נושאים נוספים
	שיחת השבוע 1064 - כל המדורים ברצף
	חמש-עשרה שנות ניסויים
	ספרים
	פנימיות התורה מתקנת הכול
	ברכת כוהנים
	הכול גלוי
	הוראה מסתורית
	יבוא בהיסח-הדעת
	להיות עסוקים
	בכל ענף מזוזה כשרה
	ברכת כוהנים – מתי?

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1064, ערב שבת פרשת נשא, ח' בסיוון תשס"ז (25.05.2007)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

חמש-עשרה שנות ניסויים

ניסינו את דרך הנסיגות והוויתורים בכל הגזרות – בלבנון, ביהודה ושומרון וברצועת עזה. בכל הגזרות ראינו תוצאה ברורה וחד-משמעית – התעצמות הטרור, ערעור הביטחון, והרחקת השלום

הנכונות להודות בטעות היא מצרך נדיר אצלנו. הבעיה הגדולה היא שהסירוב להכיר בטעות גובה מאיתנו מחיר יקר ונורא. מנסים להתחמק מהצורך הזה, מתאמצים לטאטא את הבעיה מתחת לשטיח, אבל בסופו של דבר המציאות מחייבת אותנו לתקן את הטעות.

בימי המחאה על הסכמי אוסלו האומללים עמדו מאות אלפי יהודים וזעקו: "אל תיתנו להם רובים". הם הזהירו כי הנשק הזה יופנה נגדנו. הם התריעו כי היציאה של צה"ל מהערים והמחנות ביהודה, שומרון וחבל עזה, תהפוך אותם לקיני טרור שישגשגו באין-מפריע. אבל כל האזהרות נפלו על אוזניים ערלות, וכך הוכנסה מדינה שלמה להרפתקה מופקרת שגבתה מאיתנו מחיר דמים נורא.

כאשר ההתרעות התממשו בראש-השנה תשס"א, ופתאום התברר איזו מפלצת טרור צמחה בלב הארץ תחת מסווה ה'שלום' של אוסלו, הושמעה דרישה לתקן את הטעות ולחזור לשטחים שנמסרו למחבלים, כדי לפרק את ארגוני הטרור. שנה וחצי נמנעו מלעשות זאת והסתפקו באקמול, כשבינתיים הטרור מכה בנו ללא רחם. שמענו בדיוק את הטיעונים שאנו שומעים עכשיו: "ומה נעשה ביום שאחרי?".

להיכנס ולנקות

אבל בסופו של דבר לא הייתה ברירה אלא להיכנס פנימה ולנקות את השטח, במבצע 'חומת מגן'. מאז אין עוד חסינות למחבלים. כוחות הביטחון נכנסים לתוך הערים הערביות ולמחנות הפליטים ומכים בהתארגנויות הטרור בעודן באיבן. מדי בוקר אנו שומעים על מעצרים של מבוקשים ועל חשיפת מטעני חבלה ומצבורי נשק. בזכות הפעילות המתמדת הזאת אנו נהנים משקט ומביטחון.

זאת בדיוק הפעולה הנדרשת ברצועת עזה – ניקוי יסודי של השטח, השמדת מצבורי התחמושת האדירים, חסימת נתיבי ההברחות של הנשק, והנחתת מכת-מוות על גורמי הטרור. כל יום שעובר גורם למפלצת הטרור לגדול ולהתעצם, ועושה את חיסולה מלאכה קשה יותר. לכן כל יום שבו הפעולה ההכרחית מתמהמהת הוא פשע, שאנו עלולים לשלם עליו מחיר יקר.

ההססנות נובעת בעיקר מהעובדה, שכניסה מסיבית לתוך רצועת עזה תציג לעין-כול את הטעות הטרגית של ה'התנתקות'. הלוא כל ההתפתחויות האלה היו צפויות לחלוטין. הרמטכ"ל יעלון הזהיר כי ההתנתקות תיתן רוח גבית לטרור. כל גורמי הביטחון אמרו בדיוק מה יקרה אם נצא מציר פילדלפי. רבים וטובים צפו כי ההתנתקות תביא לעלייתו של החמאס. עכשיו מתברר כי כל אלה צדקו ולא חסידי הנסיגות וההתנתקויות.

