נושאים נוספים
	התקשרות 689 - כל המדורים ברצף
	נצחיות הגוף על-ידי הנשמה
	סעודת הלוויתן לעתיד
	עליות אין קץ, ותענוג העצמי ללא עליות
	פרשת בראשית
	דין ומשפט על המשכת אלקות
	מקרא בליל הושענא רבה
	הבהוב הנרות / היתר יציאה מאה"ק / נוסח חב"ד ותפילת ש"ץ בנוסח אחר
	הלכות ומנהגי חב"ד

על-ידי עבודת הנשמה בגוף מתעלה הנשמה להתאחד עם העצמות * השכר לעתיד לבוא, הוא גילוי ההמשכה שנעשית עכשיו * הסבר בדברי הגמרא: האם תחיית המתים היא בריאת הגוף מחדש או חזרת הגוף למצבו האמיתי * ההוראה לפועל: קבלת עול * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בפרשת בראשית מסופר אודות בריאת האדם¹: "וייצר הוי' אלקים את האדם עפר מן האדמה" – בריאת הגוף, ואחר כך – "ויפח באפיו נשמת חיים", נשמה שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש"². והכוונה בזה – כדי שהנשמה תעבוד עם הגוף כדי לעשות ממנו כלי לאלקות, והיינו, לפי שתכלית הכוונה היא "דירה בתחתונים"³ דווקא.

והעניין בזה – שכאשר הנשמה היא למעלה ועובדת עבודתה בעולמות עליונים, אזי פועלת המשכת אור הממלא בלבד, מה שאין כן על-ידי עבודתה בגוף מגעת הנשמה למעלה יותר, והיינו, לפי שהשורש של יש הנברא הוא מיש האמיתי⁴, ולכן על-ידי העבודה בגוף הגשמי 'לוקחים' את העצמות, אלא, שלעת עתה הרי זה בהעלם, ויתגלה לעתיד לבוא.

וזהו עניין תכלית ושלימות השכר שיהיה בזמן התחייה⁵:

ידועה שיטת הרמב"ן⁶ (וכן פוסקת תורת החסידות להלכה⁷) שהתכלית אינו גן-עדן לנשמות בלא גופים, אלא זמן התחייה שאז יהיו נשמות בגופים דווקא.

וטעם הדבר – על פי הידוע שכללות עניין השכר הוא גילוי ההמשכות שנמשכים עכשיו על-ידי התורה ומצוות, וכיוון שתכלית ההמשכה היא למטה בגוף דווקא, שעל-ידי זה לוקחים את העצמות, לכן גם השכר – שענינו גילוי ההמשכה שעל-ידי העבודה – הוא למטה בגוף.

וזוהי מעלת זמן התחייה על גן עדן, שבגן עדן נמשך רק אור הממלא, מה שאין כן בזמן התחייה תהיה התגלות העצמות.

ב. על פי זה יובן מה שכתוב בזהר⁸ שתחיית המתים תהיה על-ידי "עצם הלוז", שנשארת בשלימותה גם לאחר שהגוף נרקב, וממנה תתחיל התחייה:

ובהקדמה, שלכאורה אינו מובן: מצינו בגמרא⁹ ראייה לתחיית המתים בקל-וחומר מבריאת האדם – "דלא הוו חיי, דהוי חיי לא כל שכן" (אותן שלא היו מעולם נוצרין ונולדין וחיין, אותן שהיו כבר לא כל שכן שחוזרין וחיין). ועל פי זה אינו מובן: מהו הצורך ב"עצם לוז" – הרי אפילו אם לא יישאר מהגוף כלום, יכול הוא להיבראות מחדש, בקל-וחומר מתחילת הבריאה, שאז נברא דבר שלא היה מעולם, ועל אחת כמה וכמה שדבר שכבר היה בעבר יכול לשוב ולהיבראות?

