נושאים נוספים
	התקשרות 665 - כל המדורים ברצף
	ספירת-העומר מלמדת אותנו את חשיבותו ויוקרו של הזמן
	"השתדלות אחרונה" להביא את המשיח
	יד ה' במלחמת ששת-הימים
	פרשת תזריע-מצורע
	"וכל מעשיך יהיו לשם שמים"
	הזמנות לועזיות לחתונה / תיקון עירובין בצינעא ובפרהסיא
	לוח השבוע

תחזיתו של הרבי, מלאת הביטחון בה', ערב המלחמה והתממשותה לאחריה, עם הכרזתו על 'מבצע תפילין', זכו לתהודה עולמית * לאחר המלחמה כותב הרבי בכאב לשורה של אישי ציבור על המשמעות האמיתית של המלחמה ועל הצורך להכיר בגודל הנס * הרבי אינו מסתפק בהבעת אכזבה מהמצב, אלא פועל בכל עוז למינוף רוח ההתעוררות לקירוב לבבות בני-ישראל לאביהם שבשמים * ויהי בארבעים שנה

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

כמה חודשים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים בהתוועדות שבת-קודש פרשת וארא תשכ"ז דיבר הרבי (ראה גם 'ספר השליחות', קה"ת תשמ"ז, עמ' 145) על נבואת יחזקאל, שבסיומה נאמר "ולך אתן פיתחון פה בתוכם". בדבריו עמד על ה'תועלת' שיש לקב"ה ממלחמות וכו' – שכן כך ייווכחו כולם באמיתת נבואותיו של יחזקאל ויאמינו בו. הרבי הוסיף והפיק מכך לקח בהשפעה על עוד יהודי ועוד יהודי – לדאוג שהלה יניח תפילין ישמור מצוות וכו', גם אם לשם כך עליו "להפוך את העולם".

מבחינה מסויימת ניתן לומר כי תחזיותיו האופטימיות של הרבי ערב המלחמה והתממשותן לאחריה, כמו גם הכרזתו באותה תקופה על 'מבצע תפילין', העניקו תנופה עצומה לפרסום שמו ושמעו של הרבי בכל קצווי תבל.

האומנם 'כיבוש' של תורה?

מרגלא בפומיה של הרבי: הקב"ה "אסתכל באורייתא וברא עלמא". מכאן, שכל ענייני העולם הגשמי, נמשכים ומשתלשלים מהתורה. וכיוון שכך, היסוד של כל דבר בעולם, כללי או פרטי, צריך להיות בתורה.

בחודש ניסן הגיעה לארץ-ישראל ההוראה הבאה:

גודל בקשתי שהנהלת תומכי-תמימים תבחר כמניין תלמידים שיכנסו בראשית הזמן דהקיץ ללמוד ב[ישיבת] תורת-אמת כתלמידים שלוחיי במטרה להרחיבה וכו'... בברכת הצלחה. הכוונה – לא-פחות ממניין וק"ל.

ההוראה להעביר לירושלים מניין תלמידים מהישיבה המרכזית בכפר- חב"ד, היה בה מן החידוש. הנימוק ה"גלוי" היה, הצורך להרחיב את ישיבת תורת-אמת. אך עם פרוץ הקרבות היו שראו בכך בבחינת "הקדמת תרופה למכה" – מתן חיזוק לירושלים על-ידי הגדלת מספר לומדי התורה בה. מעניין, אגב, שבמלחמה נגרם נזק קל לבניין הישיבה אך איש לא ניזוק ח"ו.

ועוד בדומה לזה:

"אתה הנך תלמיד תומכי-תמימים, ומכיוון שתורת-אמת נהייתה דבר אחד עם תומכי-תמימים היה מן הראוי לערוך 'שבע ברכות' בתורת-אמת...", אמר הרבי להת' זאב-יחזקאל הכהן שיחי' כ"ץ (לימים גבאי ביהמ"ד של כ"ק אדמו"ר), שנישואיו התקיימו בסמיכות לימי המלחמה. (ראה גם 'משבחי רבי' עמ' 198).

'לאו' מן התורה

על מה הסתמך הרבי בהורותו לשואליו באותם ימים, שלא לעזוב את ארץ-ישראל?

