"במהרה בימינו יבוא ויגאלנו כן יהי רצון אמן"
מענייני התורה שזמן לימודם בערב חג השבועות – סיום מסכת סוטה:
ידועה ההוראה (ביחד עם נתינת כוח) של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו ש"נוהגים ללמוד בימי הספירה מסכת סוטה – נוסף על שיעורים הקבועים – דף ליום דף ליום".
ועל-פי זה, בערב חג השבועות, יום המ"ט דספירת העומר, הסיום ד"שבע שבתות תמימות תהיינה" – לומדים דף מ"ט (הדף האחרון) דמסכת סוטה, עד לסיומו וחותמו, סיום המסכת...
הגירסה ברוב דפוסי הש"ס היא – שלאחרי הסיום ד"לא תיתני ענווה דאיכא אנא", הובאה גם הברייתא "רבי פינחס בן יאיר אומר זהירות מביאה לידי זריזות וכו' וקדושה מביאה לידי ענווה וענווה מביאה לידי יראת חטא ויראת חטא מביאה לידי חסידות וכו' ותחיית המתים בא על-ידי אליהו הנביא זכור לטוב במהרה בימינו יבוא ויגאלנו כן יהי רצון אמן".
ובהתאם לכך, יש לבאר את הקשר והשייכות של הברייתא דרבי פנחס בן יאיר לסיום ד"לא תיתני ענווה כו'", כדלקמן.
והעניין בזה:
בסיום מסכת סוטה מדובר אודות "עקבות משיחא", סיום הגלות, על-ידי מעשינו ועבודתנו בפרטי העניינים שנתבארו בברייתא דרבי פנחס בן יאיר, עד לסיום העניין, "תחיית המתים בא על-ידי אליהו הנביא זכור לטוב במהרה בימינו יבוא ויגאלנו כו'" – בשורת הגאולה על-ידי אליהו הנביא, "מבשר טוב", "קול מבשר מבשר ואומר".
כלומר, שבסיום מסכת סוטה מודגש העניין דהפיכת ה"גולה" (גלות) ל"גאולה" – על-ידי זה שממשיכים ב"גולה" אל"ף, אלופו של עולם, עד כדי כך, שבעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, מתגלה עצמות ומהות, באופן ש"לא יכנף עוד מוריך".
וזהו הקשר עם עניין הענווה ("לא תיתני ענווה דאיכא אנא") – מכיוון שגילוי אלוקות, ועל-אחת-כמה-וכמה שלימות הגילוי דלעתיד לבוא, פועל עניין של ענווה (ביטול), כפי שמבאר רבינו הזקן באיגרת-הקודש ש"כל הקרוב אל ה' ביתר שאת והגבה למעלה מעלה צריך להיות יותר שפל רוח למטה מטה".
ועניין זה שייך במיוחד ל"זמן מתן תורתנו" – כי החידוש דמתן-תורה הוא ביטול הגזירה דעליונים לא יירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים, היינו, שיומשך גילוי אלוקות בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, עד לתכלית השלימות דלעתיד לבוא, ש"כבר היה לעולמים מעין זה בשעת מתן-תורה".
(משיחת ערב חג השבועות תשמ"ז; 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשמ"ז, כרך ג, עמ' 387-386 – בלתי מוגה) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
