דבר מלכות

ל"כתר שם טוב" מגיעים בריקודים בעת ההקפות

חודש תשרי הוא חודש כללי הכולל את עבודת כל השנה כולה, גם את קיום המצוות בפועל * אולם בתשרי כל זה הוא עדיין "בכוח", והריקודים בשעת ההקפות עניינם קבלת המצוות בשמחה למשך כל השנה * כאשר ה"כתר שם טוב" הוא "על גביהן", שנוסף על "כתר מלכות", "כתר כהונה" ו"כתר תורה" - נעשה על-ידי זה עילוי בנפשו, שמגיע לביטול במציאות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בכלל הסדר הוא ש"פותחין בדבר מלכות", דהיינו, פתגם של הרבי¹. אבל, יש הקדמה לפתיחה זו, וההקדמה היא:

בחודש תשרי צריך להיות עניין האחדות.

מיד בהתחלת החודש, בראש-השנה - הרי מנהג ישראל² (תורה היא³) שבליל א' דראש-השנה מברכים איש את רעהו בברכת "לשנה טובה תיכתב ותיחתם"⁴.

וכיוון שכל ענייני ראש-השנה ויום-הכיפורים נמשכים בגילוי בחג הסוכות, כידוע⁵ בעניין "בכסה ליום חגינו"⁶ - נמשך ומתגלה גם עניין האחדות במצוות ד' מינים שבחג הסוכות, כדאיתא בגמרא⁷ ובארוכה במדרש⁸ שד' המינים רומזים על ד' הסוגים שבבני-ישראל, החל מ"אתרוג" שיש בו טעם (תורה) ויש בו ריח (מצוות), ועד ל"ערבה" שאין בה לא טעם ולא ריח, וכל הסוגים שבבני-ישראל מתאחדים יחדיו, כמו שכתוב⁹ "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם".

ועד שבאים לשמיני-עצרת, שאז האחדות היא בעומק יותר מאשר במצוות ד' מינים שבחג הסוכות¹⁰:

אף-על-פי שגם מצוות ד' מינים אינה באופן של ד' עניינים נפרדים שמתאחדים זה עם זה, אלא באופן שנעשים כולם מצווה אחת, מכל-מקום, בעצם מהותם הרי הם ד' עניינים, והתאחדותם היא רק בשביל המצווה, בשביל "לעשות רצונך בלבב שלם";

מה-שאין-כן בשמיני-עצרת ושמחת-תורה האחדות היא באופן שכל בני-ישראל נעשים דבר אחד בעצם מהותם, כמרומז בעניין הקרבן דשמיני-עצרת: "פר אחד איל אחד"¹¹.

ואחדות זו מתבטאת בעניין הריקודים שבשמיני-עצרת ושמחת-תורה - שהריקוד הוא באופן שכולם רוקדים בשווה. והיינו, שאין זה כמו במצוות ד' מינים, שניכר שזהו "אתרוג" וזוהי "ערבה", שהרי אופן קיום המצווה הוא על-ידי נטילת ד' מינים דווקא, ונמצא, שגם בהאחדות נשארת ההתחלקות; מה-שאין-כן בעניין הריקוד - הרי כולם רוקדים בשווה.

וכידוע¹² שהשמחה דשמחת-תורה אינה בעניין הלימוד - שיש בו התחלקות, שזה מבין יותר וזה מבין פחות; ואפילו לא בהקריאה בתורה - שגם בזה יכולה להיות התחלקות, שזה קורא בעצמו וזה אינו יודע לקרות בעצמו וצריך לשמוע הקריאה ממישהו אחר; אלא השמחה היא עם הספר-תורה כפי שהיא כרוכה במעיל, והיינו, שאפילו לא גוללים הספר-תורה לפותחה, אלא רוקדים עמה כפי שהיא מכוסה - שבעניין זה הכל שווים.

גם הפשוט שבפשוטים רוקד עם התורה, שכן, אף-על-פי שאינו שייך להבנת והשגת התורה, וגם אינו שלם אפילו בקיום המצוות הכתובות בתורה, אף-על-פי-כן, להיותו יהודי, יש לו בירושה מאבותיו את הטוב הגנוז שבתורה, ושמח בזה.

וגם הגדול שבגדולים מוכרח להניח את שכלו - שהרי אין כאן בגילוי איזה עניין שיוכל להשיגו, כך, שגם השמחה שלו היא בהטוב הגנוז וצפון בתורה, ובזה הרי הכל שווים.

ובנוגע לפועל - הנה העבודה דשמחת-תורה היא לעורר האהבה והאחדות דבני-ישראל, להתאחד עם כל בני-ישראל באופן שכולם הם דבר אחד ממש.

ב. ולאחרי הקדמה זו, באה הפתיחה בדבר מלכות - פתגם שחזר כ"ק מו"ח אדמו"ר בשמחת-תורה לפני עשרים שנה (בשנת תרצ"ט)¹³, מדברי הצמח-צדק, ששמע מהחסיד ר' פינחס רייזעס, ששמע מרבינו הזקן, בשם הבעש"ט:

כתיב¹⁴ "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר".

מצד מבטא התי"ו שבתיבת "ותומכיה" (תי"ו רפה) אפשר לקוראה "ושומחיה" (בשי"ן שמאלית), שהם אלו ששמחים בתורה ומשמחים את התורה.

והיינו, שאלו שהם תמכין דאורייתא, ומשתדלים שתהיה להם קביעות עתים לתורה, ושמחים בתורה - עליהם נאמר "מאושר", מאושר בבנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות.

ואמר אדמו"ר הצמח-צדק: זה יותר ממאה שנה שהבעש"ט אמר תורה זו בעלמא דין, ועכשיו אומר תורה זו בגן עדן ומתיבתא דרקיעא.

והורה הצמח-צדק שיילכו במחול, באומרו, שעניין המחול הוא הקירוב שאחרי הריחוק, וכידוע במשל ה"שווינדל טרעפ"¹⁵ (=מדרגות לולניות), ועל-ידי שמחת התורה יהיה העניין ד"מאושר" בבנים ובני בנים עוסקים בתורה ומצוות.

ג. (וסיים כ"ק אדמו"ר:)

החילוק הוא - שהצמח-צדק ידע לכוון את הזמן שהבעש"ט אומר תורה זו במתיבתא דרקיעא.

אבל, כיוון שאמרו רז"ל¹⁶ "כל תלמיד-חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות כו'", הרי מובן, שכאשר חוזרים תורה זו, אזי דובבים שפתותיהם של בעלי השמועה - הבעש"ט, רבינו הזקן, הצמח-צדק וכ"ק מו"ח אדמו"ר - שאומרים עתה תורה זו.

ולכן, ילכו עתה בריקוד,

וכיוון שמאפס המקום אי-אפשר לילך במחול - ירקוד כל אחד על מקומו, אבל יהיה בזה עניין ה"מחול" - הקירוב שבא לאחרי הריחוק, דהיינו, שלאחרי שירדה הנשמה למטה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא¹⁷, צריך להיות עניין התשובה באופן ש"הרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה"¹⁸, שזוהי התשובה דשמחת-תורה שהיא בתנועה של שמחה וריקודים,

ויומשכו הברכות של בעלי השמועה - שעל-ידי שמחת התורה יהיה כל אחד "מאושר" בבנים ובני בנים עוסקים בתורה ומצוות.

* * *

ד. בשמחת-תורה הנ"ל סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר¹⁹ פתגם הצמח-צדק אודות ג' הכתרים, כתר תורה כתר כהונה וכתר מלכות, וכתר שם טוב שעולה על גביהן²⁰:

בהקיצורים²¹ להמאמר "ביום השמיני-עצרת"²², אומר הצמח-צדק: "מראש-השנה עד שמיני-עצרת הוא ג' כתרים, היינו בראש-השנה אימרו לפני מלכיות²³ זהו המשכת כתר מלכות, וביום-הכיפורים כתר כהונה שנכנס הכהן גדול לפני ולפנים... ואחר-כך כתר תורה בשמיני-עצרת (שמחת-תורה)... וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה²⁴, בחינת כתר שם טוב".

פעם ביאר כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק עניינם של ג' הכתרים בעל-פה, אותו הביאור המבואר בלקוטי-תורה, ולא סיים אז הביאור דכתר שם טוב. וכששאלוהו מהו עניינו של כתר שם טוב, ענה אז, שהוא עניין הריקודים בשעת ההקפות.

עד כאן דברי הרב.

ויש לתווך ב' הביאורים:

בחודש תשרי, להיותו חודש כללי - כלולה העבודה דכל השנה, גם העניין דקיום המצוות בפועל, אלא שבתשרי כל זה הוא בכוח עדיין²⁵. והריקודים (מעשה בפועל) בשעת ההקפות עניינם הוא - הקבלה בשמחה לקיום המצוות בפועל במשך כל השנה.

ה. והעניין²⁶ בזה:

ידוע²⁷ בעניין ההקפות, שהקב"ה נותן לבני-ישראל ב"הקפה" כוח על העבודה, ונותן להם גם כל צרכיהם. וכאשר לוקחים ב"הקפה", צריכים לשלם, והתשלום הוא על-ידי העבודה בכל השנה בקיום המצוות במעשה בפועל ("גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"), שהמעשה הוא העיקר²⁸.

והנה, הנתינה ב"הקפה" היא לאחרי העבודה דראש-השנה ויום-הכיפורים ושמיני-עצרת (שעניינם הוא ג' הכתרים), שזוהי ההתחלה על כל השנה. והיינו, שהעבודה במעשה בפועל (שהוא עניין כתר שם טוב) היא אמנם לאחרי כן, כאשר "יעקב הלך לדרכו"²⁹, אבל ההתחלה ישנה כבר בראש-השנה ויום-הכיפורים ושמיני-עצרת, ומצד התחלה זו נותנים את כל העניינים ב"הקפה".

