פרופ' אברהם שטיינברג.

רבים שואלים איך הרפואה המתפתחת בצעדי ענק מדי יום ביומו יכולה להתנהל על-פי ההלכה שנפסקה לפני דורות רבים כל-כך. "זה כל היופי!", משיב שטיינברג בהתלהבות, "להיווכח כיצד התורה היא 'תורת חיים' ויש בה היסודות לכל המצבים וההתפתחויות".

תשובה לכל שאלה

הרב שטיינברג מציין לדוגמה את תרומת האיברים, שהיא תחום חדש יחסית ברפואה: "כדי לברר את דעת ההלכה בנושא, נפנה לתלמוד הירושלמי ולכסף-משנה ולרדב"ז הדנים בשאלה, אם מותר לאדם להכניס את עצמו לספק-סכנה כדי להציל אדם אחר מסכנה ודאית. לעומת זה, בשאלה אם מותר ליטול איברים מן המת כדי להשתילם באדם חי, נפנה לסוגיות תלמודיות במסכת חולין ויומא הדנות באיסור ניוול המת ובגדרי מצוות קבורה".

המבנה הסדור של הערכים באנציקלופדיה והשפה הבהירה שבה הם מוגשים, מכניסים בקלילות כל מעיין – לאו-דווקא רופא או רב – לעובי הנושא הנדון. תחילה ניתנים רקע היסטורי ורקע רפואי. לאחר מכן מוצגים ההיבטים האתיים והמשפטיים-אזרחיים. ולבסוף נפרסת דעת ההלכה שהיא, מטבע הדברים, עיקר הכובד בכל ערך וערך.

הרפואה כמצווה

הרב פרופ' שטיינברג (69) נולד במחנה-עקורים בעיר הופ שבגרמניה. הוריו הגיעו לשם לאחר שעשו את ימי המלחמה בערבות סיביר. בגיל שנה, בערך, עלה עם הוריו לארץ. בשנות ילדותו למד תורה בעיקר עם אביו, שהיה רב בקריית-ים. אחר-כך למד בישיבת מרכז-הרב ולאחריה פנה לבית-הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית.

"חיפשתי תחום-עיסוק שישלב תורה עם מדע", הוא אומר. "מצאתי שאין תחום שבו החיבור מושלם מהרפואה. נוסף על העובדה שלהלכה יש הרבה מאוד לומר בענייני רפואה, הרי שעצם הריפוי הוא מצווה, כפי שנכתב בשולחן-ערוך: 'והאי רשות (לרפא) – מצווה היא!'".

ועדה ממשלתית

עם השנים התמחה שטיינברג ברפואת ילדים ובנירולוגיה של ילדים, בכמה מרכזים רפואיים בארץ ובארה"ב. הוא עמד בראש התכנית לאתיקה רפואית של האוניברסיטה העברית והדסה, והאנציקלופדיה שחיבר זיכתה אותו בכמה וכמה פרסים נחשבים, ובהם 'פרס ישראל'.

לפני כמה שנים מונה לעמוד בראש ועדה ממשלתית שהוסמכה לגבש את חוק 'חולה הנוטה למות', על שלל היבטיו המורכבים. המלצות הוועדה נתקבלו לפני כשנה בחוק שנכנס לתוקפו לפני כחודש וחצי. העובדה שהוא עמד בראש הוועדה (שבה השתתפו יותר משישים חברים מלומדים) גרמה שמסקנותיה מקובלות, לדבריו, על דעתם של פוסקי הדור. הרב פרופ' שטיינברג רואה בכך גם דגם מוצלח לחיקוי בתחומים נוספים. "אפשר להשיג הישגים דתיים והלכתיים רבים, תוך שימוש נבון בכלים מדעיים. כך אפשר גם לנטרל את תחושת הכפייה והאנטגוניזם", הוא אומר.

הרב פרופ' שטיינברג: הישגים הלכתיים תוך שימוש בכלים מדעיים

 פינת ההלכה ומנהג

דיני גמ"ח

שאלה: האם מותר להימנע ממתן הלוואה כשיש חשש שהלווה לא יוכל לעמוד בהחזר ההלוואה?

תשובה: מצוות-עשה מן-התורה להלוות לעניי ישראל, ללא ריבית כלשהי (גם לא ב'היתר עיסקא'). וגדולה מצווה זו ממצוות הצדקה.

במיוחד גדולה המצווה אם על-ידי ההלוואה מסייעים ביד הלווה שלא יתמוטט. מצווה להלוות אף לעשיר, הזקוק להלוואה לפי שעה, אלא שצריך להקדים להלוות לעני, ואפילו אם העשיר הוא קרוב-משפחתו של המלווה.

ראוי לייסד בכל בית-כנסת, ובעצם בכל מקום, וכן במוסדות חינוך, ואף בכל כיתה (בין התלמידים עצמם), קרן ציבורית להלוואת כספים או מצרכים, לפי הדרוש.

מצוות הלוואה היא רק אם המלווה בטוח שיוחזר לו כספו. אם הלוֹוה אינו מוּכר בציבור כמי שמחזיר את הלוואותיו במועדן, המלווה רשאי לדרוש ערבויות שיניחו את דעתו. אם גם באמצעות ערבויות או משכון אין ההחזר מובטח – המלווה רשאי להימנע מלהלוות. ודאי שמנהלי קרן ציבורית חייבים להבטיח שההלוואות יוחזרו במועדן וישמשו את כלל הציבור.

כיצד יש להשיב בשלילה? עקרונית, אין המלווה רשאי לשקר ולומר שאין לו כסף, כדי להתחמק מההלוואה. ראוי לו למצוא דרך להשתמט בתואנה כלשהי. אם אינו יכול להשתמט, דנים הפוסקים אם מותר לו לשקר מפני דרכי שלום וכדי למנוע איבה.

כאשר ברור שאם יאמר מדוע באמת איננו מסכים להלוות, ייפגע הלווה מכך, יש לחפש דרך שלא לומר שקר גמור, כגון לומר שלעת-עתה יש סיבות המונעות אותו מלהלוות, או שהכסף נחוץ לצרכים אחרים או לבקשות קודמות וכדומה.

מקורות: שו"ע חו"מ סי' צז. שערי הלכה ומנהג יו"ד עמ' ריח. פתחי חושן ח"א, דיני הלוואה פ"א ס"ה. וראה שו"ע אדמו"ר הזקן או"ח סי' קנו ס"ב.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)