אותו דבר בדיוק קרה בלבנון. גורמי הביטחון הזהירו מפני הנסיגה מלבנון, אבל בשם הפופוליזם החליט מי שהחליט לעשות את המעשה הנמהר וחסר האחריות הזה. בשש השנים שמאז הנסיגה בנה החזבאללה את התשתית האדירה שלו בדרום לבנון, ואת מחירה ספגנו כולנו בקיץ שעבר. גם כאן הייתה הססנות רבה לנקוט את הצעדים הנדרשים, שכן פעולה כזאת חייבה הודאה שהנסיגה המבוהלת הייתה טעות חמורה.

התנתקות מהטעות

הצרה הגדולה היא שמתעסקים בפתרונות נקודתיים במקום לטפל בשורש הבעיה. בחמש-עשרה השנים האחרונות ניסינו את דרך הנסיגות והוויתורים בכל הגזרות – בלבנון, ביהודה ושומרון וברצועת עזה. בכל הגזרות הללו ראינו תוצאה ברורה וחד-משמעית – התעצמות הטרור, ערעור הביטחון, הרחקת השלום.

התיקון האמיתי יבוא כאשר נתנתק לחלוטין מקונצפציות אוסלו, הנסיגה מלבנון וההתנתקות. לא עוד נסיגות ויציאת צה"ל מהשטחים הללו. אנחנו חייבים להיות בפנים, עם כל הקשיים הכרוכים בכך. אם אנחנו לא נהיה שם, הטרור יהיה שם. אם אנחנו לא נהיה בעזה, עזה תהיה בשדרות, באשקלון ואף בתל-אביב. זו הברירה, והגיע הזמן לומר דברים ברורים ולבצע באומץ את הניתוח ההכרחי.

 ספרים

תורת מנחם לג-לד
שיחות הרבי מליובאוויטש
בהוצאת קה"ת

מהדורה חדשה של התוועדויות הרבי, בעברית. בכרכים שלפנינו מרוכזים השיחות ומאמרי החסידות שנאמרו בשנת תשכ"ב. שיחות רבות מתפרסמות כאן בפעם הראשונה. טל' 9606018-03.

טוב הארץ
מאת המקובל הרב נתן שפירא
בהוצאת משפחת גור

ספרו של המקובל הירושלמי, שהיה הרב הראשי האשכנזי השני בירושלים, אחרי השל"ה. חלקו הראשון של הספר עוסק במעלת ארץ-ישראל, ויש בו עוד עניינים רבים ומגוּונים. 614 עמ' בתוספת מפתח עניינים מפורט. טל' 5325570-02.

ברית נתן
מאת הרב אליהו-יוחנן גוראריה
בהוצאת מכון אהלי שם

הספר מרכז את טעמי ההלכה והמנהג בנושא ברית מילה, על-פי מנהג חב"ד, ובעצם כל מה שצריך לדעת לקראת ברית-המילה. בספר גם מובאים קטעי הזוהר שנהוג לאומרם בליל הברית, וכמו-כן סדר קריאת-שמע שאומרים בערבים שלפני הברית. טל' 704120-700-1.

לפתע פתאום ב
מאת זלמן רודרמן
בהוצאת גל

כרך שני ובו עוד ארבעה סיפורים עלילתיים לילדים ולנוער: מזימה בבגדד, שני צדדים למטבע, כופר נפש, שרשרת הזהב בימי השואה. הסגנון קולח ומרתק, ואגב קריאה הקורא נחשף למאורעות התקופה. 199 עמ'. טל' 704120-700-1.

 שלחן שבת

פנימיות התורה מתקנת הכול

חז"ל קבעו כלל: "אין אדם עובר עבֵרה, אלא-אם-כן נכנס בו רוח שטות". עניין זה נלמד מפרשת סוטה, שעליה מדברת פרשתנו. נאמר שם: "איש-איש כי תשטה אשתו". המילה "תשטה" היא גם מלשון שטות, שהיא הגורמת לאדם לחטוא. נמצא אפוא, שכל הדינים שנאמרו בסוטה אינם דינים פרטיים למצב הפרטי של הסוטה, אלא יש בהם גם הוראות לתיקון הנפש בכל חטא.

הפעולה הראשונה הנדרשת לתיקון הסוטה מלמדת על התחלת התיקון של החוטא: "והביא  האיש את אשתו אל הכוהן". תחילה יש להגיע אל הכוהן. הכון הוא, כדברי הרמב"ם, "כל איש אשר נדבה רוחו לעמוד לפני ה' לשרתו". כלומר, יהודי צדיק, ירא-שמים שמקדיש את עצמו לעבודת הבורא. אליו אמור החוטא לגשת לשם תיקון חטאו.

