גיליון 669, ערב שבת-קודש פרשת במדבר, א' בסיוון ה'תשס"ז (18.05.2007)
דבר מלכות
קבלת התורה מתוך אהבה
כאשר ניגשים למתן-תורה מתוך תנועה של יראה, הרי זה פועל שנבהלים ונעמדים מרחוק, "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק" * לעומת זאת, הגישה הטובה והנעימה יותר היא, יראה הבאה מצד אהבה * עניין זה נוגע גם לקיום המצוות, שמצד גודל אהבתו להקב"ה הרי הוא ירא להיות נפרד ממנו, ומצד זה נזהר בשמירת מצוות לא-תעשה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. במתן-תורה נאמר1 "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק", דהיינו שבני-ישראל עמדו בתנועה של יראה. ולכן אמר להם משה רבינו "אל תיראו"2, דהיינו שלא יעמדו בתנועה של יראה.
אבל בנוגע לדורות – איתא בגמרא3 "מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע, אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע", דהיינו, שהעניין דמתן-תורה שישנו באופן תמידי – כפי שאנו אומרים "נותן התורה", לשון הווה4, כיוון שמתן-תורה ישנו בכל יום ויום, ובפרט בחג השבועות, "זמן מתן תורתנו" על כל השנה – צריך להיות מתוך יראה דווקא.
והנה, אף-על-פי שבגמרא נאמר שצריך להיות עניין היראה, הרי בזוהר5 (בחלק שאומרים ב"תיקון ליל שבועות") איתא להיפך – "התם (במתן תורה) יאות הוה למהוי דחיל, אנן בחביבותא תליא מילתא", דהיינו שצריך-להיות התנועה דאהבה, היפך היראה.
ב. ויש לבאר תיווך הדברים – בהקדים שספר הזוהר הוא חיבורו של רשב"י, שעניינו הוא החיבור דנגלה דתורה ופנימיות התורה.
וכידוע6 שהיו תנאים שעיקר עסקם היה בנגלה דתורה, וכמו כן היו גם "מארי קבלה"; ואילו עניינו של רשב"י היה בשני העניינים – בנגלה ובפנימיות התורה, כיוון שרשב"י חיבר נגלה דתורה ופנימיות התורה יחד, דהיינו שגם בנגלה דתורה גילה את הפנימיות שבה.
וכן הוא גם בנידון-דידן, שמאמר הזוהר "אנן בחביבותא תליא מילתא" אינו סותר לדברי הגמרא "אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע", אלא שבזוהר מגלה את פנימיות הפירוש בגמרא – שהיראה הרצויה היא באופן ש"בחביבותא תליא מילתא", היינו, שגם היראה צריכה להיות מצד אהבה, כמבואר בתניא7 שישנו "דחילו הנכלל ברחימו".
ג. וביאור העניין:
כדי לבוא לידי יראה – ישנם שני אופנים: אפשר לבוא לידי יראה על-ידי התבוננות השייכת ליראה, ואפשר לבוא לידי יראה על-ידי אהבה, שזהו עניין "דחילו הנכלל ברחימו". וזהו מה שכתוב בזוהר "אנן בחביבותא תליא מילתא" – שהיראה דמתן-תורה צריכה להיות יראה שמצד אהבה.
כאשר ניגשים למתן-תורה מתוך תנועה של יראה – הרי זה פועל שנבהלים ונעמדים מרחוק ("מען שרעקט זיך אפ און מען שטייט פון ווייטן"), וכפי שהיה בשעת מתן-תורה – "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק" (ועל זה איתא בזוהר8 דקאי על "העם" דייקא, דהיינו הערב רב, ולא על בני-ישראל האמיתיים);
ואילו הגישה הטובה והנעימה יותר ("גשמאקער און בעסער") היא – היראה הבאה מצד אהבה.
ועניין זה נוגע גם לקיום המצוות – שמצד גודל אהבתו להקב"ה הרי הוא ירא להיות נפרד ממנו, ומצד זה נזהר בשמירת מצוות לא תעשה.
וכאשר היראה היא מצד אהבה, אזי גם ההמשכה מלמעלה היא באופן אחר: בכלל, ישנו חילוק בין מצוות עשה ומצוות לא-תעשה – ששמירת מצוות לא תעשה פועלת רק הדחה וצחצוח הכלי, אבל לא המשכת אור, ואילו קיום מצות-עשה פועל המשכת אור. אבל כאשר היראה היא מצד אהבה – אזי נפעל גם על-ידי שמירת מצוות לא-תעשה (לא רק הדחה וצחצוח הכלי, אלא גם) המשכה.
ד. העניין האמור – שהיראה צריכה להיות מצד אהבה – מתאים גם על-פי נגלה דתורה:
יראה – היא מצות עשה, והרי השורש לכל מצוות עשה הוא אהבה (כידוע9 שיראה היא שורש למצוות לא-תעשה ואילו השורש למצות עשה הוא אהבה דווקא). וכיוון שהשורש ליראה (כמו לכל שאר מצוות עשה) הוא אהבה – צריכה גם היראה עצמה להיות מצד אהבה.
ועל-פי זה יש לבאר מה שכתב אדמו"ר הזקן ב"חינוך-קטן"10 בעניין "חנוך לנער על-פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה"11, ומקדים לבאר ש"שורשי עבודת ה' ויסודותיה הן דחילו ורחימו, היראה שורש ויסוד לסור מרע והאהבה לועשה טוב", ולאחר שמבאר בארוכה כמה מדריגות באהבה, מסיים "אך כי יפול לא יוטל כתיב12... כי נשאר בה בחינת רשימו ממדריגתו הראשונה, אך עיקרה מאהבה שנתחנך והורגל בה מנעוריו" – דלכאורה אינו מובן: כיוון ש"שורשי עבודת ה' ויסודתיה הן דחילו ורחימו" (כמו שכתב לפני זה), היינו, שצריך להיות אהבה וגם יראה – מהי הפעולה בכך שלא יסור "מאהבה שנתחנך והורגל בה", בשעה שצריך להיות גם יראה? – אך הביאור הוא על-פי הנ"ל, שהיראה באה מצד האהבה.
וזהו מה שכתוב בזוהר "אנן בחביבותא תליא מילתא" – שהדרך ללימוד התורה וקיום המצוות, הן קיום מצוות עשה והן קיום מצוות לא-תעשה, הוא באהבה ("בחביבותא"), דאף שהשורש דמצוות לא-תעשה הוא יראה – הרי היראה גופא צריכה להיות מצד אהבה, כנ"ל.
ה. והנה, דובר לעיל13 שההכנה למתן-תורה צריכה להיות על-ידי אהבת ישראל, שכל בני-ישראל יהיו יחד "כאיש אחד", כמו שכתוב במתן-תורה "ויחן", לשון יחיד, "כאיש אחד בלב אחד"14.
וכשם שנתבאר לעיל שאהבה היא הדרך (לא רק למצוות עשה, אלא) גם למצוות לא-תעשה, כן הוא גם באהבת ישראל – שהאהבה צריכה להיות לכל בני-ישראל בשווה, מבלי הבט על פשעי הזולת, שהרי האהבה להזולת צריכה להיות כמו האהבה לעצמו, כמו שכתוב15 "ואהבת לרעך כמוך", והרי בנוגע לאהבת עצמו נאמר16 "על כל פשעים תכסה אהבה".
וכאשר ישנה אצלו האהבה לזולת באופן זה (מבלי הבט על מעמדו ומצבו כו') – אזי מעורר גם את האהבה מלמעלה אליו באופן זה, כמו שכתוב17 "אהבתי אתכם אמר הוי'", מבלי הבט על מעמדו ומצבו הלא טוב.
ועל-ידי זה – ביכולתו לילך למתן-תורה ולקבל את התורה, ובדרך ממילא – לקבל גם את "טבעת הקידושין" שנתן הקב"ה במתן-תורה, שזהו מה שכתוב18 "ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה גו'"19.
* * *
ו. בהתוועדות חג השבועות תש"ד20 – אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שכשם שבכל ראש-השנה צריך כל אחד לקבל על עצמו עניין חדש, כך בכל שנה בחג השבועות, זמן מתן תורתנו, יש להוסיף שיעור לימוד בכל יום.
וברצוני להוסיף בזה מדילי – אף שעניין זה לא נאמר אז על-ידי כ"ק מו"ח אדמו"ר:
כיוון שמתן-תורה היה לא רק על נגלה דתורה, אלא גם על פנימיות התורה21,
– כדמוכח מזה שמתן-תורה לא יהיה עוד הפעם22, ועל-כרחך צריך לומר שעתה (בשעת מתן-תורה) ניתנה גם פנימיות התורה, אלא שעניין זה יתגלה לעתיד –
וגם נגלה דתורה לקחו באופן שלמעלה מטעם ודעת, ועל-ידי פנימיות התורה –
לכן, גם ההוספה שמקבלים בחג השבועות – צריכה להיות בב' העניינים: הן בנגלה דתורה והן בפנימיות התורה, בכל יום ויום.
(קטעים מהתוועדות יום ב' דחג השבועות, ה'תשי"ד. 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"ד, חלק שלישי (יב) עמ' 25-43 – בלתי מוגה)
____________________
1) יתרו כ,טו.
2) שם,יז.
3) ברכות כב,א. וש"נ.
4) ראה של"ה כה,א. לקו"ת תזריע כג,א ובכ"מ.
5) ח"ג קכ"ח,א.
6) ראה סה"מ מלוקט ח"ב עמ' שב ואילך. וש"נ.
7) ספי"ט.
8) ח"ג קכה, רע"ב (ברע"מ).
9) תניא פ"ד. וראה ב"מ"מ, הגהות והערות קצרות" לשם (ע' מט). וש"נ.
10) עה,ב. ואילך.
11) משלי כב,ו.
12) תהילים לז,כד.
13) שיחת ש"פ במדבר, מבה"ח סיון ס"ז. סי"ד (לעיל חי"א עמ' 276 עמ' 279). וראה גם שיחת שבת מבה"ח סיון דאשתקד* (תורת מנחם – התוועדויות ח"ח עמ' 169 ואילך).
_________________
*) נזכרת במכתב כ"ט אייר שנה זו (אגרות-קודש ח"ט ע' עז).
14) יתרו יט,ב ובפרש"י. וראה מכילתא שם.
15) קדושים יט,יח.
16) משלי י,יב.
17) מלאכי א,ב. וראה זהר שבהערה 5.
18) בחוקותי כ,ד.
19) ראה אגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ה ריש עמ' רעז (נעתק ב"היום יום" כח תשרי). וראה גם שיחת יום ב' דחג השבועות דאשתקד סכ"ב (תורת-מנחם – התוועדויות ח"ח עמ' 221).
20) יום א' דחג השבועות ס"ז (סה"ש תש"ד עמ' 129).
21) ראה גם שיחת יום ב' דחג השבועות דאשתקד סמ"ה (תורת-מנחם – התוועדויות ח"ח עמ' 241).
22) סה"מ תרנ"ו עמ' שנו. המשך תרס"ו עמ' כג. שם ע' תקמו. תרע"ב ח"א עמ' שסו. סה"מ עטר"ת עמ' רצא. תרפ"ה עמ' קצט. תש"ט עמ' 57. ועוד.
משיח וגאולה בפרשה
החידוש במתן-תורה – גילוי אלוקות מעין לעתיד
"במהרה בימינו יבוא ויגאלנו כן יהי רצון אמן"
מענייני התורה שזמן לימודם בערב חג השבועות – סיום מסכת סוטה:
ידועה ההוראה (ביחד עם נתינת כוח) של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו ש"נוהגים ללמוד בימי הספירה מסכת סוטה – נוסף על שיעורים הקבועים – דף ליום דף ליום".
