נושאים נוספים
	התקשרות 688 - כל המדורים ברצף
	להמשיך אלקות בלימוד התורה
	בימיו ובימינו תיוושע יהודה
	פרי עץ הדר
	פרשת זאת הברכה
	שמחת-תורה בעולם החסידי
	הלכות ומנהגי חב"ד

כיצד אפשר לבזבז זמן נעלה ויקר כשמחת תורה על ריקודים?! * לימוד התורה מחייב הכנה והתבוננות בגדלות ה', ובהעדר זאת – נחשב ל"עוזבם את תורתי" * ההכנה וה"בירכו בתורה" לכל השנה – על-ידי הריקוד ברגליים בשמחת-תורה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. גודל השמחה בשמחת תורה – למותר לבאר, שהרי הכול יודעים גודל מעלת התורה, ובמילא גם גודל מעלת שמחתה; אבל עדיין נשארת השאלה של אלו הטוענים שכיוון שגדלה כל כך מעלת התורה ושמחתה, הייתכן שבמשך שני המעת-לעת של שמיני עצרת ושמחת תורה מתעסקים כל הזמן עם ריקודים – הלא מוטב היה לעסוק בלימוד התורה ולחדש חידושים בתורה (שהרי התורה "לא בשמים היא"¹, וכל אחד מישראל מחויב לחדש בתורה לפי שרש נשמתו, כמבואר בתניא²), שאז היתה התורה שמחה, וגם הוא היה שמח מהחידושים שלו... ואיזה סדר זה לעסוק כל הזמן בריקודים?

– ולהעיר, ששאלה זו מצינו גם בתורת החסידות³, אבל באותיות שונות. –

וביותר יוקשה על-פי המבואר בתורת החסידות גודל מעלת שמיני עצרת ושמחת תורה, כאמור לעיל . . שזהו אותו עניין כמו ראש השנה, אלא בקו אחר, והיינו, שמ"ח השעות בראש השנה הם בקו המרירות, ומ"ח השעות בשמיני עצרת ושמחת תורה הם בקו השמחה, אבל עניינם אחד הוא. ואם כן, כיצד מבזבזים זמן נעלה כל כך עבור ריקודים?

וכמו כן מבואר⁴ ששמחת שמחת-תורה שייכת ללוחות שניות שניתנו ביום הכיפורים, שאז נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ובלב שלם, "מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון"⁵, ואמר "סלחתי כדברך"⁶, ואז ניתנו לוחות שניות שגדלה מעלתם על לוחות ראשונות באופן של "כפלים לתושיה"⁷, כמעלת בעלי תשובה על צדיקים גמורים, ועל זה היא השמחה בשמחת תורה – כמשל בן המלך⁸ שהיה בשביה ושב אל בית אביו המלך, שמצד זה נעשית אצל המלך שמחה גדולה ביותר, ועורך סעודה גדולה כו'. אלא, שלא קבעו שמחה זו במוצאי יום הכיפורים, כי, תיכף לאחרי יום הכיפורים אי אפשר לבוא לשמחה הגדולה ביותר שצריכה להיות בשמחת תורה, כיוון שאי אפשר להתהפך ("איבערשטעלן זיך") בשעתא חדא מתכלית המרירות לתכלית השמחה, ולכן קבעו זמן השמחה לסיום חג הסוכות, "זמן שמחתנו".

ואם כן, כיוון שמדובר אודות גילויים נעלים ביותר, ושמחה גדולה ביותר שפורצת כל הגדרים⁹ – הרי זה הזמן המתאים ומסוגל ביותר לעסוק בלימוד התורה ולחדש חידושים, כידוע שבשעת החדווה והשמחה מתבטלים כל הגדרים, ואז יכולה להיות פעולת השכל באופן אחר לגמרי, להשיג השגות נעלות ביותר ולחדש חידושים בתורה; כיצד לוקחים אפוא מ"ח שעות יקרות כאלו ומקדישים אותם עבור ריקודים?!