וכיוון שבשעת הנתינה ב"הקפה" ישנה ההתחייבות על התשלום שעל-ידי העבודה בפועל, נמצא, שהתחלת העבודה בפועל ממש היא בהריקודים דשמחת-תורה בשעת ההקפות, שעניינם היא ההתמסרות והקבלה מתוך שמחה לעבודה בפועל במשך כל השנה.

ועל-פי האמור שעניין הריקוד בשמחת-תורה שייך לכולם בשווה, הרי מובן שגם אצל הפשוטים ביותר ישנו עניין ההתמסרות והקבלה בשמחה על כללות העבודה, שלכן נותנים להם כל צרכיהם.

ונמצא, שב' הביאורים בעניין "כתר שם טוב" מתאימים זה לזה, אלא שהביאור שנאמר בעל-פה הוא כפי שהעניין נוגע לשמחת-תורה, ואילו הביאור בלקוטי-תורה הוא כפי שהעניין נמשך בגילוי בכל השנה.

ו. ובהקדם קושיית המפרשים³⁰: למה לא נמנה "כתר שם טוב" יחד עם שאר ג' הכתרים, ולא נאמר "ארבעה כתרים הן"?

גם צריך להבין, מהי גודל המעלה ד"כתר שם טוב", עד שהוא גדול יותר מכתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות: תורה, כהונה ומלכות הם מעלות פנימיות אמיתיות, מה-שאין-כן שם טוב שלכאורה הוא רק דבר חיצוני בלבד, ולפעמים יכול להיות שיש לאדם שם טוב שאינו לפי המעלות שבו, ואם-כן, איך ייתכן שכתר שם טוב יהיה גדול יותר מכתר תורה כהונה ומלכות?

גם צריך להבין הלשון "עולה על גביהן", דלכאורה הווה ליה למימר "למעלה מכולם", היינו, שכתר שם טוב גדול יותר משאר הכתרים, ומהי הכוונה "עולה על גביהן", על שאר הכתרים?

והביאור בזה:

אימתי היא מעלת "כתר שם טוב" - בהיותו "על גביהן", היינו, בבואו לאחרי ג' הכתרים שלפני זה.

שם טוב כשלעצמו אינו מעלה גדולה כל-כך (וכאמור שזהו עניין חיצוני), ולכן לא נמנה בתור כתר רביעי, כיוון שלעצמו אינו מעלה גדולה. אבל בשעה שישנם ג' הכתרים תורה, כהונה ומלכות, ולאחריהם - "על גביהן" - בא כתר שם טוב, אזי הוא "עולה", שהוא נעלה יותר מג' הכתרים עצמם.

ז. מזה שכתר מלכות, כהונה ותורה זמנם בחודש תשרי, ורק כתר שם טוב הוא עניין מעשה המצוות, מובן, שכתר מלכות, כהונה ותורה עיקר עניינם הוא עבודת האדם עם עצמו, שפועל בעצמו וקונה בנפשו עניינים פנימיים וקניינים טובים, שקניינים אלו יביאו אותו לקיום המצוות - דוגמת חודש השביעי (תשרי) שמושבע בכל³¹, שאז נעשה יהודי מושבע בכל ההמשכות והגילויים, ועניין זה נותן לו כוח על קיום המצוות במשך כל השנה.

ועל זה אומרים, שקיום המצוות שבא לאחרי העבודה פנימית - הנה אף שהמצוות נתלבשו בדברים גשמיים, ועיקר עניינם אינו לפעול שלימות בנפשו, אלא אדרבה, לצאת מעצמו, מענייניו הרוחניים והנפשיים, ולהאיר את הגשמיות, העולם הגשמי³²,

- שלכן נקרא קיום המצוות "שם טוב", שעניין השם אינו לעצמו, אלא כפי שנתגלה ובא בשייכות אל הזולת³³ -

מכל-מקום, הנה כתר זה "עולה על גביהן", הוא נעלה יותר מהקניינים נפשיים דמלכות, כהונה ותורה³⁴, ואדרבה, הקניינים הנפשיים הם הכנה למעשה המצוות, וכלשון רז"ל (שמביא הצמח-צדק בלקוטי-תורה שם): "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה".

בשעה שה"כתר שם טוב", מעשה המצוות, אינו "על גביהן", שאינו בא כתוצאה מעבודה פנימית, ובמילא אין לו חיות בהמצוות - הנה אף-על-פי שגם אז הוא נעלה יותר מקניינים נפשיים, שהרי "המעשה הוא העיקר", אזי מעלתו היא בנוגע קיום רצון העליון, כיוון שרצון העליון הוא שתהיה דירה בתחתונים דווקא. אבל עדיין אין המעלה בנפש האדם (שגם זה הוא רצון העליון), ואין זה כתר עבור האדם³⁵. אבל בהיותו "על גביהן", אזי מעלתו היא לא רק בנוגע קיום רצון העליון, אלא גם שלימות נעלית יותר בנפש האדם, כדלהלן, כתר עבורו.

ח. עניין כתר מלכות הוא - קבלת עול מלכות שמים. זוהי הפעולה הראשונה³⁶ שצריך יהודי לפעול בעצמו, שיהיה מוכן לעבוד את ה' בכל מיני עבודת עבד. וקבלת עול זו היא התקשרותו הראשונה עם אלוקות³⁷.

אבל קבלת-עול לבדה אינה מספיקה. כי התכלית של יהודי היא - להיות מיוחד עם הקב"ה, ומצד קבלת-עול לבדה הרי הוא עדיין מציאות בפני עצמו³⁸, ואדרבה, הוא מציאות כזו שציוויי האדון אינם מונחים אצלו, וקיום רצון האדון נעשה אצלו רק בדרך קבלת-עול.

ולכן באה לאחרי כן העבודה דכתר כהונה ביום-הכיפורים, שאז נכנס הכהן גדול "לפני ולפנים"³⁹, בהמקום שבו נמצאים הלוחות, שעליהם היו חקוקים עשרת הדברות. עשרת הדברות לא היו כתובים על הלוחות, שבכתיבה הנה הדיו הוא דבר נוסף על הקלף, אלא הם היו חקוקים על הלוחות, "מיניה וביה"⁴⁰. ועניינו בעבודת האדם - שפועל בעצמו הקישור וייחוד עם אלוקות, לא רק בדרך קבלת-עול, אלא באופן שאלוקות נעשית ה"צורה" שלו - עריבות ("געשמאק"), רצון וכו'⁴¹.

וגם העבודה דכתר כהונה אינה מספיקה עדיין, אלא צריכה להיות גם העבודה דכתר תורה. כי, הייחוד של יהודי עם הקב"ה צריך להיות לא רק מצד כוחות מקיפים דרצון ותענוג, אלא צריך גם לחדור את כל הכוחות הפנימיים, החל מכוח השכל, שגם בהבנתו יונח אלוקות, ורק אלוקות. וזוהי העבודה דכתר תורה, כיוון שהתורה היא - "חכמתכם ובינתכם"⁴², הבנה והשגה⁴³.

[והעניין⁴⁴ בזה - שבני-ישראל ותורה הם עניין אחד. בני-ישראל ללא תורה אינם עם, כמו שכתוב⁴⁵ "היום הזה נהיית לעם", דקאי על מתן-תורה⁴⁶, שאז נעשו בני-ישראל לעם. וכמו כן התורה ללא בני-ישראל אינה תורה, שהרי כל עניין התורה הוא "דבר אל בני ישראל", "צו את בני-ישראל", כמאמר רז"ל⁴⁷ שמחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, גם למחשבת התורה].

ט. אמנם, גם לאחרי שקנה בנפשו כל ג' הכתרים, לא הגיע עדיין לתכלית המכוון. כי, לאחרי כל הנ"ל, הרי הוא עדיין מציאות, אלא מציאות דקדושה, המציאות שלו (כוחותיו המקיפים וכוחותיו הפנימיים) הם חדורים באלוקות; התכלית היא, להניח ("אוועקלייגן") את עצמו, לבטל את כל מציאותו לרצון העליון, לצאת ממציאותו.

ועניין זה נעשה על-ידי "כתר שם טוב", מעשה המצוות⁴⁸ - שמניח את עצמו כדי להאיר את העולם.

וכאשר הכתר שם טוב הוא "על גביהן", שבא לאחרי העבודה דכתר מלכות, כתר כהונה וכתר תורה - הרי מלבד זאת שעל-ידי קיום המצוות משלים את רצון העליון, נעשה על-ידי זה גם עילוי בנפשו, שנעשה עבורו כתר, שהוא מגיע לביטול במציאות האמיתי.

(משיחת ליל שמחת תורה (קודם הקפות) ה'תשי"ט - בלתי מוגה; תורת-מנחם - התוועדויות ה'תשי"ט (א) חכ"ד עמ' 118-125)

----------

1) ראה סה"ש תש"ח עמ' 224. וש"נ.

2) ראה שו"ע אדה"ז או"ח סו"ס תקפב. וש"נ.

3) ראה תוד"ה נפסל - מנחות כ,ב. מהרי"ל - הובא ברמ"א יו"ד סשע"ו ס"ד. מנהגים ישנים מדורא עמ' 153. שו"ע אדה"ז או"ח סו"ס קפ. סתל"ב סי"א. ועוד. סתנ"ב ס"ד. סתצ"ד סט"ז.

4) נזכר שגם ביום-הכיפורים ישנו עניין האחדות (המו"ל).

5) ראה לקו"ת דרושי ראש-השנה נד, סע"ג ואילך. ובכ"מ.