ועל-פי זה, בערב חג השבועות, יום המ"ט דספירת העומר, הסיום ד"שבע שבתות תמימות תהיינה" – לומדים דף מ"ט (הדף האחרון) דמסכת סוטה, עד לסיומו וחותמו, סיום המסכת...
הגירסה ברוב דפוסי הש"ס היא – שלאחרי הסיום ד"לא תיתני ענווה דאיכא אנא", הובאה גם הברייתא "רבי פינחס בן יאיר אומר זהירות מביאה לידי זריזות וכו' וקדושה מביאה לידי ענווה וענווה מביאה לידי יראת חטא ויראת חטא מביאה לידי חסידות וכו' ותחיית המתים בא על-ידי אליהו הנביא זכור לטוב במהרה בימינו יבוא ויגאלנו כן יהי רצון אמן".
ובהתאם לכך, יש לבאר את הקשר והשייכות של הברייתא דרבי פנחס בן יאיר לסיום ד"לא תיתני ענווה כו'", כדלקמן.
והעניין בזה:
בסיום מסכת סוטה מדובר אודות "עקבות משיחא", סיום הגלות, על-ידי מעשינו ועבודתנו בפרטי העניינים שנתבארו בברייתא דרבי פנחס בן יאיר, עד לסיום העניין, "תחיית המתים בא על-ידי אליהו הנביא זכור לטוב במהרה בימינו יבוא ויגאלנו כו'" – בשורת הגאולה על-ידי אליהו הנביא, "מבשר טוב", "קול מבשר מבשר ואומר".
כלומר, שבסיום מסכת סוטה מודגש העניין דהפיכת ה"גולה" (גלות) ל"גאולה" – על-ידי זה שממשיכים ב"גולה" אל"ף, אלופו של עולם, עד כדי כך, שבעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, מתגלה עצמות ומהות, באופן ש"לא יכנף עוד מוריך".
וזהו הקשר עם עניין הענווה ("לא תיתני ענווה דאיכא אנא") – מכיוון שגילוי אלוקות, ועל-אחת-כמה-וכמה שלימות הגילוי דלעתיד לבוא, פועל עניין של ענווה (ביטול), כפי שמבאר רבינו הזקן באיגרת-הקודש ש"כל הקרוב אל ה' ביתר שאת והגבה למעלה מעלה צריך להיות יותר שפל רוח למטה מטה".
ועניין זה שייך במיוחד ל"זמן מתן תורתנו" – כי החידוש דמתן-תורה הוא ביטול הגזירה דעליונים לא יירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים, היינו, שיומשך גילוי אלוקות בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, עד לתכלית השלימות דלעתיד לבוא, ש"כבר היה לעולמים מעין זה בשעת מתן-תורה".
(משיחת ערב חג השבועות תשמ"ז; 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשמ"ז, כרך ג, עמ' 387-386 – בלתי מוגה)
ניצוצי רבי
חג השבועות
"ייחוד נפלא" בחג השבועות ועל-ידו בכל השנה כולה * הרבי מקפיד לברך בנוסח שבו בירך כ"ק אדמו"ר הריי"צ * קורא לא לסרב לומר חידושי-תורה ב'כינוס תורה' * מציב תנאי בלתי-שגרתי לנוכחות הבחורים בסעודות בדירת הרבי הקודם * ניצוצות בסוד שיח מחג-השבועות תשכ"ג
מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר
"האי יומא" דמתן-תורה – קובע הרבי ('התוועדויות' תשמ"ט, כרך ג, עמ' 274) – מעניק כוח לכל יהודי להתאחד עם הקב"ה, בראש וראשונה – באמצעות לימוד תורתו של הקב"ה, שעל-ידה נעשה "ייחוד נפלא" כו', ומכאן גם בכל ענייני האדם בעבודתו במשך היום, הן ענייני קדושה שלו, קיום המצוות וכו', ואפילו דברי הרשות, העבודה בשוק ("יוסף בשוקא"), שכל פרט ופרט שבחייו, גם בהימצאו במצב ירוד (בשוק) יהיה "דירה לו יתברך", כך שבכל חלקי חייו, אי-אפשר להפרידו מהתורה והקב"ה – כי מודגש ("כל מעשיך לשם שמים ובכל דרכיך דעהו") בגלוי איך שכל ענייניו חדורים בנקודה אחת – ישראל וקוב"ה כולא חד!
לשון הרב
הרבי דייק להשתמש בנוסח הברכה "לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות", באומרו שזה הנוסח שבו "כ"ק מו"ח אדמו"ר היה מברך לפני חג השבועות, במכתבים ובעל-פה".
ובמקום נוסף נאמר:
כמו בשאר ענייני כ"ק מו"ח אדמו"ר, שהיה מדייק בלשונו כמו ששמע מאביו, בטח כן הוא גם בנוסח הברכה לחג השבועות.
ובמקום אחר, בלשון קצר יותר: "נוסח ברכתו של כ"ק אדמו"ר".
לכן אומר הרבי: "כל הנהגה של רבותינו נשיאינו, ובפרט נוסח של ברכה, מדוייק הוא – שקול ומחושב".
[הרבי נדרש לבאר ולפרש מטבע-לשון זה (ראה ליקוטי-שיחות, כרך ד, עמ' 1307; כרך יג, עמ' 158; כרך כח, עמ' 307; כרך ח, עמ' 272)]
"בנוסח המסורתי"
בריש ירחא תליתאי תשכ"ד כותב הרבי למר שזר ('נשיא וחסיד', עמ' 480):
לקראת חג השבועות, זמן מתן תורתנו, הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה ולברכה, הנני להביע ברכתי לכ', בסגנון הרב הוא כ"ק מו"ח אדמו"ר – לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות.
המכתב נחתם (שם, עמ' 481):
בהוקרה ובכבוד ובברכת מועדים לשמחה ולהמשיך משמחת ופנימיות קבלת התורה בכל ימי השנה.
בערב ראש-חודש סיוון תשכ"ז (שם, עמ' 501) מברכו הרבי:
בברכה – בנוסח המסורתי – לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות.
במברק למר שזר (שם, עמ' 517) מאחל הרבי:
איחולי חג שמח וקבלת התורה בשמחה ובפנימיות.
ללא תרגום
עד כדי כך יקר היה בעיני הרבי מטבע-לשון זה של חמיו – כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ – שבשעה שהשמיע שיחה באנגלית לפני תלמידי ישיבת 'אחי תמימים' בבוסטון (ראש-חודש סיוון תשכ"ב – 'תורת-מנחם – התוועדויות' כרך לג, עמ' 477 ואילך), סיים את דבריו באיחול הבא:
שיהיה לכם יום-טוב שמח, וקבלת התורה בשמחה ובפנימיות.
וכאן הוסיף מיד:
רצוני לומר לשון הרב, ולזאת לא אתרגם.
חג השבועות טוב, נסיעה טובה, וקבלת התורה בשמחה ובפנימיות.
ענווה שאינה במקומה
בהתוועדות שבת-קודש פרשת במדבר תשכ"ב ניצל הרבי את העובדה "שנפגשים יחד באופן של התוועדות, קודם חג השבועות", וביקש להשתתף ב'כינוס תורה' [ראה בהרחבה ב'התקשרות', גיליונות תקע"א-ב-ג]. וכך אמר ('תורת-מנחם – התוועדויות' כרך לג, עמ' 469):
נהוג כאן שלאחרי חג-השבועות נערך "כינוס תורה". אך לפעמים, כשמבקשים ממישהו לומר דברי תורה, הרי הוא מסרב, תוך כדי התנצלות שאינו מוכן וכו', אף שלאמיתו של דבר בוודאי ישנם דברי תורה שמתחדשים בכל יום. ועל זה ברצוני לעורר – שלא יסרבו לבקשה לומר דברי תורה.
לא כל הרוצה ליטול...
באותה התוועדות (שם, עמ' 470-469) התייחס הרבי לסעודות בדירתו של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, סעודות שנערכו בנוכחות הרבי. בסעודות האלה השתתפו גם הרש"ג ז"ל וקומץ חסידים מבוגרים מקרובי בית רבי ואורחים נוספים. אחדים ניצלו את המעמד לברר אצל הרבי ענייני הלכה ומנהג (ראה בהרחבה במבוא לספר 'המלך במסיבו', קה"ת תשנ"ג). בין השאר אמר הרבי:
זה כמה שנים שנעשה "סדר", שבעת עריכת סעודות יום-טוב בקומה השנייה, נכנסים עוד כמה וכמה אנשים, ותופסים "עמדות", ומסתכלים על המסובים, איך שפלוני אוכל, ופלוני מרכין ראשו לכאן או לכאן, וכיוצא-בזה, ובשביל זה מבזבזים כמה וכמה שעות במשך היום-טוב.
וכל זה – למרות גודל יוקר הזמן בכלל, ובפרט בשבתות וימים טובים, שהם ימי סגולה בכלל... כך שהיו צריכים לנצל כל רגע ורגע... (שהרי אין זה באופן שנוטל עמו ספר שיוכל לעיין בו במהלך הסעודות...). אי לזאת יש לעורר, שמכאן ולהבא, הנה רק מי שמעמדו ומצבו בלימוד התורה, הן בנגלה והן בחסידות, והן בעבודה ד"בכל דרכיך דעהו", הוא (לא רק יותר מה"ממוצע", אלא גם) יותר מטוב – יכול הוא לבוא ולהיות נוכח בעת הסעודות... ובכל אופן... הדלת תישאר פתוחה, ואף-על-פי-כן, לא יבואו לשם, לבזבז כמה-וכמה שעות במהלך יום-סגולה שצריך לנצל כל רגע ורגע שבו.
(הרבי התבטא גם: "אינני בעל-הבית לסגור את הדלת, וגם אם הייתי בעל-הבית, לא הייתי סוגר את הדלת...").
"מדייקים בדברי"...
בעת סעודות חג השבועות תשכ"ג בדירת הרבי ריי"צ (שיחות-קודש תשכ"ג, עמ' 407 – לא נכללו ב'המלך במסיבו', שם) התנהל הדו-שיח הבא:
שאלה: למה שיעור התניא בו איתא "ופירש הבעש"ט ז"ל כו'", בין בשנה פשוטה בין בשנה מעוברת – הוא ביום שני של חג השבועות, בזמן שיום הילולת הבעש"ט הוא ביום ראשון של חג השבועות?
כ"ק אדמו"ר: טעם הדבר הוא משום שהבעש"ט היה מחבב את יום-טוב שני של חג השבועות.
הרש"ג: במאמר ד"ה "וכל העם" נתבאר שההתכללות ד"עושה שלום במרומיו" (מיכאל וגבריאל) היא למעלה מהתכללות המידות דחסד וגבורה, על-דרך "ישת חושך סתרו", ואילו המאמר ד"אחרי" תרמ"ט, מביא משל להתכללות המידות מהעניין ד"עושה שלום במרומיו"?
כ"ק אדמו"ר: (שוחח בעניין זה, ובין השאר אמר): לא ידעתי עד כמה מדייקים בדבריי.
שאלה: היה זה דבר נכון באם ייכנסו לכ"ק אדמו"ר ל"חזרה" (=כפי שהיה נהוג אצל כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע וכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע).
כ"ק אדמו"ר: הם מדייקים בדבריי (באותיות) – לא אני.
שאלה: שמא ייכנסו לכל-הפחות כדי לשחזר את העניינים ("איבערריידען די עניינים").
כ"ק אדמו"ר: מטעם זה הנני אומר במאמרים מראי-מקומות כדי שיוכלו בעצמם לעיין במקורות.
