האם התארים הניתנים להקב"ה באים לתאר את מעלותיו או רק לשלול את העדר המעלות? * כיצד מלמד הרמב"ם הלכה על-ידי שינוי בתארים? * מרא דאתרא אינו תואר בלבד * תואר אמיתי לכל יהודי ותארים מוגזמים למי שאינם בחיים * מדוע לא נכתב "זי"ע" על רשב"י ומדוע מיעטו חסידים בכוונה בהוספת תוארי כבוד?
מאת הרב מרדכי מנשה לאופר
בעשרת ימי תשובה תש"ט שיגר הרבי כרטיס ברכת שנה טובה אל הרב ר' שניאור זלמן שניאורסון, מי שהקים מוסדות חינוך לילדי-ישראל בצרפת. בשולי המכתב ('אגרות קודש' כרך ג' עמ' ג-ד) הוסיף:
שכח ידיעתנו באלקות הוא בשלילה – ידועה מחלוקת חוקרי ישראל (וגם חוקרי אומות-העולם) בזה, אם תוארי השם-יתברך הם שליליים או גם חיוביים, ופס[ק] ד[ין] תורת חב"ד ששניהם יש להם מקום ועוד בה שלישיה שלילה מוחלטת...
הרבי מציין לרשימת מקומות בחסידות שבהם נידון העניין:
ויעויין בזה 'לקוטי תורה' ביאור לדיבור-המתחיל פקודי, דיבור המתחיל לך לך תרס"ו, תקעו עת"ר, פנים בפנים תרצ"ג, ועוד. וכל זה רק בנוגע למחשבה, אבל נתפס איהו ברעותא דליבא – ראה דיבור המתחיל לך הנ"ל.
תארים אצל הרמב"ם
בספר 'כללי רמב"ם' (קה"ת תנש"א, תשנ"ב) פרק שלושה עשר נאספו ביאורי הרבי לדברי הרמב"ם שבהם הרמב"ם מצמיד תואר לאחד האישים המוזכרים בדבריו. לדוגמה: כשמזכיר את אחד משלושת האבות ובמקום "אבינו" מזכיר "הצדיק", הרי שבהלכות שבין אדם לחבירו כוונת הרמב"ם להדגיש את שיטתו בהלכות דעות, כי התואר "צדיק" חל על כל מי שנוהג כהלכה על-פי שורת הדין, ואין זו הלכה של מידת חסידות. שכן הנהגה המוזכרת בהקשר זה חלה על כל אחד ואחד.
לעומת זאת בהלכות שבין אדם למקום, כאשר משנה הרמב"ם את הנאמר במקור "משה הצדיק" וכותב "משה רבינו", שם כוונתו להשמיענו ההיפך [שהתואר "צדיק" בין אדם למקום אינו שייך לכל אחד ואחד, ואילו התואר "רבינו" מלמדנו, כי הלכה זו חלה על כל אחד ואחד – ולא רק למי שהוא "צדיק".
התואר 'רבי'
כמה פעמים הסביר הרבי את הפירוש בתואר 'רבי' שבו כונו אדמו"רי חב"ד. כך, לדוגמה, בהתוועדות י"ט כסלו תשי"ד ('תורת מנחם' כרך יו"ד עמ' 228):
שכל רבי נקרא "ממלא מקום" של הרבי שלפניו – ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, שהוא ממלא את כל ה"מקום" – מקום רוחני, שהוא עניין המעלה וההשגה וההבנה (כמו שמבואר ברמב"ם – הלכות יסודי התורה פרק ב' הלכה ו'. מורה נבוכים חלק א' פרק ח. ועיין באריכות בספר החקירה להצמח צדק עד, סוף עמוד ב ואילך) – של קודמו. כך היה אצל אדמו"ר האמצעי לאחרי רבינו הזקן, אצל הצמח-צדק לאחרי אדמו"ר האמצעי, וכן הלאה, עד לכ"ק מורי-וחמי אדמו"ר.
התואר "הרב" שייך לאדמו"ר הזקן כפי שנתפשט בתפוצות ישראל – התבטא הרבי בהזדמנות מסויימת.
כיצד מתאים הביטוי 'נשיא הדור'?
