ההיסטוריה של הוועידות הבין-לאומיות מוכיחה כי כולן גרמו נזק עצום לעם-ישראל. עכשיו ההיסטוריה חוזרת, והנה מתחיל סיבוב נוסף, שסופו ידוע לנו כל-כך
התכנסותה של הוועידה באנאפוליס מלוּוה באדישות מוחלטת מצד הציבור הישראלי, למרות ניסיונות התקשורת ליצור סביבה עניין. הציבור יודע ששום דבר טוב לא יצמח מהוועידה הזאת, אבל הוא כל-כך מיואש ומתוסכל, שכבר אין לו כוח אפילו לזעוק.
ההיסטוריה של הוועידות הבין-לאומיות מוכיחה כי כולן גרמו נזק עצום לעם-ישראל. למה לנו להרחיק. לפני שש-עשרה שנים, אחרי מלחמת המפרץ, החלו הדיבורים על 'חלון הזדמנויות'. בעקבותיהם זומנה ועידת מדריד, וזו הולידה שיחות עקיפות עם אש"ף, ואחר-כך בא המשא-ומתן החשאי של טרם-אוסלו, שהמיט עלינו את הסכמי אוסלו, וההמשך ידוע.
עכשיו ההיסטוריה חוזרת. שוב אותן קלישאות, וכבר יש תכנית מוכנה, מפת-הדרכים שמה, ויש גם 'חזון בוש', והנה מתחיל סיבוב נוסף, שסופו ידוע לנו כל-כך.
אין מקום לשתי מדינות
הצביעות בסוגיה הישראלית זועקת לשמים. העולם כולו הבין שהדרך היחידה להתמודד עם משטר הרשע של עיראק היא על-ידי הכרעתו וחיסולו. בעלות-הברית נתנו לעיראק הזדמנות לפתור את הבעיות בדרכים דיפלומטיות, אולם לאחר שהוכח כי מדובר במשטר מושחת ומסוכן, שכל התחייבויותיו אינן אלא הונאה גדולה אחת, החליט העולם החופשי כי אין עוד מקום לניסיונות מדיניים, אלא יש לרוצץ את משטר הרשע הזה עד תומו. ברוח זו מתייחסים עכשיו לאיראן.
לעומת זאת, בזירה שלנו מתעלמים מהלקח המר של ארבע-עשרה השנים שחלפו. תולים את כל התקוות באיש כזה או אחר, ושוכחים את העובדה שכל החבורה הזאת הייתה שותפה למלאכת השקר והרמייה, הטרור והרצחנות. יתרה מזו: הבעיה גם איננה קשורה לאישים, אלא למהות הסכסוך, שאי-אפשר ליישבו בדרכים שהלכו בהן עד היום.
אירועי השנים האחרונות הוכיחו, שהקמת ישות פלסטינית בליבה של ארץ-ישראל אינה מביאה שקט ושלום, ולא זו בלבד, אלא היא מגבירה לאין-ערוך את שפיכות-הדמים. גם אם לצרכים טקטיים יביאו ההסכמים עם המחבלים תקופות מסויימות של שקט, זה יהיה שקט רגעי. ההפוגה הזאת תנוצל על-ידי המחבלים להתעצמות ולהברחת נשק, וביום-פקודה תפרוץ האש, והיא תהיה קשה ומסוכנת פי כמה.
הדבר נובע מעובדה בסיסית שאיננה בת-שינוי – זו כברת-ארץ קטנה, שאין בה מקום לשתי ישויות מדיניות. יש מינימום הכרחי של שטח הדרוש לקיומה של מדינה. כאן מנסים להכניס שני עמים לשטחי-חנק, משולבים זה בתוך זה. ומכיוון שהערבים סבורים שכל הארץ שלהם ושאנחנו גזלנו אותה מהם, אך טבעי שינסו להשתמש בכל האמצעים כדי לדחוק אותנו מכאן.
אמת פשוטה זו נתגלתה במלוא מערומיה בוועידת קמפ-דייוויד, לפני שבע שנים – הערבים אינם מעוניינים אפילו בהצעה הנדיבה ביותר. הם אינם רוצים בקץ הסכסוך. הם רוצים הכול – את ירושלים וחיפה, את יפו ואשקלון. מכאן שכל ויתור מצידנו ישמש קרש-קפיצה להמשך המאבק, אלא שיעשה אותו קשה יותר, מסוכן יותר ורצחני יותר.
העמדה הצודקת
שלא כעיראק, הבעיה כאן אינה ממוקדת במנהיגים ובאופיו של המשטר, אלא במהותו של הסכסוך. יותר מדיי דם הוקז כדי שיתברר שאין כאן מקום לפשרה כלשהי. הסכסוך הזה יכול להסתיים אך ורק בוויתור מוחלט של אחד הצדדים, או בניצחונו המוחלט של אחד מהם. ומכיוון שזו ארצנו, נחלת עולם לעם-עולם, מאת בורא העולם, לא נוותר על ארצנו כדי שערב-רב של שבטים ושל עמים, שהחליט להגדיר את עצמו 'עם פלסטיני', יקבל מדינה.
זו העמדה האחת, הצודקת והנכונה במציאות חיינו: הארץ הקטנה הזאת היא ארצו היחידה של העם היהודי, ואין בה מקום לשום מדינה אחרת. זו המפה וזו הדרך לשלום אמיתי וצודק. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