ממעייני החסידות
פרשת במדבר
ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמישים (א,מו)
לאיזה צורך נחוץ לנו לדעת את מספר בני-ישראל באותו זמן, כאשר במשך הזמן גדל ונתרבה מספרם?
אלא מספרן של נשמות ישראל למעלה הוא שש מאות אלף – ומספר זה אינו משתנה לעולם. ומה שהיתוסף בדורות הבאים על שש מאות אלף – הוא משום שמספר זה הוא של הנשמות הכלליות בלבד, וכל שאר הנשמות הפרטיות מסתעפות מהן.
(ספר-המאמרים תרע"ח, עמ' שיב)
ואלה תולדות אהרון ומשה (ג,א)
שכל המלמד את בן חבירו תורה כאילו ילדו (רש"י)
מה בין לימוד התורה להולדה?
העונש על ביטול תורה הוא "היכרת תכרת" (סנהדרין צט). ומכיוון שקיומו של כל נברא מתחדש בכל רגע, נמצא שהמלמד את בן חברו תורה – ובכך למעשה מגן עליו מ'כרת' – הרי הוא גורם לחידוש קיומו. לכן נחשב הדבר "כאילו ילדו", שכן הרב מקשר את התלמיד למקור חיותו וגורם לכמעין "הולדה" – חידוש קיומו באותו רגע.
(ליקוטי-שיחות, כרך כג, עמ' 16)
את משמרת בני ישראל (ג,ח)
שכולן היו זקוקין לצורכי המקדש, אלא שהלוויים באים תחתיהם בשליחותם (רש"י)
ידוע הכלל (קידושין כג) שדבר שאדם אינו יכול לעשותו בעצמו, אין בכוחו גם למנות שליח שיעשה את הדבר במקומו. מובן אפוא שכל יהודי ראוי לעבוד את עבודת הלוויים, שהרי הלוויים עשו עבודה זו בתור שלוחי הציבור.
מכאן אפוא רמז וסמך לדברי הרמב"ם הידועים (סוף הלכות שמיטה ויובל), שלא שבט לוי בלבד, אלא כל מי שנדבה רוחו אותו לעמוד לפני ה' ולשרתו "הרי זה נתקדש קודש קודשים".
(ליקוטי-שיחות, כרך יג, עמ' 15)
והורידו את פרוכת המסך וכיסו בה את ארון העדות: ונתנו עליו כסוי עור תחש ופרשו בגד-כליל תכלת מלמעלה (ד,ה-ו)
שלושה כיסויי הארון רומזים לשלושה דברים המסתירים על אור הנשמה: הגוף, הנפש הבהמית, ואומות העולם: פרוכת המסך, שהיא חלק בקודש-הקודשים, רומז לגוף, שכן גם הגוף היהודי קדוש הוא. בגד כליל תכלת, שהיה מתאים למידת הארון, רומז לנפש-הבהמית ויצר-הרע, שהם "מקבילים" ו"מתאימים" לנפש-האלוקית והיצר-הטוב. כיסוי עור תחש, שלא היה חופף למידת הארון (ואפשר לכסות בו גם כלים אחרים), רומז לאומות העולם, שאין להם "התאמה" (ישירה) לבין ישראל.
הווי אומר: כשם שכיסוי הארון אִפשר את העברתו למקום חדש, כן באמצעות ההתגברות על כיסוייה של הנפש האלוקית היא מתעלה והולכת מחיל אל חיל.
(ליקוטי-שיחות, כרך ח, עמ' 17)
פרקי אבות
"אלא במקום תורה"
אמר רבי יוסי בן קסמא פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע בי אדם אחד ונתן לי שלום והחזרתי לו שלום. אמר לי: רבי, מאיזה מקום אתה? אמרתי לו: מעיר של חכמים ושל סופרים אני. אמר לי: רבי, רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות? אמרתי לו: אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם, איני דר אלא במקום תורה. וכן כתוב בספר תהילים על-ידי דוד מלך ישראל, טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף... (פרק ו, משנה ט)
פירוש רבנו עובדיה מברטנורא:
לי הכסף ולי הזהב – פירוש, לשבחו ולכבודו שנאמר מלא כל הארץ כבודו.
פירוש כ"ק אדמו"ר:
פעם אחת הייתי מהלך בדרך: השאלות במשנתנו: א) למה לא הקדים התנא לשאול בשלומו של האיש, כפי ששנינו לעיל "הווי מקדים בשלום כל אדם". ב) "ונתן לי שלום והחזרתי לו שלום" – לכאורה אין פרט זה נוגע לתוכן המאורע. ג) למה הקדים האיש לשאול "רבי מאיזה מקום אתה", לפני ששאל, "רבי רצונך שתדור עמנו במקומנו".
והביאור: רבי יוסי לא פסיק פומיה מגירסא גם בעת הילוכו בדרך, ולכן לא הקדים לשאול בשלומו של האיש (שהיה טרוד במשנתו ולא הרגיש בו, או שלא רצה להפסיק מלימודו), ורק לאחר שהלה נתן לו שלום, החזיר לו שלום. ומזה שגם בדרך עסק רבי יוסי בתורה, הבין האיש שתלמיד חכם הוא וראוי להיות רב ומנהיג, והחליט להזמינו לעירו לשמש לאנשי העיר רב ומורה דרך.
ולפני שהציע לו משרה זו הקדים ושאל, "רבי מאיזה מקום אתה" – כלומר: האם צריכים לך אנשי עירך, או שבעירך נמצאים חכמים אחרים הראויים למלא את מקומך. וכשהשיב רבי יוסי שהוא "מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים", אז הציע לו לבוא לדור "עמנו במקומנו".
והוסיף האיש והבטיח לרבי יוסי שיפרנסו בכבוד ובהרחבה, כך שיהיה פנוי להתעסק בהדרכת אנשי העיר.
והבטיח לו "אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות" (אף שזה הרבה יותר מהצטרכותו של רבי יוסי, כמובן), כי בזה רמז לו ש"במקומנו" יש יתרון ומעלה מסויימת בעבודת ה'. דהנה "זהב אבנים טובות ומרגליות" רומז על העבודה דבירור וזיכוך גשם העולם (העבודה דעובדי ה' בגופם). וזאת היתה טענתו של האיש: מצד העבודה דלימוד התורה (עובדי ה' בנשמתם) אמנם ישנה עדיפות ל"עיר גדולה של חכמים ושל סופרים"; אך בעירו יש כר נרחב לעבודה דבירור וזיכוך גשם העולם "אלף אלפים דינרי זהב כו'".
על זה השיב לו רבי יוסי שאין רצונו בכך, כי עבודתו ועניינו הם בקו התורה דווקא.
והדגיש: "אם אתה נותן לי כל כסף וזהב שבעולם", היינו שאפילו אם תהיה לו תכלית השלימות דעבודה זו דבירור וזיכוך העולם, "איני דר אלא במקום תורה", כי זאת היתה עבודתו וזה עניינו.
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת במדבר תשל"ד – בלתי מוגה; ביאורים לפרקי-אבות, פרק ו-הוספות, עמ' 365-364)
לוח השבוע
הלכות ומנהגי חב"ד
מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג
שבת-קודש פרשת במדבר
ב' בסיוון
"יום המיוחס"1.
הכנות למתן-תורה:
"עיקר העבודה בשבת זו היא ההכנה למתן-תורה וקבלת התורה – כמובן שההכנה העיקרית לקבלת התורה היא על-ידי לימוד התורה [ובפרט הלכות החג, כולל ובמיוחד – לימוד חלקי התורה המבארים גודל והפלאת העניין דמתן-תורה (הן בנגלה דתורה, לדוגמה: הסוגיה דמתן-תורה במסכת שבת2 והן דרושי מתן-תורה בתורת החסידות3 שעל-ידי זה ניתוסף בהתשוקה והגעגועים לקבלת התורה]4, וכן על-ידי ההוספה באהבת ישראל ואחדות ישראל; קבלת החלטות טובות להוסיף בלימוד נגלה ופנימיות התורה, הלכות פסוקות, ובפרט בלימוד ספר הי"ד להרמב"ם5.
"ביום השבת הבא עלינו לטובה, שבת-קודש פרשת במדבר, מברכים החודש וערב ראש-חודש סיוון, בעלות המנחה... יתאספו בכל מקום ומקום רבים מישראל, אנשים ונשים וטף, 'בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו', 'שבת אחים גם יחד', להתוועדות רעים, עד לסעודה כפשוטה ('גדולה לגימה שמקרבת') – אנשים לחוד ונשים לחוד (כמובן וגם פשוט), שבה ידברו דברי-תורה בכלל, ובמיוחד – בענייני אהבת-ישראל ואחדות-ישראל"6.
צריכים לארגן 'כינוסים' של [אנשים, של נשים7, ובפרט של] ילדי ישראל, 'צבאות ה'', בקשר ל'זמן מתן תורתנו': לפני מתן-תורה – בתור הכנה למתן-תורה, ב'זמן מתן תורתנו' עצמו... וכן לאחרי מתן-תורה – בימי התשלומין8.
בכינוסים אלו ובכל מקום יש להודיע ולפרסם שכל ילדי ישראל יגיעו לקריאת התורה דחג השבועות9.
יום התוועדות.
במנחת שבת, וכן בימי שני וחמישי הבאים, קוראים בפרשת נשא, ומסיימים את קריאת השלישי: "זאת עבודת... בני מררי... אהרון הכהן" (ד,לג)10.
אין אומרים 'צדקתך'.
פרקי-אבות – פרק ו.
במשנה י', בפסוקים: "עד יעבור..." ו"מכון לשבתך..." אין לומר את שם ה' כמות שהוא, כיוון שאין הם פסוקים שלמים11.
מוצאי שבת-קודש: אין אומרים 'ויהי נועם', 'ואתה קדוש'12.
אין מתענים עד אחרי חג השבועות, אלא חתן ביום חופתו13.
יום ראשון
ג' בסיוון
תחילת 'שלושת ימי ההגבלה'.
כשהסתפרו ב'ימי ההגבלה', קודם ערב חג השבועות, לא היתה רוח כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע נוחה מזה14.
יום שלישי
ה' בסיוון
ערב חג השבועות15.
היו שנים שהרבי אמר שיחה על 'סיום' מסכת סוטה בלילה, אור לערב יום-טוב (כמו בשנת תשי"ט – לאחרי תפילת ערבית16, ובשנת תשל"ה – במסגרת ההתוועדות17).
הכנות לחג:
ביום זה יש להתבונן בעניין הקדמת נעשה לנשמע, התבוננות המתאימה שמביאה לידי פועל, ואף שיום זה הוא ערב יום-טוב, הרי ידועה תורת כ"ק מו"ח אדמו"ר שבחג השבועות, ועל-דרך זה בערב (ומעין) חג השבועות, אין שליטה (כל-כך) להצד שכנגד, ולכן הוא זמן המוכשר לעשות הכול לטובת לימוד התורה והעבודה כו'18.
יש להוסיף ביום זה בכל ג' הקווין דתורה, עבודה, וגמילות-חסדים, ובפרט בצדקה – הוספה מיוחדת באופן של "פתיחה חדשה"19.
הרגילים בנתינת צדקה בכל יום – בערב חג השבועות זה ייתנו גם בעד חג השבועות. ועל-דרך זה בכל ערב שבת-קודש וערב יום-טוב20.
יש להזכיר אודות נתינת צורכי החג לכל הזקוקים, ובהדגשה יתירה בנוגע לחג השבועות, הן מצד הנותן והן מצד המקבל21.