הביטוי "נשיא דורנו" מדוייק, וזאת, הסביר הרבי בשיחת מוצאי שבת יו"ד שבט תש"ל (נשיא וחסיד עמ' 21 ואילך), למרות שלכאורה היה עניינו [=של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ] נשיא חב"ד ובעניינים הקשורים לחב"ד: אך הרי ראו בפועל שמהרגע הראשון שנטל את הנשיאות, מצב היהדות – במדינה שבה היה אז רוב מניין ורוב בניין עם-ישראל, הן בכמות והן באיכות – היה תלוי בעניינים שנטל על עצמו ברגע הראשון לעסוק בהם, ולעסוק במסירות נפש.
בעניין זה מציין הרבי בדרך כלל למובא בספר קהלת יעקב (מערכת רבי) שנשיא הוא ראשי-תיבות ניצוצו של יעקב אבינו, וכן לדברי רש"י בפרשת חוקת (כא, כא) "שנשיא הדור הוא ככל הדור, כי הנשיא הוא הכול" [וראה נשיא וחסיד מעמ' 20 ואילך בארוכה].
תוארי כבוד לצדיקים גאונים ורבנים
פעם התבטא הרבי בקשר למה שהתבטאו על הגאון רבי יוסף רוזין, בעל צפנת פענח, בתואר "גאון הדורות" (מקדש מלך כרך ב' עמ' 369):
התואר "גאון" במקורו שייך לגאונים שהיו בקיאים בשישים מסכתות הש"ס, ואם ישנם הראויים לתואר זה – על-אחת-כמה-וכמה זכאי הראגוצ'ובי בצדק לתואר האמור!
נשים לב לאחת הפניות שבהן פתח הרבי את מכתביו לגאון הרגוצ'ובי ('אגרות קודש' כרך כא עמ' א):
כבוד הר[ב] הג[און] ס[יני] וע[וקר] ה[רים] טוביינא דחכימי [=טוב שבחכמים] חריף ומקשה תל תלפיות איש האשכולות וכו' וכו' מו[רינו] הר[ב] ר'[יוסף] ראזין שליט"א.
במקום אחר ניתן לעקוב אחר פתיחת הרבי במכתביו לגדולי הרבנים לשושלת משפחת אבוחצירה זצ"ל:
שלמא רבא להאי גברא רבה עמוד התורה בוצינא דנהורא חד מבני עליה מראשו ומעלה עטרת זהב גדולה הרב החסיד וותיק וחסיד נבון ומשכיל חכם ובקי וכו' וכו' כשבת תחכמוני מורינו הרב ר' ישראל שליט"א אביחצירא, לפנים רב ראשי לקהילת-קודש ארפוד ואגפיה ועתה בארעא דישראל תבנה ותכונן" (ממלכת התורה עמ' 203).
במכתב אחר (שם עמ' 204) נוספו התארים:
איש חי רב פעלים בר אוריין ובר אבהן ומרא דעובדין טבין בנן-של-קדושים וכו' כבוד הדרת גאונו.
ובין שורת התארים לבנו הרה"צ רבי מאיר, מופיעות גם המילים האלה:
יושב על מדין, איש חי רב פעלים, מנהל עדתו במישרים, מאיר ומזהיר, עפיי' ואינבי' שפיר, בנן של קדושים וכו' מוהר"ר מאיר שליט"א.
בשנת תשמ"ב (ראה ספר 'עבודת הקודש' עמ' יח) שלח הגאון החסיד רבי יעקב לנדא ז"ל לרבי חבילת תשובות שזכה לקבל מהגאון הרגוצ'ובי. הרבי מסר את החבילה לרב שלום דובער שי' לוין, עורך קובץ יגדיל תורה, והורה לו לפרסם את התשובות, תוך ציון מקורם והבעת תודה ("תשואת-חן שנתן להוציאם-לאור כו'").
הרב לוין עשה כמצוות הרבי, אך כשהוכנסו עלי ההגהה לרבי לא הסתפק הרבי בכך וציין:
עיין אודותו, התוארים בסוף-ספר טהרת המים (טעלושקין) – על-כל-פנים מוכרח הנ"ל, הפוסק בבית אדמו"ר (מהרש"ב) ברוסטוב וכו' – עתה הרב ראשי (דבני ברק, ותשואת – חן) תשואת-חן שנתנם על-מנת להוציאם-לאור.
וכך תיקן, כמובן, הרב לוין.
