כיוון שהעניין דמתן-תורה שב וחוזר על עצמו בכל שנה מחדש ולמעשה בכל יום ויום, לכן גם ההכנה לכך היא תמידית * ההכנה הנפעלת על-ידי עבודה ד"לך לך" היא גם לשלימות דמתן-תורה שתהיה לעתיד-לבוא כאשר "תורה חדשה מאיתי תצא" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. פרשת לך-לך היא פרשה כללית ועיקרית: בפרשה זו מתחילה תקופתו של אברהם אבינו - היהודי הראשון. ראשיתה, בציווי הראשון של הקב"ה לאברהם - "ויאמר ה' אל אברם לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך"¹, לאחר מכן, בהמשך הפרשה², בדבר הליכתו ונסיעתו של אברהם בארץ-ישראל, וכן, הבטחתו של הקב"ה לתת לאברהם ולבניו את ארץ-ישראל - "לזרעך אתן את הארץ הזאת"³; "לך אתננה ולזרעך עד עולם"⁴, וכן - בברית בית הבתרים - "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמור לזרעך נתתי את הארץ הזאת גו'"⁵.

עד לסיום הפרשה - בה מסופר אודות הציווי של מצוות מילה, וקיומה של מצוות המילה על-ידי אברהם אבינו, אשר באמצעותה נכרתת ברית בין בני-ישראל ובין הקב"ה - "זאת בריתי גו' ביני וביניכם ובין זרעך אחריך"⁶; "בריתי בבשרכם לברית עולם"⁷.

מכיוון שעניינים אלו שבפרשה - "לך לך מארצך גו'", הבטחת הקב"ה על ארץ-ישראל ומצוות מילה - הם העניינים הראשונים (המוזכרים בתורה) בעבודתו של אברהם אבינו, היהודי הראשון, אשר ממנו מקורו של עם ישראל כולו - מובן מכך, שבהם בא לידי ביטוי תוכנם הכללי של כללות התורה ושל יהדות בכלל.

ב. ידוע שעם אברהם אבינו החלה התקופה של "שני אלפים תורה"⁸, אברהם פתח בהכנות לקראת מתן-תורה. יתירה מכך, החל ממנו התחיל (הייחוד של) מתן-תורה (וכפי המובא בכתבי האריז"ל⁹).

במיוחד החלה התקופה, מאז ציוויו של ה' לאברהם אבינו "לך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך" (שלכן גם לא מתוארים בתורה - אלא פרטים מעטים בלבד - ממעשיו של אברהם אבינו בטרם בואו לארץ-ישראל. עיקר תיאור מעשיו מתחיל בציווי "לך לך מארצך גו'", וכפי שבא לארץ-ישראל (שאז היה כבר בן ע"ה שנים¹⁰) כמבואר בארוכה בדרושי החסידות¹¹).

ויש להבין:

כל עניין בתורה - מלשון הוראה¹² - הוא הוראה נצחית בכל זמן ובכל מקום בעבודתם של בני ישראל, מה היא אם כן ההוראה לבני ישראל שלאחר מתן-תורה מ"לך לך מארצך גו'" - שהיה אירוע חד פעמי אשר היווה הכנה בלבד למתן-תורה - לכאורה "מאי דהווה הווה"¹³?! הביאור, שזהו כדי לידע, שעבודת אברהם ד"לך לך" היא הכנה ונתינת-כוח לעבודה שלאחר מתן-תורה - אינו מספיק, משום שאין כאן הוראה בפועל בעבודת בני ישראל לאחרי מתן-תורה¹⁴.

יתר על כן: בכל שנה, מדי קריאת הפרשה בתורה, יש לחיות עימה מחדש¹⁵ (במכל-שכן - אם "בכל יום יהיו בעיניך חדשים"¹⁶, על-אחת-כמה-וכמה שכך הוא בזמן המיוחד בשנה שבו קוראים את הפרשה כולה בתורה, וברבים, בתוספת ברכות לפניה ולאחריה) כיוון שאז שבים ומתעוררים העניינים המדוברים בפרשה - בדוגמת התרחשותם בפעם הראשונה¹⁷, ואדרבה: בהוספה אפילו ביתר שאת וביתר עוז (על-פי הכלל שמעלין בקודש¹⁸).

על-פי זה נמצא, שמדי שנה, בשבת פרשת לך-לך, שב ומתעורר העניין של "לך לך גו'" כהכנה והתחלה למתן-תורה, ובהוספה (בהכנה) לגבי כל ה(הוספות ב)שנים שלפני זה.

