מדורים נוספים
	שיחת השבוע - 1058, כל המדורים ברצף
	כולנו יהודים, כולנו אחים
	חדש על המדף
	כשהחסד והאמת נפגשים
	סילוקן של צדיקים
	מילת הלב
	סוד ההצלחה
	האמונה בגאולה
	לבקש באמת
	כשהנוסעים עולים ויורדים, הוא לומד
	חמץ לאחר הפסח

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1058, ערב שבת פרשת שמיני, כ"ה בניסן תשס"ז (13.4.2007)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

כולנו יהודים, כולנו אחים

האחדות היהודית עמדה במבחנים קשים לאורך ההיסטוריה. אנחנו יכולים לריב ולהתווכח, להיאבק ולהילחם – ועדיין נישאר יהודים, אחים

בימים האלה, ימי ספירת העומר, אנו אבלים על מותם של עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא, על "שלא נהגו כבוד זה בזה". זה הזמן להגברת אהבת-ישראל בין חלקי העם. הכול מסכימים כי האחדות חשובה וחיונית, אך השאלה היא איך שומרים על האחדות גם על רקע חילוקי דעות קוטביים, וכאשר הזולת עושה דברים שאתה משוכנע כי הם מוטעים ומסוכנים.

סודה של האחדות הוא בביסוס המכנה-המשותף, המאחד את כולנו והחזק מכל ההבדלים שיכולים לצוץ בין יהודי אחד למשנהו. משפחה שהדבק הפנימי בתוכה חזק ואיתן, יכולה לסבול גם חילוקי-דעות קשים. בני המשפחה יכולים לחלוק איש על רעהו, להתווכח בחריפות זה עם זה, אבל תמיד הם חשים וזוכרים כי הם בני משפחה אחת. לעומת זאת, אם הלכידות המשפחתית נפגעת, דיי בעימות קטן כדי להצית תבערה גדולה.

יהודי בעצם המהות

אף אנו, בני העם היהודי, שייכים למשפחה אחת. הבסיס המאחד את כולנו הוא עובדת היותנו יהודים. אם כולנו נבין ונחוש שהדבק המלכד את כל בני העם היהודי חזק מהמפריד, נישאר עם אחד ומאוחד למרות ההבדלים.

כדי להגיע להכרה זו יש להבין אל-נכון את משמעות הזהות היהודית. רבים נוטים לתרגם את המושג יהודי למערכת של אמונות, מעשים והתנהגויות. מכאן, שמי שאינו עומד בציפיות הללו "הוא לא יהודי בשבילי". אנחנו שומעים התבטאויות כאלה מכיוונים כאלה ואחרים, והצד השווה שבהן, שכל אחד ואחד מגדיר לעצמו התנהגות מסויימת בתור כזו שמוציאה את האדם מכלל ישראל.

יש כאן טעות יסודית. אתה יהודי לא בגלל מה שאתה מאמין, חושב, מדבר או עושה. אתה יהודי בגלל מה שאתה, בגלל עצם מהותך. מבחינה זו, המונח 'יהודי' הוא כמו המונח 'אדם'. גם 'אדם' אינו מתאר מעשים ומחשבות אלא מהות בסיסית שממנה אי-אפשר לברוח. זו גם משמעות המושג 'יהודי'.

נכון, היותך אדם מחייב אותך לשורה של ערכים והתנהגויות. במקרים קיצוניים אפשר לומר על אדם כלשהו שהוא מתנהג כחיה. אבל גם אז יישאר אדם – אדם שמתנהג כחיה. דווקא משום כך אנו מטילים עליו אחריות ומעמידים אותו לדין, שכן לעולם הוא נשאר אדם וחלות עליו החובות המוטלות על אדם.

סוד כוחנו

בדיוק כך יש לתפוס את המושג יהודי. בראש ובראשונה זו מהות פנימית שמתארת את האדם עצמו. מי שנולד יהודי (או התגייר כהלכה) – הוא יהודי בעצם מהותו. הוא לא יהודי בגלל מה שהוא חושב ומרגיש ועושה, אלא משום שבמהותו הוא יהודי. לעולם אין בכוחו להינתק מיהדותו, שכן האדם אינו יכול להחליף את מהותו הפנימית.

