לתפוס את הגוף אפילו לשעה קלה (ח"ו)
א. והנה הנפש הבהמית רוצה גם היא את הגוף. גם היא משקיעה מאמצים רבים כדי למשוך את הגוף אליה. הנה, אין זה מפני שסתם רצונה בגופניות וחומריות – שבגלל היותה נפש הבהמית, השכל מחייב שנפש הבהמית מצד מהותה צריכה לרצות גופניות וחומריות. בדיוק כשם שהשכל מחייב שהנפש האלוקית מצד מהותה צריכה לרצות רוחניות דווקא, כמו כן גם הנפש הבהמית.
אמנם הדבר הוא אכן כן, שהנפש הבהמית מצד עניינה, כל תשוקתה היא רק גשמיות וחומריות. אך כאן בעניין זה, לא זו הסיבה להשתדלות שהיא משקיעה כדי למשוך את הגוף – מכיוון שאם זה היה הטעם, היו צריכים להיות כל הגופים שווים, וכל העניינים החומריים שווים, והרי רואים אנו שאין זה כך, כי עיקר השתדלותה הוא דווקא על הגוף של יהודי.
ב. [...] אכן מבינים אנו היטב, שטעם הדבר לעניינים אלו הוא לא מצד עניינו על-פי חיוב השכל כנ"ל, אלא מצד טעם שונה.
והטעם הוא הטעם הידוע: כי גם הוא יודע שבגוף של יהודי נמצא כוח עצמי, ולכן רוצה הוא דווקא את הגוף היהודי, וגם בוחר בענייני הסתה שמכסים ומסתירים עוד יותר על שורש הגוף כו'. שבגופים אחרים זה לא קיים, לכן אינו 'מתקרב' אליהם כלל, אלא רק גוף היהודי, שבו הרי נמצא כוח עצמי, כאן משתוקק הוא ביותר, והוא משקיע כל מיני השתדלות ויגיעות באופן כך או באופן כך, מנסה הוא בכל האופנים אולי כך אולי כך, בכמה מיני חכמות וכמה מיני המצאות – העיקר 'לתפוס' ולמשוך חס ושלום את הגוף שבו נמצא כוח העצמות.
כדאיים לו כל היגיעות והמאמצים אפילו כדי להגיע להישג לא יותר מפעמים אחדות – 'לתפוס' את הגוף שבו נמצא כוח עצמי, וגם אם זה רק לשעה קלה – עד כדי כך הוא רצון הנפש הבהמית בגוף. והסיבה לזה היא רק בגלל שבו נמצא כוח עצמי.
עצמות יישאר עצמות אלא שצריך לגלות זאת
ג. ובאמת הרי זו שטות, שלכן קורים ליצר-הרע – כסיל. מלבד זאת שזו שטות כי זהו היפך האלקות. כיצד יכול הוא בכלל לחשוב שיוכל 'למשוך' אליו את הגוף. הגוף הרי הוא עצמי, ועצמות יישאר עצמות, שהרי "וכבודי לאחר לא אתן" – (ולפעמים מבואר שהוא בחינת פנימיות המלכות שאינו יורד בבי"ע כו') – אם כן, כיצד חושב הוא בכלל שימשוך את הגוף אליו, ועוד שיהיה לו האומץ להילחם נגד הנפש האלוקית, הרי "ומוראכם וחיתכם יהיה על כל חיית הארץ כו'". מי שרק יש לו צלם אלוקים, מפיל מורא ופחד על כל חיית השדה. וכמאמר רז"ל אין חיה רעה מושלת באדם, אלא אם-כן נדמה לה כבהמה. וידוע הפירוש בזה, דנדמה כבהמה הוא כשפוגם חס-ושלום בצלם אלוקים שבו, אבל באיש שיש בו הצלם אלוקים בשלימות, אין מי מהקליפות כו' יכולים לעמוד כנגדו כו'. וכל שכן לגבי בחינת כוח העצמי, איך יכולה הנפש הבהמית לעמוד כנגדו?
אך זה מפני שהוא – הכוח העצמי שבגוף – בבחינת העלם והסתר, וזוהי הסיבה מדוע יכולה הנפש הבהמית 'לגשת' אל הגוף, כי הכוח העצמי הוא בהעלם והסתר בגוף. והסיבה שיש בכוח נפש הבהמית לעמוד כנגד הגוף – כי ניתנו לו כוחות על זה מלמעלה. מצד עצם מהות הנפש הבהמית לא היה אפשרי לו בשום אופן לעמוד נגדו חס-ושלום, כי אם שניתנו לו כוחות על זה, וכוחות אלו הם חזקים, שיש בכוחו לעמוד אפילו נגד כוח עצמי, שזה בלבד הוא פלא מפלאות האין-סוף ברוך-הוא.
אלא שעם זאת, מצד נפש הבהמית כל עניין זה הוא שטות, כי עצמות נשאר עצמות. זה שישנה סברא, היינו האפשרות לנפש הבהמית להתקרב לגוף, אינה אלא מפני שהכוח העצמי נמצא בגוף בהעלם. כאשר אותו כוח עצמי יעמוד בגוף בגלוי, לא תהיה אפילו סברא לאפשרות כזאת. אלא מפני שכוח העצמי נמצא בהעלם, לכן ישנה כן סברא כזו, אך לא יותר מסברא, כי אין זה שכך הוא הדבר חס-ושלום (שאכן לנפש הבהמית יש אפשרות למשוך את הגוף). אלא [. .] מגיח הוא פעם אחת ועוד פעם, מכיוון שנתנו לו כוחות לפי שעה, ובכוח יש לו זאת, אך לא יישאר כך חס-ושלום, שהרי "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" – אלא שרק לפי שעה נתנו לו כוחות.
ובאמת, כוחות אלו הינם כוחות של העדר, שכל מציאותם, היינו מציאות הקליפות ויצר-הרע, אינם אלא מההעדר.
(ספר השיחות "תורת שלום" מכ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע, עמ' 132-133 - תרגום מיידיש) |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:08