ודרוש ביאור: מהי משמעות הדבר (ההכנה למתן-תורה), אלינו עתה - בעמדנו כבר לאחר מתן-תורה. ולא רק לאחר ההכנה וההתחלה של מתן-תורה, אלא, לאחר גמר ושלימות של מתן-תורה?!

יתירה מזאת: העניין של מתן-תורה קיים הרי בכל יום - "נותן התורה"¹⁹ לשון הווה²⁰, וכמאמר חז"ל "בכל יום יהיו בעיניך (כחדשים²¹, ועוד יותר) חדשים"¹⁶. ובהתאם לציווי שהוזכר לעיל - "מעלין בקודש", מובן שבכל יום צריך החידוש להיות בדרגה נעלית יותר מכפי שהיה קודם לכן. אם כן, לאחר כל העליות היום-יומיות בעניין של מתן-תורה, ובנוסף לכך באופן מיוחד - מדי שנה בשנה (כאשר קוראים בעניין זה בתורה בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן, ועל-אחת-כמה-וכמה ב"זמן מתן תורתנו") - עליות אחר עליות במשך ריבוי הכי גדול של ימים, שנים ודורות - מהו איפוא עניינו של "לך לך", כהכנה למתן-תורה?!

אי-אפשר לומר, כי העבודה של "לך לך" כהכנה למתן-תורה, מיועדת רק עבור אותם אלה שחסרה אצלם העבודה הקשורה במתן-תורה - משום שגילויים ופעולתם של עשרת הדברות במתן-תורה (בפעם הראשונה, ועל-דרך זה מובן בכל שנה ושנה) לא (היו) תלויים בדרגת עבודתם של בני ישראל; הגילוי שבמתן-תורה מצד עצמו פעל בכל העולם כולו ("ציפור לא צווח, עוף לא פרח כו'"²²), ועל-אחת-כמה-וכמה בכל יהודי, עד אשר על כל שדיבור ודיבור "פרחה²³ נשמתן"²⁴, דבר המעיד על כך שהגיעו עד לשלימות העבודה כנשמה בגוף (אשר לכן "פרחה נשמתן"²⁵).

ג. ויש לומר נקודת הביאור בזה, שהיא הנותנת: כיוון שמתן-תורה קיים בכל יום ובכל שנה, באופן נעלה יותר, עד ל"חדשים" ממש לגבי "מתן-תורה" שקדם אליו [וכפי שזה מודגש במיוחד בעניין של "לך לך" (ההכנה למתן-תורה) שצריכה להיות הליכה אמיתית, היינו שלא בערך למצבו הקודם, כדלקמן] - לפיכך צריכה אכן להיות העבודה של "לך לך" כהכנה והקדמה למתן-תורה של יום זה ושל שנה זו.

[כפי שגם מודגש במאמר חז"ל הנ"ל, שעל כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן, ולאחרי כל דיבור "הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם"²⁶, "והוא טל תורה"²⁷: לאחר ש"פרחה נשמתן" בדיבור הראשון, כיוון שהגיעו לשלימות העבודה (כנשמה בגוף), כנ"ל - הרי שבאמצעות הטל של תחיה (תורה), הוטלה על הנשמה שליחות חדשה ועליונה יותר. לכן "החיה אותם" שוב כנשמה בגוף. על-דרך זה גם אחרי הדיבור השני וכן הלאה - דרגה למעלה מדרגה. ולהוסיף, ש"החזירן" היה דווקא על-ידי טל של תחיה (שעתיד להחיות בו מתים), הדרגה של "תורה חדשה"²⁸ לעתיד לבוא, כדלקמן].

ויש לומר בעומק יותר. סיבת קיומו של הצורך התמידי - גם לאחר מתן-תורה - בעבודה של "לך לך" (כהכנה למתן-תורה) אינה רק בשל ההכרח בהכנה לדרגה נעלית יותר ב"מתן-תורה" (כנ"ל), אלא משום ש"לך לך" נוגע לעצם עניין השלימות של מתן-תורה (ובכל דרגה שבזה).

ד. ויובן בהקדים מספר שאלות על המסופר בפרשתנו אודות הליכתו של אברהם וכניסתו לארץ-ישראל ("הארץ אשר אראך"), והבטחת ארץ-ישראל ונתינתה על-ידי הקב"ה לאברהם ולזרעו.