6) תהילים פא,ד.

7) מנחות כז,א.

8) ויק"ר פ"ל, יב.

9) נוסח תפלת ימים נוראים.

10) ראה גם שיחת ליל שמח"ת תשי"ז ס"ז (תו"מ חי"ח עמ' 79). וש"נ.

11) פינחס כט,לו.

12) ראה גם תו"מ חכ"א עמ' 144. וש"נ.

13) שיחת ליל שמח"ת (לפני הקפות) בסופה (סה"ש תרצ"ט עמ' 306).

14) משלי ג,יח.

15) ד"ה אז תשמח בתולה במחול - סה"מ תקס"ה ח"א עמ' ריד ואילך. אוה"ת נ"ך (כרך ב) עמ' תתפד ואילך.

16) יבמות צז, רע"א.

17) ע"פ לשון חז"ל - חגיגה ה,ב.

18) קהלת יב,ז. וראה לקו"ת ר"פ האזינו. ובכ"מ.

19) שיחת יום שמח"ת (בסעודה) בתחילתה (סה"ש שם עמ' 308).

20) אבות פ"ד מי"ג.

21) מכאן עד סוס"ט - הוגה על-ידי כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"ד עמ' 1214 ואילך. במהדורא זו, בא סדר העניינים כפי שנאמר בהתוועדות, וכן ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

22) לקו"ת דרושים לסוכות פג,א.

23) ראש-השנה טז, סע"א. וש"נ.

24) קידושין מ,ב. וש"נ. וראה לקו"ת אחרי כו,ד. ועיין הל' ת"ת לאדה"ז רפ"ד.

25) וכמשל הגרעין שבו נמצאים בהעלם האילן כולו, הענפים העלים והפירות כו', אלא שלעת-עתה הרי זה בהעלם, ואח"כ יבוא לידי גילוי (מהנחה בלתי מוגה).

26) סעיף זה - מהנחה בלתי מוגה.

27) שיחת שמח"ת תרצ"ה ס"ח (לקו"ד ח"א קצו, סע"א ואילך).

28) אבות פ"א מי"ז.

29) ויצא לב,ב. וראה שיחת יום שמח"ת הנ"ל סי"ב (סה"ש שם עמ' 313). וש"נ.

30) ראה מדרש שמואל על המשנה.

31) ויק"ר פכ"ט,ח.

32) ראה גם לקו"ש ח"ג עמ' 773 ואילך, ההפרש בין העבודה ד"זקן" לעבודה ד"בא בימים".

33) ראה לקו"ש שם עמ' 845 ואילך, ובהמצויין שם.

34) ראה ג"כ לקו"ש שם, העילוי של "בא בימים" על "זקן", ואשר על-ידי בחי' השם נעשה עילוי גם בהעצם.

35) ראה לקו"ש שם עמ' 955, שגם שלימות הכוונה ד"דירה בתחתונים" היא כשיש חיות במצוות.

36) ולכן זמנה בראש-השנה.

37) ראה תניא פמ"א (בשם זוהר פ' בהר (קח,א)): ואי האי לא אשתכח גביה לא שריא ביה קדושה.

38) ראה לקו"ש שם עמ' 897 ואילך.

39) לשון הצ"צ בלקו"ת שם. ועפ"י מ"ש בפנים תובן בפשיטות תוספת תיבות אלו (דלכאורה, בכדי להביא ראיה שכהונה (גדולה) שייכת ליוה"כ, היה צריך לומר שהעבודה דיו"כ - גם שבחוץ מלפני ולפנים - הוא בכהן גדול).

40) ראה לקו"ת ר"פ בחוקותי.

41) ואין זה סותר להמבואר בלקו"ש שם עמ' 985 בהערה 20, שכהונה שייך לתחילת ויסוד העבודה, קבלת-עול - כי ב' עניינים בזה. ועיין ד"ה קדוש אתה תרס"ז (בהמשך תרס"ו (ס"ע שנו ואילך)). בשעה שהקדימו תער"ב בתחילתו. ועוד. ואכ"מ.

42) ואתחנן ד,ו.

43) מה-שאין-כן בלוחות ובכלל בתושב"כ - שהעיקר "מקרא", קורא לה', כמבואר בלקו"ת ד"ה ולא תשבית וביאורו (ויקרא ד,א ואילך).

44) המוסגר בחצאי ריבוע - מהנחה בלתי מוגה.

45) תבוא כז,ט.

46) ראה ברכות סג,ב.

47) ב"ר פ"א, ד.

48) וכן ע"פ הביאור (ראה לעיל ס"ד) שכתר שם טוב הו"ע הריקודים דהקפות - עניינם הוא היציאה מהגבלת מציאותו, כידוע ששמחה פורץ גדר (ראה סה"מ תרנ"ז ס"ע רכג ואילך).

ענייני משיח וגאולה

טוענים וזועקים: "עד מתי"?!...

אין עוד כוח לסבול את גודל אריכות הגלות!

"הוי' מלך, הוי' מלך, הוי' ימלוך לעולם ועד" - דכיוון שישנה השלימות ד"מעשינו ועבודתנו" בדורנו זה, "ה' מלך" (בסגול) בהווה, ובכל הדורות שלפני זה, "ה' מלך" (בקמץ) בעבר, הגיע כבר הזמן ש"ה' ימלוך לעולם ועד", "לעתיד לבוא שכל המלוכה שלו", תיכף ומיד ממש.

וכאן נשאלת השאלה בנוגע לזמן הגלות:

כיון ש"ה' ימלוך לעולם ועד" יהיה לעתיד-לבוא, ובינתיים נמצאים בני ישראל בגלות, וגלות הכי ארוכה והכי קשה כו' - איך יוכלו להתגבר על קשיי הגלות?!...

והמענה לזה - "ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום" - שהקב"ה נותן כוח (עוז) לבני ישראל שיוכלו להתגבר על קשיי הגלות, על-ידי התורה ("אין עוז אלא תורה"), שעניינה "שלום".

אבל, על כך טוענים וזועקים בני ישראל: "עד מתי"?!... אין עוד כוח לסבול את גודל אריכות הגלות שפועלת "חלישות" ועד ל"חולי" הן בהנשמה ("מפני חטאינו גלינו מארצנו") והן בהגוף - לא כפשוטו ח"ו, שהרי גם בזמן הגלות נותן הקב"ה לכל אחד ואחד מישראל גוף בריא ונשמה בריאה, אבל אף-על-פי-כן, ככל שיינתן להם כוח ועוז הן בגשמיות והן ברוחניות, הרי זה שלא בערך כלל וכלל להמעמד ומצב דהגאולה.

וגדולה מזו מצינו - שגם כשישנה תכלית השלימות דמ"ט שערי בינה, נרגש החיסרון דשער הנו"ן, "חמישים שערי בינה... חסר אחד", ובגלל זה נעשה "חולה", כמרומז בכך ש"חולה" בגימטרייה מ"ט, שבגלל שיש לו רק מ"ט שערי בינה, ללא שער הנו"ן, הרי הוא "חולה".

ועל זה אומרים: "ויהיו נא אמרינו לרצון לפני אדון כל" - שזוהי בקשה ("ויהיו נא") וגם הבטחה תקיפה שבוודאי תהיה ("ויהיו", כמו בהווייתו יהא) אמירתם של בני ישראל (כולל ובמיוחד האמירה דפסוקי "אתה הראת") לרצון לפני הקב"ה, כפי שהוא "אדון כל", בעל הבית ("אדון") על כל העניינים כולם, בעליונים ובתחתונים, בעניינים רוחניים ובעניינים גשמיים, ובוודאי ממלא הקב"ה רצונם של בני ישראל ונותן להם "עוז" ו"שלום" (תורה) בתכלית השלימות - "תורה חדשה מאתי תצא", שאז יהיה אצל כל בני ישראל גם הגילוי דשער הנו"ן.

ועניין זה מודגש בקריאת התורה דיום שמחת-תורה - "ויעל משה גו' אל הר נבו", שפירושו "נו"ן בו", שאז השיג משה גם את שער הנו"ן, ובכוח זה נעשה גם (מעין ודוגמת) גילוי שער הנו"ן אצל כל אחד ואחד מישראל (מצד ניצוץ משה שבו), למגדול ועד קטן, כולל גם ילד קטן שלא הגיע לגיל מצוות - מצד אחדותם של ישראל, כמודגש גם ב"ויהיו נא אמרינו", לשון רבים [ובפרט על-פי מה שכתב רבינו הזקן בסידורו לפני "אתה הראת": "גם כי עשה כן בבית-הכנסת שלו, אם הולך לבית-הכנסת אחר שלא גמרו, ירנן וישמח גם עימהם", שבזה מודגשת אחדותם של ישראל], על-ידי זה ש"ה' יברך את עמו בשלום", שמתאחדים לאחדים כאחד, "כאיש אחד בלב אחד", החל מההתאחדות בלימוד התורה, ועד לההתאחדות בכל העניינים - "בשלום", ב' שלום, מלמעלה למטה, ומלמטה למעלה.

(מהתוועדות ליל שמחת-תורה ה'תשנ"ב, 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשנ"ב כרך א עמ' 162-163 - בלתי מוגה)

המעשה הוא העיקר

נתינת צדקה כמניין ימי השנה

אין לדקדק בחשבונות בנוגע לצדקה

בשנים האחרונות נקבע המנהג, שלאחרי שמחת-תורה נותנים צדקה לקופה הכללית בסכום מטבעות כמניין ימי השנה.

וטעם המנהג: בכל יום קודם התפילה צריך ליתן צדקה כדי שתתקבל התפילה כדבעי, כמאמר רז"ל "יהיב פרוטה לעני והדר מצלי... דכתיב אני בצדק אחזה פניך".