ב. ויובן בהקדים דברי הגמרא¹⁰ "מאי דכתיב¹¹ מי האיש החכם ויבן את זאת . . על מה אבדה הארץ, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, דכתיב¹² ויאמר ה' על עזבם את תורתי . . שלא ברכו בתורה תחילה":

אין הכוונה ב"עזבם את תורתי" שלא עסקו בלימוד התורה, שהרי ידוע שלמדו תורה ובריבוי,

וכמובן¹³ גם מזה ש"דבר זה ("על מה אבדה הארץ") נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו", ואילו היה המצב שלא למדו תורה, היו גם הם יכולים לידע "על מה אבדה הארץ", ולא היו צריכים שיפרש זאת הקב"ה בעצמו,

אלא הפירוש הוא – "שלא ברכו בתורה תחילה", "שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כל כך שיהא ראוי לברך עליה"¹⁴, והיינו, כשם שמברכים ברכת ההודאה וברכת הנהנין על ההנאה כו', כמו כן מברכים ומודים להקב"ה "שנתן לנו את תורתו", מצד יוקר וחשיבות התורה, וכיוון שלא ברכו בתורה תחילה, הרי זה מורה על העדר היוקר והחשיבות כו'.

ג. אך עדיין אינו מובן: איך אפשר לומר שלא היתה התורה חשובה בעיניהם – כיוון שלמדו תורה בריבוי ובהתמדה ושקידה, הרי בודאי היתה התורה חשובה בעיניהם, שהרי על דבר שאינו חשוב לא מקדישים כל כך הרבה זמן מתוך חיות והתלהבות?

ויובן בהקדם הפירוש הפנימי בעניין הברכה – מלשון המשכה¹⁵, והיינו, שכאשר מברכים "בורא פרי העץ", מודים להקב"ה וממשיכים החיות האלקי השייך לפרי העץ, וכיוצא בזה בשאר הברכות¹⁶. ועל דרך זה בנוגע לברכת התורה, שעניינה הוא המשכת האלקות שבתורה, ואם כן, העדר הברכה פירושו שלא המשיכו האלקות שבתורה.

כלומר: בודאי היתה התורה חשובה ויקרה אצלם, אבל החשיבות והיוקר היו רק מצד השכל שבתורה, ש"היא חכמתכם ובינתכם (גם) לעיני העמים"¹⁷, אבל לא מצד היותה חכמתו של הקב"ה שלמעלה משכל אנושי, שרק "אלקים הבין דרכה"¹⁸.

וכמו שכתב רבינו הזקן בשולחן ערוך¹⁹ "יראה כל אדם שתהיה כלי חמדתו של הקב"ה שהיה משתעשע בה בכל יום חשובה בעיניו כו'", היינו, שחשיבות התורה היא מצד היותה שעשועי המלך בעצמותו, וכפי שמאריך הב"ח²⁰ בביאור עניין ברכת התורה בשייכות עם האלקות שבתורה, בסגנון כזה, שלולי שרואים זאת בפירוש בדברי הב"ח, בגליא דתורה, יכולים לחשוב שכתב זאת אדמו"ר חסידי ("אַ חסידישער רבי")...

והעניין בזה:

בודאי שלימוד התורה צריך להיות בהבנה והשגה דווקא, ועד כדי כך, שבתורה שבעל-פה אם אינו מבין מה שלומד אינו יוצא ידי חובת מצות תלמוד תורה²¹, וכמו כן אמרו חז"ל²² "לעולם ילמד אדם תורה במקום שלבו חפץ", היינו, במקום שיש לו נועם ועריבות ("געשמאַק") מצד השכל שבזה; ואף-על-פי-כן, אין זה בסתירה לכך שלימוד התורה הוא מצד היות התורה שעשועי המלך בעצמותו.