מובדל ומשפיע

טהרתה של הסוטה נעשית על-ידי שהכוהן לוקח "מים קדושים בכלי חרש". מים רומזים לתורה, כמאמר חז"ל "אין מים אלא תורה". "מים קדושים" רומזים לפנימיות התורה, שגם כשהיא יורדת למטה ומתלבשת בשכלו של האדם, עדיין מורגשת בה קדושתה העליונה.

לכן נקראת פנימיות התורה 'שמן', שכן בשמן רואים את שתי התכונות הללו: מצד אחד הוא צף מעל המים, דבר המבטא את היותו מובדל ומרומם, ומצד שני הוא מפעפע בכל דבר וחודר לכל דבר. כך גם פנימיות התורה היא בבחינת "מים קדושים", ובה-בשעה היא חודרת לכל נקודה בעולם הזה התחתון. לכן הובטחנו: "המאור שבה (דהיינו פנימיות התורה) מחזירו למוטב".

עד למטה-מטה

את המים הקדושים צריך הכון לשים "בכלי חרש", כלי פשוט. התורה מוסיפה ומצווה: "ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן ייקח הכוהן ונתן אל המים". יש כאן רמז, שפעולת המים הקדושים, פנימיות התורה, צריכה להגיע עד לדרגה התחתונה ביותר, שנרמזת לעפר.

הירידה לדרגה של 'כלי חרש' ואף ל'עפר' רומזת עוד, שהאדם העוסק בהפצת פנימיות התורה צריך לחוש תחושת ביטול עמוקה, בבחינת "ונפשי כעפר לכול תהיה". דווקא כשהוא מרגיש שאינו אלא כלי לביצוע רצון ה' יש בכוחו להרעיף רוח טהרה על יהודי שני.

לא אבוד

ומסיימת הפרשה, שעל-ידי פעולת הטהרה של הכוהן יתקיים באישה "וניקתה ונזרעה זרע". מכיוון שזה הסוף של הפרשה, והכלל הוא ש"הכול הולך אחר החיתום", הרי גם אם בתחילה היה מצב של רוח-שטות, בסופו של דבר יהיה "וניקתה ונזרעה זרע".

יהודי צריך לדעת שלעולם מצבו אינו אבוד. גם מי שנטמא חלילה נותנת לו התורה דרך תשובה, שיוכל לתקן את כל הליקויים ולהשלים את כל מה שהחסיר. וכמו שאומרים חז"ל, שאחרי טהרתה תזכה האישה ללדת בנים זכרים, דבר המורה על תוקף וקיום, דהיינו שעבודתו הרוחנית של האדם תהיה יציבה ואיתנה. ועד לגאולה העתידה, שאף היא נמשלת לזכר, בקרוב ממש.

(לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1311. תורת מנחם כרך כח, עמ' 133)

 מן המעיין

ברכת כוהנים

כלי לברכה

"כה תברכו את בני-ישראל אמור להם" (במדבר ו,כג). כאשר מברכים יהודי צריך שיהיה "אמור להם" – צריכים לומר מילים שעליהן תחול הברכה.

(ליקוטי דיבורים)

הכול מלמעלה

מיסודי האמונה שיידע האדם שכל מה שקורה, לטוב ולרע, בא מאת הקב"ה. זהו תפקידם של הכוהנים, שהם שלוחי ה' לחנך את העם שהכול בא מאת ה'. לכן בברכת כוהנים נאמר: "יברכך ה'" "יאר ה'", "יישא ה'", ללמד ולחנך כי כל הברכות והאורות באים מאת ה'.

(עקידה)

מידותיו של אהרון

ממידותיו של אהרון הכוהן להיות "אוהב שלום ורודף שלום". ברכת כוהנים היא בבחינת "כה תברכו", שאף ישראל יתברכו במידותיו של אהרן, שאף הם יהיו רודפי שלום ואוהבים זה לזה.

(החוזה מלובלין)

אוהבים לברך

לא נאמר בתורה "יברכו את בני-ישראל", בלשון ציווי, אלא "כה תברכו"; לפי שהכוהנים, שמידתם היא חסד, הם-צמם רוצים לברך את ישראל, ולכן לא נזקקו לציווי על כך. הציווי הוא רק איך לברך.

(רבי אברהם-מרדכי מגור)

ברכת האחדות

"יברכך ה'" (במדבר ו,כד). ברכת כוהנים נאמרת בלשון יחיד, לפי שעיקר הברכה שבני-ישראל זקוקים לה היא האחדות.