יהודי יכול להתנהג ולחשוב כגוי, ואז יש לפנינו יהודי שמתנהג כגוי – אבל יהודי. גם מי שפורק מעליו עול תורה ומצוות, נשאר מחובר בטבורו לברית הנצחית שכרת הקב"ה עם העם היהודי במעמד הר-סיני. הוא נשאר יהודי, משום שבעצם מהותו הוא חלק מ"ממלכת כוהנים וגוי קדוש". דווקא משום כך קוראת לו התורה לשוב אליה, שכן הוא נשאר תמיד קשור אליה.

זה הבסיס שמאחד את כל בני העם היהודי. אנחנו יכולים לריב ולהתווכח, להיאבק ולהילחם – ועדיין נישאר יהודים, אחים. גם אם איננו יכולים להגיע להסכמה ולהבנה, ואפילו כל אחד חושב על זולתו את הדברים הקשים ביותר, בכל-זאת אנחנו יהודים.

אחדות זו עמדה במבחנים קשים לאורך ההיסטוריה היהודית. ברגעי האמת נשכחו המחלוקות והבדלי הגישות, ויהודים מסרו את נפשם גם למען מי שנחשבו בני-פלוגתא חריפים. ההכרה הזאת היא סוד כוחנו, והיא המאפשרת לנו לאהוב כל יהודי כאח. כי אנחנו באמת אחים.

 ספרים

שערי נישואין
מאת הרבי מליובאוויטש
בהוצאת היכל מנחם

ליקוט מקיף של עניינים הקשורים בחתונה, מתוך שיחותיו ואיגרותיו של הרבי. כמו-כן מוגש כאן אוצר מנהגים והוראות בענייני חתונה. 314 עמ'. טל' 03-9606018.

גאון וחסיד
מאת שלום-דובער פרידלנד
בהוצאת העורך

סיפור חייו, סיפוריו ואמרותיו של הגאון החסיד רבי זלמן-לייב אסטולין, מזקני חסידי חב"ד, שנפטר לפני כשנתיים. דמות מופלאה, שהשתלבו בה גאונות עצומה ופשטות חסידית. הספר נערך על-ידי נכדו. 320 עמ'. טל' טל' 1-700-704120.

מעשה אבות
מאת הרב עמוס שושן
בהוצאת מכון שערי תורה

פירוש למסכת אבות, הנלמדת בשבתות האלה, מאת רבם של יישובי פוריה. בפירושו מחפש המחבר את הקשר הפנימי בין התנא לבין מאמרו, בהנחה שמאמרים אלה מבטאים את ססמת חייהם של התנאים. בסוף הספר מוגש מפתח מקיף לפי נושאים. 445 עמ'. טל' 04-6750263.

אלה הם מועדי
מאת ישראל-יוסף ברונשטיין
בהוצאת המחבר

רעיונות, סיפורים ומשלים למועדי השנה. יש כאן מבחר פרפראות הקשורות למועדים, מחודש אלול ועד חג-השבועות. 416 עמ'. רח' הרב ז'ולטי 19/5, רמת-שלמה, ירושלים.

 שלחן שבת

כשהחסד והאמת נפגשים

בפרשתנו יש דין ודברים בין משה לאהרון. זה היה ביום השמיני למילואים, לאחר מותם של נדב ואביהוא, בני אהרון. למרות האבל, נמשכה העבודה במשכן, ואהרון ובניו הקריבו את הקרבנות. בין הקרבנות היו 'קודשי שעה' – קרבנות שהוקרבו על-פי ציווי ה' באותה שעה בלבד, וגם 'קודשי דורות' – קרבנות שיש להקריבם גם בדורות הבאים.

כאן התעוררה שאלה כיצד לנהוג בקרבן החטאת שהוקרב לרגל ראש-חודש. דינו של קרבן חטאת הוא, שהכוהנים צריכים לאכול את בשרו בחצר אוהל מועד. אולם עכשיו היו הכוהנים שרויים באבל, קודם שנקברו המתים. לכן שרפו הכוהנים את שעיר החטאת ולא אכלוהו.