חג השבועות היה נקרא בליובאוויטש 'חג המ"צות', כי בו היו באים רבנים [הרב מכונה 'מ"ץ' או 'מו"ץ': מורה-צדק] חסידים לרבי22.
ברכתו הנהוגה של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו לחג השבועות: "לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות"23.
מצווה להסתפר24 ולטבול לכבוד החג25.
קישוט בית-הכנסת:
בבית-המדרש של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, וכן בקהילות רבות של חב"ד, לא נהגו בשטיחת עשבים והעמדת אילנות לכבוד החג26.
רצוי להשאיר אש דלוקה27 לצורך בישול והדלקת אש בחג. יש לזכור לכוון את שעון-השבת לתאורה כנדרש בליל שבועות28.
הדלקת הנרות:
מדליקים (כמו בערב שבת) בזמן הנקוב בלוחות. מי שלא הדליקה אז, תדליק בלילה לפני הסעודה (מאש הדולקת לפני החג)29. המדליקה מברכת (למנהגנו – אחר ההדלקה, כמו בשבת30): "להדליק נר של יום-טוב" ו'שהחיינו'. יש אומרים שאיש המדליק, וכן אישה המקדשת לעצמה, לא יברכו 'שהחיינו' בהדלקה אלא רק בקידוש31.
"כדאי ונכון שיתחילו [הבנות] להדליק פעם הראשונה תיכף בחג השבועות, שאז יברכו שהחיינו גם על התחלת קיום מצוות הדלקת נר יום-טוב... והמהדרות להתחיל בשבת-קודש הקודמת – יקנו להן שמלה חדשה"32.
הנוסח בברכת 'שהחיינו' (תמיד) הוא: "לזמן הזה" הלמ"ד בחיריק33.
יום רביעי
ו' בסיוון, חג השבועות
ליל החג: ממתינים להתפלל ערבית של חג עד לאחר צאת הכוכבים, כדי שיושלמו מ"ט ימי ספירת-העומר "תמימות תהיינה", לפני שנכנס יום-טוב34.
החלטות טובות: "חג-השבועות הוא זמן המוכשר לעשות הכול לטובת לימוד התורה והעבודה ביראת-שמים, וכן להתעסק בתשובה בהנוגע לתורה באין מפריע משטן המקטרג, כדוגמת זמן התקיעות בראש-השנה ויום הקדוש דצום הכיפורים"35.
תיקון ליל שבועות:
נהגו כל ישראל להישאר ערים בליל שבועות. רובם נהגו, וכן מנהגנו, לומר 'תיקון' כנדפס (אך אין אומרים את הקדישים שנדפסו בו)36. מי שלא הספיק לסיימו בלילה, יסיימנו ביום37.
הכרזת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע38: "יש תחת-ידי כתב-יד אדמו"ר האמצעי, וכתוב שם שהוא מבטיח למי שיהיה ניעור בליל שבועות כל הלילה, שיזכה ל'כתר תורה'"39.
"היו לילות שלא קראו בליובאוויטש קריאת-שמע שעל-המיטה: שביעי-של-פסח, הושענא רבה, ליל שבועות, וליל ראשון של פסח.
"בכלל, בכל לילה נהג כ"ק [אדמו"ר מהורש"ב] לקרוא קריאת-שמע (פרשה ראשונה40) בהגיע חצות לילה, אפילו אם נשאר ער לאחר מכן (אפילו כל הלילה40, אלא שלא הבחינו בכך. בלילות שלא היה קורא קריאת-שמע שעל-המיטה – כנ"ל – היה מדבר לפעמים בעניין קריאת-שמע, ולפעמים בפירוש המילות דקריאת-שמע"41.
תיקונים לנוסח 'תיקון ליל שבועות'42:
"(א) בכל הדפוסים שראיתי43, הסיום דספר יצירה הוא: '...נאמנת בפנים... אחד בפה ואחד בלב'.
"ואינו נכון. כי (נוסף לזה שחסר סיום בדבר טוב, הרי) נוסח זה אינו מובן כלל. וצריך להיות, כמו שהוא בכמה וכמה הוצאות דספר יצירה הנדפס כספר בפני-עצמו: "'...נאמנת. ג' רעות ללשון: דיבור רע, והמלשין, והמדבר אחד בפה ואחד בלב. ג' טובות ללשון: שתיקה, ושמירת הלשון, ודיבור אמת'.
"(ב) ומעניין לעניין: ב'תיקון' שנדפס בסלאוויטא (ועוד) בהעתקת מאמרו של רשב"י: 'אנן בחביבותא תליא מילתא, דכתיב...', הובאו רק שני פסוקים.
"וצריך להיות כבזוהר: אנן בחביבותא תליא מילתא, דכתיב: 'ואהבת את ה' אלוקיך', וכתיב: 'מאהבת ה' אתכם', וכתיב 'אהבתי אתכם אמר ה'".
נוהג נפוץ בין אנ"ש שלא לומר את נוסחאות ה'יהי רצון' ושלא לכוון ה'כוונות' כנדפס ב'תיקון'44. כמו-כן אין אומרים כלל את ה'קדישים' הנדפסים שם45.
באשמורת הבוקר, מעט לפני עלות-השחר, נוהגים לטבול במקווה ארבע טבילות46.
לאחר מכן, כשעלה השחר בוודאות, יש לברך ברכת התורה47. רצוי לצאת לצרכים וליטול ידיים שלוש פעמים לסירוגין על כל יד, עם כל ההקפדות כדין נטילת-ידים לסעודה48, ולברך כל הברכות: "על נטילת ידיים"49; "אשר יצר"50; "אלוקי נשמה"49; הברכות הקצרות, "המעביר שינה" ו"ברכת התורה"51.
טוב לישון מעט, כדי שיהיה אפשר להתפלל בכוונה52.
שחרית: בבית-המדרש של רבותינו נשיאינו התחילה התפילה בשעה הרגילה בכל שבת ויום-טוב53.
הלל שלם54, קדיש תתקבל. שיר-של-יום ליום רביעי, הושיענו, קדיש יתום.
מתקנת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: כל בני ישראל, גם הקטני-קטנים/ות (מבן חודש ומעלה, ואף לפני כן55) יהיו בבית-הכנסת (לכל הפחות) בעת קריאת עשרת הדיברות56.
מוציאים שני ספרי תורה. י"ג מידות – פעם אחת57. "ריבונו של עולם", בריך שמיה58. שמע, אחד אלקינו, גדלו וכו' עד "ישועה ורחמים".
אין קוראים מגילת רות59, ואין אומרים 'אקדמות'60.
בספר הראשון קוראים בפרשת יתרו מ"בחודש השלישי" עד סוף הפרשה. את עשרת-הדיברות קוראים ב'טעם העליון'61. בשעת קריאת-עשרת הדיברות – עומד הקהל, ופניו אל ספר-התורה62.
מניחים את הספר השני על הבימה מימין הספר הראשון63, ואומרים חצי-קדיש. הגבהה וגלילה. בספר השני קוראים למפטיר "וביום הביכורים", ומפטירים במרכבה דיחזקאל64. מעלים גדול וחכם למפטיר. ויש נוהגים שגם הקורא הפטרה זו בלחש עם המפטיר קורא אותה בעמידה, מפני כבודה65.
בארה"ק, לאחר ברכות ההפטרה – הזכרת נשמות66.
מי שהוריו בחיים, יוצא מבית-הכנסת בזמן הזכרת נשמות. אבל (רח"ל) בשנה הראשונה למות אביו או אימו, נשאר בבית-הכנסת אך אינו מזכיר נשמות67.
רבותינו נשיאינו דייקו לאחוז בעץ החיים של הספר-תורה בעת אמירת "יזכור"68.
בהזכרת נשמות אומרים: "בן/בת פלונית"69.
אומרים 'אב הרחמים'. גם מי שאינו מזכיר נשמות, אומר 'אב הרחמים'70.
אשרי, יהללו, חצי-קדיש.
תפילת מוסף:
* בפיסקה "ומנחתם ונסכיהם" אומרים (במקום "ושעיר לכפר") "ושני שעירים לכפר"71.
* בפיסקה "אלוקינו... מלך רחמן" צריך לומר כפי שנתקן בשנים האחרונות בסידור 'תהילת ה'' על-פי סידורי חב"ד הישנים: לְנָויהם (ולא כברוב הסידורים, וכפי שהיה בעבר גם בסידור 'תהילת ה'': "לִנְויהם"72.
נשיאת כפיים: הכול מכסים את פניהם בטלית, וגם את הילדים מכניסים תחת הטלית. גם ידי הכוהנים מכוסות בטלית73.
כוהן קטן שהגיע לחינוך (ואפילו מגיל שש74), נושא את כפיו בברכה עם כוהנים גדולים כדי להתחנך במצוות75.
לכתחילה יעקור כל כוהן ממקומו כשמתחיל הש"ץ 'רצה'. אם לא עקר רגליו קודם שיסיים הש"ץ "המחזיר שכינתו לציון", שוב אינו עולה76, וייצא מבית-הכנסת עד סיום ברכת כוהנים77.
לאחר שענו הכוהנים 'מודים דרבנן' עם הציבור, יאמרו הבקשה "יהי רצון... מעתה ועד עולם"78, ויאריכו בה כדי שתסתיים יחד עם סיום ברכת מודים של הש"ץ, כדי שיענו הציבור 'אמן' על שתיהן (וגם הכוהנים יענו 'אמן' על ברכת הש"ץ79). ומסתבר שהם לא יענו אז 'ברוך הוא וברוך שמו'.
לאחר שסיים (כל80) הציבור עניית 'אמן' על ברכת מודים, מתחיל הש"ץ בקול רגיל81 "אלוקינו ואלוקי אבותינו, ברכנו...", וכשמגיע ל'כוהנים' קורא בקול רם "כוהנים" והיא קריאה לכוהנים לברך, ואחר-כך מסיים82 ואומר בקול רגיל "עם קדושך כאמור".
לאחר מכן, מחזירים הכוהנים פניהם כלפי העם83, וכשפניהם לעם, קודם שיישאו ויפרסו את כפיהם84, מברכים "אשר קדשנו... באהבה".
אחר הברכה, קודם שמתחילים 'יברכך', מגביהים ידיהם כנגד כתפיהם, היד הימנית קצת למעלה מהשמאלית, ופורשים ידיהם, תוך כפיהם כנגד הקרקע ואחורי ידיהם כנגד השמיים, ומחלקים אצבעותיהם ועושים "חמישה אווירים": בין כל שתי אצבעות אוויר אחד, וכן בין אצבע לאגודל, וכן ביד שנייה, וכן בין אגודל ימין לשל שמאל, לקיים "מציץ מן החרכים"85.
ואחר שענה כל הציבור 'אמן' על ברכתם, מקריא להם הש"ץ 'יברכך'86 עד גמירא.
הכוהנים מפנים את פניהם לשמאלם, לימינם ולאמצע, בכל אחת מהתיבות: "יברכך", "וישמרך", "אליך", "ויחונך", "אליך", "לך", "שלום"87.
כשאומרים תיבת 'יברכך' – המתברך88 ראשו באמצע. ה' – מיסב ראשו לימינו. וישמרך – באמצע. יאר – לשמאלו. ה' – באמצע. פניו – לימינו. אליך – באמצע. ויחונך – לשמאלו. ישא – באמצע. ה' – לימינו. פניו – באמצע. אליך – לשמאלו. וישם – באמצע. לך – לימינו. שלום – באמצע89.