(עוללות אפרים)

הוא יודע מה טוב

הברכה היא: "יברכך ה'". בשר-ודם אינו יודע תמיד כמה לברך. לכן מברכים: "יברכך ה'", והוא ודאי יודע מה טוב לכל אחד ואחד.

(כתב סופר)

נשיאת פנים

"יישא ה' פניו אליך" (במדבר ו,כו). איך לא אשא פנים לישראל? כתבתי להם בתורה "ואכלת ושבעת וברכת", והם מדקדקים על עצמם לברך עד כזית ועד כביצה.

(ברכות כ)

חשוב לעשות

כשאדם מבקש לבצע משימה מסויימת בהפצת היהדות, עלול יצרו הרע לבוא בטענה מתחכמת, שהואיל ולא תוכל לבצע עבודה זו בתכלית השלמות, מוטב שלא תתחיל בה כלל. על כך אומרים לו, שחשוב לעשות אפילו אם זה "פחות מכשיעור".

(הרבי מליובאוויטש)

 אמרת השבוע

הכול גלוי

שבת אחד הסבה אל שולחנו של השרף ממוגילניצה, רבי חיים-מאיר-יחיאל שפירא, קבוצה גדולה של אברכים צעירים. במהלך הסעודה דיבר השרף על יכולתו של האדם לשוב בתשובה, ובתוך הדברים ציין כמה וכמה חטאים. פתאום קם אחד האברכים והחל לבכות, באומרו שחטאיו גלויים לפני הצדיק והוא פירט אותם זה אחר זה.

נענה הצדיק: "מי שהוא רבי מאבד את העולם הבא שלו, שכן בכל פעם הוא מבייש יהודי אחר, וידוע מאמר חז"ל 'המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא'. אבל ה' יתברך יודע שאני מפקיר את עצמי בשביל יהודי שני".

וסיים בפנותו אל אותו אברך: "עשה אפוא תשובה שלמה, ובכך תציל גם אותי מעוון הלבנת פנים".

 מעשה שהיה

הוראה מסתורית

נישואיו של האברך הצעיר לא עלו יפה. זמן קצר אחרי הנישואין התברר לו כי רעייתו הטרייה היא צעירה קלת-דעת ובעלת מידות לא-טובות. הוא ניסה לשכנעה לאמץ גישה רצינית יותר לחיים ולהקים יחד משפחה יהודית טהורה, אך ראשה כבר היה במקום אחר לגמרי.

זמן קצר אחרי החתונה החליטה האישה לפרוק מעליה את עול התורה והמצוות. בעוד המשפחה מתקשה לעכל את ההתפתחות הזאת, יום בהיר אחד יצאה האישה מביתה כדי שא לשוב אליו. היא עזבה את העיר, עקבותיה נעלמו ובעלה האומלל נותר לבדו, כבול בנישואיו.

בני-הזוג התגוררו באזור צ'ורטקוב שבגליציה. זמן רב ניסו הבעל ובני-משפחתו לאתר את האישה, כדי לגרשה בגט, כדת וכדין, אך המאמצים עלו בתוהו. לא הייתה לבעל ברירה אלא לנסות להשיג היתר-נישואין ממאה רבנים.

מי שנרתם לסייע לו בהשגת ההיתר היה הגאון רבי מאיר אריק, שעמד בקשרים הדוקים עם רבנים רבים. בשלב מסויים יעץ רבי מאיר לבעל לנסוע לצ'ורטקוב ולהימצא שם בימי החג הקרוב, שכן רבנים רבים נאספו ובאו לשם, כדי לחסות בצילו של הצדיק הנודע רבי דוד-משה מצ'ורטקוב.

שעה הבעל לעצה ונסע לצ'ורטקוב. שם אכן הצליח לגייס רבנים רבים, והללו סמכו ידם על ההיתר. כשכבר היו בידיו תשעים ושש חתימות של רבנים מורי הוראה, יעץ לו רבי מאיר להיכנס אל הצדיק עצמו, כדי לבקש את הסכמתו למהלך ולזכות בברכתו למציאת זיווג טוב והגון.

בהיכנסו אל הצדיק הביט רבי דוד-משה קצרות בפתקה שהושיט לו, ובה היו רשומים שמו ושם אשתו. "עצתי לך היא", אמר לבעל, "כי אחד מארבעת החותמים החסרים על היתר-הנישואים שלך יהיה הדיין מטויסט". סתם ולא פירש.