כיוון שהעניין המוזכר בפרשתנו בדבר הליכת וכניסת אברהם לארץ-ישראל, ונתינתה לו ולזרעו, שב וחוזר ובהוספה מדי שנה כאשר קוראים את הפרשה - נשאלת השאלה:

לאחר שהקב"ה (בפרשתנו) מסר כבר בפועל את ארץ-ישראל לידי בני ישראל - "לזרעך נתתי את הארץ הזאת גו'", "נתתי" לשון עבר, "כבר נתתי" (והרי היא שלהם")²⁹, "ירושה היא לכם מאבותינו"³⁰, עד שגם להלכה הדבר נוגע - "ארץ ישראל מוחזקת היא"³¹ (עוד בטרם כבשוה בני ישראל), ובפרט לפי המפרשים³² שעל-ידי שאברהם קיים את "קום והתהלך בארץ לארכה ולרחבה"³³ ("עבד בה חזקתא"³⁴) קנה את ארץ-ישראל לזרעו עד עולם³⁵;

ועל-אחת-כמה-וכמה לאחר שעם ישראל אכן כבש כבר בפועל את ארץ-ישראל בכיבוש ראשון (כיבוש יהושע) ואחרי כן בכיבוש שני (כיבוש עזרא) -

מהי משמעותו העכשווית לפועל של הסיפור בפרשה על יציאתו של אברהם "מארצך" והליכתו "אל הארץ אשר אראך", ושהקב"ה העניק לו את ארץ-ישראל - אלה הם לכאורה מאורעות העבר שאינם שבים יותר עוד על עצמם?

ה. ויש לומר הביאור בזה:

כאשר נתן הקב"ה את ארץ-ישראל לאברהם בברית בין הבתרים ("לזרעך נתתי את הארץ הזאת" "כבר נתתי" בפועל), הוא כבר נתן לו בפועל³⁶ (באותה ברית) את כל עשר הארצות³⁷. לא רק את שבע הארצות - "את החיתי וגו'" אלא גם את ג' הארצות - "את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני". רק שבגלוי ובפועל "לא נתן להם אלא שבעה גויים והשלושה כו' עתידים להיות ירושה לעתיד"³⁸ - "בימי המלך המשיח"³⁹. אבל הקב"ה נתן הכל מיד בבת אחת (אלא שבקיום העניין בפועל ישנם שלבים. בדוגמת הדבר בכיבוש ז' הארצות, גם כאן לא היה הכל בזמן אברהם, אלא לאחר זמן, לא בבת אחת אלא בכמה שלבים וכו').

מכל זה מובן, שמכיוון שבזמן הזה - ואפילו בזמן יהושע ובזמן בית ראשון או בזמן עזרא - החזיקו (לכל היותר) רק בשבעה ארצות ולא בג' הארצות (קיני, קניזי וקדמוני), [כפי שהדבר נוגע להלכה בדין ערי מקלט - כפסק דין הרמב"ם⁴⁰ - "שש ערים היו, שלוש הבדיל משה רבנו בעבר הירדן, ושלוש הבדיל יהושע בארץ כנען". ו"בימי המלך המשיח מוסיפין שלוש אחרות על השש... היכן מוסיפין אותן, בערי הקיני, קניזי וקדמוני"³⁹] ממילא חסר בשלימות הקניין של ארץ-ישראל (גם של ז' הארצות)⁴¹.

כשם שהדבר נוגע לארץ-ישראל עצמה, כן הוא בנוגע ליהודים שבארץ-ישראל. אפילו לאחר כיבוש הארץ, עדיין לא היה בכל הזמנים מצב של "כל יושביה עליה" (מציאות אשר בה תלוי קיום דיני היובל)⁴². יתירה מכך: אפילו ב"כל יושביה עליה" גופא - קיימות מספר דרגות⁴³. מובן בפשטות, שאף-על-פי שלהלכה (בדיני יובל) הרי שכל יושביה עליה פירושו כל בני ישראל שבאותו הדור [כפי שהיה בזמן יהושע וכו', ורוב זמן הבית הראשון], אבל לעתיד לבוא, כאשר יהיה "כל יושביה עליה" - בנוסף לעשרת השבטים (שגלו לפנים מנהר סמבטיון⁴⁴), גם כל בני ישראל מכל הדורות, וכן תהיה אז שלימות ב"עליה" (כל עשר הארצות) - אזי תהיה יותר שלימות ב"כל יושביה עליה", "כל" ממש.