גיסו של הרבי, הרש"ג ז"ל, הציג את השאלה הזו לרבי בסעודת יום שני של חג השבועות תשכ"ז ('המלך במסיבו' כרך א, עמ' קפא).

הרבי השיב כי הדבר היה מיוסד על לאו מן התורה של "אל ירך לבבכם גו'".

בד בבד – המשיך הרבי – לא רציתי לצאת בהכרזה מפורשת על כך [הדבר נעוץ כנראה, בסיבה שנומקה על-ידי הרבי פעמים אחרות: כי אז כל מי שלא עמד בניסיון, ייחשב כמרים יד בתורת משה!].

עידודים ודברי הרגעה

באותם ימים התפרסמו בעיתונים בארץ ובחו"ל תשובות ומברקים של הרבי שבהם הוא קרא "לא לפחד ולא להפחיד", וכן לא לעזוב את ארץ-הקודש (ראה גם איגרות-קודש, כרך כד, עמ' שלב-שלג). לצד אלה היו לא-מעט אנשים שקיבלו מהרבי מסרים מרגיעים ומעודדים ב'יחידות' או במכתבים.

בין השאר יצויינו:

א)'יחידות' של מר אברהם הרצפלד. "הימים קשים היו ומלאי חרדה, המלחמה ארבה לפתחנו, אך הרבי מלא היה ביטחון, כי נעבור את ימי הדאגה, ואגב כך נסתייע במימרא הרוסית – "חאָצ'יש מאָז'יש", שפירושה – אם תרצה גם תוכל", סיפר הלה. הרבי אף עורר אותו להניח תפילין.

ב) שיחה טלפונית שבה שוחח הרבי עם מר זלמן שז"ר. הרבי בירך שיקויים הפסוק "וישבתם לבטח גו' ושכבתם ואין מחריד". כשהרבי אמר זאת – סיפר מר שז"ר – הוא הגביה את קולו והדגיש את המילים באופן שהעניק משמעות חיונית למילים. הרבי גם הוסיף כי על-פי פתגם אדמו"ר הזקן כי "יש לחיות עם הזמן", עם פרשת השבוע, והפסוקים הללו הם מפרשת השבוע, הרי בוודאי שהמצב יהיה טוב!".

ג) "לא לנהוג בפזיזות, לא לאבד את הראש, יהיה טוב" – היה לשון אחד המסרים שביקש הרבי למסור לממשלת ישראל.

ד) יהודי שבאותה תקופה יצא מרוסיה וביקש לבוא לארצות-הברית לשהות במחיצת הרבי נענה: "אין עתה הזמן כלל לנסוע מארה"ק ת"ו ונתראה בעז"ה בשובע שמחות בחודש השמחה – חודש תשרי הבא עלינו לטובה".

ה) יחידות ודברי עידוד – למרת ברונשטיין מכפר-חב"ד שצוטטו בעבר במדור זה.

ו) עם פרוץ מלחמת ששת-הימים שיגר הרבי במוצאי שבת-קודש לאימה של כלה שעמדה להינשא בארץ-הקודש, ובו נאמר ('מענה מלך' (גליצנשטיין) עמ' 190):

במענה למברקה, פשוט שלא ישנו התכנית

ויעשו החתונה בזמנה בארצנו הקדושה ששם

ציוה הוי' את הברכה מעתה ועד עולם,

ויעלה הזיווג ליפה.

מקום החתימה

התמצאות מדהימה

זמן מה לאחר המלחמה הגיע לניו-יורק מר יצחק רפאל, חבר משלחת הכנסת לעצרת האו"ם. באותו ערב זכה לשהות כשלוש שעות ב'יחידות'. הרבי שוחח עמו על מהלך המלחמה ופרטיה.

וכך סיפר: "הוא שאל על כל מפקד מצטיין. ידע את כולם בשם ובכינויים. התמצאותו בחיי הארץ ממש הדהימה אותי! כאילו ישב בתוכנו ועקב מקרוב אחר הנעשה בכל פינה נידחת".