דין ודברים

כששמע זאת משה, קצף על בני אהרון: "מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקודש?!". קודם לכן ציווה משה את הכוהנים, על-פי ציווי ה', לאכול מקרבן המנחה, אף-על-פי שהיו באבל וקודם הקבורה. הוא ציפה אפוא שגם את קרבן החטאת יאכלו ולא ישרפוהו.

השיב אהרון למשה: "הן היום... ותקראנה אותי כאלה – ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני ה'?!". טענתו של אהרון הייתה, שאין ללמוד מהציווי המפורש של הקב"ה בעניין קרבן המנחה, שהוא 'קודשי שעה', על שעיר החטאת של ראש-חודש, שהוא 'קודשי דורות', ולכן לא היה מקום לאכול במצב כזה את שעיר החטאת. הפרשה מסיימת: "וישמע משה, וייטב בעיניו".

אמת – בלי שינויים

חילוקי הדעות בין משה לאהרון נבעו מההבדל שביניהם. המדרש אומר: "חסד זה אהרון... אמת זה משה". תכונתה של האמת שאין בה שינויים, ובכל זמן ובכל מקום נשארים באותה דרגה. לעומתה, מידת החסד מתחשבת בזולת ובמצבו, והיא מביאה בחשבון שיש מצבים עליונים יותר ותחתונים יותר.

לכן סבר משה שאין הבדל בין 'קודשי שעה' ל'קודשי דורות', ואם הקב"ה ציווה לאכול את 'קודשי שעה', יש לאכול גם-כן את 'קודשי דורות'. אולם אהרון, שהיה "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" – הוא סבר שאי-אפשר לדרוש שאותה קדושה שקיימת ב'קודשי שעה' תהיה גם ב'קודשי דורות'.

אמת יחסית

אולם לאחר שמשה שמע את דברי אהרון, נתקבלו על דעתו. אמנם מידת האמת אין בה שינויים, אבל גם מידת האמת יודעת שאמת מוחלטת קיימת רק אצל הקב"ה, ואילו בבריאה האמת היא לעולם יחסית. כאשר אהרון הביא לפניו את מגבלותיו של העולם ואת חוסר יכולתו להגיע לאמת השלמה, הסכים משה שגם מיצוי היכולות היחסיות של הנבראים הוא בבחינת אמת.

מכאן יש ללמוד הוראה, שכאשר פועלים עם יהודים שעומדים בדרגה נמוכה, אי-אפשר לתבוע מהם להגיע מיד לדרגת הקדושה העליונה. על האדם להעמיד את עצמו במצבו של היהודי הנחות, ולהביא לידי כך גם שגם במעמדו זה יוכל לקבל את אור הקדושה. כך נפגשים "חסד ואמת" ומתגשמת מטרת הבריאה – לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.

(לקוטי שיחות כרך יז, עמ' 109)

 מן המעיין

סילוקן של צדיקים

נחמה לצדיק

"ואחיכם כל בית-ישראל יבכו את השרֵפה אשר שרף ה'" (ויקרא י,ו). תנו רבנן, כשמתו בניו של רבי ישמעאל נכנסו ד' זקנים לנחמו. פתח רבי טרפון ואמר: ומה נדב ואביהוא שלא עשו אלא מצווה אחת – כך, בניו של רבי ישמעאל – על-אחת-כמה-וכמה.

(מועד קטן כח,ד)

ראויים הצדיקים לחיים

"יקר בעיני ה' המוותה לחסידיו" (תהילים קטז,טו). דבר קשה וכבד בעיני ה' להמית את חסידיו. כי ראויים החיים לצדיקים גם על צד ההפלגה ונגד הטבע, ואין רצון הצדיקים במה שהוא נגד הטבע.

(המהר"ל מפרג)

עמודי התורה והמצווה

במדרש רבה נאמר: סילוקן של צדיקים קשה לפני הקב"ה יותר מחורבן בית-המקדש. הצדיקים הם עמודי התורה והמצווה, בהיותם ראשי אלפי ישראל, המלמדים דעת ויראת ה' לעם-סגולה.