בצאת הבעל מחדר הצדיק סיפר לסובבים על עצתו התמוהה. הכול הביעו פליאה על העובדה שהצדיק בחר דווקא בדיין מטויסט. אמנם העיר טויסט שכנה לא-הרחק מצ'ורטקוב, אבל הדיין הנזכר – "ר' לייבל'ה דיין", כך נקרא בפי כול – נודע כ'מתנגד' חריף, שמעולם לא דרכה כף רגלו בצ'ורטקוב.

אף שלא ירד לסוף דעתו של הצדיק, פעל הבעל כמצוותו ונסע לביתו של הדיין מטויסט. כשנכנס אליו וסיפר מי שלחו אליו ולאיזו מטרה, הביע גם ר' לייבל'ה את תמיהתו על שדווקא הוא נבחר למשימה.

כעבור רגע הושיט הבעל לדיין את כתב-ההיתר, שעליו התנוססו מאה חתימות חסר ארבע. אך הציץ ר' לייבל'ה בדף, עלה על פניו חיוורון עז.

"מתי היית בצ'ורטקוב!", שאל-צעק הדיין בהתרגשות.

"אתמול בשתים-עשרה בצהריים בקירוב", השיב הבעל, מנסה לתהות על פשר השאלה הנרגשת.

"סהדי במרומים שאתמול בצהריים קיבלתי מהדואר מכתב ארוך, שנשלח אליי מאישה הנושאת את שם אשתך", הגיב ר' לייבל'ה בסערה, "המכתב הגיע מ...אמריקה".

מרוב הלם לא הצליח הבעל להוציא הגה מפיו. הוא שתק והקשיב להמשך דבריו של הדיין מטויסט:

"במכתב המונח כאן לפניי, מתוודה האישה ומגוללת את סיפור חייה. היא מזכירה את שמך ומספרת כיצד התעמרה בך, כשנטשה אותך ואת דרך התורה. היא נסעה לאמריקה, ושם ניהלה חיי הוללות. לפני כמה חודשים חלתה במחלה מסתורית, והרופאים התקשו לעמוד על טיבה. לכן גם לא מצאו לה מזור.

"מצבה התדרדר והלך, עד שלפני שבועות מספר חשה שימיה ספורים. בצר לה ביקשה מהרופאים שטיפלו בה להזמין אליה רב. הרופאים הלא-יהודים, שהכירו את תהליך הפרֵדה מהחיים המקובל אצלם, נענו לבקשתה ומיהרו להזעיק רב אל מיטתה.

"כשהגיע הרב, סיפרה לו האישה את קורות חייה. 'אני מרגישה שלא אוכל לעזוב את העולם בעוד העוול שעוללתי לבעלי רובץ על מצפוני', אמרה לו. ואז הוסיפה ואמרה לרב: 'הריני מתחייבת בזאת לפניך ולפני בוראי, כי אם אזכה להתאושש ולקום ממיטת חוליי, אצור מיד קשר עם בעלי ואקבל ממנו גט. ואם חלילה ישיגני המוות, אתה כבוד הרב תהיה עֵד למותי כאן במרחקים, וכך יוּתר בעלי מכבלי נישואיו לי'.

"מיד לאחר הפגישה עם הרב חל שיפור מפתיע במצב בריאותה של האישה. כעבור זמן לא-רב הצליחה לקום על רגליה. לאחר שהתאוששה ממחלתה לגמרי, פנתה שוב אל הרב שביקר אותה בשכבה על ערש-דוויי. היא ביקשה את עזרתו ביצירת קשר עם בעלה ובהסדרת קבלת הגט.

"הרב השיב לה כי הוא מכיר רב מסויים בגליציה ואף מיודד איתו, ונקב בשמי. האישה קיבלה מהרב את כתובתי, וזה הסיפור שמופיע במכתב שהגיע אליי אך אתמול".

הדיין מטויסט עצר את שטף דבריו ונטל נשימה עמוקה. ניכר היה עליו כי הוא נסער ונרעש כולו.

"עיניך הרואות את המכתב", אמר והושיט לבעל ההמום את מכתבה של אשתו האבודה, "יש כאן כל הפרטים האישיים של האישה, והבעת הסכמתה לקבלת גט. אינך זקוק אפוא להיתר מאה רבנים. קח את המכתב, שלח לה גט, וה' יצליח את דרכך".