אשר עשה הוי'

מר שז"ר זכה לקבל מכתב אישי מהרבי בערב ראש-חודש סיוון ('נשיא וחסיד', עמ' 501-500), אשר נפתח בדברים הבאים:

שמחתי להיוודע זה עתה אשר ביתו לא נפגע מהפצצות וכו' שלכן תקוותי חזקה, ומכל שכן וקל-וחומר, בנוגע לכ[בודו] ולכל משפחתו שליט"א, שהשלום בשלימות אתם.

הרבי מאחל לשז"ר ולכל יושב ארץ-הקודש שייטיב ה' עמם חסדיו כמו עד עכשיו, ובהוספה. וממשיך:

ומובן ופשוט שכולל ולכל לראש, ובסגנון הכתוב, וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה הוי' במצרים והמסייעים שלהם ומסר רבים ביד מעטים שהלכו במסירות נפש ל"עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם", ואז הרי בוודאי ובוודאי שיהיה כסיום הודאה הידועה (שכל אחד ואחת יוסיף בתורה ומצוותיה ביחד עם ההודאה מקרב לב עמוק למקור הנסים) – להודות ולהלל לשמך הגדול והקדוש.

לא נאמרה המילה המתאימה

"כלה קיץ, וסיומו אלול, כלו עשרת ימי תשובה, ונמצאים אנו כבר באמצע זמן שמחתנו, ימי התעוררות בכל שנה ועל-אחת כמה-וכמה בשנה זו רבת המאורעות, ועדיין לא באה המילה ולא נאמרו הדברים" – זוהי תוכנה של קריאה נוקבת המצוטטת כאן מלשונו של הרבי (באיגרת למר שלמה זלמן שרגאי – עסקן יהודי שהיה מקורב לרבי – ונכתבה בעיצומם של ימי חול-המועד סוכות תשכ"ח – איגרות-קודש, כרך כה, עמ' ט).

הרבי מצביע מיד על כך שלמרות שהכול נוכחו כי אך ורק יד ה' פעלה את ניסי המלחמה, הנה כעבור תקופה קצרה "התחילו לקרר את ההתלהבות ולחזור לפירושים של 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'". הרבי ציין את הדפסת החוברת הידועה מטעם הממשלה (ברוח הסיסמא "כל הכבוד לצה"ל"), ומזהיר כי מיד עם הפגנת כוחי ועוצם ידי החלו להיערם קשיים ותקלות בזירה הבינלאומית ("ועד להמצב כהיום הזה שעלול חס-ושלום וכו' וכו'").

אילו היו היהודים ל'יהודים'...

המכתב למר שרגאי נכתב בהמשך לדברים שכתב הרבי לעיתונאי מר אליהו עמיקם ('הרבי, שלושים שנות נשיאות', עמ' 95):

"קראתי את מאמריך גם במלחמת ששת-הימים, אבל לא מצאתי בהם את המילה העיקרית, הפשוטה, המתבקשת... יש לומר בפשטות שיהודים חייבים להיות 'יהודים', כלומר: להניח תפילין, לשמור את השבת, להיזהר בכשרות ובחיי-המשפחה. הבנות... צריכות להתלבש כפי שהתלבשו סבותיהן... אילו היו היהודים ל'יהודים' בימים אלה, מיד היו נגאלים, זאת צריך היה לומר עכשיו.

"אין דרך אחרת"

"אין דרך אחרת, את הכול ניסו כבר וללא הועיל. מדוע לא ינסו את הדרך הנכונה – לשמור תורה ומצוות. יש לומר ליהודים: שנה אחת, נסו, היו ל"עם התורה"!.. שימרו תורה ומצוות 24 שעות ביממה!".

את הדברים הללו שמע מהרבי, הרב חיים גוטניק ז"ל מאוסטרליה, בקיץ תשכ"ז. הרבי סיפר לו אז על שיחתו עם מר אברהם הרצפלד ערב המלחמה, והוסיף:

"לאמיתו של דבר, יודע הוא שרק זו הדרך, ויש "לשוב אל המקורות" החל מהנחת תפילין, ולמרות זאת הוא בוש מרעיו!"...