פעם אחת שמע הרבי את אחד ממזכיריו מכריז את שמו הפרטי של אחד מרבני אנ"ש, הרבי הגיב ברצינות : "הרי הוא רב....".
בהתוועדות י"ג תמוז תשי"ט ('תורת מנחם' כרך כו' עמ' 130-129) העלה הרבי על נס את פועלם של השלוחים במילנו שבאיטליה, בהקמת מחנה גן-ישראל באירופה, והתבטא:
הרב גרשון מענדל גרליק, על כל התוארים שראוי להם, יחד עם זוגתו הרבנית, עם כל התוארים שראויה להם.
וקרא ללמוד מהם – "עד כמה יכולים לפעול".
"מרא דאתרא" מהו?
במכתב משנת תשכ"א לרבו של כפר חב"ד דאז, הגה"ח רבי שניאור זלמן גורליק ז"ל כותב הרבי בהקשר לתואר 'מרא דאתרא':
דיברנו כמה וכמה פעמים שהוא המרא דאתרא ואשר מרא – היינו כפשוטו, מלשון מרות . . ודברי לא הספיקו ואירע ככתבו "חידה פליאה סתומה" ובא זה שקורא לו "מנגדו", ואמר גם הוא ובפירוש – שמקבלו למרא...
ופעם אחרת מתבטא בעניין זה באיגרת לגה"ח הרב שלמה יוסף זוין (צילומה בספר שמן ששון מחבריך עמ' 91):
וסוף סוף התואר של רב בישראל, מרא דאתרא, היה תוכנו לא רק מרא בנוגע להוראת דין בשולחן-ערוך יורה דיעה, אלא גם בנוגע לכל העניינים של האתרא והתושבים שבו...
התואר אמיתי – אך תלוי במקבל
בש"פ בחוקותי תשד"מ ('תורת מנחם – התוועדויות תשד"מ' כרך ג' עמ' 1275) סיפר הרבי:
יהודי אחד שהיה בן למשפחת חסידים – סבו היה חסיד של אדמו"ר הצמח צדק או אדמו"ר מהר"ש, למדן גדול וכו' – הנה מסיבות שונות ירד ממדריגתו, שנה ופירש כו'. ולמרות עובדה זו, כתב לו פעם כ"ק מו"ח אדמו"ר מכתב, וכינה אותו בתוארים נכבדים: הוו"ח אי"א נו"נ [=הרב ותיק וחסיד איש-ירא-אלוקים נכבד ונעלה].
כאשר נשאל כ"ק מו"ח אדמו"ר הייתכן שכותב תוארים אלו לאחד שמעמדו ומצבו באופן כך וכך . . ובפרט כאשר אחרים רואים שכתב כן אליו . . השיב:
על-פי פסק דינו של הרמב"ם שרצונו האמיתי של כל אחד ואחד מישראל הוא "לעשות כל המצוות כו'" – הרי מצבו האמיתי של יהודי הנ"ל הוא כדבעי, ואם-כן כיצד הוא יכול לחלק בין יהודים בכתיבת תוארים?!..
דברים אלו משלימים את מה שסיפר הרבי בימי השבעה להסתלקות אדמו"ר מהוריי"צ:
קבלתי מכתב מאחד . . והוא כותב לי סיפור: הרבי [הריי"צ] כתב לו במכתב: איני מפזר תוארים, כשאני כותב "ידיד נפשי" או "ידידי עוז" הרי שהמציאות היא כזו.
והוסיף הרבי על דברי חותנו:
הגם שמצד המקבל ייתכן שלעת עתה עדיין אין הדבר כן, אבל סופו להיות כן.
"אין סתירה מהתארים שכתבו עליו"
לעומת זה, לגבי אישיות מסויימת שגדולי-ישראל כינוה בתארים נפלאים, ואילו הרבי היה סבור שאפשר לטעות אחריו, הסביר הרבי ('שמן ששון מחבריך' עמ' 86):
במה שכתבתי אודות האיש, – הנה מה שכתבתי אני הוא בנוגע להשיטה – שרבים חללים הפילה, ומה שנוגע עוד יותר – מפילה גם עתה . . ומעין דוגמא, ולראיה שאין סתירה מהתוארים שכתבו עליו, הוא מסיפור חז"ל (סנהדרין קב, א ) באחיה השילוני – שדווקא המעלות שלו הגדילו העניין, ודי-למבין (וראה שמן ששון שם).