 לומדים גאולה

יבוא בהיסח-הדעת

יש שואלים, איך מתיישבת הציפייה המתמדת לגאולה עם המאמר "אין בן-דוד בא אלא בהיסח-הדעת". שאלה זו נובעת מאי-הבנה של המקורות ושל כללי התורה.

נניח לרגע, שאכן יש מאמר חז"ל שבו אנו נדרשים ל'היסח-הדעת' בעניין הגאולה. מול המאמר הזה עומדים פסוקים רבים ושפע מאמרי חז"ל והלכות המדברים על חיוניותה של הציפייה למשיח; אין-ספור תפילות, בימי חול, שבת וחג, המבטאות את הכמיהה העצומה לגאולה; שורה ארוכה של גדולי ישראל (בכל הדורות), המשמשים דוגמה חיה לציפייה פעילה לביאת המשיח. האם כל אלה נעשים תמוהים ומוקשים בגלל מאמר חז"ל אחד, או שההפך הוא הנכון – שעלינו למצוא ביאור למאמר זה, הסותר אולי פסוקים, ריבוי מאמרי חז"ל, הלכות, תפילות ו'מעשה רב' של גדולי ישראל?!

יבוא בהפתעה

כשמעיינים במקור הדברים מגלים, קודם-כול, שאין בנמצא מאמר בנוסח הנ"ל. יש מאמר (סנהדרין צז,א): "אין בן-דוד בא עד שיתייאשו מן הגאולה". כמו-כן נאמר שם: "ג' באין בהיסח-הדעת; אלו הן: משיח, מציאה ועקרב". זו קביעת עובדה, שהגאולה תבוא פתאום, בלי שנדע מראש מתי בדיוק היא תבוא.

ואכן, הכוונה הפשוטה במאמר זה היא, שלא נדע מתי תבוא הגאולה. כשם שאי-אפשר לדעת מראש מתי תימצא מציאה ומתי יעקוץ עקרב, כך גם הגאולה תבוא בהפתעה. אנחנו צריכים להתפלל על הגאולה, לייחל לבואה ולחשוב עליה כל היום ("לישועתך קיווינו כל היום"), אבל לא נדע מתי בפועל יבוא המשיח, כי הדבר יקרה במפתיע.

שני הפרטים הנוספים באותו מאמר (מציאה ועקרב), ממחישים עד כמה אין המחשבה והציפייה לגאולה סותרות את 'היסח-הדעת'. אדם יכול להתהלך כל היום במחשבה שהוא רוצה למצוא מציאה – האם משום כך לא יהיה רגע המציאה כהפתעה? או אדם שמהלך בשדה מתוך מוּדעות מתמדת לסכנת העקרבים שבסביבה, האם יוכל לדעת מראש מתי בדיוק יעקוץ אותו עקרב? כך גם הגאולה – אנו צריכים לחשוב עליה כל הזמן, לצפות לה, להתפלל עליה, להתכונן לקראתה, ועם זה ברור לנו שתבוא בהפתעה.

מפליאים דברי המהרש"א על מאמר זה. הוא מסביר מדוע נכרך עניין המשיח דווקא עם מציאה ועם עקרב: "אם זכה... יבוא לו משיח בהיסח-דעת של מציאה, ששמחה וטובה יהיה לו; לא זכה – יהיה לו ביאת המשיח כהיסח-הדעת דנשיכת עקרב, לרעה לו".

בלי חישובים

בספרי מאורי החסידות ניתנו הסברים מעמיקים יותר למאמר זה, שהמשיח בא בהיסח-הדעת. אחד מהם – כאשר יהודי מתבונן סביבו ואין הוא רואה שום מקום שהגאולה תוכל לבוא במצב כזה ואף-על-פי-כן הוא מניח את דעתו זו בצד (היסח-הדעת), ומאמין באמונה שלמה, אמונה שהיא למעלה מהדעת, שהמשיח יבוא היום ממש (ראה ליקוטי-שיחות כרך י, עמ' 172).

בספר התניא (איגרת-הקודש סימן ד) מוסבר, שגילוי המשיח הוא דבר שלמעלה מהדעת. ביאת המשיח "היא גילוי בחינת נקודה פנימית הכללית", "למעלה מבחינת הדעת". זו מתנה מלמעלה, שהאדם עצמו אינו יכול להגיע אליה באמצעות דעתו ושכלו, אלא הקב"ה נותנה לנו באופן שלמעלה מהדעת.