(רבי לוי-יצחק שניאורסון)

מעוררים רחמים

בימי ההילולא מעוררים הנשיאים רחמים על החסידים ובני משפחתם. זו התעוררות רחמים כללית, אולם לחסיד המציין את יום-ההילולא, על-ידי לימוד בתורת בעל ההילולא והתוועדות חסידית, יש התעוררות רחמים אחרת לגמרי. לימוד זה וההתוועדות הם 'פדיון-נפש' לבעל ההילולא.

(הרבי הריי"צ מליובאוויטש)

ברכה לאחר מיתתם

"גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהן" (חולין ז,ב). גדולה ברכתם של צדיקים במיתתם יותר מבחייהם.

(ספר השיחות ת"ש)

קורת-רוח לצדיק

אין לשער את גודל קורת-הרוח שגורמים לבעל השמועה כשלומדים את תורתו. כל היכל הצדיק מאיר משמחה. ברכתו מגינה על הלומד, על בניו ועל בני בניו.

(אגרות-קודש אדמו"ר הריי"צ)

הצדיק מרגיש

הרבי הרש"ב מליובאוויטש אמר: כשחושבים על צדיק מרגיש זאת הצדיק בכל עולם שבו הוא נמצא.

עליית נשמה

עליית הנשמה הוא שלוש פעמים בכל יום, בעת שלוש התפילות. ובפרט נשמות הצדיקים, שעליהם נאמר (תהילים פד,ח): "ילכו מחיִל אל חיִל". בכל עת ובכל מקום קדוש היותם, נושאים הם רינה ותפילה בעד המקושרים אליהם ואל פקודתם ושומרי פיקודיהם, ובפרט בעד כל תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם, להיוושע בגשמיות וברוחניות.

(היום יום)

 אמרת השבוע

מילת הלב

ערב שבת אחד נזדמן לעיירה ליובאוויטש בחור ישיבה. הפנו אותו לאחת האכסניות שבעיירה, אולם הבחור, שבישיבתו נחשב בן-תורה נכבד וחשוב, לא רצה ללכת לאכסניה רגילה. שאל הבחור: "מיהו היהודי החשוב שבעיירה?". התושבים הפנו אותו לביתו של הרבי הרש"ב (רבי שלום-דובער).

דפק הבחור בדלת הבית ושאל אם יוכל לשבות שם. הרבי קיבלו בכבוד ונתן לו להרגיש כבן-בית. הבחור הרגיש כל-כך בנוח, עד שניגש לארון הספרים והחל לעלעל בהם כבתוך שלו. בשלב מסויים הגיע לארון כתבי-היד העתיקים של אדמו"רי חב"ד, והחל לחטט בהם. בנו של הרבי, הריי"צ, לא היה יכול לשאת זאת. "אמור לי, בחור, כמה שנים עברו מאז ברית-המילה שלך?", שאל.

"עשרים שנה", השיב הבחור. "ובכן, הגיע הזמן למול גם את עורלת הלב", אמר לו הריי"צ.

מעשה שהיה

סוד ההצלחה

כשהגרמנים התקרבו נאלצו אבי, הרב אליהו לוין ואימי עליהם השלום, להימלט מבוברויסק עיר מגוריהם. תחילה הגיעו לרוגוצ'וב, לאחר מכן לגומיל, משם נדדו לקורסק, עד שלבסוף הגיעו לסמרקנד הרחוקה שבאוזבקיסאן.

בסמרקנד שימש אבי רב לא-רשמי של קהילת הפליטים המקומית, רובם חסידי חב"ד, שנמלטו לחבל ארץ זה מאימת המלחמה והגרמנים. הוא השיב על שאלות בהלכה, סידר חופה וקידושין ועוד.

מדי יום ביומו נהג להתפלל באריכות, ואת שאר שעות היום הקדיש ללימוד תורה – נגלה וחסידות.

התנאים הכלכליים באותן שנים היו קשים, והפרנסה דחוקה מאוד. צריך היה לעבוד קשה במיוחד כדי לקיים את בני-הבית, וכך מעט מאוד זמן נותר בידנו לשבת וללמוד תורה. פעם אחת התאוננתי באוזני אבי כי עיתותיי אינן בידי, ללמוד תורה כנדרש וכראוי.

