פרשת מקץ
בפרשתנו, הנקראת על-פי-רוב בימי החנוכה, ניתן למצוא רמז למנהג ישראל לתת 'דמי חנוכה'. בפרשה מדובר פעמים רבות על נתינת מעות: הכסף בעבור ה'שבר', הכסף שהחזיר יוסף לאחיו, ה'כסף משנה' שלקחו השבטים ליוסף והמשאות שנתן יוסף לאחיו (ובפרט משאת בנימין).
(ליקוטי לוי-יצחק, אגרות, עמ' שנח)
והנה מן היאור עולות שבע פרות (מא,ב)
יש הבדל יסודי בין חלומות יוסף (בפרשת וישב) לחלומות פרעה:
חלומות יוסף היו באופן ד'מעלין בקודש'. החלום הראשון – בענייני ארץ ("והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה"); ואילו החלום השני – בענייני שמים ("והנה השמש והירח ואחד-עשר כוכבים"). לעומת זאת, חלומות פרעה היו בסדר של 'פוחת והולך'. חלום ראשון – על סוג החי, פרות; והחלום שני – על סוג הצומח, שיבולים. כך גם בחלום עצמו של פרעה – תחילתו ב"יפות מראה" וסופו ב"רעות מראה", כיוון של ירידה.
חלומו של אדם רומז ל"חלום חייו", ובזה בא לידי ביטוי הבדל בין שאיפת חייו של יהודי לשאיפתו של הגוי. יהודי שואף להתעלות מתמדת בקדושה וברוחניות. לעומת זאת, שאיפותיו של הגוי מתמקדות בענייני עולם-הזה בלבד והוא איננו חפץ בהכרת הבורא.
לפיכך, חלומותיו של יוסף (המסמל את היהודי), הם באופן דעלייה, ואילו חלומות פרעה (סמל הגוי) הם באופן של ירידה אחרי ירידה.
(ליקוטי-שיחות כרך ג, עמ' 822-820)
* * *
עוד ביאור, מהיבט נוסף:
יוסף הצדיק מסמל את הקדושה ואילו פרעה – את ה'קליפה'. לקדושה יש קיום נצחי ואין בה שינויים, פרט להוספה ועלייה. לעומת זאת, בצד 'קליפה' יש שינויים ובסדר של 'פוחת והולך'. כי ה'קליפה' איננה מציאות לעצמה, אלא היא קיימת אך ורק כדי לשמש אתגר וניסיון לאדם, שימלא את תפקידו ויגלה את כוחותיו הפנימיים. כשהאדם מנצח, מתבטלת הקליפה מאליה כי תפקידה תם.
(ליקוטי-שיחות כרך ג, עמ' 822)
* * *
חלומות יוסף הצדיק נפתחים ב"והנה אנחנו מאלמים אלומים" – כל אחד ואחד עוסק בעבודה ובמלאכה. לעומתם, חלומותיו של פרעה – אין בהם כל עניין של עבודה ומלאכה.
ללמדנו שב'קדושה' – אין "חינם". כל המשכה והשפעה מלמעלה באה אך ורק על-ידי עבודה. ואילו בקליפה – אין מן ההכרח שתהיה עבודה, כנאמר (במדבר יא), "אשר נאכל במצרים חינם", ופירש רש"י: "חינם מן המצוות".
(ליקוטי-שיחות כרך ג, עמ' 807-808)
ויקראו לפניו אברך (מא,מג)
אברך – מלשון "המבריך את הגפן", שכופף ראש הזמורה לארץ, והוא רומז על השפעה והמשכה מעולם לעולם, כדכתיב (תהילים קו), "ברוך ה' גו' מן העולם ועד העולם".
לכן קראו ליוסף "אברך", כי יוסף הוא "צדיק עליון", שעניינו להמשיך ולהשפיע מעולם האצילות לעולמות התחתונים.
(תורה-אור בראשית לז,ב)
ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה, כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי; ואת שם השני קרא אפרים כי הפרני אלוקים בארץ עניי (מא,נא-נב)
צורת עבודתו של יוסף במצרים באה לידי ביטוי בקריאת שמות בניו – מנשה ואפרים:
מנשה – מבטא את תשוקתו של יוסף, שגם בהיותו טרוד בעסקי המלוכה, עליו להישאר דבוק ב"בית אבי". הוא מזכיר כל העת לעצמו לבל ישכח ("נשני") את בית אביו. ידיעה זו עצמה מונעת ממנו את השכחה.
אפרים – מבטא את היתרון הבא מעבודתו של יוסף במצרים (אפרים – "הפרני"), בבחינת "יתרון האור הבא מן החושך".
דרכי עבודה אלו קיימות אצל כל אחד ואחד מישראל: מנשה – על האדם לזכור תמיד כי חשיפתו לסביבה עלולה להשכיח ממנו את "בית אבי" (מקום הנשמה בטרם ירידתה להתלבש בגוף הגשמי). אפרים – על האדם להאיר את חושך הגלות ("ארץ עניי") באור התורה והמצוות.