ועניין זה נוגע לא רק לתפילה, אלא גם לצרכיו שבכל היום - שהרי כל צרכיו תלויים בתפילתו (ולכן קודם התפילה אסור לעסוק בצרכיו), וכיוון שכדי שהתפילה תהיה כדבעי יש צורך בעניין הצדקה, נמצא שהצדקה נוגעת לענייניו שבמשך כל היום.

והנה, כשם שבכל יום בפרט ישנו עניין התפילה בהתחלת היום - כך גם בנוגע לעניין השנה, שהתחלת השנה היא בעניין התפילה. וזהו עניינו של ראש-השנה, שבו אדם מוסר את עצמו להקב"ה, ומבקש ופועל את כל צרכיו על משך כל השנה.

וכשם שהתפילה דכל יום צריכה לצדקה, והצדקה נוגעת לכל צרכיו שבמשך כל היום - כמו כן גם התפילה דראש-השנה והמשכת צרכיו על כל משך השנה, צריכות לצדקה.

ובצדקה זו נוגע כל יום מימי השנה - לא רק ימי החול, אלא גם יום השבת, ואפילו יום-הכיפורים (דלא כאותם שנותנים צדקה עבור כל השנה, אבל עבור יום-הכיפורים אינם נותנים - היפך השכל הבריא).

ולהעיר, שאף שבשבת הכל מן המוכן, אף-על-פי-כן, יש צורך בתפילה ובצדקה גם עבור יום השבת - כי אף שבשבת הכל מן המוכן, הרי עניין זה נעשה על-ידי "והכינו" בערב שבת, ויתרה מזה: גם כאשר המאכל מוכן ממש לפניו על שולחנו, יש צורך בתפילה, כדאיתא בזוהר בנוגע לרבי ייסא סבא, ש"אף על גב דהווה ליה מיכלא דההוא יומא למיכל לא הווה מתקין ליה עד דשאיל מזוניה קמי מלכא קדישא".

ולכן נקבע המנהג (כנ"ל) שנתינת הצדקה היא בסכום מטבעות עבור כל ימי השנה, גם שבת ויום-הכיפורים.

ומלבד ביאור הנ"ל - הרי, לאמיתו של דבר, כשמדובר על נתינת הצדקה, אין להיכנס כל-כך לחשבונות, כי, המחשב חשבונות ונותן רק את הסכום המתקבל בדעתו על-פי חשבונו, הרי זה בכלל "ולא ירע לבבך בתתך לו", שאין זה האופן הראוי לנתינת הצדקה, אלא נתינת הצדקה צריכה להיות בשמחה דווקא.

ולכן נקבע לדבר אודות מנהג זה בשמחת-תורה, אף שלכאורה היה ראוי לעשות זאת קודם ראש-השנה (שהרי זה עניין שנוגע לכל השנה) - כדי שנתינת הצדקה תהיה ביתר שמחה ובטוב לבב.

[...] ובנוגע לפועל: יש לתת בהקדם צדקה לקופה הכללית בסכום מטבעות כמספר ימי השנה, ובאופן ד"מעלין בקודש" לגבי השנה שעברה, ועל-ידי זה יפעלו המשכת צרכיו על כל השנה, שיומשך לא רק "די מחסורו", אלא גם "אתה מצווה עליו לעשרו", שתהיה שנה עשירה.

געגועים ושמחה לכל השנה

בליובאוויטש היה הסדר, שבמוצאי שמחת-תורה היו מכריזים "ויעקב הלך לדרכו".

ייתן ה' יתברך שיקויים "ויעקב הלך לדרכו" - לקחת מחודש תשרי על כל השנה הן את הגעגועים והן את השמחה, אשר, אינם סותרים זה לזה, אלא אדרבה - הגעגועים צריכים לחזק את השמחה, והשמחה צריכה לחזק את הגעגועים, ושניהם צריכים להיות במזיגה נכונה.

והעיקר בזה - שיומשך במחשבה, דיבור ומעשה.

(מהתוועדות יום שמחת-תורה, ה'תשי"ט - בלתי מוגה)

ממעייני החסידות

פסוקי "אתה הראת"

אתה הראת

פירש אדמו"ר הזקן:

"אתה" - עצמות אין-סוף, "הראת" - הראת וגילית את עצמך, "לדעת" - כדי שיוכלו לידע אותך.

והפירוש הוא שהקב"ה מאפשר לנבראים להשיג אלוקות.

(ספר המאמרים קונטרסים א עמ' נו)

* * *

אתה הראת לדעת

כשנתן הקב"ה את התורה לישראל פתח להם שבעה רקיעים, וכשם שקרע את העליונים כך קרע את התחתונים, וראו שהוא יחידי. לכך נאמר אתה הראת לדעת (רש"י דברים ד,לה)

וצריך להבין: מה ראה הקב"ה להראות לישראל שהוא "יחידי" דווקא בעת מתן-התורה?

אלא הפירוש הפנימי של המושג "יחידי" איננו שאין עוד אלוקים מבלעדי הקב"ה, אלא שאין שום מציאות בלעדו - "אין עוד מלבדו". שכן הבריאה מתהווה מחדש בכל רגע על ידי חיות אלוקית, ובלי חיות זו היתה הבריאה כולה חוזרת לאין ואפס ממש. מובן אפוא כי ידיעה זו נוסכת באדם כוח להתמיד בלימוד התורה על-אף כל קשיי היום-יום, ביודעו כי מלבד הקב"ה אין לעולם מציאות משלו.

ההתגלות האמורה של מתן-תורה היתה לכל יהודי, שהרי נשמות כל הדורות נכחו בעת מתן תורה. ואכן, כשאדם מבטל את ההעלם והסתר, ממילא מתגלה אצלו מה שראתה נשמתו בעת מתן-תורה.

ועניין הזה שייך במיוחד לשמחת-תורה. ביום זה אנו עומדים בשלב המעבר מן ה"עליונים" אל ה"תחתונים" - מחודש החגים לחודש מרחשוון, ואנו מקבלים עידוד וסיוע מעצם הידיעה שהקב"ה הוא היחיד ואין בלתו, הן בעליונים ("קרע את העליונים") והן בתחתונים ("קרע את התחתונים").

בריקודים שבעת ההקפות חודרת השמחה בתוך ישותו של האדם, אפילו לרגליו, שהן ה"תחתון" שבו. ועל ידי זה בכוחו להתמודד לאחר מכן גם עם ה"תחתון" שבעולם ולהחדיר לתוכו את האור האלוקי.

(משיחת ליל שמחת-תורה תשל"ט)

לעושה נפלאות גדולות לבדו

על הפסוק "לעושה נפלאות גדולות לבדו" אמרו רז"ל: "אפילו בעל הנס אינו מכיר בניסו" (הוא לבדו יודע שהוא נס, אבל בעל הנס אינו מכיר, רש"י). ומזה מובן שגם בכתוב שלנו כך הוא הפירוש: "לבדו" - רק הקב"ה מכיר בנפלאות אלו, לא בעל הנס.

זהו "לעושה נפלאות גדולות לבדו" - דווקא משום שניסים אלו גדולים ונעלים ביותר ("נפלאות גדולות"), אינם יכולים להתגלות לנו ("לבדו").

(משיחת ליל שמחת-תורה תשל"ט)

אין כמוך באלוקים ה', ואין כמעשיך

ידוע שבני אומות-העולם מקבלים את השפעתם על-ידי השרים שלהם למעלה; כל אומה מהשר שלה. לעומת זאת, בני-ישראל מקבלים את השפעתם מהקב"ה בעצמו, בלי ממוצע או שליח.

אך יהודי עלול לחשוב: הרי לממוצעים ולשלוחים אלו אין כל ערך וחשיבות משלהם והם אינם אלא כגרזן ביד החוצב - מהו אפוא ההבדל בין קבלת ההשפעה על-ידם או קבלת השפעה ישירות מאת הקב"ה?

התשובה היא - "אין כמוך באלוקים".

אלוקים" הם "שרי מעלה", אותם שבעים שרים שלמעלה. וזאת מדגיש הפסוק: "אין כמוך באלוקים". כלומר: יש שוני עצום ומרחק רב בין אם ההשפעה באה ישירות מהקב"ה או שהיא באה דרך הממוצעים.

מטעם זה אמר משה רבנו לקב"ה "אם אין פניך הולכים, אל תעלנו מזה", אף שהקב"ה הבטיח לו "מלאכי ילך לפניך". משה רבנו ידע עד כמה גדול ההבדל בין השפעה שבאה דרך ממוצע ("מלאכי") לבין השפעה שמגיעה ישירות מהקב"ה.

"ואין כמעשיך" - אפילו בעניני עשייה, השפעה גשמית, "אין כמעשיך".

(משיחת ליל שמחת-תורה תשל"ט)

ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום

שלימות השלום היא כאשר האוייב בעצמו נהפך לאוהב, בבחינת "גם אויביו ישלים אתו". התורה, שניתנה כדי לעשות שלום בעולם, צריכה להביא לא רק לתבוסת היצר-הרע, אלא יתרה מזו - להפיכתו לטוב. וכפי שנאמר, "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך", ופירשו רז"ל - "בשני יצריך". וכן מתאים הדבר למה שאמרו רז"ל, "בראתי יצר-הרע, בראתי לו תורה תבלין", והיינו - כשם שהתבלין ממתק את האוכל, כך התורה מתקנת את יצר-הרע ומאפשרת להפוך אותו לטוב.

"ה' עוז לעמו ייתן" - הקב"ה נתן לנו את התורה, שנקראת "עוז", כדי שעל-ידה נוכל להפוך את היצר-הרע לטוב ולהגיע ל"שלום" אמיתי - "ה' יברך את עמו בשלום".

(משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו)

כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים

"ציון" ו"ירושלים" רומזות לשתי דרגות שונות בנשמה. ציון רומזת לעצם הנפש, שאינו אלא סימן וציון בעלמא לאלוקות. ירושלים רומזת לשלמות היראה.

אף "תורה" ו"דבר ה'" רומזים לשתי דרגות. תורה - היינו לימוד התורה סתם. דבר ה' - מכוון לחלק ההלכה שבתורה, "דבר ה' זו הלכה".

שתי הדרגות הנ"ל שבנשמה קשורות קשר הדוק לשתי הבחינות הנזכרות בתורה.

מ"ציון" "יוצא" לימוד התורה סתם, שאינו קשור כל-כך בגשם העולם, שכן עצם הנפש אינה שייכת כל-כך להנהגה בפועל ממש. ואילו "ירושלים" קשורה בכוחות הגלויים, בהנהגה בפועל (שהרי יראת-שמים אמיתית כרוכה בהקפדה ובזהירות בכל הקשור למעשה בפועל), וממנה נמשך חלק ההלכה שבתורה, המשפיע על גשמיות העולם. שהרי כידוע, פסקי התורה משנים את מציאות העולם - דבר זה כשר ודבר זה טרף.

(משיחת שבת-קודש פרשת בראשית (ב) תשמ"ה)

אתה הראת לדעת... כי מציון תצא תורה

יש צד שווה לפסוק הראשון ולפסוק האחרון - בשניהם מדובר על חיבור ואיחוד של שתי בחינות שונות.

"(אתה הראת לדעת כי) ה' הוא האלוקים" - שתי בחינות, "הוי'" ו"אלוקים", הנהגה ניסית והנהגה טבעית, אבל לאמיתו של דבר חד הם, שכן הטבע עצמו הוא מעל לטבע.

"כי מציון תצא תורה" - בחינת "ציון" נמשכת גם למקום שמצד עצמו אינו במצב של ציון וצריך "לצאת" אליו, ושתי הבחינות מתחברות יחד.

הווי אומר: כאשר יהודי צריך לצאת ולפעול במקום (או במצב) בעולם שאינו במעמד ובמצב ראוי - אין הוא מתרשם מכך, ביודעו ש"הוי' הוא האלוקים", ושבחינת "ציון" תצא ותימשך גם למקום שלעת עתה רחוק הוא מבחינה זו.

(שיחת ליל שמחת-תורה תשמ"ב)

אוצרות דור ודור

שמחת-תורה

"ראו אור ממש"

כך מתאר הרבי הריי"צ את ההקפות בבית-מדרשו של רבנו הזקן:

בבית-מדרשו של רבנו הזקן היה נהוג שעוד בטרם נערכו ההקפות בליל שמיני-עצרת בבית-הכנסת עם כל הקהל, היה הרבי עורך הקפות ביחידות, בנוכחותם של יחידי סגולה מבין תלמידיו והאורחים שהגיעו.

הרבי עצמו היה אומר את כל פסוקי "אתה הראת". היה הולך בראש כל שבעת ההקפות ואומר את פזמוני ופסוקי ההקפות. בסיום כל הקפה היה מעביר את ספר-התורה לידו השמאלית, מניח את יד ימינו על גבו של אחד המקורבים, ויוצא בריקוד.

בשעת הריקוד - ראו אור ממש. כל אחד הרגיש כאילו היה במקום המקדש ממש וכי כל רגע יקר מכל יקר. התחושה הכללית היתה שבכל רגע אפשר להגיע למדרגות גבוהות ביותר, בתורה, עבודה ותשובה. כל אחד חש את ה"משם היו שואבים רוח-הקודש".

כל מי שזכה להיות נוכח בהקפות אלו, ראה את פני הרבי, שמע את ניגון השמחה, צפה בריקוד התענוג, שבכל זה השתקפה השתפכות של "אהבה בתענוגים" - התבטל כביכול מחמת הדרת קודש הקודשים שריחפה בחדר, והתעלה למעמד ומצב אחר לגמרי.

וסיפר חסיד אחד: כשזכיתי להשתתף בהקפות אלו בפעם הראשונה - הן פעלו בי מהפכה של ממש; נהייתי אדם אחר. אז יכולתי לצייר לעצמי איך הרגיש יהודי כשעלה לרגל לבית-המקדש וראה את גילוי השכינה.

וסיים הרבי הריי"צ את דבריו: כל איבר באדם יש לו תענוג מיוחד - העין מתענגת מראייה, האוזן משמיעה, וכן הלאה. אך ישנו תענוג כזה הגורם לעונג בכל האיברים יחד, עד שכל החושים וכל הכישרונות מתבטלים בעוצמת התענוג הזה. עונג כזה הרגיש חסיד בעת "הקפות היחידות" של הרבי.

(לקוטי-דיבורים ב עמ' 500)

ריקדו יהודים, ריקדו!

שנה אחת רקד הצמח-צדק בעת ההקפות ללא ליאות. אברכים צעירים ובריאים לא יכלו להדביק את קצבו ואחדים מהם נפלו מרוב התאמצות. תוך כדי ריקודו הכריז: רקדו יהודים, רקדו! שמחו בשמחת-התורה ותזכו לבני חיי ומזוני רוויחא.

זוגתו הרבנית נכנסה אל חדר אביה, האדמו"ר האמצעי, והתאוננה על בעלה כי הוא מעייף את החסידים בריקודיו.

השיב לה הרבי: אצלו מאיר כעת גילוי האור של שמחת-תורה, כפי שהאיר בבית-המקדש. הוא זוכה על ידי שמחתו לגילוי עצם נשמתו, כפי שהיא בעולם האצילות ואף למעלה מזה!

(ספר-השיחות תש"ג עמ' 11)

טפיחה אחת ברגל

פעם אחת הייתה סיבה שבגללה לא נערכו הקפות אצל הרבי הרש"ב.

כעבור זמן אמר הרבי עניין עמוק בחסידות לבנו, הרבי הריי"צ, עם הסבר מפורט על הדברים. כשסיים אמר: הייתי מוותר על כל העומק הזה תמורת טפיחה אחת ברגל בעת הקפות בשמחת-תורה...

(משיחת שמחת-תורה תרפ"ו)

עת-רצון

אצל הרבי הרש"ב היה נוהג, שבשמיני-עצרת ובשמחת-תורה, בלילה לפני ההקפות, היו נכנסים אליו בחורים שעמדו להתגייס לצבא הרוסי, כדי לבקש ממנו ברכה.

(ספר השיחות תש"ה עמ' 58)

רצינות יתירה

פעם אמר אחד החסידים פסוק מפסוקי ה"אתה הראת" מתוך רצינות יתרה. העיר לו הרבי הרש"ב: מדוע כל-כך רציני?!...

(ספר השיחות תש"ד עמ' 30)

קונים בהקפה

פעם, לפני ההקפות, קרא הרבי הרש"ב לסוכן אחד, וביקשו להסביר את מהות ענין ה'סוכן'. הסביר האיש כי הסוכן מביא סחורה מהעיר הגדולה ומוכר אותה לקמעונים באשראי, וכאשר סוחר משלם בעד הסחורה - הוא נותן לו סחורה מחדש בהקפה. סיכם הרבי את הדברים ואמר: אכן, לאחר התשלום במזומן בעבודת ה' של חודש אלול, ראש-השנה, עשרת ימי-תשובה, יום-הכיפורים, שמחת בית-השואבה ושמיני-עצרת - אפשר ללכת ל"הקפות" - לקחת עוד "סחורה" בהקפה.

(ספר-השיחות תש"ה עמ' 57)

חילול הקודש

פעם בשמחת-תורה אצל הרבי הרש"ב, נכנסו לבית-הכנסת יהודים כאלה שבכל השנה לא היו שייכים לתורה, והצטרפו לריקודים. עמד חסיד אחד מן הצד וחייך. הרבי, שהבחין בכך, הקפיד עליו ואמר לו: מחלל אתה את הקודש!

(ספר-השיחות תש"ב עמ' 9)

מי כעמך ישראל

הרבי הריי"צ אמר פעם בעת התוועדות של שמחת-תורה:

תמוהה היא לכאורה הנהגתנו - מראש-חדש אלול קמים חצי שעה מוקדם יותר; בימים-הנוראים ובעשרת ימי-תשובה צמים, כך שכולם עייפים וחלשים לאחר שלא אכלו ולא ישנו. כשמגיע שמחת-תורה צריכים היו לעשות סעודה וללכת לנוח. אך מה עושים תחת זאת - מתחילים לרקוד!

אלא שכאשר היהודי רוקד, שוכח הוא מצורכי האכילה והשינה שלו וממצבו הגשמי והרוחני. כל שהוא יודע הוא ששמחת-תורה היום, שהקב"ה שמח עם התורה, ושגם לו הרשו לשמוח עם התורה, ממילא הוא שמח...

ועוד הוסיף ואמר: בדרך העולם, ככל שהשמחה נמשכת היא נחלשת והולכת, וכמו בשמחת שבעת ימי המשתה - ביום הראשון השמחה גדולה במיוחד והיא נחלשת והולכת מיום ליום. ואילו כאן בדיוק להיפך: לאחר כל עבודת אלול ותשרי שמחים ורוקדים בשמחה הכי גדולה...

אלא מה? הקב"ה מכיר הרי את ילדיו ויודע שבוודאי יקיימו את דבריו... אם כן - היה צריך כבר לרחם עליהם ולגאול אותם מן הגלות על-ידי משיח צדקנו.

(ספר-השיחות תרצ"ו עמ' 312)

סכנת-נפשות!