כשהכוהנים נושאים כפיהם במוסף של יום-טוב אומר הקהל "ריבונו של עולם90..." – בשעה שהכוהנים מנגנים דווקא, אבל כשהכוהנים אומרים את התיבות, צריך לשמוע. כשמנגנים הכוהנים לפני התיבה "וישם", אומר הקהל "ריבונו של עולם... הצדיק. כשמנגנים לפני תיבת "לך" – "ואם... אלישע". כשמנגנים לפני תיבת "שלום" – "וכשם... לטובה". וכשהכוהנים אומרים תיבת "שלום", מסיימים "ותשמרני ותחנני ותרצני". 'אדיר במרום' אומרים אחר עניית אמן, כשעדיין הטלית על פניו91.
אין הש"ץ רשאי להתחיל 'שים שלום' עד שתכלה עניית 'אמן' מפי רוב הציבור92.
מיד כשמתחיל הש"ץ 'שים שלום'93, מחזירים הכוהנים את פניהם להיכל94, ומתחילים לומר את הבקשה "ריבונו של עולם...", ומאריכים בה כדי לסיימה יחד עם סיום ברכת 'שים שלום' על-ידי הש"ץ, כדי שיענו הציבור 'אמן' גם עליה95, ואף הכוהנים יענו על הברכה 'אמן' עם הציבורשגיאה! הסימניה אינה מוגדרת..
הכוהנים נשארים על הדוכן עד אחר סיום 'קדיש תתקבל'. כך נהגו אצל הרבי. במקום שיורדים הכוהנים לפני-כן, יש להימנע מלומר להם אז 'יישר-כוח'96.
* כל מנהגים אלו97 [חוץ מאשר 'רבש"ע' הנאמר – מלבד ביום-טוב – רק על-ידי מי שחלם] תקפים ויש לדייק בהם בכל פעם שנושאים כפיים בפועל (כנהוג בארה"ק, אם בכל יום או בשבת, במוספין, במנחת תענית-ציבור)98.
היום יום השנה להסתלקות מורנו רבי ישראל בעש"ט נבג"מ זיע"א (תק"כ), ומנוחתו כבוד במז'יבוז'99.
מאכלי חלב100: נוהגים לאוכלם בשחרית אחר קידוש101. אחר-כך מברכים ברכה אחרונה וממתינים שעה אחת102, ואוכלים סעודת יום-טוב, הכוללת בשר103. כמו-כן שותים היום רביעית יין לשמחת יום טוב104.
סעודת יום-טוב: חובתה המיוחדת בחג-השבועות – כדי להראות שנוח ומקובל לישראל יום שניתנה בו התורה105. אך ודאי אין "לבסומי..."106.
"מנהג הוא אצל רבותינו נשיאינו לומר 'תורה' בחג-השבועות בעת סעודת יום-טוב וגם לספר סיפור ממורנו הבעש"ט"107. ונכון לנהוג כך108.
כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה נוהג להזכיר גם את משה רבינו ודוד המלך109.
בהתוועדויות חג-השבועות [שהתקיימו ביום-טוב שני לפני השקיעה] נהג הרבי נשיא דורנו לעורר על-דבר חינוך, ועל-דבר שיעורי חת"ת.
יש מנגנים בסעודה זו ניגוני רבותינו נשיאינו ועל-פי הסדר שהורה הרבי בהתוועדויות דראש-השנה, ועוד. לפני כל ניגון מכריזים שם בעל הניגון. ניגון ג' תנועות (להבעש"ט, הה"מ ואדה"ז), א-לי אתה (אדה"ז), ניגון מקהלת אדמו"ר האמצעי, ימין ה' (הצ"צ), לכתחילה אריבער (מהר"ש), ניגון הכנה (רש"ב), הבינוני (הריי"צ), הוא אלוקינו / אתה בחרתנו (הרבי), ניגון הקפות (הרלוי"צ – אביו של הרבי). לאחרי זה מנגנים כפי שהיה הסדר בסוף ההתוועדויות הגדולות (למעט שנים תשמ"ו ואילך): ניגון הכנה, ד' בבות, ניע זשוריצי110.
ה'תהלוכה' לבתי-הכנסת לשמח יהודים בשמחת יום טוב וכו', שייכת במיוחד לחג-השבועות111.
יום חמישי
ז' בסיוון – אסרו-חג112
כנהוג בכל שלושת הרגלים (וקל-וחומר בזמן מתן-תורה), עורכים בכל אסרו-חג [או בימים הסמוכים לו] 'כינוס תורה' בכל מקום שאפשר. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה משתתף בזה בשיחה מיוחדת שאמר בהתוועדות דחג-השבועות לכבוד הכינוס113.
בשנת תשל"ט114, הציע כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו לערוך – ביום נפרד – 'כינוס תורה' גם לנשים, בקשר לעניינים הנוגעים לנשי ובנות ישראל, ובפרט טהרת-המשפחה, כשרות האכילה ושתייה ונרות שבת-קודש ויום-טוב. כן עורר אודות הדפסת קבצי חידושי-תורה שנאמרו בהזדמנויות אלו, ובכלל.
ימי התשלומין:
עניינם – אצירת גילויי החג, שלא יאבדו בטירדת הזמן115.
ההוספה בתורה ובצדקה דימי התשלומין שייכת גם אם בחג-השבועות נעשו כל העניינים בשלימות, ונעשית באופן ד'מעלין בקודש' באופן מיוחד בימים אלו116.
בהמשך למדובר117 אודות כינוסי ילדים בימים שלפני חג-השבועות, והבאתם בחג-השבועות עצמו לקריאת עשרת הדיברות, הציע הרבי נשיא דורנו הוראה, ועל-מנת לפרסמה:
לאסוף ולכנס ילדי ישראל הן בנים והן בנות, גם בימי התשלומין לחג-השבועות, ומה טוב – עד י"ב בסיוון ועד בכלל, לכנסם פעם אחת, ומה טוב – פעמיים: פעם אחת לכנסם בבתי-הספר שם לומדים הם תורה, בהוספה על סדר לימודם הרגיל, ועוד פעם לכנסם בבית-הכנסת, "מקום שמגדלין בו תפילה".
על-דרך זה יש לנהוג בבתי-הספר ובתי-הכנסת שבארץ-הקודש. ובארץ-הקודש בנוסף לזה יכנסו אותם גם במקומות הקדושים, ובמיוחד בכותל המערבי שאין השכינה זזה ממנו, ובמערת-המכפלה (ובוודאי יקבלו רישיון לכך), וגם בקבר רחל118.
----------------------------------------
1) שבו ביום נאמר לבני ישראל "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו). ביאורי מעלת היום בכתבי הרבי הובאו בס' 'שערי המועדים – שבועות' סימנים יב-טז, ואודות שם היום – ר"ס יד.
2) פו,א ואילך.
3) ראה גם ב'שערי המועדים – שבועות'.
4) ספר-השיחות ה'תשמ"ח ח"ב עמ' 462.
5) 'התוועדויות' ה'תשמ"ח ח"ג עמ' 410 (ושם: "ומה טוב – במשך השבת" (שלפני חג השבועות)).
6) ש"פ בחוקותי תשמ"ו. 'התוועדויות' תשמ"ו ח"ג עמ' 366.
7) 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשמ"ט ח"ג עמ' 221 (מוגה), ועיי"ש עמ' 229.
8) ההוראה ניתנה בשנה הראשונה שהכריז הרבי על המבצע להביא ילדי ישראל לשמיעת עשרת הדיברות, 'התוועדויות' ה'תשמ"ג ח"ג ס"ע 1593, אלא שלא נכללה בקטע המוגה שנדפס בליקוטי-שיחות חלק כח, וגם לא מצאנוה לעת-עתה בשנים שלאחרי-כן. ואולי היתה רק הוראת שעה.
9) בחומר ההסברה שפירסמו בנ.י. בשנת תש"מ בנושא זה, כתבו שיביאו כל ילד "מבן חודש ומעלה". ושאל הרבי מדוע לא הוסיפו "אם הבריאות מרשה לו".
10) ספר-המנהגים עמ' 14. בלוח 'דבר בעתו' לפ' במדבר הביא בשם ס' 'דברי קהלת' שאכן בפסוק ל"ג הוא סוף עניין הרבה יותר מאשר בפסוק ל"ז שבו מסיימים למנהג רוב העולם, כיוון ששם נסתיימה חלוקת התפקידים לבני גרשון, קהת ומררי, ו"ויפקוד משה" הוא עניין חדש לגמרי.
11) בשם הרבי, ראה 'התקשרות' גיליון רעח עמ' 17 וגיליון תקכ"ב עמ' 13 הערה 5, גם מהתוועדויות תשד"מ ח"א עמ' 317 ועמ' 368.
12) שו"ע אדמוה"ז סי' רצה ס"ג. לוח כולל-חב"ד.
13) שו"ע אדמוה"ז סי' תצד ס"כ, מג"א סי' תקעג ס"ק א. לוח כולל-חב"ד.
14) ספר-המנהגים שם, וש"נ.
15) בעניין תרומת/בדיקת דם היום, יש שדנו בזה משום ש"נהגו כל ישראל שלא להקיז דם בשום ערב-יום-טוב, ואין לשנות, לפי שביום שבועות, קודם מתן-תורה, יצא רוח ששמו 'טבוח', שאם לא יקבלו ישראל את התורה היה טובח לדמם ובשרם. לפיכך יש סכנה לדורות להקיז דם באותו יום, דהיינו בערב-שבועות, וגזרו חכמים על כל ערב-יום-טוב משום ערב-שבועות..." (שו"ע אדמוה"ז סי' תסח סכ"ב) – ראה שו"ת ציץ-אליעזר חי"ב סי' מו, נשמת-אברהם סי' תסח ס"ק ב וש"נ.
ולמעשה, מהנכון להזכיר את דעת שו"ת רבבות-אפרים ח"א סי' שמ, שאין חשש בבדיקות-דם שלנו, כיוון שבהן מוציאים רק מעט דם, ואין האדם נחלש על-ידיהן, ע"כ. ואם כן, אולי יש להחמיר בתרומת-דם (כמובן, אם אינה לפיקוח-נפש מיידי). ובקשר לניתוחים, הרי ממה-נפשך, ניתוח קל שבדרך-כלל אין בו חשש לסיבוכים, מתירים רבים גם בערב חג השבועות, ואילו בטיפול או ניתוח רציני – הרי כבר הורה הרבי ('שערי הלכה ומנהג' או"ח סי' קכט) שאסור לקובעו בג' הימים שלפני השבת (וה"ה ליום-טוב, ראה משנה-ברורה סי' רמח ס"ק ב וכף-החיים שם ס"ק ח). וכמובן, שאם יש חשש סכנה בדחייה – שרי לכולי-עלמא.
16) נדפסה בליקוטי-שיחות, כרך יח, עמ' 55.
17) שיחות-קודש תשל"ה ח"ב, עמ' 117.
18) ספר-המאמרים – מלוקט ח"ג עמ' קעח.
19) שם, עמ' קעט.
20) ליקוטי-שיחות, כרך כח, עמ' 315 ס"ג.
21) 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשמ"ג ח"ג, עמ' 1536, תשמ"ח ח"ג, עמ' 390.
22) ספר-השיחות תרצ"ו, עמ' 137 (כנראה שם, החל מזמן הצמח-צדק). ביאור העניין באריכות, בספר-השיחות תש"נ ח"ב, עמ' 487 ואילך.
23) והזכיר שהנוסח מקורו מכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, ובטח – עוד מאדמו"ר מהורש"ב, ראה 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' רפט וש"נ.
24) אם שערות ראשו גדולות, מצווה להסתפר לכבוד יום-טוב (שו"ע סי' תקל"א ס"א. וראה משנה-ברורה שם בשער-הציון ס"ק א, ובס' חוה"מ כהלכתו רפ"ג ובהערות).