נשיא אמיתי
בפנותו ל'נשיאי' מדינת ישראל הקפיד הרבי שלא להשתמש בתואר 'נשיא', תואר השמור בעם-ישראל לדמות רוחנית בלבד, ולא סתם רוחנית, אלא כפי שהסביר באיגרתו למר יצחק בן צבי, מיום י"א בניסן תשט"ז (ראה בכל הבא להלן ב"הארת פתיחה" שבראש ספר 'נשיא וחסיד'):
מיום הלכי ל"חדר" ועוד קודם לזה התחיל להתרקם בדמיוני ציור גאולה העתידה . . וכחלק מעתיד מזהיר זה וכחלק מגאולה זו יהיה "נשיא זה מלך, לא נשיא שבט – אלא שאין על גביו אלא ה' אלקיו" (הוריות יא, סוף עמוד א) . . ולכן כל כך קשה לי להשתמש בתואר זה בקשר עם בני-ישראל בעת אשר יעקב קטן הוא...
יכולני להשתמש במלה זו מן השפה לחוץ, אבל כיוון שכבודו אדם אמיתי הוא, לא רציתי לכזב בנפשי.
בהמשך לדברים אלו הסביר הרבי כי בכוונה ציין למסכת הוריות, שם מסופר שרבי יהודה הנשיא שאל את רבי חייא "כגון אני"? (האם נחשב הוא לנשיא בעניין המדובר אודותיו), והשיבו בשלילה, שכן על גביו עומד ראש הגולה שבבבל, ונדרש מי "שאין על גביו אלא ה' אלוקיו".
עוד מוסיף הרבי וכותב:
במה שכותב שפלוני-בן-פלוני נקרא בשם נשיא של מפלגה פלונית או סוג של אנשים פלוני – לפלא הערתו בזה, כיוון שלשלול קושיא זו העתקתי בסיום מכתבי: לא נשיא שבט כו'.
דרך אגב- מזה גם-כן ראיה שאין כאן זלזול בכבודו של מי שהוא, כי המדובר שם בנחשון בן עמינדב ראשון לנשיאים וכו'.
וחלוק תוכן תואר נשיא בנדון דידן, שמשתמשים בו מכבר ובתוכן מסוים, בתוכן הקשור ברעיון המשיחי.
הרבי ממשיך:
העדר כתיבת תואר הוא "ענין" שלי, ובפרט שכמה ישנם מהכותבים בלשון הקודש שמשמיטים התוארים לגמרי...
זהירות בשבחים מוגזמים
בשנת תשי"ז כתב מישהו לרבי שורת שבחים על רבו, והתבטא שאם רבו היה חי בדור שבו חיו תלמידי הבעש"ט, היה כאחד מהם, וכן אם היה בדור התנאים והאמוראים – היה כמותם.
הרבי ('אגרות-קודש' כרך יד עמ' קסג-קסד) שלל זאת וכתב לו:
בעוונותינו הרבים ברור שלאו כל מוחא סביל דא לתאר ולומר אפילו על רבו, שעל-פי דין מחויב בכבודו ביותר וביותר, שבאם היה בדור כו'. והרי ידוע שאין להפריז בהתוארים לאלו הנמצאים בעולם האמת, ואין רצונם בכך כלל וכלל.
לפני כן הסביר הרבי שתמה הוא אם ישנו בדורנו מישהו היכול להעיד כהנ"ל ואפילו מעין הנ"ל, כי להגדיר הגדרות כאלו על המגדיר בעצמו להיות "מבין" ושייך לדרגות אלו ("הרי צריך לדעת בעצמו הדק היטב באיזה מדריגה ובחינה היו תלמידי הבעש"ט וכן האמוראים והתנאים, והלוואי היו בדורנו אנשים שמבינים מהי מדרגה זו – שלא היה אז הדור יתום כל-כך").
בשנת תשמ"ו השמיע הרבי הנחיה מעניינת (תורת מנחם התוועדויות תשמ"ו כרך א' עמ' 572), שכאשר מצמידים תואר בנוגע לברכת החיים [="שליט"א"], או בנוגע לצדיק ונשיא שנמצא בעולם האמת – "נשמתו עדן" או "זכותו יגן עלינו" וכיוצא בזה:
הרי כשמזכירים את השם כמה פעמים בהמשך אחד, במכתב או מאמר אחד וכיוצא בזה – אין צורך להזכיר (=ולציין) תוארים אלו בכל פעם ופעם, אלא מספיק להזכיר זאת פעם אחת.