בשמחת-תורה בשנת תרצ"א, בהיות הרבי הריי"צ בריגה, קם בעת ההתוועדות שלפני ההקפות על רגליו והכריז בקול רם: יקר אצלי גופו של כל יהודי, ולכן הנני מודיע: אם ישנו כאן מי שאינו מניח תפילין או שאינו שומר טהרת-המשפחה - שלא יהיה בהקפות שלי. הדבר מסוכן עבורו, ועם סכנת נפשות לא משחקים. עדיף שילך מכאן בריא ושלם. ומי שנשאר כאן - בוודאי יקבל על עצמו להתנהג כפי שצריך.

כתוצאה מדבריו של הרבי, קיבלו רבים בקהל על עצמם לשמור מאותו יום והלאה על שתי מצוות אלו.

לאחר מכן הגיע אחד החסידים ואמר לרבי שהוא בא בתור שליח של הנשים שנשארו להקפות, הן ביקשו למסור לרבי ששמעו את אזהרתו, ומעידות הן על עצמן שמותר להן להיות נוכחות בהקפותיו של הרבי.

הרבי ביקש למסור להן את ברכתו, שאלו שיש להן ילדים - שיזכו לגדלם, יחד עם בעליהן, לתורה לחופה ולמעשים טובים; ואלו שאין להן ילדים - שה' יתברך ישמח את ליבן ואת לב בעליהן בילדים בריאים וטובים.

מערבים ירק בבשר

פעם בליל שמיני-עצרת נכנס כ"ק אדמו"ר האמצעי לסוכה וקרא שם קריאת-שמע שעל המיטה. לאחר שקרא את שלוש הפרשיות הראשונות, נאחז בסרעפי מחשבותיו וכך ישב עד אור הבוקר. כאשר הבחין שכבר האיר השחר, נטל את ידיו, וכאשר עיניו זולגות דמעות, אמר:

שמחת-תורה ויום-טוב שני של גליות - לאו כל מוחא סביל דא. לעתיד-לבוא, כאשר יבוא המשיח, יכירו וידעו את מעלתם, ואז יתגעגעו אליהם.

והרבי סיים באמירה: ועל בני ארץ-ישראל אכן יש לרחם, הם מערבים באטשווענע (= מין ירק) עם בשר.

(ספר השיחות תרצ"ו עמ' 302)

סגולה ל'עבודה'

במוצאי שמחת-תורה נוהג היה הצמח-צדק להחליף את מעילו, כי המעיל שלבש בשמחת-תורה היה קרוע ורטוב מזיעה. גדולי החסידים של אדמו"ר האמצעי היו נוטלים פיסת בד מהבגד לשם הצלחה וסגולה בתורה ועבודה.

(ספר-השיחות תש"ג עמ' 11)

בשמים ממתינים!

פעם, במוצאי שמחת-תורה, הכריזו אצל אדמו"ר הזקן שעומדים להתחיל בתפילת ערבית. אך הרבי הורה להמתין ולא להתחיל, בהסבירו: "אצל המחותן (הרב הקדוש רבי לוי-יצחק מברדיטשוב) מתפללים עדיין מנחה. ובשמים", הטעים, "מחכים ל'והוא רחום' שלו. אמנם אין זה הסדר שלנו, אבל יש לחכות ל'והוא רחום' של המחותן".

(ספר השיחות תש"ה עמ' 63)

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש
כ"ב בתשרי, שמיני-עצרת ושמחת-תורה*

כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע לא נהג להדליק נר בכל יום שמזכירים בו נשמות¹.

הדלקת נרות: ברכת 'להדליק נר של שבת ושל יום-טוב' ו'שהחיינו'.

בלוח כולל-חב"ד נאמר, שנוהגים לפרוש פרוכת לבנה ומעיל לבן על הספר-תורה [רק] ביום שמברכים 'גשם' או 'טל', אך בבית-מדרשו של הרבי היתה הפרוכת הלבנה פרושה מראש-השנה ועד אחר שמחת-תורה².

מנחה: אין אומרים 'הודו', אבל אומרים 'פתח אליהו'.

בשמחת-תורה, מנהג ישראל (אשר "תורה היא") לשמוח בשמחה זו יותר משמחת בית-השואבה, ויותר משמחת יום-טוב סתם³.

הזהיר כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע בשם אביו כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע:

"את הארבעים ושמונה שעות [בחו"ל; בארה"ק - עשרים וארבע שעות] של שמיני-עצרת ושמחת-תורה צריכים לייקר במאוד. בכל רגע אפשר לשאוב אוצרות בדליים ובחביות, בגשמיות וברוחניות, וכל זה על-ידי הריקודים"⁴.

הרבי הנהיג ללכת בתהלוכות לבתי-כנסיות, וגם לאלה שבשכונות מרוחקות, כדי לשמח יהודים בשמחת החג⁵.

תפילת ערבית: בנעימת התפילה ביום זה אין משנים כלום לנעימת הימים-הנוראים⁶.

קבלת שבת: מתחילים 'מזמור לדוד' וממשיכים כבכל שבת. בפיוט 'לכה דודי' אומרים "גם בשמחה ובצהלה" ואין אומרים "ברינה"⁷.

כגוונא, חצי קדיש, ברכו, ערבית של יום-טוב⁸. ויכולו, ברכת מעין שבע, קדיש שלם. מזמור לדוד, חצי קדיש, ברכו.

אבלים (רח"ל) אומרים משניות וקדיש דרבנן, אך אין אומרים עלינו [עתה, אלא רק אחר ההקפות כדלהלן]⁹.

לאחר מכן - קידוש והתוועדות¹⁰.

[המקדש בביתו, אומר תחילה בלחש: "שלום עליכם" ו"אשת חיל"] סדר הקידוש - אומרים בלחש: "מזמור לדוד", "דא היא סעודתא"¹¹, "אתקינו" דיום-טוב¹², "ויכולו", ונוסח הקידוש דיום-טוב, ומברכים "שהחיינו" (נשים שבירכו "שהחיינו" בשעת הדלקת הנרות - לא יברכוה בשעת הקידוש).

בשמחת-תורה מהדרים במיוחד לעשות קידוש כל-אחד לעצמו ולא לצאת ידי-חובה ממישהו אחר, שכן ברכת "שהחיינו" היא גם על התורה, והלוואי שיפקיע את עצמו¹³.

בשמחת-תורה היה כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו מסיר [לפעמים, וכהוראת-שעה בלבד!] את ההגבלה שהטיל על שתיית 'משקה'¹⁴.

מנגנים ביום זה ניגון 'ארבע בבות'¹⁵.

סדר הקפות: "אתה הראת" פסוק בפסוק (ומכבדים בקריאתם אנשים שונים¹⁶), ולאחר מכן אומרים "אב הרחמים".

לאחר מכן היה מורה כ"ק נשיא דורנו להוסיף פסוקים שונים לפי צורך השעה והעניין, כגון (פסוק שנעשה דרך קבע במשך השנים): "והיה זרעך... ופרצת... ובזרעך" (בראשית כח,יד); "הושיעה את עמך..." (תהילים כח,ט); ולפעמים: "הנני מביא אותם מארץ צפון..." (ירמיה לא,ז)¹⁷.

אמירת 'אתה הראת', 'אב הרחמים' והפסוקים הנ"ל - שלוש פעמים, ורק לאחר 'אב הרחמים' [וההוספות] פותחים את ארון-הקודש¹⁷.

מוציאים את כל ספרי-התורה¹⁸, ומקיפים את הבימה כנהוג. הש"ץ מכריז לאחר כל הקפה (כהלשון בסידור): "עד כאן הקפה א'", "עד כאן הקפה ב'", וכו'. לאחר כל הקפה, מחזירים את כל ספרי-התורה לארון-הקודש¹⁹.

הרבי שלל את הנהגת המקפידים להסיר את הכתרים מספרי-התורה לקראת הריקודים, בחששם שמא ייפלו²⁰.

בפסקה "עוזר דלים" אמר כ"ק אדמו"ר מהורש"ב, שצריך להפסיק קצת בין תיבת "עוזר" לתיבת "דלים"²¹.

בשנת אבלות (רח"ל) אין הולכים להקפות לבד, אלא בליווי²².

הניגונים המושרים בשעת ההקפות הם ניגונים קבועים מדור ודור. ומהם: "וכל קרני רשעים אגדע"²³; "על הסלע הך"²⁴; הניגון המכונה 'ניגון ההקפות של ר' לוי-יצחק'²⁵; ניגון ריקוד²⁶; והרבי היה מוסיף עליהם עוד ניגונים²⁷.

נוהגים לנגן את ניגון 'האפ קאזאק' של הסבא משפולה²⁸.

אין מנהגנו לקרוא קריאת התורה בליל שמחת-תורה²⁹.

אחר ההקפות (מחזירים את ספרי-התורה לארון-הקודש ללא כל אמירות³⁰): 'עלינו', קדיש יתום, 'אל תירא', 'אך צדיקים'.

[הבא לביתו רק עכשיו, יאמר בלחש קודם הסעודה: "שלום עליכם" ו"אשת חיל"¹¹]. בשמיני-עצרת ושמחת-תורה אין טובלים פרוסת המוציא בדבש²⁹.

"ידוע לכול, שבאמירת 'שמע ישראל' בקריאת-שמע על מיטתו בשמחת-תורה, צריך לקבל על עצמו את המסירה ונתינה להרבצת תורה במסירת-נפש בגופו, רוחו ונשמתו, וזו צריכה להיות כל מהותו"³¹.

תפילת שחרית: נשיאת כפיים³² כבתפילת מוסף של כל יום-טוב²⁹.