הרבי מליובאוויטש מסביר (שיחת ש"פ עקב תשי"ג), ש'היסח-הדעת', הוא סוג עליון של ציפייה למשיח. אנו נדרשים לצפות למשיח לא על בסיס הבנתנו האישית בטוב שיהיה לנו כשיבוא המשיח. עלינו להסיח את דעתנו מכל המחשבות על טוב גשמי או רוחני, והמחשבה צריכה להיות בדבר אחד בלבד – שתושלם הכוונה האלוקית בבריאת העולם, "להיות לו יתברך דירה בתחתונים".

 פתגם חסידי

להיות עסוקים

"רוצה אני שתימנעו מהחטא לא רק בגלל שהדבר אסור, אלא שתהיו עסוקים כל-כך בענייני תורה ומצוות עד שלא יהיה לכם זמן לחשוב על עשיית חטא" (רבי מנחם-מענדל מקוצק)

 חיים יהודיים

בכל ענף מזוזה כשרה

כשיוסי שמואלי, חבר קיבוץ טירת-צבי, מביט על עצים, אין הוא רואה ענפים אלא בתי-מזוזה. "אני מביט בצורת הענף וכבר יודע היכן בדיוק תמוקם ה'שין' ואילו צורות נוספות אגלף בו", הוא אומר.

יותר משלושים שנה הוא מייצר בתי-מזוזה מקוריים ומרשימים מענפי עצים. כל העצים מתאימים למלאכה – איזדרכת, איקליפטוס, צאלון, ארז או קטלב. אבל במיוחד הוא אוהב לגלף בעצי שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ-ישראל ובעצי ארבעת המינים של חג-הסוכות.

מנגרות לאמנות

שמואלי (56), נגר במקצועו, נולד בטירת-צבי. הקיבוץ שוכן בעמק בית-שאן. מטע התמרים של הקיבוץ נחשב הגדול בארץ, ומשום כך לא-הרחק מהמטע הוקם 'מוזאון התמרים'. מי שהניח את התשתית למטע ואף ניצח עליו כארבעים וחמש שנים הוא אביו של יוסי.

האב, שנולד בעיירה אושווישן (אושוויץ), ניצל בנס מהשואה כשנשלח לאנגליה ב'קינדר טרנספורט' (כעשרת-אלפים ילדים וילדות יהודים, שהועברו ערב מלחמת העולם השנייה מגרמניה, מאוסטריה ומצ'כוסלובקיה). גם רעייתו לעתיד הייתה באותה קבוצה. המלחמה תפסה את שניהם באנגליה, והם נאלצו להישאר שם כשש שנים. לאחר מכן עלו ארצה, נישאו, והצטרפו לטירת-צבי, שהקימוהו שומרי מצוות יוצאי גרמניה, פולין וליטה.

גילוף במלחמה

ענפים רבים, שמהם גילף שמואלי בתי-מזוזה, נלקחו מהמטע שגידל אביו. "מאז שאני זוכר את עצמי, אני מגלף", הוא אומר. "בבית-הספר לקחתי עיפרון וגילפתי בו 'יד' דקיקה של ספר-תורה. 'יד' אחרת שגילפתי בנעוריי עדיין שמורה עמי. במלחמת יום-הכיפורים שירתי כחובש בכיר, תחילה ברמת-הגולן ולאחר מכן בסיני. בדרך לסיני לקחתי איתי ענף של עץ צאלון. בזמני הפנוי גילפתי בעזרת הסכין שבתיבת הציוד הרפואי את בית-המזוזה הראשון שלי. זמן לא-רב לאחר מכן עלתה ארצה אסירת ציון מאודסה, הגב' יהודית לוין, והענקתי לה את בית-המזוזה הזה".

מאז אותה מלחמה הספיק לייצר מאות ואולי אלפי בתי-מזוזה. "בשביל הפרנסה אני נגר, אך בשביל הנשמה אני מגלף בתי-מזוזה", אומר שמואלי.