לכן, כשביקש יעקב לברך את בני יוסף, שם את ימינו על ראש אפרים, כי התכלית היא להאיר את חשכת הגלות. אך בכל זאת מנשה הוא הבכור, כי בתחילת העבודה חיוני להבטיח שחושך הגלות לא ישפיע על האדם – "כי נשני". רק לאחר מכן אפשר להפוך את החושך לאור – "כי הפרני".
(ליקוטי-שיחות כרך טו, עמ' 434-433)
כי נשני אלוקים את כל עמלי (מא,נא)
ויבוא יעקב שלם – שלם בתלמודו, אבל יוסף שכח, שנאמר כי נשני אלוקים את כל עמלי, ולהלן הוא אומר נפש עמל עמלה לו (ב"ר פע"ט)
שבעת המינים שנשתבחה בהן ארץ-ישראל מכוונים נגד שבע המידות: "ארץ חיטה" – חסד, "ושעורה" – גבורה, "וגפן" – תפארת, "ותאנה" – נצח, "ורימון" – הוד, "ארץ זית שמן" – יסוד, "ודבש" – מלכות. נמצא שיוסף, שבחינתו היא ספירת היסוד, שייך לזית. והנה הזית "קשה לשכחה", כמאמר רז"ל (הוריות ג), שהזית משכח תלמודו של שבעים שנה. לכן מצינו שכחה אצל יוסף.
(תורת לוי-יצחק על הש"ס, עמ' שצ"ט)
ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו (מב,ח)
"והם לא הכירוהו" – לשבטים לא היתה הכרה והשגה בדרגתו הנעלית של יוסף.
(תורה-אור בראשית, הוספות דף קג)
* * *
השבטים בחרו להיות רועי צאן, שהוא עסק קל – הם חיו מחוץ לעיר וכל טרדות העולם לא בלבלו אותם מדבקותם באלוקות. לעומתם, יוסף, אף שהיה טרוד מאוד בענייני העולם הזה, שהרי שלט בכל ארץ מצרים, לא תפסו עניינים אלו אצלו מקום ולא בלבלו אותו מדבקותו באלוקות.
האחים כלל לא שיערו ולא עלה בדעתם שאפשר להיות בבחינת 'מרכבה' לאלוקות גם בזמן שבחיצוניות טרודים כל-כך בענייני עולם הזה. משום כך טעו בו וחשבוהו לאיש מצרי.
(תורת-חיים, פרשת ויחי קד,ב)
* * *
רז"ל אומרים (חגיגה טז):, "כל המסתכל בשלושה דברים עיניו כהות – בקשת, ובנשיא ובכוהנים".
יוצא אפוא כי לשבטים היה אסור להסתכל בפני יוסף, שהיה נשיא, בראייה והבטה חזקה, ולכן "לא הכירוהו".
(משיחת כ"ק אדמו"ר)
ואת גביעי גביע הכסף תשים בפי אמתחת הקטן (מד,ב)
יוסף, שהוא "צדיק עליון", עבודתו היא בדרך "המשכה מלמעלה למטה", שהוא בחינת התורה. ואילו בנימין, "צדיק תחתון", עבודתו היא בדרך "העלאה מלמטה למעלה" – בחינת התפילה.
לכן הטמין יוסף את גביעו באמתחת בנימין.
"גביע" בגימטרייה פ"ה (85), שהוא חמש פעמים טו"ב (5 x 17 = 85) – רומז לחמישה חומשי תורה ("אין טוב אלא תורה" – אבות פ"ו). יוסף המשיך בבנימין גם את העבודה של תורה, דהיינו, בחינת ההמשכה מלמעלה למטה.
(אור-התורה, בראשית, כרך ה עמ' 1956)
חלילה לעבדיך מעשות כדבר הזה (מד,ז)
חלילה לעבדיך: חולין הוא לנו, לשון גנאי, ותרגומו – חס לעבדיך, חס מאת הקב"ה יהיה עלינו מעשות זאת (רש"י)
"חולין... לשון גנאי" – ההתעסקות עם החולין גנאי הוא לנו.
ללמדך: אצל יהודי צריך להיות הרגש טבעי, שגשמיות ("חולין") היא דבר מגונה ("לשון גנאי") ועניין מושלל. כי כל מהותו ועניינו של האדם הם – קדושה. הרגש זה צריך להיות גלוי וניכר גם כלפי חוץ, עד שאפילו מי שאינו יהודי יכיר בכך (שהרי השבטים דברו עם גוי מצרי).
אף-על-פי שחייב אדם לעסוק עם ה"חולין", כדכתיב (שמות כ), "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" – אין הכוונה שעליו לרדת אל ה"חולין", אלא להפך, עליו לעסוק ב"חולין" לשם שמים ועל-ידי זה להעלותם לדרגת "חולין שנעשו על טהרת הקודש".
(ליקוטי-שיחות כרך טו עמ' 362-361) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:08