לאחר חזרת הש"ץ - הלל שלם, קדיש תתקבל. שיר של יום, הושיענו (אין אומרים 'לדוד ה' אורי'), קדיש יתום.

קידוש. אומרים תחילה בלחש: "מזמור לדוד", "אתקינו", "ושמרו", "אם תשיב", "דא", "זכור", "על-כן"³³. ואחר-כך בקול רגיל: ["אתקינו" דיו"ט], "אלה מועדי", "בורא פרי הגפן". ואחר-כך נוטלים ידיים לסעודה או אוכלים כזית 'מזונות'. התוועדות.

סדר הקפות: כדאתמול, "אתה הראת" פסוק בפסוק ולאחר מכן "אב הרחמים". כן עושים שלוש פעמים¹⁷.

לאחר-מכן, פותחים את ארון-הקודש, מוציאים את כל ספרי-התורה ומקיפים את הבימה ז' חצאי הקפה (בהמשך אחד), בסך-הכול שלוש הקפות וחצי. אבל אומרים את כל סדר ההקפות, ללא הכרזת "עד כאן הקפה...". ומחזירים את כל ספרי-התורה לארון-הקודש (ללא כל אמירה) וסוגרים אותו³⁴.

"אתה הראת" (של פתיחת הארון. כיוון שחל בשבת, אין אומרים י"ג מידות ו"ריבונו-של-עולם"), "בריך שמיה", וכל סדר הוצאת ספר-תורה. מוציאים שלושה ספרי-תורה, בראשון קוראים³⁵ בפרשת וזאת הברכה, ואם יש צורך, חוזרים כמה פעמים עד שכל הציבור יעלה לתורה. בסיום עולה אחד עם כל הנערים ומברך איתם ברכת התורה³⁶.

בבית-הכנסת של הרבי עולים בשמחת-תורה כמה קרואים יחדיו ומברכים כולם כאחד. לכוהן - כוהנים, ללוי - לוויים, ולשאר העליות - ישראלים [גם הילדים עולים עם אבותיהם]³⁷.

אין מנהגנו לפרוש טלית על הנערים ועל שאר העומדים אצל הבימה ולומר "המלאך הגואל"³⁸.

'חתן-תורה' ו'חתן בראשית' יכולים להיות גם כוהנים או לוויים.

אומרים "מרשות" ל'חתן תורה', וקוראים "מעונה אלוקי קדם" עד "לעיני כל ישראל", ואין נוהגים לפרוש טלית על ראש העולה ל'חתן תורה'³⁹. לאחר גמר קריאת הפרשה אומר כל הקהל "חזק חזק ונתחזק", וגם העולה בעצמו אומר כן לפני הברכה האחרונה⁴⁰.

מניחים את ספר-התורה השני על הבימה ליד ספר-התורה הראשון, ולא יסירו את ספר-התורה הראשון עד שיניחו על הבימה את ספר-התורה השני⁴¹. מגביהים וגוללים את ספר-התורה הראשון, ואין מהפכים אותו ופניו אל העם, ואין משנים במאומה מסדר ההגבהה של כל השנה⁴².

אומרים "מרשות" ל'חתן בראשית', בלשון יחיד ככתוב בסידור (רק לאדמו"ר היו קוראים בלשון רבים). וקוראים מ"בראשית ברא" עד "אשר ברא אלוקים לעשות", ואין נוהגים לפרוש טלית על ראש העולה ל'חתן בראשית'. הקהל עונה בקול רם בפסוקי "ויהי ערב", וכשמגיע הקורא ל"ויכולו" אומרים כולם⁴³ "ויכולו", והש"ץ חוזר אחריהם⁴⁴.

מניחים את ספר-התורה השלישי אצל השני, ואומרים חצי-קדיש. מפטיר בספר השלישי במוסף היום בפרשת פינחס. הפטרה: "ויהי אחרי מות משה... רק חזק ואמץ" (יהושע א).

אחרי קריאת התורה אומרים את הפיוטים: "שישו ושמחו", "התקבצו", "אגיל ואשמח⁴⁵", "אשריכם ישראל", כנדפס בסידור (אחר סדר הקפות).

אחר-כך היו רוקדים ריקוד נוסף בניגון שמחת-תורה, בהתלהבות גדולה⁴⁶.

אומרים 'יקום פורקן' הראשון והשני, ו'מי שבירך'.

יזכור: מי שיש לו אב ואם - יוצא מבית-הכנסת. אבלים בתוך שנתם (רח"ל) נשארים בבית-הכנסת, אבל אין אומרים "יזכור". בהזכרת נשמות אומרים "בן/בת פלונית".

אומרים "אב הרחמים". גם מי שאינו מזכיר נשמות יכול לומר "אב הרחמים"⁴⁷.

קודם תפילת לחש של מוסף מכריז השמש "משיב הרוח ומוריד הגשם", ומתפילה זו מתחילים לומר זאת בכל התפילות.

המתפלל ביחיד - ימתין עם תפילת המוסף עד שיתפללו הציבור, כדי שיוכל לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם". מי ששמע הכרזת "משיב הרוח ומוריד הגשם" קודם שהתפלל תפילת שחרית - אם אינו מתפלל במניין אחר, אומר גם בתפילת שחרית "משיב הרוח ומוריד הגשם". טעה ואמר "מוריד הטל" - אינו חוזר²⁹.

בחזרת הש"ץ - תפילת גשם. אין נושאין כפיים.

במנחה קוראים בפרשת בראשית.

כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו נהג, בעת ההתוועדות של שמחת-תורה (או שבת בראשית), להזכיר על-דבר השתתפות כל אחד ואחת במגבית 'קרן השנה²⁹' (מנין ימי שנה זו (תשס"ד): שנה).

מוצאי שבת ויום-טוב:

"ויהי נועם", "ואתה קדוש", הבדלה, "ויתן לך" - כרגיל.

רבים נוהגים (על-פי מנהג האריז"ל) לערוך הקפות בארצנו הק' גם בלילה זה. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה מעודד את השמחה, ושולח מברקים למקומות המרכזיים (כפר-חב"ד, נחלת-הר-חב"ד⁴⁸ וירושלים ת"ו) מדי שנה בשנה.

במוצאי שמחת-תורה מכריזים: "ויעקב הלך לדרכו"⁴⁹.

יש לסיים את פרשת ברכה שניים מקרא ואחד תרגום עוד הלילה⁵⁰.

יום ראשון
כ"ג בתשרי, אסרו-חג הסוכות

אין מתענים אפילו חתן ביום חופתו, ומרבים קצת באכילה ושתייה⁵¹.

שיירי החג: מנהג-בית-הרב, לשרוף את הסכך ('במרחץ') אחרי החג⁵².

כן מנהגם לשרוף לולב והושענות ביום רגיל, ולא בשריפת החמץ⁵². לאידך היתה הוראה לגבי הדסים (שקיבלו במתנה מהרבי) להשתמש בהם כבשמים להבדלה, הלולב - לשרוף בעת ביעור חמץ, ומהאתרוג - לעשות ריבה⁵³.

יום שני
כ"ד בתשרי

ביום זה אמר הרבי את הקדישים בשלוש התפילות, כיוון שהוא יארצייט הרבנית מרת רחל הי"ד, אם הרבנית מרת חנה ע"ה אימו של הרבי, וכן יארצייט של הרה"ח ר' דובער הי"ד אחיו של הרבי⁵⁴.

----------

*) לבני חו"ל: ש"ק - שמיני עצרת. מקדשים ואוכלים בסוכה (ללא ברכת 'לישב בסוכה', וטובלים פרוסת המוציא במלח ולא בדבש) בלילה וביום (ונזהרים אף משתיית מים חוץ לסוכה). בליל ש"ק לאחר מעריב - קידוש והקפות. בשחרית - אין הקפות. מוציאים ב' ס"ת, בראשון קוראים בפ' ראה: 'עשר תעשר', ח"ק, ובב' המפטיר: 'ביום השמע"צ'. הפטרה: "ויהי ככלות... ולישראל עמו". יקום פורקן. הזכרת נשמות. במוסף - תפילת גשם, נשיאת כפים. אחה"צ, ערב יום הקריאה, קוראים שמו"ת כל פרשת ברכה עם ההפטרה דשמח"ת (שערי הל' ומנהג ח"ה סי' פה, והיום יום ד' טבת). במנחה קוראים בפ' ברכה. לפנות ערב נפרדים מהסוכה (ואוכלים או שותים משהו).

יום ראשון - שמחת-תורה. ערבית של יו"ט, ותודיענו, קדיש תתקבל. בהדלקת הנרות: להדליק נר של יו"ט ושהחיינו. קידוש יקנה"ז. הקפות כדאתמול. שחרית: נשיאת כפים בחזרת הש"ץ, הלל שלם, קדיש תתקבל, קידוש והקפות.

בשיעורי חת"ת אומרים היום את כל פרשת ברכה וראשון דפרשת בראשית (שערי הל' ומנהג ח"ה סי' פח).

יום שני - אסרו חג.

1) 'המלך במסיבו' ח"א עמ' שכא. המנהג שנשלל היה, במקורו, להדליק לפני אמירת 'יזכור' ביום-טוב, ואם חל בשבת - בערב שבת [וכיום נוהגין העולם להדליקו תמיד לפני כניסת החג] - 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' רכד. אבל בערב יום-הכיפורים (שאומרים בו 'יזכור'), מדליקים נר נשמה.

2) 'אוצר' עמ' שסג, אך לא ברור אם היתה הוראה כלשהי בנדון (וראה אודות "מנהגי ביהכ"נ של הרבי" ב'התקשרות' גיליונות: תכח,תלד,תלט), וכן לא הזכיר שם מה עשו בס"ת.