ויובן על-פי משל מעני המחזר על הפתחים, שכאשר נותנים לו פרוטה, אזי הוא שמח בשמחה גדולה, כיוון שגם פרוטה נחשבת אצלו לעושר. ואף-על-פי-כן, כאשר יתנו לו בשעת מעשה אבנים טובות ומרגליות, אזי ישכח ויאבד את ה"געשמאַק" שהיה לו בפרוטה, מצד גודל העושר של האבנים טובות ומרגליות²³.

ועל דרך זה בנדון דידן: אף-על-פי שיש לו תענוג מצד החכמה והשכל שבתורה, הרי כאשר יתבונן בגודל מעלת התורה שרק "אלקים הבין דרכה", אזי יאבד אצלו ה"געשמאַק" שמצד שכל אנושי, ויבוא ללימוד התורה לשמה.

וזהו הפירוש "שלא ברכו בתורה תחילה", "שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כל כך שיהא ראוי לברך עליה" – שלא נרגש אצלם חשיבות התורה מצד היותה חכמתו ורצונו של הקב"ה, אלא רק החשיבות ש"היא חכמתכם ובינתכם גו'", ולכן "לא ברכו בתורה תחילה", "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", כיוון שלא נרגש אצלם האלקות שבתורה, אלא גם ה"געשמאַק" של שכל אנושי.

וזהו גם הדיוק בלשון הכתוב "על עזבם את תורתי", "תורתי" דייקא – שלא נרגש אצלם שהתורה היא תורת הקב"ה, אלא לימוד התורה שלהם היה באופן ש"בתורתו (של האדם) יהגה יומם ולילה"²⁴.

ד. על-פי זה מובן גם מדוע לא ברכו ברכת התורה – שלכאורה אינו מובן: כיוון שישנו חיוב לברך ברכת התורה, מן התורה, או על כל פנים מדרבנן²⁵, מה היה איכפת להם להקציב דקות ספורות כדי לברך ברכת התורה?

והעניין בזה:

בהיותם אנשי אמת, אנשים רציניים, שעשו כל דבר בפנימיות, ידעו את התוכן והמשמעות של ברכת התורה, שמבטאת את החשיבות והיוקר של התורה שהיא שעשועי המלך בעצמותו. וכיוון שבשביל זה יש צורך בהתבוננות פרטית כדי לבוא להכרת האלקות שבתורה כפי שהיא בבחינת חכמה דאצילות ולמעלה מזה, שזהו עניין הדורש זמן – לא רצו להקדיש זמן עבור ההתבוננות כו', אלא העדיפו לנצל את הזמן לעסוק בלימוד התורה.

ועל דרך הדבר-צחות בביאור הטעם שלא תיקנו לברך על מצות הצדקה²⁶ – כי, אילו היו צריכים לברך לפני מצות הצדקה, היה פלוני רוצה לומר תחילה "לשם יחוד", ולפני זה היה רוצה לטבול במקוה (ואם הוא מחסידי פולין, היה רוצה שיהיה המקוה חם, ובמילא צריך ללקט עצים כדי לחמם את המקוה...), ובינתיים היה העני גווע מרעב... ועל דרך המסופר בגמרא²⁷ אודות נחום איש גם זו. ולכן מוטב שתהיה נתינת הצדקה ללא ברכה, ויתירה מזה, אפילו שלא לשמה, ובלבד שיתפרנס העני.

ועל דרך זה בנידון דידן: כיוון שברכת התורה צריכה להיות באופן פנימי, לאחרי הקדמת ההתבוננות וכו' – רצו לחסוך את הזמן, ולכן לא ברכו ברכת התורה, אלא הסתפקו בלימוד התורה עצמה, באומרם, שבכל אופן "אין דברי תורה מקבלין טומאה, שנאמר²⁸ הלא כה דברי כאש, מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה"²⁹.