ראו כל אפסי ארץ

דברים נוקבים ברוח זו השמיע הרבי שנים אחר-כך, בפורים תש"מ (על-פי 'קראתי ואין עונה' כרך ב, עמ' 36):

בעת מלחמת ששת-הימים "ראו כל אפסי ארץ" את הניסים הגלויים שאינם מלובשים כלל בדרכי הטבע – שעשה הקב"ה לעם ישראל.

נס זה היה צריך לגרום ל"ארים ניסי על ההרים" – "נס" מלשון הגבהה – לרומם את היהודים על-ידי התנהגות יהודית ובכך לבטא את הכרתם בכך שזהו נס ומתנה מן השמים. וממילא, צריכים היו מיד להרבות ביהדות על-ידי בניית בתי-כנסיות ובתי-מדרשות, מקוואות-טהרה, ועל-אחת-כמה-וכמה ליישב את [=כל חלקי] ארץ ישראל.

עכבו את הגאולה!

"אילו זכינו" – התבטא הרבי בלשון חריפה ביותר, בשנת תשל"ח ('קראתי ואין עונה', עמ' 311) – "היתה מסתיימת הגלות ומתחילה האתחלתא דגאולה כבר אחרי הניצחון במלחמת ששת-הימים, ויחד עם זה גם הגאולה האמיתית והשלימה; אולם מאחר שלא זכינו – באו אנשים מוגי לב, פחדנים, שיש להם רגש-נחיתות בפני הגויים, ושלחו מיד משלחת לוושינגטון להודיע שהם מוכנים למסור בחזרה את השטחים שכבשו, כיוון שהם לא רוצים להסתכסך עם ה'גוי', ורוצים לשאת-חן בעיניו – וזה עיכב את הגאולה!

עדיין לא מאוחר

באותם ימים ממש, למרות אכזבה מסויימת, הרבי אינו אומר נואש וחותם את מכתבו למר שרגאי (אשר "מפני קדושת המועד לא בא על החתום") בתקווה:

ויהי-רצון שעל-כל-פנים עתה לא יבושו מפני האמת, אשר כנ"ל אך ורק יד ה' עשתה זאת, ותוגמר גם פינת צפון על-ידי הוי' בטוב ובחסד ובקרוב, ויאמר הוי' די לצרות עמו בני ישראל, הצרות הרוחניות והגשמיות גם יחד, ויגאל כל אחד ואחת מאתנו בתוך כלל ישראל מן הגלות הפנימי ומן הגלות אשר מן החוץ...

לא לשאננות

מלחמת ששת-ימים גרמה, כידוע, להתרוממות-רוח עצומה בעם ישראל, התעוררות שלוותה בתשוקה עזה לעלות לציון ברינה, לפחות כדי להתפלל ליד ה"כותל המערבי".

באותם ימים קרא הרבי מצד אחד לנצל את שעת הכושר וניסי ה', ומצד שני הזהיר גם שלא להיתפס לשאננות ולא לנטוש את המערכה של המלחמה בהתבוללות ובוודאי שלא לייחס למצב הגדרות בלתי נכונות על-פי תורה.

"אין מקום לנסיעתי"...

הניצחון הניסי במלחמה עורר גל חדש של בקשות והזמנות שהופנו אל הרבי, לבוא לארץ. בליל א' דחג השבועות תשכ"ז, בעת סעודת החג, התבטא החסיד ר' זלמן יפה מאנגליה ('המלך במסיבו' כרך א, עמ' קסז): "עתה קיימת אפשרות לבקר ב"כותל המערבי", ומלונדון יסעו יהודים רבים. ואם ייסע כ"ק אדמו"ר שליט"א – ייסעו עשרת אלפים יהודים כו'".

הרבי הגיב על כך: "מה פתאום עשרת-אלפים? כשיבוא משיח – יסעו הרבה יותר!".

גם הגאון החסיד רבי שלמה-יוסף זוין (איגרות-קודש, כרך כד, עמ' שמז) הזמין את הרבי לבקר בארץ-הקודש ונענה:

(לע[ת] ע[תה] ע[ל] כ[ל] פ[נים]) אין מקום לנסיעתי מניו יארק לאיזה מקום שהוא.

לפונה נוסף (שם, עמ' שסג) משיב הרבי בי"ג בתמוז:

מכתבו נתקבל באיחור זמן. ובודאי ידוע לו שמעת הסתלקות כ"ק מו"ח אדמו"ר לא נסעתי מניו-יארק אפילו לנסיעה לזמן קצר.