25) מחצות היום ומעלה, ליקוטי-דיבורים ח"ג, עמ' 865. ועיין אלף-המגן למטה-אפרים סי' תקפ"א ס"ק קכא. ליקוטי-מהרי"ח ח"ב דף ז,ב.
26) אם כי מנהגים אלו (עשבים – שגדלו סביב הר-סיני, ואילנות – להזכיר שבעצרת נידונין על פירות האילן ויתפללו עליהם) הובאו בשו"ע אדמוה"ז סי' תצד סי"ד-ט"ו, ואף בלוח כולל-חב"ד – 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' רצג, וע"ש.
27) אם כי 'נר נשמה' ממש, אין מדליקין כלל לימי 'יזכור' למנהגנו – המלך-במסיבו ח"א עמ' שכא, 'אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי עמ' רכד.
28) אודות עריכת שינויים בשעון-שבת בעצם יום השבת וביום-טוב, ראה 'שמירת שבת כהלכתה' פי"ג סכ"ה ואילך. שו"ת יביע-אומר ח"ג או"ח סי' יז-יח. שו"ת מעשה-חושב ח"א סי' ל. ע"פ שחל בשבת פי"ב ס"ל.
29) הקדמת (בן) הדרישה לטור יו"ד ח"א. מטה-אפרים תרכ"ה סל"ג. פסק הגאון בעל ה'תורת-חסד', וכן מוכח בליקוטי-שיחות, כרך כד, עמ' 297 הערה 69 – 'קיצור דיני נש"ק' עמ' לו.
30) שו"ע אדמוה"ז סי' רסג ס"ח, משום לא פלוג.
31) ע"פ שחל בשבת פכ"ב סי"ז. בלוח כולל-חב"ד ער"ה נאמר שאיש המדליק לא יברך שהחיינו (בהדה"נ), אך בספר-המנהגים, עמ' 60, נאמר רק שמי שמברך בהדלקה, לא יברך גם בקידוש.
32) 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א, עמ' רסא. וראה שם ובשולי-הגיליון אודות ברכה בלא בגד חדש.
33) כך מודפס בכל סידורי חב"ד. ראה בנושא זה ובדברי הרבי בו באריכות בגיליון תסב, עמ' 19, הע' 43.
34) שו"ע אדמוה"ז סי' תצד ס"ב.
35) היום-יום, ד סיוון, מתוך מכתב לבני הישיבות, מאג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ה עמ' עו. והורה כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: "מכתב זה, צריכים ללומדו, וגם לפרסמו בין אלה שאינם יודעים אודותיו" ('תורת-מנחם – התוועדויות' תש"י, עמ' 92). וראה ספר-השיחות תש"ב עמ' 119.
36) שו"ע אדמוה"ז סי' תצד ס"ג, ע"פ המ"א שם, ומקורו מזוהר פ' אמור (צח,א), הנאמר גם ב'תיקון' עצמו, ש"חסידים הראשונים לא היו ישנים בלילה זה, והיו עמלים בתורה". וראה 'התוועדויות' תש"נ ח"ג, עמ' 133.
הוראה אודות אמירת ה'תיקון' דווקא (בס' 'מנהג ישראל תורה' ח"ב עמ' שס מביא מהחיד"א וכו' שיש ללמוד דווקא בסדר זה, דלא כחוק-יעקב שם, עיי"ש. ומהרה"ח המשפיע רש"ח קסלמן ע"ה, שה'תיקון' הוא אותיות התורה, ולכן שייך ללילה זה – כתר תורה, ראה להלן מאדמו"ר האמצעי), ראה ב'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' רצו.
הרבי היה אומר את ה'תיקון' בחדרו, ולא עם הציבור, ואף לא יצא לאמירת הקדישים שב'תיקון' בשנות האבלות תשכ"ה ותשמ"ח ('אוצר מנהגי חב"ד' עמ' רצו).
בספר 'מאמרי אדמו"ר האמצעי – שבועות' עמ' שכו, נתבאר שבשבועות לומדים עד חצות הלילה תורה שבכתב ואחרי חצות בתורה שבע"פ, להיפך מהסדר הנהוג בזה בכל השנה, עיי"ש. ובמ"מ שבסוף הספר נסמן לכמה מקומות במאמרי אדמוה"ז. ומקורם בס' טור-ברקת (תלמיד מהרח"ו) סי' תצד, חה"י סי' תצב, ובפי' מק"מ והדרי-קודש על הזוהר שם. וכבר העירו מל' שו"ע אדמוה"ז (תצד,ג, ע"פ הזוהר שם) ומסתמא אי"ז הוראה למעשה.
37) הוראת אדמו"ר מהוריי"צ למנהלי הישיבה קודם חג השבועות תש"ד, 'קובץ ליובאוויטש', גיליון 3, עמ' 35.
38) ספר-המנהגים, עמ' 44, מ'ספר-השיחות – תורת-שלום', עמ' 3.
39) ומציינים לספר-המאמרים תקס"ו, עמ' שפא. והסביר הרה"ח רש"ח קסלמן, ע"פ המבואר בחסידות שעניין הכתר הוא רצון ותענוג – שהכוונה בזה היא שיזכה לרצון ותענוג בלימוד התורה. [בעניין המשכת כתר תורה בכלל, שעיקרה בחג השבועות, מציינים לתו"א יתרו סט,א. קט,א. לקו"ת בחוקותי מו,ד].
"ועיקר העסק יהיה בתורה שבע"פ" (ויש שהעירו לפי מש"כ בסידור בסוף דיני ספה"ע, שבתקופה זו במדינתנו מגיע עלות השחר בחצות הלילה, מתי אומרים תורה שבע"פ שם).
40) ספר-השיחות תרצ"ו, עמ' 1, וש"נ.
41) ספר-השיחות תש"ב, עמ' 100.
42) ליקוטי-שיחות, כרך כח, עמ' 315, בשינויים קלים.
43) בהוצאת 'רדלהיים' (ודפוס-צילום שלה בהוצאת 'אשכול', ירושלים תשל"ה עמ' 158) נתקנו שתי טעויות אלו כבפנים.
44) ראה 'המלך במסיבו' ח"א, עמ' ריח. וע' בכיו"ב: אג"ק אדמו"ר מוהרש"ב ח"א עמ' יח. היום-יום י"א אדר-א. ועוד.
45) ראה לעיל בהערה 36.
46) שער-הכוונות, מובא בכף-החיים סי' תצד ס"ק ז, וב'תיקון'. ולכאורה עדיף לטבול קודם עלות-השחר לדעת הגרא"ח נאה ז"ל, שהוא בשעה 3:12 כיום באזור המרכז.
במנהגי סטולין-קארלין (קובץ 'בית אהרון וישראל' גיליון פג עמ' קיג, גם מסידור 'בית אהרון וישראל') ש"קודם התפילה טבל שנית" – כנראה כשישן בינתיים, וכן נהגו רבים מאנ"ש. וראה המובא ב'התקשרות' גיליון רעו, עמ' 18. ולהעיר מהמובא מס' חלקם-בחיים (צח,ב) להגר"ח פאלאג'י, שנהג בעניינים שע"פ סוד, ש"לאחר שחזר ממקווה טהרה, שכב לנוח כדי שלא להיכנס לשבת כשהוא עייף, ובקומו משנתו אמר תפילה מיוחדת כו'". וצ"ב אם לדידן יש הוראה או מנהג ברור בכיו"ב.
47) בס' 'מנהג ישראל תורה' (סי' מז ס"ק א) העיר מהנהוג [אגב: אף בהתוועדויות וכו' של הרבי עצמו] שאין מפסיקין מדברי תורה גם כשעלה השחר [ודלא כפי שכתבנו כאן בעבר, וכ"כ בס' שבח-המועדים פנ"ז ס"ד, לאסור את המשך הלימוד עד לברכת התורה], ומביא משו"ת מהרש"ג (ח"א סי' סב) שלדעת ר"ת שתיקנו לברך על התורה בכל יום, ה"ז כברכות-השחר ואין איסור לימוד (בכלל) קודם שמברך. והעירו, שמלשון סידור אדמוה"ז לפני ברכת-התורה, שם (בניגוד לטושו"ע מו,ט ושו"ע רבנו שם ס"ח וסי' מז שלא נזכר בהם איסור) נקט איסור זה על הישן, אין הכרח שהאיסור חל גם על הניעור בלילה, שמברך אז רק "כמו כל ברכות השחר", עיי"ש. (ראה גם 'המלך במסיבו' ח"א עמ' קעב-ג, שסיפרו לרבי שבליובאוויטש הפסיקו את ה'חזרה' בליל שבועות כדי לומר ברכות-השחר, ושאל הרבי האם היתה זו הוראת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב, וענו בשלילה).
48) ראה פסקי הסידור סי' כ, על מש"כ בסידור אדמוה"ז שאין במצב זה רוח רעה, וצריך ליטול ידיו רק פעם אחת לתפילה (ועפ"ז כ' שם – שא"צ כלי ולא כוח נותן אלא כמו לתפילת מנחה) ולא יברך. אבל לפי הוראת הרבי (שבהערה הבאה) לברך ענט"י, כדעת הב"ח סי' ד ד"ה וידקדק [בטור השלם – ד"ה ולי נראה, הובאה בשו"ע רבינו מהדו"ק שם סו"ס יג] משום דלא פלוג רבנן, הדר דינא שיש להיזהר בזה כמו בנט"י לסעודה, כמ"ש בסידור אדמוה"ז (נדפס בהוספות לשו"ע ח"א, עמ' 305 ובמהדורה החדשה, עמ' תרו), וראה ספר-המנהגים, עמ' 1 וש"נ. בסידור (משא"כ בשו"ע מהדו"ק סי' ד סי"ד) לא הביא רבינו הזקן כלל דעה או צד-ספק שרוח רעה שורה על הניעור בלילה, ומסתבר שגם לפי הוראת הרבי לא היה צריך ליטול לסירוגין משום רוח רעה (וראה בס' שו"ע הזוהר סי' ד, באבן-יקרה ס"ק כב, שהביאו דעות מקובלים אודות שינה שאחר חצות או ביום, אבל הכול מודים שהניעור בלילה אין רוח הטומאה שורה עליו, עיי"ש. וכ"כ בכף-החיים ס"ק מז), אלא מפני הנטילה ל'אשר יצר', שבה נהוג תמיד ליטול לסירוגין (וכמדומה שכך נהג הרבי – ע"פ המג"א סי' ז ס"ק א ע"פ הזוהר. וראה שו"ע-הזוהר סי' ד באבן-יקרה ס"ק ו, ובכף-החיים שם ס"ק סא-סב. ועצ"ע שבשו"ע רבינו מהדו"ק סי' ד סי"ח לא כתב כן, ובפרט כשהטיל מים, ראה שם בסי' ז ס"ב ובסידור ד"ה אם עשה צרכיו ובסוף סדר ברכת-הנהנין), לכן רגילים ליטול לסירוגין.
49) "הוראה בחשאי" – 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א ר"ס ד. וב'היכל מנחם' ח"ב עמ' ריג מובאת הוראה ב'יחידות' שכן מנהגנו בפועל.
50) בקצות-השולחן סי' ה ס"ב ובבדי-השולחן שם ס"ק ג כתב, שאם לא יצא לצרכיו לא יברכנה, כי ברכה זו אינה חלק מברכות-השחר שנתקנו תמיד, וכבר כ"כ הברכי-יוסף סי' ו ס"ק ג בשם האריז"ל, עיי"ש. אבל ראה ב'יחידות' שבהערה הקודמת.
51) סידור אדמוה"ז (הוספות לשו"ע ח"א עמ' 347).