3) ספר-המנהגים - מנהגי שמח"ת, וראה לקו"ש חי"ד עמ' 7-166 ובהערות שם. אודות סגולת השמחה בימי שמע"צ ושמח"ת, ראה המלוקט מדברי רבותינו נשיאינו בקובץ 'אהלי ליובאוויטש', גיליון ד, עמ' 134 ואילך.

4) ספר-המנהגים. וע"ע 'אוצר' עמ' שסב. 'אהלי ליובאוויטש' עמ' 146.

5) ראה 'אוצר' עמ' שנט, וש"נ. וראה לשון סידור אדה"ז (נדפס גם בסידור תהילת ה') לפני 'אתה הראית'.

6) 'אהלי ליובאוויטש' עמ' 156.

7) ספר-המנהגים עמ' 26.

8) שכח והזכיר 'חג הסוכות' במקום שמיני-עצרת, ראה הדעות בזה בנטעי-גבריאל, סוכות פרק פא ס"ב ובהערות, ולמעשה אינו חוזר, ואם יכול - בתפילות היום - יכוון לצאת בשמיעה מהש"ץ.

9) 'אהלי ליובאוויטש' עמ' 139, ועיי"ש בטעם הדבר.

10) מקדשים וטועמים, ומתוועדים כהכנה רבה לעריכת ההקפות בשמחה. וראה 'אוצר' עמ' שעא. 'אהלי ליובאוויטש' שם (ולהלן עמ' 141 אודות קידוש בשמע"צ בחו"ל אף לפני מעריב, ולהלן עמ' 151 אודות חשיבות ההתוועדות אף יותר מההקפות עצמן, עיי"ש).

11) "שלום עליכם" ו"אשת חיל" שייכים לכניסה הביתה, ראה המובא בכף-החיים סי' רסב ס"ק ז-ח. האמירה בלחש - ספר-המנהגים עמ' 28.

12) 'אתקינו' דשבת, נשמט מההוראה שבספר-המנהגים (עמ' 28 ועמ' 56. וצ"ע שבשחרית אומרים אותו בר"ה, שם עמ' 57 הע' 8, ומשם נלמד גם ביו"ט - כנראה זו הכוונה בהוספות לשו"ע אדה"ז חלק ג-ד עמ' 1319 הע' 28. ודוחק לומר שנכלל ב"דא היא סעודתא", כי למשל "על כן" - שהוא סיום הפסוק, אלא שנאמר בקול ומודגש בסידור - נזכר במפורש בקידוש שחרית, ולא נכלל ב"זכור"). מאידך, 'אתקינו' דיו"ט מופיע בהגש"פ לפני הקידוש ללא כל שלילה בשבת, ורק נוסף שם לאח"ז: "כשחל יו"ט בשבת אומרים תחילה 'יום השישי'". וע"ע.

13) לקו"ש חי"ט עמ' 371, וש"נ בהערה 6. וראה בזה 'אהלי ליובאוויטש' עמ' 152.

14) שהיא בדרך-כלל שלוש-ארבע כוסיות ('התקשרות' גיליון יב עמ' 12) - 'אוצר' עמ' שע. חלות הגזירה גם על שמח"ת מפורשת בכ"מ, ומהם ב'יחידות' שנדפסה בקובץ היכל-מנחם כרך ג עמ' רנח.

15) ספר-הניגונים ח"א (ניגון א) עמ' ל - מסה"ש תש"א עמ' 86. וראה סה"ש תפר"ח עמ' 12 וש"נ, סה"ש תש"ב עמ' 13.

16) המנהג בבית-הרב למכור פסוקי 'אתה הראית', ולכבד בפסוק ראשון ואחרון, ולפעמים פסוקים נוספים, את כ"ק האדמו"ר. בליל שמחת-תורה, ההכנסה היא לטובת ישיבת תו"ת, וביום שמח"ת ההכנסה לטובת המוסדות 'מרכז לענייני חינוך' ו'מחנה-ישראל' - ספר-המנהגים.

17) 'אוצר' עמ' שנד-שנו.

18) להעיר מ'שערי הלכה ומנהג' יו"ד סי' קיח, שצע"ג על סמך מה נהגו בכמה בתי-כנסת להשאיר ס"ת שא"א לתקנם 'בשביל הקפות', עיי"ש.

19) לוח כולל-חב"ד.

20) ובפרט על-פי המפורש בזוהר (ח"ג רנו,ב) שעיקר העניין ד'כתר תורה' שייך בשמחת-תורה דווקא, ומשמחת-תורה נמשך עניין זה על כל השנה - 'התוועדויות' תשמ"ג ח"א עמ' 308.

21) סה"ש תש"ד עמ' 31, ושם נתבאר.

22) ספר-המנהגים עמ' 78. וראה 'אוצר' עמ' שנח. 'תורת-מנחם - מנחם-ציון' ח"א עמ' 227.

23) ספר-הניגונים ח"ג ניגון קסא.

24) שם, ניגון קסג.

25) שם ח"ב ניגון קפ"ה - על ניגון זה אמר הרה"ח ר' לוי"צ ע"ה, שמקובל בידו שהושר בשעת ההקפות אצל אדמו"ר הזקן. הרבי היה מנגנו פעמים רבות בשעת חדוותא.

26) שם ח"א ניגון קסה.

27) כ"ז מ'אוצר' עמ' שנח.

28) ספר-הניגונים ח"א (ניגון כד) עמ' מט - סה"ש תש"ד עמ' 116, וראה סה"ש תורת-שלום עמ' 236.

29) ספר-המנהגים - מנהגי שמח"ת.

30) ע"פ הגהת הרבי ללוח כולל-חב"ד, 'אוצר' עמ' שנט.

31) סה"ש תש"ד עמ' 39.

32) כמה ממנהגי נשיאת כפים הובאו במדור זה בגיליון תסג של 'התקשרות'.

33) ע"פ ספר-המנהגים עמ' 57 הע' 8.

34) לוח כולל-חב"ד. 'אוצר' עמ' שעח.

35) הקריאה - בנעימת הטעמים הרגילה, ולא בנעימת הימים-הנוראים ('אוצר' עמ' שעט).

ראה דיון על קריאת היום ב'התקשרות' גיליון רעד. ובגיליון רפג העירו, ממשמעות שו"ע אדה"ז (רפב, טו) שבכל שמח"ת ישנם שבעה עולים, ולכן אין מוסיפין מאומה כשחל בשבת.

36) לוח כולל-חב"ד.

37) 'אוצר' עמ' שעט. וראה פרטים נוספים בהנהגה, במציאות והדעות בהלכה בזה, שם וב'אהלי ליובאוויטש' עמ' 157.

מעלים לתורה בכל מחזור (אם ישנם) כהן, לוי וישראלים (כ"מ בשערי-אפרים ש"ח סנ"ו, וע' בשו"ע סי' קלה ס"י ונו"כ).

38) 'אוצר' עמ' שפ.

39) שם עמ' שפד.

40) בדבר אמירת "חזק": ראה אג"ק ח"ד עמ' יד, ובהנסמן ב'התקשרות' גיליון תלט.

41) שו"ע או"ח סו"ס קמז ונו"כ.

42) 'אוצר' עמ' שפא.

43) הרבי, שעלה ל'חתן בראשית', אמר הן את 'ויהי ערב' והן את 'ויכולו' (עכ"פ - ברור לי שהתחיל לאומרם) עם הציבור.

44) 'אוצר' עמ' שפד-שפה.

45) וצ"ל: "בו (בוא"ו ולא באל"ף) יבוא צמח", 'אוצר' עמ' שפו.

46) 'קובץ ליובאוויטש', גיליון 13 (תשט"ז), עמ' 64.

47) רצוי לקרוא ליוצאים מביהכ"נ ל'יזכור' לחזור פנימה, לפני אמירה זו.

מקורות למנהגי 'הזכרת נשמות' צויינו בגליונות קודמים של 'התקשרות'.

48) ולהעיר מדעת הרמב"ם בהל' קידוש-החודש פ"ה הי"ב בעניין יום-טוב שני ביישובים החדשים בארה"ק, והתייחסות הרבי לזה בס' 'המלך במסיבו' ח"א עמ' רסב וח"ב עמ' רס, וש"נ.

49) לקו"ש ח"י עמ' 192. וראה 'אוצר' עמ' שצג, וש"נ.

50) ולא כבכל פרשה, שי"א (שו"ע אדה"ז סי' רפה ס"ה) שניתן להשלימה עד יום ג', כיוון שבשמח"ת מסיימים את כל התורה ומתחילים אותה מחדש (אם כי 'דחק ונכנס' מועיל תמיד) - 'התוועדויות' תשמ"ז ח"א עמ' 350. וראה 'התוועדויות' תשמ"ו ח"א עמ' 396.

51) לוח כולל-חב"ד, משו"ע אדה"ז סי' תכט סי"ז. וראה דעות שונות בס' הנשואין כהלכתם פ"ו הע' 81.

52) 'רשימות' חוברת יד עמ' 23. וב'אהלי ליובאוויטש' עמ' 166 דייק, שעושים זאת סמוך לחג, והטעם ע"פ 'סדר היום' שכ' שיש לסתור את הסוכה במוצאי יו"ט, כדי להודיע שלא נעשית אלא למצוותה.

53) לקו"ש חי"ט עמ' 569. 'התקשרות' גיליון סג עמ' 11. לגבי הלולב - מן-הסתם זהירים יותר לשמור מה שקיבלו מהרבי, ולכן ניתן להמתין עד פסח. לגבי ההדסים - כן איתא בשו"ע אדה"ז סי' רצז ס"ו, וא"כ ה"ז בכל ההדסים דמצווה.