בהמשך מציין הרבי באיפוק אבל ברמז:     

דרך-אגב, ראוי להעיר בנוגע להכיוון שנתנו לאחרונה להנסיעות לאה"ק ת"ו, שאף שבענייני תורה ומצווה אמרו חכמינו ז"ל לעולם יעשה אדם בהם שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, עדיין צריך עיון אם גם האמור נכלל בזה, וד[י] ל[מבין].

עלייה לארץ – בעתיד

בחודש סיוון לאחר המלחמה פנה אל הרבי עסקן יהודי מאוסטרליה אשר עסק בהפצת היהדות וביקש לעלות ארצה ולשהות בה שנה שלימה. הרבי דחה את הרעיון וכתב (איגרות-קודש, כרך כד, עמ' שמח):

בנוגע לסברת ביקור בארץ-הקודש ת"ו לשנה – הנה נוסף על ההוצאות (בכסף – שבטח יוצרכו ללוות, בזמן, מרץ), בלבול בענייני חינוך הילדים שי' וכו' וכו', הנה נתוספו עתה אפשרויות לפעולות במלבורן (ובמילא גם החובה לבצען) – והאומנם מותר לנטוש את המערכה?

שליח אחר, הרב חיים שיחי' הלוי בנימיני, ששהה אז בשליחות בברזיל (אחר כך קבע שם ישיבתו) שאל את הרבי אם אשתו ובנו יכולים לבקר בארץ-הקודש, ונענה בחיוב (שם עמ' שמט):

ויהא ביקור זוג[תו] ובנו שי[חיו] באהקת"ו בהצלחה.

אולם כששאל אם להעלות את תלמידי ישיבתו שם לארץ השיבו הרבי:

עליית ת[למידי] הישיבה לשם – בעתיד.

"דירתו... בארץ-הקודש"

כשם שערב המלחמה הורה הרבי לא לעזוב את ארץ הקודש, כך גם לאחריה הורה להימנע מכך ללא צורך מיוחד.

מעניין, כי כאשר יהודי, שהיה אלמן (ל"ע), ביקש להיפגש עם אישה תושבת חו"ל, להקמת בניין עדי עד (דבר שהרבי תבע ממנו), הורה לו הרבי בחודש מנחם אב תשכ"ז: "פשוט שמקום דירתו גם לעת[יד] ל[בוא] הוא בא[רץ] הק[ודש] ת[בנה] ו[תכונן], ובאם תסכים ע[ל] ז[ה] – יפגש".

"נודע לתהילה שם מר"

באחת האיגרות האישיות ששיגר הרבי ל"מר אריאל שי' שרון" (איגרות-קודש, כרך כה, עמ' ד) מציין הרבי את הארת הפנים וההצלחה לה זכה מר שרון מהקב"ה, ובעקבות כך גם את הפרסום האישי והתהילה שנלוו לכך: "...העדר הידיעה עד ל"ששת הימים" כמו שהם מפורסמים עתה, שאז נודע לתהילה שם מר כמפקד ומגין על ארצנו הקדושה ותושבי[ה] ובעל תכונות נפש אצילות, והשם יתברך האיר פניו אליו והנחילו הצלחה בפעולותיו ועד לניצחון לא ישוער".

לצד הברכות והשבחים, תבע הרבי משרון:

"ויהי רצון... ובפעולותיו בהגנה על ארץ הקודש, ארץ אשר תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה, וכן גם בחייו הפרטיים – בשמירת הנחת תפילין ומצווה גוררת מצווה ועוד מצווה – ימצא ניחומים [=על פטירת בנו שנספה בדמי ימיו]".

הקרב האמיתי נגד הגלות

בשנת תשכ"ח כותב הרבי מכתב ארוך באנגלית (פורסם בספר 'מורה לדור נבוך' כרך א, עמ' 124-127) שמתייחס להנהגת המדינה באותם ימים, ותוכנו: כל עוד הם עסוקים בדרכים ואמצעים אחרים, במאמץ חסר התועלת שלהם לסיים את הגלות, הם לא יכולים להיות מעורבים במידה מלאה בקרב האמיתי נגד הגלות כפי שנקבע בפסק-הדין של הרמב"ם.