בתגובה, פתח אבי וסיפר לי סיפור שמוסר-השכל בצידו:

היה פעם אברך ירא-שמים וחסיד שפתח חנות. על-אף טרדות הפרנסה והצורך לטפל בענייני החנות, לא ויתר האיש על חוק לימודו. על השולחן במרכז החנות היו מונחים דרך-קבע משניות, גמרא וספרי הלכה, שבהם נהג לעיין במשך רוב שעות שהייתו בחנות. מי שעקב אחריו הבחין כי לימוד התורה הוא שעמד בראש מעייניו, ואילו את ענייני החנות ראה כהכרח לא-יגונה.

הסדר בחנות היה על-פי מידת ההשקעה: המקום נראה מוזנח למדיי, הסחורה הייתה מפוזרת בכל פינה, הצבע התקלף מהקירות וחלון-הראווה כבר מזמן לא היה שקוף...

מדי פעם בפעם, כשנכנס לקוח לחנות, היה הבעלים מרים את מבטו מהספר שעיין בו, מבט שכאילו אמר, "אם באת עד פה, להפריע לי בלימודי, אות הוא שאתה באמת זקוק לדבר-מה; אסגור אפוא את הספר ואראה במה אוכל לעזור לך"...

וכך, סוגר היה את ספרו כאנוס, קם על רגליו ופונה לשרת את הלקוח ה'טרדן'. למרות כל זאת, הצליח בחסדי שמים לפרנס את משפחתו בכבוד.

ילדיו של בעל החנות, שהיו אז נערים צעירים, לא ראו עין בעין עם אביהם את דרך ניהול החנות. בכל פעם שנכנסו לחנות נהגו להציק לו בשאלות: "נו, אבא, מתי כבר תתקין מדפים ותסדר עליהם את הסחורה?", "האם לא הגיע הזמן לנקות את החנות?", "מדוע אינך נוהג ככל בעלי החנויות, המשקיעים את כל מרצם וזמנם בטיפוח העסק שלהם?", ועוד כהנה וכהנה.

ותשובת האב הייתה מוכנה על לשונו – "בניי היקרים, כל עוד אני מנהל את החנות,  הניחו לי לעשות זאת כראות עיניי. בעזרת ה', יבוא יום ואמסור לכם את ניהולה, ואז תוכלו לנהוג בה כהבנתכם".

והנה הגיע היום הזה. האב זקן ובא בימים, ובניו שהתבגרו בינתיים והיו לאנשים, ירשו אותו בניהול החנות. עד מהרה פינו הבנים את הסחורה מהחנות, סיידו וצבעו את התקרה והקירות, התקינו מדפים נאים, ניקו את הרצפה והבריקו את חלון-הראווה. נוסף על כל אלה, גם תלו בפתח החנות שלט גדול המכריז על טיב החנות ועל תכולתה המשובחת.

כשהושלמה הכשרת החנות, התמסרו הבנים לניהולה. כל רגע פנוי הקדישו לה. הם עמדו הכן לשרת כל לקוח ולקוח. הם היו שבעי-רצון מעצמם, וחשו כי ריפאו את החנות מכל התחלואים שאפיינו אותה בימים שניהלהּ אביהם.

בסוף החודש הראשון התיישבו הבנים לערוך מאזן מדוקדק של ההוצאות מול ההכנסות, והנה התברר להם שהחנות נותרה בגירעון. כך גם היה בחודש השני והשלישי ובאלו שלאחר מכן. כעבור תקופה התייצבו מבוישים ונכלמים לפני אביהם, שישב אותה שעה בבית-המדרש והגה בתורה, וסיפרו לו על מצבה העגום של החנות.

"איך יכול להיות, אבא", שאלו, "שאף שהזנחת את ענייני החנות היא הייתה רווחית יותר מכיום, לאחר כל ההשקעה שלנו בה?!".