ו. לפי זה מובן כיצד העניין שבפרשתנו - "לך לך מארצך וגו' אל הארץ אשר אראך", וכן עניין קניין הארץ (על-ידי ההליכה "לאורכה ולרוחבה") - נוגע לפועל גם בזמן הזה, מכיוון שכל זמן שאין עדיין בפועל את ג' הארצות - קיני, קניזי וקדמוני (ובכלל זה תכלית השלימות של "כל יושביה עליה" - כל בני ישראל מכל הדורות), בגאולה האמיתית והשלימה - עדיין אוחזים בעיצומו של קניין הארץ (כיוון שאז גם ז' הארצות עדיין אינו בתכלית השלימות), ועדיין נדרש שיהיה "לך לך מארצך גו'", שבני ישראל מכל המקומות (ושל כל הדורות) יילכו מחוץ-לארץ "אל הארץ אשר אראך", ויקנו את ארץ-ישראל בשלימותה - כל עשר הארצות.

ומכיוון ש"אחכה לו בכל יום שיבוא"⁴⁵ (אחכה שיבוא בכל יום) - לפיכך השתוקקו בני ישראל בכל הדורות שיקויים כבר "לך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך", ולקניינן של כל עשר הארצות.

ולהוסיף, שעניין זה נוגע באופן מיוחד בדורנו זה ובזמננו זה - כמדובר כמה פעמים שכבר "כלו כל הקיצין"⁴⁶, וכ"ק מו"ח אדמו"ר הודיע שכבר שבו בתשובה וגם את הכפתורים כבר צחצחו. לפי כל הסימנים הרי שדורנו הוא הדור האחרון לגלות ובמילא הדור הראשון לגאולה. על-פי זה מובן שזהו עניין שהזמן גרמא - לערוך כבר את ההכנות בפועל ל"לך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך", תיכף ומיד ממש, ויקנו את ארץ-ישראל בשלימותה - כל עשר הארצות - שהן נחלת עולם של בני ישראל, ירושה לנו מאבותינו מאז ברית בית הבתרים; החידוש כעת יהיה שיקבלו את ג' הארצות בדרכי נועם ובדרכי שלום, כיוון שבאותו הזמן (בימות המשיח) לא יהיה שם כו' מלחמה כו'⁴⁷. אומות העולם ימסרו אותן לבני ישראל ברצונם הטוב.

ז. על דרך זה יש לומר גם בביאור העניין של "לך לך" כהכנה והתחלה למתן-תורה. מכיוון שהשלימות של מתן-תורה תהיה בגאולה האמיתית והשלימה⁴⁸ (כאשר תהיה שלימות ארץ-ישראל - כל עשר הארצות, כדלקמן), שאז יהיה הגילוי של "תורה חדשה מאיתי תצא"²⁸ - הרי שלפי ערך השלימות של מתן-תורה לעתיד לבוא (שהרי "תורה שאדם לומד בעולם הזה הבל היא לפני תורתו של משיח"⁴⁹. על-אחת-כמה-וכמה לגבי התורה חדשה שמאיתי תצא), אוחזים עדיין בהכנה לזה, הכנה של "לך לך" לקראת זה.

זאת אומרת, ההכנה של "לך לך" נוגעת לא רק לעניין "מתן-תורה" אשר ישנו בכל יום בדרגה נעלית יותר ליום קודמו, כאמור לעיל, אלא גם - ובעיקר - היא נוגעת כהכנה לקבלת התורה חדשה לעתיד לבוא, שזה יהיה שלא בערך לגמרי לעליות במתן-תורה שהיו קודם לכן.

ח. אחת מההוראות לפועל מהאמור לעיל:

על כל יהודי מוטל החיוב של "לך" בלימוד התורה - "לאפשא לה"⁵⁰, לחדש בתורה.

אפילו אם יהודי למד הרבה תורה, וכמה שכבר למד, תמיד שייך להוסיף בזה, עד באופן של חידוש - שכן התורה הינה בלי גבול, "ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים"⁵¹. ויתר על כן: בהיות התורה חכמתו של הקב"ה, הרי כל עניין בתורה נותן כוח "להוליד" עוד עניינים חדשים, עד אין סוף.

בהליכה וחידוש זה עצמו ייתכנו כמה אופנים: הליכה וחידוש שבערך, ובזה גופא - כמה דרגות.

