לך לך (יב,א)

שמה של פרשתנו מורה על הליכה ועלייה מחיל אל חיל. ונשאלת השאלה: הלוא בפרשה זו מסופר על מאורעות שהם בגדר ירידה - ירידת אברהם למצרים ולקיחת שרה לבית פרעה?

ויש לומר, שירידת אברהם למצרים גרמה לגלות מצרים; ועלייתו ממצרים, במקנה בכסף ובזהב, סללה את הדרך לגאולה ממצרים, ברכוש גדול. כך גם לקיחת שרה לבית פרעה הביאה לכך שבגלות מצרים לא משלו המצרים בנשי ישראל, כשם שפרעה לא משל בשרה בהיותה בביתו. מובן אפוא, שעל-פי פנימיות העניינים יש בירידה זו משום התחלת העלייה, שהרי מטרתה ותכליתה אינה אלא העלייה שבאה לאחריה.

(לקוטי-שיחות כרך ה עמ' 58)

לך לך (יב,א)

להנאתך ולטובתך (רש"י)

מקשים המפרשים - לשם מה צריך היה להבטיח לאברהם שנסיעה זו תהיה לטובתו ולהנאתו, והרי לדידו די היה בציווי הקב"ה בלבד?

ויש לומר, דהנה מצד נשמתו, אכן קיים אברהם את הציווי בקבלת עול, רק כדי למלא את רצון הבורא; אך מצד גופו - הרי הגוף העלים. אמנם מדובר בגופו של אברהם, אבל בכל זאת הרי זהו גוף גשמי. וכפירוש הידוע בעניין "וייפול אברהם על פניו ויצחק", שזה היה מצד הגוף. ומצד הגוף היה צורך בהבטחה שהנסיעה היא "להנאתך ולטובתך".

(ליקוטי-שיחות כרך ה עמ' 299)

לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך (יב,א)

ציווי זה מופנה לנשמתו של כל יהודי ויהודי, אשר צריכה לרדת ממקור חוצבה בעולמות העליונים, דרך השתלשלות מדרגות רבות, עד לעולם הזה:

"מארצך" - מבחינת רצון העליון (ארץ מלשון רצון); "ממולדתך" - מבחינת חכמה העליונה (הנקראת 'אב'); "מבית אביך" - מבחינת בינה (שהיא בית וכלי לאב, חכמה); "אל הארץ" - לעולם הזה הגשמי; "אשר אראך" - אשר אני, מהותו ועצמותו יתברך, אראה לך. רק בעולם הזה מסוגלת הנשמה להמשיך ו'לקחת' את עצמות הבורא, על-ידי עסק התורה והמצווה.

(לקוטי-שיחות כרך א, עמ' 15)

מארצך וממולדתך ומבית אביך (יב,א)

"מארצך" - מרצונותיך; "ממולדתך" - ממידותיך; "מבית אביך" - משכלך. אף שרצונותיו של אברהם, וכן שכלו ומידותיו, היו חדורים קדושה, בכל-זאת הם כוחות שלו (אמנם של קדושה, אבל מציאות דקדושה); ועליו ללכת "אל הארץ אשר אראך" - העבודה שהקב"ה מראה לו. אמנם גם לפני ציווי זה פרסם אברהם אלוקות בעולם והכניס רבים תחת כנפי השכינה, אבל הוא עשה זאת מצד הכרתו והבנתו באלוקות; ואילו לאחר הציווי נכנס לסדר חדש - פרסום אלוקות מצד ציווי ה', בתור שליח ה'.

(לקוטי-שיחות כרך כ עמ' 58)

מארצך וממולדתך ומבית אביך (יב,א)

התורה אינה מזכירה את גדולתו של אברהם (שהכיר את בוראו, שמסר נפשו על קידוש ה' באור-כשדים, ועוד), כפי שאנו מוצאים אצל נח (שלפני דברי ה' אליו מקדימה התורה ומספרת שהיה צדיק ותמים).

ויש לומר, שאצל כל העמים ההתקרבות לאלוקות כרוכה בכך שהם מכירים בהקב"ה ומתקשרים עמו. אך אצל עם-ישראל מתבסס עיקר קירובם לאלוקות ומציאותם כיהודים על כך שהקב"ה בחר בהם. רמז יש כאן, שייחודו של אברהם אבינו כיהודי ומעלתו הגדולה אינם מתחילים בכך שהוא מתקרב לבורא, אלא בכך שהקב"ה מבדילו ומייחדו; הקב"ה מצווה והוא מקיים.

(לקוטי-שיחות כרך כ עמ' 305)

ואברכה מברכיך ומקללך אאור (יב,ג)

כל כהן שמברך מתברך... שנאמר "ואברכה מברכיך" (סוטה ל"ח); גוי אחד פגע את רבי ישמעאל ובירכו. אמר ליה כבר מילתך אמורה... "ומברכיך ברוך" (ירושלמי ברכות ספ"ח)

בנוגע לבני ישראל אומר הכתוב "ואברכה מברכיך", שהיא ברכתו של הקב"ה, עליו נאמר "תוספתו מרובה על העיקר" (ב"ר פס"א). ואילו בנוגע לגוי אומר הכתוב "ומברכיך ברוך" שמשמעו ברכה על-ידי בני אדם.

(לקוטי-שיחות כרך ה עמ' 426)