הביט בהם האב וחיוך דק עלה בקצות עיניו ועל שפתיו. "אגלה לכם את סוד הצלחתי", אמר. "יצר הרע, כידוע, איננו אוהב תורה ובמיוחד לא אוהב את לומדי התורה. כשראה אותי יושב בחנות ולומד תורה, עשה הכול כדי להפריעני ולהשבית את לימודי. דאג אפוא לשלוח אליי לקוחות שיטרידוני ולא יניחו לי להגות בספריי. כך הגיע קונה ועוד קונה, והחנות הניבה רווחים נאים שאפשרו לי להתפרנס בכבוד. אולם אתם, מלכתחילה השארתם את יצר הרע נטול תעסוקה, ומה הפלא אפוא שהכנסות החנות ירדו פלאים?"...

קלטתי את הרמז שעלה מסיפורו של אבי. מאותו יום והלאה הצלחתי לפַנות יותר זמן ללימוד תורה. הבנתי שמאחורי טענותיי על קשיי הפרנסה מסתתר היצר, וכי הצלחתו האמיתית של יהודי תלויה גם בתורה שהוא לומד.

 (סיפורו של ר' זלמן לוין ז"ל – על-פי הספר 'ארבעה חסידים')

 לומדים גאולה

האמונה בגאולה

האמונה בגאולה מלווה את העם היהודי מראשית הווייתו. אין-ספור פעמים היא מוזכרת בתורה, בספרי הנביאים, במשנה ובתלמוד. למעשה, היא נכללת בין שלושה-עשר ה'עיקרים' (היסודות) של האמונה היהודית, שכל יהודי חייב להאמין בהם, ובלא האמונה ביסודות הללו, אין הוא מוגדר 'יהודי מאמין'.

(כאן יש להבהיר: יהודי חייב להאמין בכל מילה הכתובה בתורה, אבל יש דברים שאם אין הוא מאמין בהם מחוסר ידיעה, הפגם הוא רק באותו פרט שאינו ידוע לו. לעומת זאת, בשלושה-עשר ה'עיקרים', גם אם העדר האמונה בהם נובע מחוסר ידיעה, יש כאן פגם בעצם האמונה הנדרשת מיהודי, שכן אי-אפשר להיות יהודי מאמין בלי להאמין ביסודות האמונה.)

הרמב"ם מונה את האמונה בגאולה כ'עיקר' השנים-עשר של אמונת ישראל (פירוש המשניות לרמב"ם, סנהדרין פרק עשירי, י"ג עיקרי אמונה, היסוד הי"ב). בקהילות רבות בישראל נהוג לומר בכל יום אחר התפילה: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף-על-פי שיתמהמה – עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא".

הסמ"ק (מצוות-עשה א) אף רואה ב'עיקר' זה חלק בלתי-נפרד מהדיבר הראשון של עשרת הדיברות ("אנכי ה' אלוקיך וגו'"), ובלשונו: "אמרו חכמים, ששואלין לאדם לאחר מיתה בשעת דינו: 'ציפית לישועה?'. והיכן כתיב מצווה זו? אלא שמע-מינה בזה תלוי: שכשם שיש לנו להאמין שהוציאנו ממצרים, דכתיב 'אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים'... כך אני רוצה שתאמינו בי שאני ה' אלוקיכם ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם".

נבואות והבטחות

עניין הגאולה שזור לאורך כל התורה שבכתב ושבעל-פה. במקרא מופיעות כמה וכמה נבואות והבטחות על הגאולה. למשל, לקראת סוף ספר דברים מנבא משה רבנו את מה שעתיד לקרות לעם-ישראל, את הגלות והפיזור בכל קצווי תבל, ולאחר מכן הוא מנבא על הגאולה, שבה ישובו ויתקבצו כל נידחי ישראל לארץ-ישראל: "ושב ה' אלוקיך את שבותך וריחמך, ושב וקיבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוקיך שמה" (דברים, ל,ג).

נבואת בלעם מדברת במפורש למדיי על המלך המשיח, שיופיע ויזרח ככוכב המאיר פתאום את שמי הרקיע: "אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב, דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל" (בלק, כד,יז). ספרי הנביאים מלאים נבואות אין-ספור על הגאולה. בין הנביאים בולט במיוחד הנביא ישעיהו, שזכה לכינוי 'נביא הישועה', שמתאר בהרחבה רבה את ימי אחרית הימים, ימי הגאולה, ואת צמיחתו ופועלו של המלך המשיח.

