כשהרב שלמה צדוק יושב ולומד עם ילדים את הקריאה בתורה, על-פי מסורת עדת תימן, הוא יודע שהכול מתחיל ביום-הכיפורים תשל"ד, שבו פרצה המלחמה הקשה. בקושי הספיק לסיים את תפילת מוסף, בבית-הכנסת 'תפארת אחים' בבני ברק, וכבר מצא את עצמו על רכב צבאי הדוהר למחנה נתן, ומשם דרומה, לעין-עבדת.
"העלו אותי על משאית ריאו, שעליה הועמסו פגזי הוביצר 155 מ"מ, ועם התחמושת הזאת דהרתי לסיני", הוא מספר. "תפקידי היה לספק תחמושת לסוללות התותחנים. יום אחד הסמג"ד כינס אותנו, הנהגים, והודיע: 'אני זקוק למתנדב שייקח משאית ויפזר את התחמושת של פגזי הזרחן'. שתיקה השתררה. הכול ידעו שהמצרים אורבים לאותה משאית ומחפשים להנחית עליה טילי סאגר ואר-פי-ג'י. זו הייתה כמעט פעולת התאבדות. הבטתי סביבי. 'אני רווק, כולם בעלי משפחות', אמרתי בליבי, ומיד הרמתי את היד".
"עפתי באוויר"
בליל הושענא רבה, סמוך לחווה הסינית, צדוק מוביל את המשאית העמוסה. פתאום נשמע פיצוץ אדיר. "באותה שנייה, כאילו יד נעלמה שלפה אותי מתוך המשאית הבוערת", הוא נזכר. "עפתי באוויר ונחַתי על החולות. הייתי כולי אפוף להבות. בזווית העין הבחנתי במשאית שהותכה ולא נשאר ממנה דבר. אפילו תותח שעמד רחוק התפוצץ בגלל החום".
במיטה, במרכז הרפואי, כשהוא סובל מכוויות בכל הגוף, היה לשלמה הצעיר זמן רב למחשבות. "קראתי אל השם. היה ברור לי שאם אצא מהמצב הנורא הזה אעשה משהו. עדיין לא ידעתי מה אוכל לעשות, אבל החלטתי שאעשה דבר-מה לאות תודה לקב"ה על חסדיו", הוא אומר.
להיות 'מורי'
כשהחלים מהפציעה הקשה, עבר להתגורר ברמת-עמידר ברמת-גן. "הקב"ה זימן אותי לדירה שמעל הרב שלום קורח, שהיה 'מורי' ולימד ילדים תימנים את כללי הקריאה והמסורת. הוא רצה לפרוש והפציר בי למלא את התפקיד. סירבתי. לא חשבתי שאני מתאים. יום אחד הבטחתי לו לנסות חודש אחד, רק כדי שאוכל להוכיח לו שאיני מתאים.
"ביום הראשון הופיעו שישה ילדים. שיננתי איתם את ה'שישי'. למחרת הופיעו שמונה. מצא חן בעיניהם שה'מורי' מקצר, לא צועק ולא מעניש, ועוד מחלק סוכריות בסיום. לקראת סוף החודש מצאתי את עצמי מול עשרים ילדים, תלמידי בתי-ספר ממ"ד וממלכתיים. הרגשתי שכבר לא אוכל להפסיק. עם הזמן נאלצתי לפתוח ארבעה שיעורים רצופים בשעות אחר-הצהריים, בחלוקה לשכבות גיל".
האבות בעקבות הבנים
לדבריו, גם הורים שלא היו שומרי תורה ומצוות התלהבו. "הם ראו שהלימודים משפיעים על הילד ומקדמים אותו, גם מבחינת הבנת הנקרא. אימהות רבות היו מבקשות ממני להשפיע על בעליהן שיתחילו ללכת לבית-הכנסת, לפחות בשבת. הייתי אומר להן להמתין בסבלנות עד שהילד יֵדע היטב את ה'שישי' ואז, כמיטב המסורת, יש להכין טלית וסוכריות ולהוביל את הילד בקול ששון לבית-הכנסת. ברגע הזה לא תהיה לאב ברירה. הוא יֵלך עם בנו, יתענג על קריאתו, ויקבל בלב מתרונן את המחמאות"...
לרב צדוק ברור שזו שליחות שקיבל משמים: "אני מאמין שבעבור הפעילות הזאת הקב"ה השאיר אותי בחיים. זו מלאכת-קודש שמקרבת את הילד למורשת יותר מכל דבר אחר".
הרב צדוק וקבוצה מתלמידיו. לקרב למורשת |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