הלימוד מ"לך לך גו' אל הארץ אשר אראך" - שתהיה לא רק הליכה וחידוש, אלא הליכה אמיתית, שהיא שלא בערך, שיעזוב לגמרי את מצבו ורגילותו, אפילו רגילות דקדושה, כולל החידושים שחידש קודם, וכן - את מהלך המחשבה כפי שחשב קודם וכיוצא בזה, עד שמגיע "אל הארץ אשר אראך", הוא מגלה "אותך בעצמך", ("במהותך ועצמותך") - את כל היכולת שלו, גם של כוחותיו הנעלמים, ועל-דרך זה בכוחות עצמם - לא רק גילוי ז' המידות והמוחין השייכים למידות, אלא גם מוחין בעצם, שדווקא בזה מתבטא החידוש ד"לך לך גו' אראך":

עבודת האדם על-דרך הרגיל היא על-ידי ניצול כוחותיו הגלויים. בכך אין שום חידוש - שהרי אלו הם הכוחות שיש לו והוא יודע על קיומם, וממילא מובן ופשוט שעליו לנצל אותם במילואם. על-דרך זה הכוחות הנעלמים, אך בהעלם השייך וקרוב אל הגילוי - אין זה כל-כך חידוש; החידוש האמיתי הוא - כאשר הוא מגלה בתוכו ("אותך בעצמך") כוחות נעלמים, שאף אחד (כולל - הוא עצמו) לא ידע ולא חשב שיש לו כאלו כוחות, ועד שהדבר הוא פלא: מנין לו דברים שכאלו - וכאשר הוא מנצל כוחות אלו לחדש בתורה, זהו באמת "לך לך גו' אל הארץ אשר אראך".

(קטעים משיחות שבת פרשת לך-לך, י"א במרחשוון ה'תשנ"ב, 'תורת-מנחם - התוועדויות'
 תשנ"ב כרך א, עמ' 254-265 - תרגום מאידיש)

----------

1) ריש פרשתנו (יב,א).

2) שם, ד ואילך.

3) שם,ז.

4) שם יג,טו.

5) שם טו,יח.

6) שם יז,י.

7) שם, יג.

8) ע"ז ט,א.

9) ראה ליקוטי-תורה להאריז"ל ריש פרשתנו. הובא ונת' באוה"ת חיי-שרה קכו,א ואילך.

10) פרשתנו יב,ד.

11) ראה תו"א פרשתנו יא, סע"ג. תו"ח שם פג, סע"ד ואילך. אוה"ת שם (כרך ו) תתרעה,ב ואילך. לקו"ש חט"ו עמ' 83 ואילך. ספר-השיחות תש"נ ח"א עמ' 97 ואילך. ספר הערכים - חב"ד, ערך אברהם ס"ד (עמ' עא ואילך). וש"נ.

12) ראה רד"ק לתהילים יט,ח. ס' השורשים שלו ערך ירה. גו"א ר"פ בראשית (בשם הרד"ק). וראה זח"ג נג,ב.

13) ע"ד יומא ה,ב. ועוד.

14) ראה עד"ז לקו"ש חט"ו עמ' 76.

15) ראה שיחת כ"ק אדנ"ע דמוצש"ק לך-לך תרנ"א (ספר-השיחות תש"ב עמ' 29 ואילך. הועתק בקיצור ב"היום יום" ב' חשון). ושם הוא בנוגע לפ' לך-לך.

16) פרש"י יתרו יט,א. עקב יא,יג. תבוא כו,טז.

17) וע"ד הפירוש הידוע ב"הימים האלה נזכרים ונעשים" (מג"א ט,כח), שבכל שנה כשנזכרים ימים אלו נעשים ונמשכים אותן המשכות שנמשכו בפעם הראשונה (וראה רמ"ז בס' תיקון שובבי"ם. הובא ונת' בס' לב דוד (להחיד"א) פכ"ט. ולהעיר ממשנה ספ"ג דגיטין. שו"ת הר"י אירגס (בסו"ס מבוא פתחים) ס"ה בארוכה). ויש לומר, שכן הוא עוד יותר בזמן קריאת הפרשה בתורה, ובפרט ע"פ מאחז"ל (ראה תדא"ר פי"ח. יל"ש איכה רמז תתרלד) דכל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו, ועי"ז מתחדש העניין גם בפועל, שהרי "אסתכל באורייתא וברא עלמא" (זח"א קלד, סע"א. ח"ב קסא, ריש ע"ב. ח"ג קעח,א).

18) ברכות כח, א. וש"נ. וראה לקו"ש חי"ג ע' 250 בהערה.