אמונה שנותנת כוח

כך עוברת האמונה בגאולה כבריח התיכון לאורך כל המסורת היהודית. את מידת מרכזיותה אפשר לחוש תוך כדי עיון בסידור התפילה, הגדוש אין-ספור אזכורים על הגאולה. שלוש פעמים ביום אנו נושאים את תפילת ה'עמידה', התפילה המרכזית והחשובה ביותר, שבה מבקש כל אדם את צרכיו. בתפילה זו יש תשע-עשרה תפילות. שש (!) מתוכן מיוחדות להיבטיה המגוּונים של הגאולה – קיבוץ נידחי ישראל, השבת הסנהדרין, בניין ירושלים והמקדש, ביאת המשיח, השבת עבודת המקדש והשכינה לציון ועוד. שלוש פעמים בכל יום אנו מבקשים ומתפללים: "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח, וקרנו תרום בישועתך, כי לישועתך קיווינו כל היום".

האמונה בגאולה היא שנתנה כוח ועידוד לעם-ישראל גם בשעות הקשות והאפלות ביותר. אפילו בפתחי הכבשנים שרו יהודים את "אני מאמין בביאת המשיח", וביטאו בכך את עוצמת האמונה והתקווה. עלינו לטפח את האמונה הזאת, להבין את מרכזיותה בחיי האדם היהודי, ללמוד את משמעותה ולצפות לרגע הגדול שבו תתממש ותתגשם, בקרוב ממש.

בציפייה לגאולה

לבקש באמת

"גם כשצועקים 'עד מתי' - הרי זה מפני הציווי וכו'. אילו היו מתכוונים ומבקשים וצועקים באמת, בוודאי ובוודאי שמשיח כבר היה בא!" (הרבי מליובאוויטש, כ"ח בניסן תנש"א)

 חיים יהודיים

כשהנוסעים עולים ויורדים, הוא לומד

רבים זוכרים את נהג הקטר החב"דניק ר' שלמה מיידנצ'יק, שבעבודתו קידש שם שמים בכל פינה. מתברר שקם לו יורש, אף הוא חסיד חב"ד, שמנצל את זמני ההמתנה בתחנות כדי ללמוד את שיעורי ה'חת"ת' (חומש, תהילים, תניא) היומיים. יצאנו אפוא להתחקות על סיפורו של נהג הקטר ר' שלמה מירוב.

אנחנו מתלווים אליו בנסיעה מנתב"ג צפונה. מבן-גוריון נוסעת הרכבת לתל-אביב ומשם לנהריה. על המדף שלפניו מונח ספר ה'חת"ת'. "זה תורם לשמירה עליי ועל הנוסעים", אומר מירוב ומצביע גם על קופת-צדקה שהוא נושא עמו דרך קבע בנסיעותיו.

השכן החביב

לא תמיד נראה מירוב (47), תושב קריית-שמואל, כפי שהוא נראה כיום. הוא נולד בבקו שבאזרבייג'אן במשפחה הקרובה למסורת. אביו, זלמן, היה נהג קטר. כשגדל, הלך בדרכי אביו. למד מכונאות, קיבל תואר של מהנדס ולפני כשלושים שנה החל לעבוד כנהג קטר. בשנת תשמ"ו התחתן וארבע שנים לאחר מכן עלה עם רעייתו לארץ. זמן קצר לאחר מכן התקבל לעבודה ברכבת-ישראל.

אחרי שנתיים בארץ עברו בני-הזוג מירוב להתגורר בקריית-מוצקין. "עם כניסתנו לדירתנו החדשה ירד מלמעלה אחד השכנים והציע עזרה", מספר ר' שלמה. "במשך הזמן התוודענו טוב יותר לשכן החביב ולסיפורו האישי – ימאי שחווה תאונה בלב ים, נסע לארה"ב, שם פגש את הרבי מליובאוויטש ובעקבות זאת חזר בתשובה".

חתונה באותו ערב

ההיכרות עם השכן החב"דניק חוללה מהפך באורח-חייהם של בני הזוג מירוב. ר' שלמה החל לפקוד בקביעות את בית-הכנסת של רב העיר, הרב דוד דרוקמן, ונעשה אחד משומעי לקחו המובהקים. חבריו לעבודה ברכבת הופתעו מהשינויים שפקדו אותו, אך קיבלו זאת ברוח טובה. "חוץ מחריגים, רוב האנשים שאיתם אני בא במגע דווקא אוהבים את החיבור בין חזותי הדתית לבין המקצוע שלי", הוא אומר.