הנצחת הארז

ואם כבר מדברים על 'נשמה', יש גם לא-מעט סיפורים מרגשים. למשל: "לפני כמה שנים באו לביקור בטירת-צבי שני תושבי עופרה. השניים, יוסי וחיה רונד, הם הוריו של ארז רונד הי"ד, שנרצח (בכ"ו בסיוון תשס"ב) לא-הרחק ממקום מגוריו, על-ידי מחבלים שירו לעבר המכונית שבה נסע כטרמפיסט. ההורים סיירו בקיבוץ ונחשפו לבתי-המזוזה הייחודיים שלי. 'האם תוכל לגלף לנו בית-מזוזה מענף של ארז?', שאלו. 'אנחנו רוצים להנציח כך את ארז בננו', הטעימו. ייצרתי אז לראשונה בית-מזוזה מענף של ארז. כשקיבלו ההורים את המזוזה המוכנה, התרגשותם הייתה גדולה. בעקבות זאת עלה בדעתם רעיון להעניק בית-מזוזה דומה לכל אחד ואחד מחברי כיתתו של ארז הי"ד, ביום נישואיו. מאז כבר שלחתי להם כחמישה-עשר בתי-מזוזה כאלה".

יוסי מזמין את הציבור לבקר בביתו בטירת-צבי (לתיאום: 050-7952698) ולעקוב מקרוב אחר תהליך הכשרת הענפים, גילופם וצביעתם, עד התוצר המוגמר של בית-מזוזה.

שמואלי ובתי-המזוזות שלו. מגלף בשביל הנשמה

 פינת ההלכה ומנהג

ברכת כוהנים – מתי?

שאלה: מתי הכוהנים מברכים את העם, ומה עושים כשאין נושאים כפיים?

תשובה: לפי הרמב"ם, מצווה זו נוהגת בכל יום, בתפילת שחרית וכן בתפילת מוסף. בתפילת מנחה אין הכוהנים מברכים, כי יש חשש שלאחר הסעודה יהיו שתויים. לכן בתענית-ציבור, שבה אין חשש שכרות, הכוהנים נושאים את כפיהם גם בתפילת מנחה.

האשכנזים בחו"ל נהגו מדורי-דורות לשאת כפיים רק בתפילת מוסף של יום-טוב. לדברי הרמ"א, הטעם הוא "משום שאז שרויים בשמחת יום-טוב, וטוב-לב – הוא יברך". לעומת זה, ה'בית-יוסף' כותב: "ויישר כוחם של בני ארץ-ישראל וכל מלכות מצרים, שנושאים כפיהם בכל יום".

ברוב חלקי הארץ נהגו בדורות האחרונים גם האשכנזים כמנהג הספרדים. האשכנזים בצפון מברכים (רק) במוסף של שבת. הרבי מליובאוויטש העדיף שבקהילה חב"דית חדשה ינהגו כמו בחו"ל, ובמקום שהכוהנים נהגו לברך בשבת יעשו זאת גם בשחרית, אבל אם נהגו לברך בתדירות גבוהה יותר לא יבטלו זאת.

כששליח-הציבור חוזר את התפילה, אם היא ראויה לברכת כוהנים ובפועל אין בה נשיאת כפיים (מכל סיבה שהיא), אומר אותה הש"ץ כבקשה: "אלוקינו ואלוקי אבותינו, ברכנו... כאמור: יברכך...".

המנהג הרוֹוח הוא שלא לענות 'אמן' בסוף כל ברכה, אלא 'כן יהי רצון', מכיוון שאין זו הברכה עצמה. אבל מנהג חב"ד הוא לענות 'אמן', מכיוון שגם הש"ץ 'מברך', כלשון הזוהר-חדש. ואכן, המאירי כתב, שנהגו לעמוד באמירת הש"ץ, מכיוון שהיא במקום נשיאת כפיים. אדמו"רי חב"ד היו פונים ומביטים בשעה זו לעבר הש"ץ, כמו בשעת נשיאת-כפיים.

מקורות: שו"ע סי' קכח סמ"ד, רמ"א ונו"כ וביאור הגר"א. שו"ע אדמו"ר הזקן שם סנ"ז. שו"ת: בית אפרים סי' ו. משיב דבר סי' קד. מנחת יצחק ח"ח ס"א-ב. שבט הלוי ח"ג סי' קס. אז נדברו חי"א סי' מ,מג,מט. שערי הלכה ומנהג או"ח ח"א סי' עה. תורת מנחם חכ"ט עמ' 40. 'התקשרות' תרי"ד-תרכ"ו. או"א ברכנו: זהר חדש פ' נשא. שו"ע סי' קכז ס"ב, ונו"כ, שו"ע אדמו"ר הזקן ס"ב, כף החיים ס"ק טז, וסי' קכח ס"ק צא, וש"נ. שער הכולל פ"ח ס"ק לו. ספר המנהגים עמ' 13.