52) ליקוטי-שיחות, כרך יד, עמ' 225. וראה היום-יום י' בשבט, בשם אדמו"ר הצמח-צדק: "מוטב לאכול כדי להתפלל מאשר להתפלל כדי לאכול".
53) 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' ש.
54) ראה בס' "מאמרי אדמוה"ז ע"פ התורה והמועדים" ח"א עמ' שמא, שעיקר ההלל (התגלות הכתר הוא הרצון, עיי"ש), הוא בחג השבועות.
55) ליקוטי-שיחות, כרך כג, עמ' 251, ועמ' 256. וכמובן על המארגנים להשתדל למניעת הפרעות מהם (ראה שו"ע אדמוה"ז סי' צח סוס"א וסי' קכד סו"ס י מהשל"ה). פ"א דיבר הרבי על כך (בשיחת ג' סיוון תש"מ, נעתקה ללה"ק בס' 'הרבי מדבר לילדי ישראל', עמ' 201, כנראה לילדים בני-חינוך), שהילדים יבטיחו שלא יפריעו ויקשיבו בצורה מכובדת; ופעם אחרת הבטיח בעצמו, בדרך 'מלמעלה למטה' (בפעם הראשונה שדיבר בנושא, ער"ח סיון תש"מ, נדפס במקור הראשון שצויין לעיל מליקוטי-שיחות, כנראה לקטנים ביותר): "ובוודאי לא יבלבלו הילדים לקריאת-התורה, ואדרבה – הם עוד יחזקו את יראת-ה' ויראת-התורה".
56) ליקוטי-שיחות, כרך כח, עמ' 315.
הטעם כמובא בלקו"ש (כג, עמ' 254) מפסיקתא דר"כ, שקריאת עשרת-הדברות היא בדוגמת יום מתן-תורה, ולכן יש לכנס את ילדי ישראל לשמיעתה אז. והרי ברור שהכוונה דווקא לקריאתה בציבור כתקנת חז"ל.
על-כן, בתי-חב"ד רבים מארגנים מניין מיוחד לקריאת התורה בשעה הנוחה לילדים, ובו שישה אנשים שלא שמעו עדיין את הקריאה (או שבשעת שמיעתם התנו שאם יזכו לשמוע באופן כשר אח"כ עם הילדים, הרי עכשיו הם מכוונים שלא לצאת כלל), ואח"כ אמירת הפסוקים, דברי התעוררות, ומחלקים פרסים וכו'. בדבר עריכת הגרלות, עדיף לארגן זאת באיסרו-חג, ואז גם להעניק בפועל את כל הפרסים (גם כאלה שהם מוקצה) לזוכים.
57) מסתבר שגם המתפלל בביכ"נ שלפי הנוסח שלהם אומרים זאת ג"פ, א"צ לומר זאת עמהם (ראה תהילה-לדוד סי' סו ס"ק ז, ושו"ת איגרות-משה או"ח ח"ג סי' פט).
58) סידור אדמוה"ז.
59) פסקי הסידור אות קסו. ואכן מנהג זה אינו נהוג כלל אצל חסידי חב"ד, אף שהובא בשו"ע אדמוה"ז (סי' תצ סי"ז, תצד סי"ג) – 'המלך במסיבו' ח"א עמ' קעא-ב. רצו. וראה 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' שה.
60) זו ההוראה לרבים ולדורות – ספר-המנהגים שם, ליקוטי-שיחות חל"ג, עמ' 231, והטעם – ראה ב'תורת מנחם – התוועדויות' תשי"ז ח"ג (כ) עמ' 46. אף שהובא הפיוט בשו"ע אדמוה"ז (סי' תצד ס"ז), ואף שכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו בעצמו נהג לומר זאת בפני עצמו, כמנהג אביו הרב לוי-יצחק ('המלך במסיבו' ח"א עמ' קעא) לפני התחלת הקריאה, ובהמשך בין גברא לגברא ('אוצר' עמ' שג), וראה שער-הכולל פ"מ סי"ז. ואף שהכול ראו זאת – אין ללמוד מזה, ראה 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"ז ח"א (יח) עמ' 106.
61) לוח כולל-חב"ד, משו"ע אדמוה"ז סי' תצד סי"א.
62) ספר-המנהגים עמ' 44. וראה 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' דש.
63) רמ"א סי' קמז ס"ח.
64) לוח כולל-חב"ד, משו"ע אדמוה"ז, שם ס"ה.
65) לוח כולל-חב"ד, משו"ע אדמוה"ז, שם ס"ו.
66) בחו"ל מקיימים הזכרת נשמות ביום-טוב שני, כדלהלן הערה (79).
67) הוראת אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, 'אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי עמ' רכא, וש"נ.
68) ליקוטי-שיחות, כרך יד, עמ' 233. 'המלך במסיבו' ח"א, עמ' שט.
69) סידור 'תורה אור', עמ' 259, וכן נהג הרבי, 'המלך במסיבו' ח"ב, עמ' קסו. להעיר שמנהג הספרדים להזכיר נשמות בשם האם, ומנהג האשכנזים – בשם האב, ואף כשהזכרתי נפטר לפני הרבי, ביקש לדעת שם אביו דווקא; אך כשביקש בעצמו לומר קדיש וללמוד משניות על אביו, הזכירו בשם אמו, 'ימי מלך' ח"ב, עמ' 833. ואכן, בס' 'המלך במסיבו' (ח"ב עמ' קסו) תמה הרבי מדוע מזכירים שם האם לאחר מיתה, אך אמר שמכיוון שאדמו"ר מוהריי"צ למד את כל הסידור ולא העיר ע"ז, מסתמא גם הוא נהג כך. – אילו היה נוהג אחרת, היה מעיר לי ע"ז, ע"כ. ולכן נהג כך גם הרבי.
70) כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, 'אוצר מנהגי חב"ד', עמ' רכ. והוראת הרבי שכן נכון לנהוג – 'המלך במסיבו' ח"ב, עמ' נח-נט.
71) שעיר עם שתי-הלחם ושעיר לחובת היום. שער-הכולל פ"מ סט"ו. קובץ 'יגדיל תורה' ברוקלין, גיליון יב.
72) וכן הוא בכל סידורי אשכנז הישנים שלא שלטה בהם יד המדקדקים.
73) היום-יום, טו בתשרי. ליקוטי-דיבורים ח"א, עמ' 58. 'ציצית הלכה למעשה' פי"ב סכ"ז-כח וש"נ.
הרבי היה מכסה את פניו הק' בטלית רק לאחר קריאת הש"ץ 'כוהנים', כיוון שרק אז חלה על הישראלים המצווה לכוון את ליבם לקבל הברכה ('כפר חב"ד' גיליון 618 בשם קונטרס 'מלך ביופיו').
74) סיפר הרה"ג ר' אשר-לעמיל שי' הכהן, שהרבי שאלו מדוע לא הביא את בנו בן השש לנשיאת-כפיים ('תשורה' לנישואי רוט-דרוק, כ"ט תשרי תשס"ב, עמ' 151). וכן בנטעי-גבריאל יו"ט ח"ב, הל' נ"כ פרק סב ס"ו.
75) שו"ע אדמוה"ז סי' קכח סמ"ט.
76) סידור אדמוה"ז.
77) שו"ע אדמוה"ז סי' קכח ס"ג וס"ה.
78) בנוסח יה"ר של הכהנים, י"ל כנדפס בסידור 'תורה אור' ("שלא יהיה בה מכשול"), אף שהאומר כנוסח ד'תהילת ה'' ("שלא יהיה בה שום מכשול") אין להזניחו" – אג"ק חי"ד עמ' כו.
79) שו"ע אדמוה"ז סי' נא סוס"ג.
80) שם, סי' קכח סו"ס כח ("טוב לחוש").
81) בשו"ע אדמוה"ז (קכח,טז) פסק שיאמר זאת בלחש, אבל בסידור השמיט תיבה זו, דס"ל שיאמר עד תיבת 'כוהנים' בקול בינוני כדרכו, ורק תיבה זו יאמר בקול רם, והטעם כיוון שבקשה זו היא מכלל התפילה שהש"ץ מחוייב להשמיעה לציבור (פסקי הסידור סי' פד).
אף שמדינא דגמרא נתקנה אמירת "או"א ברכנו" רק לזמן שאין הכוהנים נושאים כפיהם, כיוון ששליח ציבור רגיל לאומרו בכל פעם בציבור, נכון לאומרו גם כשהכוהנים נושאים כפיהם, כדי למנוע הפסק ובלבול הש"ץ ע"י קריאתו 'כוהנים' באמצע התפילה, כפי שצ"ל מן הדין כמנהג הספרדים והגר"א ע"פ ר"ת והרמב"ם וכו' (חידושי אנשי שם למרדכי מגילה ס"פ הקורא עומד). ובסידור צלותא-דאברהם (ח"א ס"ע שיט, ע"פ זהר חדש פ' נשא) מבאר זאת כהכנה רוחנית של הש"ץ להמשכת הברכה.
82) בסידור אדמוה"ז נאמר רק על הש"ץ שאומר תיבות אלו [דיוק זה נמסר בשם הרבי – 'היכל מנחם' ח"ג עמ' רסד], ודלא כנוהגים שגם הכוהנים אומרים זאת (במשנ"ב סי' קכח ס"ק לו כ' שטעות הוא – כנראה כיוון שהביטוי 'עם קדושך' נאמר על הכוהנים, ולא שייך שהם יאמרו זאת על עצמם), וגם לא כהנוהגים שגם הקהל אומר זאת – מנהג מדינת רוסיא ופולין שהובא בס' 'כתר כהונה' (לבעהמח"ס 'שולחן הקריאה' שנעתק ממנו רבות ב"מודעה רבה ע"ד קרה"ת", לכ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע), פי"א ס"ג. ומקורו כנראה בדעת ה'לבוש' שהקהל אומר עם הש"ץ את כל נוסח 'או"א ברכנו', שהא"ר נחלק עליה, ראה קצות-השולחן סי' כג בבדה"ש ס"ק טו.
83) סידור אדמוה"ז, והטעם נתבאר בשער הכולל (פ"י אות ג) שהא"ר והברכ"י כתבו שרק בברכת-כוהנים עצמה עומדים כשאחוריהם להיכל משום 'אימת ציבור' כדרז"ל, אבל בברכת-המצוות שמברכים להקב"ה א"צ לזה, אולם בסידור הכריע אדמוה"ז שגם את ברכת-המצוות יש לומר כשפניהם מול הקהל, כיוון שע"פ הקבלה זקוקים הכוהנים גם בברכתם זו לכוונות הקהל.
בהחזרת הפנים נהוג בין כוהני אנ"ש כמנהג העולם – שפונים תמיד ימינה (בכיוון השעון), כפסק שו"ע אדמוה"ז שם ס"ו. וראה דעה אחרת בזה בצמח צדק (שו"ת או"ח סי' סז ס"ה, סי' קיב ובחידושים על הש"ס סט,ב. ואולי לא נאמרה כפס"ד למעשה). הצעת הסבר להנהוג מופיעה ב'התקשרות' גיליון רדע עמ' 18.
84) שו"ע אדמוה"ז סי' קכח, סו"ס יז, כיוון שנשיאת כפים היא מגוף המצווה (משא"כ החזרת פנים, אף שמעכבת – אינה מגוף המצווה), וברכת-המצוות צ"ל "עובר לעשייתן", ודלא כמובא בכף-החיים סי' קכח, סוף ס"ק עז.
85) שם ס"כ.