ה. וההוראה מזה:

כאשר מתנהגים בדרך הנ"ל, שעוסקים אמנם בלימוד התורה, אבל, מצד לימוד התורה חוסכים את הזמן שהיו צריכים להקדיש להתבוננות בעניינה הפנימי של התורה ובגדולת הוי' וכו' – הרי זה עניין של "עזבם את תורתי", ומביא למעמד ומצב של "אבדה הארץ".

זאת ועוד:

ישנם כאלו שאמנם לא שוללים ח"ו את עניין לימוד החסידות ועניין ההתבוננות כו', אבל טענתם היא שכל זה יבוא במשך הזמן ("אַלץ מיט דער צייט"), והיינו, שתחילה ימלא כריסו בש"ס ופוסקים, ובמשך הזמן ילמד כמה שורות בספר התניא, ואחר כך ילמד גם מאמר דא"ח, ועד שיראה פעם גם את הלשון שהתורה היא שעשועי המלך בעצמותו.

ובכן: לא זה הוא הסדר, אלא, כדיוק לשון חז"ל "ברכו בתורה תחילה", היינו, שההתחלה של לימוד התורה היא ברכת התורה, שבאה מצד ההכרה בעניינה הפנימי של התורה, וכאשר חסרה ההתחלה, אזי חסר כל היסוד.

ו. וזהו גם עניין הריקודים בשמחת תורה:

כשם שבכל יום ויום מתחילים בברכת התורה, ורק לאחרי זה צריך להיות לימוד התורה, כן הוא גם בכל שנה ושנה, שההתחלה היא בשמחת תורה בעניין הריקודים דווקא, ובאופן שרוקדים עם הספר-תורה כפי שהוא כרוך במעיל. היינו, שהשמחה היא לא מצד ההשגה שבתורה, כי אם מצד ההרגש שהתורה היא למעלה מההשגה של שכל אנושי, אלא היא שעשועי המלך בעצמותו, ועניין זה נעשה היסוד ללימוד התורה של כל השנה,

ובאופן שההמשכות שנמשכו בראש השנה ובאו בשמיני עצרת בפנימיות – יומשכו על כל השנה כולה, בבני חיי ומזוני רויחי.

(התוועדויות יום שמחת תורה תש"כ. 'תורת מנחם – התוועדויות' תש"כ חלק א' (כז) עמ' 108-113)

_____________________________

1)    נצבים ל, יב. וראה ב"מ נט, ב.

2)    אגה"ק סכ"ו (קמה, א).

3)    ראה תו"מ סה"מ תשרי ע' רי. וש"נ.

4)    ראה תו"מ שם ע' רטז. וש"נ.

5)    פרש"י תשא לג, יא. ועוד.

6)    שלח יד, כ. וראה פרש"י תשא שם.

7)    איוב יא, ו. וראה שמו"ר רפמ"ו.

8)    ראה לקו"ת דרושי שמע"צ פט, ב. ובכ"מ.

9)    ראה סה"מ תרנ"ז ס"ע רכג ואילך.

10)  נדרים פא, א. ב"מ פה, סע"א ואילך.

11)  ירמי' ט, יא.

12)  שם, יב.

13)  ראה פי' הר"ן לנדרים שם.

14)  פי' הר"ן שם.

15)  ראה תו"א מקץ לה, ג. ובכ"מ.

16)  ראה גם ביאוה"ז לאדמו"ר האמצעי עקב קכ, ד.

17)  ואתחנן ד, ו.

18)  איוב כח, כג.

19)  או"ח סמ"ז ס"א.

20)  או"ח שם (ד"ה ומ"ש דאמר).

21)  ראה הל' ת"ת לאדה"ז ספ"ב. וש"נ.

22)  ע"ז יט, א.

23)  ראה גם תו"מ חט"ו ע' 204.

24)  תהלים א, ב. וראה ע"ז שם.

25)  ראה לקו"ש חי"ד ע' 148. וש"נ.

26)  ראה גם תו"מ ח"ג ריש ע' 325. וש"נ.

27)  תענית כא, א.

28)  ירמי' כג, כט.

29)  ברכות כב, א.