בין השאר מתבטא הרבי (שם עמ' 125): "כאשר בני ישראל נוטשים את התורה והמצוות, ה' ישמור, שום כוח של הגנה, עוצמה צבאית או קשרים פוליטיים, לא יביאו את התועלת הקטנה ביותר, משום שהתורה קובעת במפורש... כאשר הגלות היא התוצאה הבלתי נמנעת".

ועוד:

"צריכה להיות שיבה מלאה ומושלמת אל התורה והמצוות בשעה שבני ישראל עדיין נמצאים בגלות, וזה הדבר שמהווה את ההקדמה וההכנה לקראת הגאולה" (שם, עמ' 126).

"על יסוד המעשים טובים"

בט"ו בטבת תשכ"ח (איגרות-קודש, כרך כה, עמ' עא) כותב הרבי:  

"ומבואר שברכת ה' (ופסק-דין בית-דין שלמעלה) באה על יסוד המעשים טובים שעתידים לעשות..."

בנוסף למקורות שצוינו שם (בשולי-הגיליון) יש להצביע בפשטות על דברי המכילתא שמות יד, כט: מי גרם להם לישראל להינצל – מימינם ומשמאלם – מימינם, בזכות התורה שעתידין לקבל, שנאמר, מימינם אש דת למו, ומשמאלם זו תפילה. ולגירסא אחרת (ילקוט-שמעוני רמז רלח) "ומשמאלם זו תפילין" המכילתא והיל"ש הובאו ונתבארו בלקו"ש ח"ג עמ' 966.

לעורר את נקודת היהדות

הנה שני קטעים מ'יחידות' הרה"ג ר' משה צבי נריה ז"ל שהתקיימה ביום א' דראש-חודש כסלו תשכ"ח (הקטעים מתפרסמים בזה בשלימותם – ב'פרסום ראשון'):

א. כ"ק אדמו"ר שליט"א הזכיר – בקשר עם שעת הכושר שישנה בעקבות הניצחון המפליא של מלחמת ששת-הימים, כאשר אין כל (מקום אפילו ל)ספק, וברור אשר אך ורק יד ה' עשתה זאת כו' שיש לנצלה להתעוררות כו', לקרוא לבני ישראל לשוב אל ה' – את המבואר בדרושי דא"ח עה"פ "והיה ביום ההוא ייתקע בשופר גדול", שהלשון "ייתקע" סתם, ולא נאמר מי הוא התוקע, מורה שייתקע מעצמו. והעניין בזה, שכיוון שהתקיעה ב"שופר גדול" היא בכדי לעורר את האובדים והנדחים, לכן, תהיה התקיעה מעצמה, בלי שום אתערותא דלתתא כלל. כן הזכיר כ"ק אדמו"ר שליט"א באריכות מדברי כ"ק אדמו"ר (מוהריי"צ) נ"ע, שמבאר במאמרו דיבור המתחיל זה, שעניינו של ה"שופר גדול" הוא לעורר את נקודת היהדות שבכל אחד מישראל [י"א כי כ"ק אדמו"ר שליט"א גילה דעתו הק' כי הוא עומד להו"ל את המאמר (מ.מ.ל)]...

ב. כ"ק אדמו"ר שליט"א: בד בבד עם העובדה (עליה דובר לעיל) שנמצאים בתקופה מיוחדת, חשוב להבהיר את אשר הנני חוזר ומדגיש פעמים רבות (וכמדומה דובר על-דבר זה גם בעת פגישתנו הקודמת) שעדיין לא זכינו ל"אתחלתא דגאולה" על-פי פסק-דין הרמב"ם (שכבר נעשה שגור על לשוני!...) שהגלות נמשכת עד אשר "יעמוד מלך מבית דוד וכו'" ועליו לבצע תחילה את התנאים המנויים שם: לכוף כו', ללחום מלחמת ה', לנצח, לבנות בית-המקדש במקומו ולקבץ נדחי ישראל, ובקיבוץ גלויות זה – דווקא – תתחיל הגאולה!...