צדיקים ללא תואר
בשנת תשל"ה ('לקוטי שיחות' כרך טו"ב עמ' 513) שאל מישהו את הרבי מדוע לא נזכר במכתב הכללי על רשב"י התואר "זכותו יגן עלינו". הרבי השיב על-כך:
יש לומר על-פי ביאור הראגוצ'ובי (בחוקותי כו ס"ק מב) דביצחק אין שייך זכירה כו' הרי דוקא לרשב"י נאמר בפירוש דמגין יותר מבחייו, ואמר שפוטר כו' עד כו'.
"בעל השמועה עומד כנגדו" של כל חסיד!
בהזדמנות ('תורת מנחם' כרך י' עמ' 250), כאשר שוחח הרבי על פרטים מסויימים המופיעים בדף-השער של ספר התניא, וציין את מהדורת תר"ס שבהוצאת ישיבת "תומכי תמימים", התייחס למגיה שהגיה על-פי הוראת כ"ק אדמו"ר מהרש"ב נ"ע, "הוגה היטב בתוצאה חדשה ומתוקנת כו'" – בהשתדלותו של השו"ב ר' אשר גראצמאן מניקאלאיעב. אגב זה סיפר הרבי אודותו:
היו קוראים לו אשר השוחט ("אשר דער שוחט") ללא הקדמת "ר'".
גם בש"פ ויצא תשי"ט (תורת מנחם כרך כד עמ' 230) הוזכר החסיד ר' מיכעלע אַפאָצקער, מגדולי החסידים שהיה עוד אצל אדמו"ר הזקן, וסיפור כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ אודותיו. הרבי התבטא: "אינני זוכר בדיוק איך סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר אם אמר ר' מיכעלע, או בלא ר'".
הסבר מעניין העניק הרבי למנהגם של חסידים שלא להרבות בתארי כבוד ("ואדרבה: חסיד גדול יותר זכה לפחות תוארים"). בש"פ ויצא, י"א בכסלו תשמ"ג (תורת מנחם' תשמ"ג כרך א' עמ' 543), הסביר בקשר לאזכור שמו של אחד מגדולי החסידים [רב ולמדן גדול וכו', ועד שהוא מהיחידים שקיבלו סמיכה מאדמו"ר המהר"ש וברכה מיוחדת מאדמו"ר הצמח צדק], הרב דוד צבי חן, רבה של העיר צ'רניגוב:
והנה החסידים כשהיו מזכירים את שמו היו עושים זאת ללא כל תואר – אפילו לא ר' דוד (צבי) הירש, כי אם [=מזכירם את שמו] "דוד הירש" בלבד, ויתרה מזו: (אפילו לא "דוד הירש", אלא) "דוד הירשל"!
התייגעתי למצוא מהו המקור בהלכה להנהגה זו עד שמצאתי ("יגעתי ומצאתי") שהדבר מפורש בגמרא: מבואר בגמרא (שבת נו,א) שאוריה החתי מורד במלכות היה, מכיוון שבעומדו לפני דוד המלך קרא ליואב בתואר של כבוד ("אדוני יואב").
אצל חסידים ניצבת וחקוקה תמיד לנגד עיניהם צורתו וקלסתר פניו של הרבי, על-פי הוראת חז"ל שנדרש מיהודי לראות כאילו בעל השמועה עומד כנגדו (בשעה שחוזר הוא על תורת רבו), מובן שכאשר תורתו של רבו חקוקה תמיד, אזי ניצבת וחקוקה תמיד לנגד עיניהם צורתו של הרבי!
ובשעה שהרבי בעצמו עומד לפניהם – כיצד יכולים הם לקרוא למישהו אחר בתואר מסויים ("ר' דוד הירש, וכיוצא בזה), ולכן הסתפקו בקריאת שמו בלבד.
[וראה עוד בהתוועדויות תש"נ חלק ד עמ' 146, בשולי הגיליון להערה 3, על שנהגו לקרות את אבי כ"ק אדמו"ר בשמו הראשון בלבד, עם היותו רב ומורה הוראה בישראל, ומגדולי החסידים וכו']. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