כעשר שנים חלפו מאז נישואיהם ועדיין לא נפקדו בפרי-בטן. "ערב אחד העליתי את הנושא לפני הרב דרוקמן, והוא החל לתחקר אותי. מתוך דבריי נודע לו לפתע שאני ואשתי נישאנו זה לזה בנישואים אזרחיים בלבד. הוא קפץ כנשוך-נחש והודיע מיד כי 'עוד הערב נערוך לכם חופה וקידושין כדת משה וישראל!'. וכך, בשעה עשר בלילה, בסיומו של שיעור ב'חסידות' שמסר הרב, הועמדה בחצר בית-הכנסת חופה ואני ורעייתי התחתנו כדת וכדין".

סגירת מעגל

פחות משנה לאחר מכן (בתשנ"ה) נולדה לבני הזוג בתם הבכורה, יסכה. "בחרנו בשם זה מפני שהוא הזכיר לנו את המילים 'היא נס'", אומר ר' שלמה. שלוש שנים אחר-כך נולד להם גם בנם, שמחה-יעקב. זה אפוא סיפורו המיוחד של נהג הקטר המיוחד.

קצת לפני בנימינה מעלה מירוב זיכרון ישן, מלפני כשבע-עשרה שנים: "מיד לאחר נחיתתנו בארץ וקבלת תעודה של עולים-חדשים, ניגש אלינו יהודי והגיש לנו גיליון של 'שיחת השבוע' בשפה הרוסית. הדף הזה שמור אצלי עד היום. זה למעשה היה הקשר הראשון שלנו עם יהדות ועם חב"ד. הריאיון הזה הוא אפוא עבורי סוג של  סגירת מעגל".

מירוב בפעולה. נוהג את הקטר באמונה (צילום: שוקי לרר)

 פינת ההלכה ומנהג

חמץ לאחר הפסח

שאלה: במה יש להיזהר כשחוזרים לשימוש בחמץ ובמוצריו לאחר הפסח?

תשובה: בעת קניית מוצרי חמץ לאחר הפסח יש לוודא שהחמץ לא היה בבעלותו של יהודי במשך הפסח, אלא נמכר ב'מכירת חמץ' כדת וכדין. חמץ שהיה ברשותו של יהודי בפסח אסור בהנאה - אין למכרו או להשתמש בו בכל צורה שהיא.

חנויות: כל עוד יש בחנויות מלאי מלפני הפסח, אין לקנות בהן חמץ אלא אם כן מוצג אישור בכתב מרבנות מוסמכת, שהחמץ נמכר לגוי לפני הפסח.

במיוחד יש להקפיד על כך במוצרים עמידים לאורך זמן, כגון קמח לסוגיו, אבקות מרק, אטריות, ויסקי, חטיפים, תחליפי בשר, שימורי בשר, נקניקים, ממרחים, בירה וכיוצא בהם.

מפעלים (המוכרים לחנויות על-ידי נציגים או סוכנים): כל מפעל שנמצא בהשגחת הרבנות מוכר את חִמצו לנכרי לפני פסח. סחורה המגיעה ממפעל זה לאחר הפסח נקייה מחשש "חמץ שעבר עליו הפסח".

אולם בעלי חנויות וצרכניות הקונים סחורה מספקים, חייבים לבדוק אם אין הספקים מחזיקים במחסניהם מלאי של מוצרי מזון. במקרים כאלה יש לוודא שעשו את מכירת החמץ לפני הפסח, ואם לאו – אין לקנות מהם אלא סחורה שיוצרה לאחר החג.

רשתות השיווק הגדולות (שבהשגחה מוסמכת) מקבלות את מוצריהן היישר מהמפעלים והן-עצמן עושות מכירת חמץ לפני החג. על-כן אפשר לקנות אצלן מוצרי חמץ מיד לאחר החג.

מקורות: שו"ע או"ח סי' תמח ונו"כ.