86) בזוהר-חדש פ' נשא (דף נ, טור א) נזכר סדר הסתכלות הש"ץ לכיוונים שונים כשמקריא לכוהנים, ונעתק במג"א (קכז,ג ובמשנ"ב שם ח. אבל לא הובא בשו"ע אדמוה"ז ובכף-החיים שם ובקצות-השולחן סי' כג). ובשו"ע-הזוהר שם ס"ק ג העיר, שההוראה שבז"ח היא רק כשיש כוהנים המברכים. וצ"ע, שהרי המג"א הביא זאת באמירת הש"ץ 'או"א ברכנו' כשאין כוהנים. בספר-המנהגים עמ' 12 נעתק סדר שונה, המתייחס גם הוא לש"ץ ללא כוהנים, והרבי ציין ע"ז למ"א הנ"ל ולאחרונים שם, ואכן להלן שם בעמ' 42 במנהגי נשיאת כפיים לא נזכר מזה מאומה. וכ"ז צריך ביאור.
87) ע"פ שו"ע אדמוה"ז סי' קכח סנ"ח.
88) לכאורה, בלשון זו נכלל גם הש"ץ, שגם הוא מתברך מהכהנים.
89) ספר-המנהגים עמ' 42. אודות הנהגת הרבי בזה, ראה 'התקשרות' גיליון קמז עמ' 11.
המתפלל במקום שאין מנגנים בנשיאת-כפיים, אעפ"כ יאמר הרבש"ע לפני סיום ברכת הכוהנים (וע"ד מה שאנו אומרים 'ותשמרני...' באומרם תיבת 'שלום', ראה שו"ע אדמוה"ז קכח,נח).
בנטעי-גבריאל שם פרק פ ס"א כ' שגם הציבור יסיים 'אדיר במרום' עם סיום ברכת 'שים שלום' של הש"ץ, וצ"ע מקורו, ובפרט לדידן – שאם היו מקפידים על כך, היו הרבי ושאר הציבור נשארים מכוסים בטלית עד אז, כפי ההוראה בנדון.
90) מקור הנוסח הוא בגמ' ברכות (נה,ב). לגירסתנו שם, סדר הדוגמאות שמביאים הוא: א) מי מרה, ב) מרים, ג) חזקיהו, ד) יריחו. ואילו ברי"ף, וכן בכל-בו ובטור או"ח קל הגירסא: א) מי מרה, ב) יריחו, ג) מרים, ד) נעמן, ה) חזקיהו. וכן הנוסח בכל סידורי הספרדים. אבל בסידורי האשכנזים, כמו היעב"ץ ועבודת ישראל (בער), הוא כבסידור אדמוה"ז: א) חזקיהו, ב) מרים, ג) נעמן, ד) מרה, ה) יריחו. וצריך חיפוש מה המקור הראשון לגירסא זו. כן צריך להבין הטעם לסדר העניינים, שהרי הן גירסת הרי"ף (אלישע ביריחו לפני מרים) והן גירסתנו (חזקיהו – הראשון, מי מרה – הרביעי) אינן מתאימות לסדר הזמנים בזה.
91) 'רשימות', היום-יום וספר-המנהגים שם.
92) נטעי-גבריאל שם סכ"ט, לכו"ע.
93) שם סו"ס כט.
94) ראה אג"ק ח"ט עמ' צו.
95) שו"ע אדמוה"ז שם סעיף כד.
96) ראה משנה-ברורה סי' קכח ס"ק ס. ואפשר לברכם רק בהושטת-יד ותו-לא.
הרבי היה מברך כל כוהן: "יישר-כוח, כוהן!". הכוהנים נוהגים להשיב: "ברוכים תהיו".
97) וכפי הנפוץ בארה"ק, גם בין אנ"ש – גם אמירת 'אדיר במרום' (ראה 'כפר חב"ד' גיליון 936 עמ' 98 וגיליון 943 עמ' 94. וראה קצות-השולחן כג,יד שהשמיט אמירה זו לגמרי – ובהיום-יום מוכח שלא כדעתו – ודבריו בקונטרס הסידור, נדפס בסידור תורה-אור תשמ"ז עמ' 752. ומאידך, ראה סידור צלותא-דאברהם ח"א עמ' שכ).
98) דעת הרבי בזה ראה במכתב שבליקוטי-שיחות כרך יח עמ' 448 ('שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א ר"ס עה), ובבירור יותר בס' 'המלך במסיבו' ח"א עמ' סב-סג [וב'תשורה' הנ"ל עמ' 124 ואילך, וש"נ]. והכוונה כנראה שאי"ז מחלוקת בין א"י וחו"ל אלא בין ספרדים ואשכנזים (ע"ד דעתו בעניין ברכת שהחיינו בברית-מילה, שערי הל' ומנהג חיו"ד עמ' רעז), ובכלל הוא כדעת שו"ת מנחת-יצחק ח"ח סי' א-ב; אלא שבמקום שכבר נהגו לשאת כפיהם בשבת או אף בחול, אין לבטל זאת. וראה סיכום ב'התקשרות' גיליון תרכ"ה עמ' 19 ותיקון בגיליון תרמ"ט עמ' 16.
99) על הדיון והמסקנא בקשר ליום ההסתלקות, ראה בספר-השיחות תרצ"ט עמ' 333, וש"נ, וב'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' שי. אודות ההסתלקות, ראה 'רבי ישראל בעש"ט' הוצאת קה"ת, כפר-חב"ד תשמ"ו, ח"ב פרק כד. צילום המצבה, ב'ימי חב"ד' ביום זה.
100) שו"ע אדמוה"ז סי' תצד סט"ז. בטעמי המנהג (שלא יכלו לשחוט ולהכשיר הכלים בשבת; לפי שדוד המלך נסתלק בעצרת והיו כל ישראל אוננין בו ביום ואסורים באכילת בשר; מפני שהתורה נמשלה לדבש וחלב) – ראה בארוכה בקובץ 'אוהלי שם' כרך ו, עמ' רא ואילך, וש"נ.
101) מנהג אדמו"ר מהוריי"צ – 'רשימות' ח, עמ' 14. מנהג הרבי – 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' שז. לוח כולל-חב"ד.
102) של"ה מסכת שבועות ד"ה ההפטרה, ומציינים לש"ך יו"ד סי' פט ס"ק טז. 'שערי הלכה ומנהג' חיו"ד סי' יא, וראה 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' שח. זאת, גם בחלב וחמאה, אך כמובן, מלבד גבינה קשה שממתינים אחריה שש שעות (רובן ככולן של הגבינות הכשרות למהדרין בארה"ק כיום, אינן "קשות").
"וראה פמ"ג לשו"ע יו"ד סי' פט, שפתי-דעת ס"ק ז, דהפסק שעה – מחליף קינוח" (אג"ק כרך כ עמ' רפט, 'שערי הל' ומנהג' יו"ד סי' יא).
ההמתנה (אפילו בשש שעות מבשר לחלב) היא מגמר האכילה של סוג אחד עד תחילת האכילה של הסוג השני, ולא מגמר הסעודה או ברכה אחרונה עד תחילת הסעודה (דגול מרבבה ר"ס פט, ודלא כערוה"ש שם סוס"ד).
103) מצווה – שו"ע אדמוה"ז סי' תקכ"ט ס"ז. וראה 'חוה"מ כהלכתו' פ"א ס"ז.
104) חובה – שו"ע אדמוה"ז שם. וצ"ל רביעית, 'תורה אור' לאדמוה"ז עמ' 198. וראה 'חול-המועד כהלכתו' שם ס"י-יב. ניתן לצאת ידי חובת שמחה גם בכוס הקידוש עצמה (שיחות-קודש תשל"א ח"ב עמ' 87. ולכאורה מפורש כן בפסחים קח,ב עיי"ש בתוד"ה ידי יין יצא. ועצ"ע אם צריך לכוון לזה בקידוש, ובפרט שזו מצוה דאורייתא. אם-כי בדיעבד יצא גם בלא כוונה כיוון שיש בזה הנאת הגוף, כפסק אדמוה"ז (תעה,כה). מאידך, י"ל שהשמחה היא חלק מעצם עניין הקידוש וד' כוסות, כיוון ש"משמח אלוקים ואנשים" (ראה שו"ע אדמוה"ז קפב ס"ב), ולכן לא הקשו ע"ז מדין "אין עושין מצוות חבילות חבילות").
105) שו"ע אדמוה"ז סי' תצד סעיף חי. וראה רשימות-דברים (חיטריק) ח"א עמ' שלב.
106) רשימת כ"ק אדמו"ר, ספר-המנהגים עמ' 38 וש"נ.
107) ספר-השיחות תש"ד עמ' 140.
108) שיחות-קודש תשכ"ד עמ' 389.
109) 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' שיא.
110) (אך מאז כ"ד טבת תשמ"ט לא ניגנו עוד לפני הרבי ניגון ד' בבות) ראה ספר-הניגונים ח"א עמ' מג. 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' שיג. וראה התוועדויות אחש"פ ה'תשמ"ט וה'תש"נ.
111) ליקוטי-שיחות, כרך ח, עמ' 252. וראה 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' שיב. התהלוכה הראשונה היתה בשנת תשט"ו ('התקשרות' גיליון מה עמ' 9. גיליון פט עמ' 17 הע' 7, וש"נ).
112) על השמחה המיוחדת ביום זה, ראה שו"ע אדמוה"ז סי' תצד סי"ט. נתבאר בליקוטי-שיחות כרך כח עמ' 24, ובלה"ק בס' 'שולחן המלך' ח"ב עמ' קמא.
לבני חו"ל: יום-טוב שני. בהדלקת נרות מברכות: 'להדליק נר של יו"ט' ו'שהחיינו'. ערבית, קידוש וברהמ"ז של יו"ט. בשחרית מוציאים ב' ס"ת, י"ג מידות וכו' כדאתמול, בספר הראשון קוראים ה' קרואים בפ' ראה 'כל הבכור', ח"ק. בספר השני קוראים למפטיר כדאתמול. הפטרה בחבקוק (ספ"ב): 'וה' בהיכל קדשו...'. הזכרת נשמות (ולא ביום א' דחגה"ש), אב הרחמים, מוסף כדאתמול, ונושאים כפיים גם היום. קידוש וברהמ"ז של יו"ט [ביום ב' אין מנהג לאכול מאכלי חלב – ע"פ לוח כולל חב"ד]. הנולד והנחלב ביום הראשון מותר ביו"ט שני. הרבי התוועד בסוף יום ב'. למחרת, יום ח' סיוון – אסרו-חג.
בדבר בני חו"ל הנמצאים בארה"ק ולהפך – ראה בקונטרס 'יו"ט שני להעובר ממקום למקום' לונדון תשנ"ה, ובעוד מענות שונים שנתפרסמו מאז ועד עתה, ובקובץ 'מגדל דוד', מגדל העמק תשס"ד, עמ' 115 ואילך.
113) שיחת יום ב' דחה"ש תשל"ח סי"ט. וראה 'התוועדויות' תשמ"ב ח"ג עמ' 1581. 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ג עמ' 294.
סקירה מקיפה על הנושא נדפסה במדור 'ניצוצי רבי' בגיליונות 'התקשרות' תקעא-ג.
פעם ביקש הרבי, שאותם שיתבקשו לדבר ב'כינוס תורה' לא יסרבו (תורת מנחם חל"ג עמ' 469).
114) שיחת יום ב' דחג-השבועות, הנחת הת' סנ"ו.
115) מדברי אדמוה"ז – ספר-השיחות תרח"ץ, עמ' 285.
116) שיחת מוצש"ק במדבר תשל"ט, הנחת הת' סי"ט.
117) בער"ח סיוון תש"מ, ליקוטי-שיחות, כרך כג, עמ' 249.
118) משיחת ש"פ נשא תש"מ, ליקוטי-שיחות, שם, עמ' 259. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