והביאור בזה – שהקל-וחומר "דלא הוו חיי, דהוו חיי לא כל שכן" אינו אלא תשובה ל"ההוא מינא", שרצה להכחיש את כל עניין תחיית המתים, וכדי לשלול סברא זו נאמר לו קל-וחומר זה; אבל לאמתם של דברים – עניין התחייה אינו באופן של התהוות חדשה (כמו בהתחלת הבריאה), כי אם עניין של שכר וגילוי ההמשכה שממשיכים על-ידי העבודה. והיינו, שפעולתה של הנשמה בעבודתה בגוף בזמן הזה על-ידי התורה ומצוות – היא המתגלית בגוף לעתיד לבוא, ולכן יש צורך באותו גוף עצמו שבו נתקיימו התורה ומצוות, ולא בהתהוות חדשה.

וזהו ההכרח שתחיית המתים תהיה על-ידי ה"עצם לוז":

אילו היה אופן התחייה רק מצד הקל-וחומר "דלא הוו חיי, דהוי חיי לא כל שכן" – היתה זו בריאה חדשה, ולא אותו הגוף שבו קיים האדם תורה ומצוות, ואילו הגוף שבו קיים תורה ומצוות – היה נפסד, מבלי שיישאר זכר מקיום התורה ומצוות על-ידי הגוף.

אמנם, לא זה הוא עניין תחיית המתים – שאינו בריאה חדשה, אלא גילוי ההמשכה שנעשית על-ידי העבודה, שלכן נעשית התחייה על-ידי ה"עצם לוז" דווקא, שהוא עיקר ועצם הגוף שנשאר תמיד בשלימותו, וממנו קם לתחייה אותו הגוף שבו נתקיימו התורה ומצוות.

ג. ובפרטיות יותר:

אף על פי שהגוף נרקב, כמו שכתוב¹⁰ "עפר אתה ואל עפר תשוב", ואפילו "צדיקים . . חוזרין לעפרן"¹¹ – הרי זה רק בנוגע לגוף מצד עצמו; אבל על-ידי עניין "ויפח באפיו נשמת חיים", ועל-ידי זה שהנשמה קיימה בו ועל-ידו תורה ומצוות, רמ"ח מצוות עשה שהם כנגד רמ"ח איברים, ושס"ה מצוות לא-תעשה שהם כנגד שס"ה גידים¹² – קנתה הנשמה את הגוף לעצמה, לאלקות, והיינו, שהנשמה פועלת בגוף שיתאחד עם היש האמיתי, ועל-ידי זה נעשה דבר של קיימא ומציאות נצחית, כפי שמתבטא ב"עצם הלוז", שהוא עיקר ועצם הגוף, שנשאר קיים ולא שייך בו הפסד, להיותו מיוחד עם היש האמיתי.

כלומר: אף על פי שהגוף מצד עצמו הוא גשמי, הווה ונפסד – הרי על-ידי זה שהנשמה עובדת עם הגוף, פועלת בו שינוי מן הקצה אל הקצה, שנעשה מיוחד עם אלקות, ועל-ידי זה נעשה מציאות נצחית ואמיתית.

וזהו ענינו של "עצם הלוז" שנשאר קיים וממנו נבנה הגוף בתחיית המתים – שמזה מוכח שהשינוי שנעשה בהגוף על-ידי עבודת הנשמה הוא (לא רק לפי שעה, "שינוי החוזר לברייתו", שהרי סוף כל-סוף חוזר הגוף לעפרו, אלא) שינוי אמיתי, "שינוי שאינו חוזר לברייתו"¹³, שעל-ידי זה קונה הנשמה את הגוף להיות נקנה לאלקות, ונעשה מציאות נצחי ואמיתי.

ואדרבה: עניין "אל עפר תשוב" הוא רק בחיצוניותו של הגוף, אבל אין זה הפסד אמיתי בגוף, כי אם "שינוי החוזר לברייתו", שהרי נשאר העצם לוז שממנו קם לתחייה. והיינו, לפי שהנשמה פעלה בגוף שינוי אמיתי שאינו חוזר לברייתו, להיות מציאות נצחי ואמיתי¹⁴.