19) נוסח ברכת התורה.

20) של"ה כה,א. לקו"ת תזריע כג,א. מאמרי אדהאמ"צ שמות ח"א עמ' קעה. וש"נ.

21) ספרי ופרש"י ואתחנן ו,ו.

22) שמו"ר ספכ"ט.

23) ראה סה"ש תש"נ ח"ב עמ' 520 הערה 56.

24) ראה שבת פח,ב. שמו"ר פכ"ט, ד. שהש"ר פ"ה, טז (ג).

25) ומה שהחזיר נשמתן ע"י טל תחיה (שבת שם) - ראה לקמן ס"ג.

26) שבת שם.

27) תניא פל"ו (מו,ב) - ועפ"ז מובן מה שבשמו"ר ובשהש"ר שם מבואר, שחזרה נשמתו ע"י התורה.

28) ישעיהו נא,ד. ויק"ר פי"ג, ג.

29) ירושלמי חלה פ"ב ה"א (ובפ"מ שם). וראה ב"ר פמ"ד, כב: מאמרו של הקב"ה מעשה שנאמר לזרעך נתתי כו'.

30) ב"ב קיט, ריש ע"ב. ובע"ז (נג,ב. וראה פרש"י שם ד"ה ואשריהם): "ירושה להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו".

31) ב"ב שם, ע"א ואילך.

32) דעת ר"א בב"ב ק,א (אלא שגם לדעתו רק מקום הילוכו קנה). אוה"ח פרשתנו יג,יז. שם טו,יח. פרשת דרכים דרוש ט. ועוד.

33) פרשתנו יג,יז.

34) תרגום יונתן עה"פ.

35) וראה לקו"ש חט"ו עמ' 104 (וראה שם עמ' 207 הערה 53). ח"כ עמ' 308 ואילך. אנציקלופדיה תלמודית ערך ארץ-ישראל עמ' ר. וש"נ.

36) לכאורה כן הוא לפי פשטות לשון הברית. ומ"ש בפרש"י שם,יט (מב"ר פמ"ד, כב) "עשר אומות יש כאן ולא נתן להם אלא שבעה גוים והשלשה . .  קיני קניזי וקדמוני עתידים להיות ירושה לעתיד" - י"ל דזהו בנוגע לנתינתן שתיעשנה ארץ-ישראל (וקדושתה), לא רק שינוי הבעלות אלא גם שינוי האיכות. וראה הנסמן בלקו"ש חכ"ה עמ' 53 הע' 59.

37) פרשתנו טו,יח-כא.

38) פרש"י שם,יט.

39) ל' הרמב"ם הל' רוצח ושמירת נפש פ"ח ה"ד.

40) הל' רוצח שם ה"ב.

41) ולהעיר שעניין הקנין מרומז דווקא בתיבות "קיני קניזי וקדמוני", שכולן מתחילות באות קו"ף - ר"ת קניין (ובכולן ישנן ג' אותיות הראשונות של "קניין").

42) ערכין לב, סע"ב. רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"י ה"ח.

43) ולהעיר מדעת ר"ת (תוד"ה בזמן - גיטין לו,א ואילך) דבבית שני נהג יובל, דאע"ג שלא עלו כולם חשיב כל יושביה, כיוון דהיה שם מכל שבט ושבט. וגם לדעת רוב הראשונים (כפשטות כוונת הגמ' בערכין שם, דבבית שני "מנו יובלות לקדש שמיטין"), הגדר ד"כל יושביה עליה" הוא גם כאשר ישנו רק רובו של כל שבט ושבט בא"י (ולא כולו), דאלתה"כ, נמצא שאם היו הולכים כמה מבני ישראל למדה"י בזמן שהיו שם כל יושביה עליה - היה מתבטל אז כל העניין ד"כל יושביה עליה" (ראה רמב"ן, רשב"א, ריטב"א ועוד לגיטין שם).

44) ראה במדב"ר פט"ז, טו. ועוד.

45) נוסח "אני מאמין". וראה לקו"ש חכ"ג עמ' 394.

46) סנהדרין צז,ב.

47) רמב"ם הל' מלכים פי"ב ה"ה.

48) ראה תניא פל"ו (מו,א).

49) קה"ר פי"א, ח. ועד"ז שם רפ"ב.

50) זח"א יב,ב. וראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ב ה"ב. תניא אגה"ק סכ"ו (קמה,א).

51) איוב יא,ט.