ד. על פי זה יובן גם מאמר רז"ל¹⁵ ש"מאן דלא כרע במודים" אינו קם בתחיית המתים:

כיוון שעניין התחייה הוא גילוי העבודה של עכשיו, הרי "מאן דלא כרע במודים", היינו, שאין לו ביטול לאלקות, אין גופו מיוחד עם אלקות, ובמילא נשאר גשמי, הווה ונפסד, ולכן אינו קיים בתחיית המתים.

ומזה מובן, שיסוד כל העבודה והתאחדות הגוף עם אלקות (שזהו עניין התחייה, שמורה על נצחיות הגוף מצד התאחדותו עם אלקות) הוא עניין הכריעה במודים, והרי ידוע שעניין ההודאה הוא ביטול וקבלת עול.

ה. ומכאן הוראה בעבודה בכלל, ובחודש תשרי בפרט:

כאשר יוצאים מעבודת חודש תשרי לעבודת כל השנה – יש לזכור שיסוד העבודה הוא קבלת עול, מבלי להתחשב כלל אם הוא מבין או לא, אם הוא מרגיש או לא, אם יש לו תענוג ורצון בעניין פלוני או לא; הוא מצדו צריך לעשות את עבודתו בקבלת עול, שהיא יסוד כל העבודה.

ועל-ידי זה מתאחד עם הקב"ה, וכתוצאה מזה נשאר אצלו ה"עצם לוז", ועניין זה פועל גם בשאר האברים, והיינו, שההתאחדות עם הקב"ה נמשכת בעבודה הפרטית ברמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה.

והיינו, שהשכר הוא לפי אופן העבודה, ולכן, כשם שהשכר של תחיית המתים הוא באופן שעל-ידי השלימות של ה"עצם לוז" נמשך בכל שאר האיברים, כן הוא גם בעניין העבודה, ששלימות העבודה בקבלת עול פועלת בקיום כל המצוות, רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה.

ומובטח הוא ש"לא ידח ממנו נדח"¹⁶, וסוף כל-סוף יהיה דבר אחד עם אלקות, דהיינו ש"הוי'" יהיה "אלקיך".

(התוועדות יום שמחת תורה תשי"ט. 'תורת מנחם – התוועדויות' תשי"ט חלק א (כד) עמ' 147-151)

_____________

1)    ב, ז.

2)    תניא רפ"ב.

3)    ראה תנחומא בחוקותי ג. נשא טז. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו. ובכ"מ.

4)    ראה ביאורי הזהר לאדמו"ר האמצעי בשלח מג, ג. ובכ"מ.

5)    ראה תו"מ סה"מ אייר ע' ריז ואילך. וש"נ.

6)    בשער הגמול בסופו – הובא בלקו"ת צו טו, ג.

7)    ראה לקו"ת שם. דרושי ש"ש סה, סע"ד. דרמ"צ יד, ב. אוה"ת חוקת ס"ע תתס. שם (כרך ה) ע' א'תרלז. ועוד.

8)    ח"א סט, א. קכו, סע"א (מהנ"ע). שם קלז, א (מהנ"ע). ח"ב כח, ב. תוד"ה והוא – ב"ק טז, ב. ועוד. וראה לקו"ש חל"ו ע' 75. וש"נ.

9)    סנהדרין צא, א (ובפרש"י).

10)  בראשית ג, יט.

11)  סנהדרין צב, סע"א. וראה שבת קנב, ב.

12)  ראה זח"א קע, ב.

13)  ראה ב"ק צג,ב ואילך. רמב"ם הל' גזילה ואבידה פ"ב. טושו"ע חו"מ סש"ס.

14)  ראה גם "רשימות" חוברת ז' ע' 14 ואילך. לקו"ש ח"ו ע' 83 ואילך.

15)  ראה זהר ח"ב ק, א. ח"ג קסד, א. פר"ח או"ח סקי"ג סק"ד (הובאו בלקו"ת בלק עא, א). תוס' שבהערה 8.

16)  ע"פ שמואל-ב יד, יד. וראה תניא ספל"ט. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד סה"ג.