חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:42 זריחה: 5:36 ז' בסיון התש"פ, 30/5/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

קריאת התורה בלא מניין / עניית אמן / ברכות ההפטרה / עושה שלום / 'ושמרו' בביכנ"ס אשכנז
תגובות והערות

נושאים נוספים
התקשרות 699 - כל המדורים ברצף
חינוך עד כדי מסירות נפש
מלכות משיח היא שורש ממלכות יוסף
חב"ד ונתניה
פרשת ויגש
קריאת התורה בלא מניין / עניית אמן / ברכות ההפטרה / עושה שלום / 'ושמרו' בביכנ"ס אשכנז
הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף שמחה גינזבורג, עומר

האם יש לקרוא באין מניין או באין ספר-תורה?

במגן אברהם (סימן קמג ס"ק ב) מביא דאם אין ספר-תורה בבית הכנסת, יקראו את הפרשה מתוך החומש, כדי שלא תשתכח תורת קריאה. וכתב על זה "ומשמע שהחזן קורא בקול רם כמו בשאר פעמים" (הדין מובא גם-כן בקיצור שולחן ערוך ובמשנה ברורה).

ורציתי לברר אם הנהגה הנ"ל שייכת גם-כן כשיש ספר-תורה אבל אין מניין. מצד אחד יש לומר דגם בזה אמרינן שלא תשתכח תורת קריאה; ומאידך, אולי יש לומר שכשאין ציבור, אין מלכתחילה חובת ותורת קריאה ולא שייך בזה "שלא תשתכח".

וראה באגרות קודש (ח"ט עמ' עט) דיש לומר דקריאת התורה הווי חובת הציבור ולא חובת היחיד (דלא כמקרא מגילה), ומאידך יש לומר דהווי חלק מהתפילה ושייך לכל יחיד (ומציין לצפנת-פענח להגאון הרוגצ'ובי הלכות תפילה פי"ב ה"ה).

ואולי יש לומר, שהשאלה הנ"ל תלויה בב' אופנים אלו בגדר חיוב קריאת התורה.

וראה באגרות קודש (חלק ח' עמ' רנו) דמשמע דמצדד דהוי חובת הציבור ולא היחיד, ע"ש וצ"ע.

ואבקש מהקוראים להעיר בזה.

הרב זלמן וואסערמאן, ברוקלין נ.י.

תגובת המערכת:

מצורף כאן סיכום דברי הפוסקים בנושא:

אם יש מניין ואין ספר-תורה – כתוב בתניא רבתי1 והובא במגן-אברהם2 , שאז "קורין בלא ברכה, שלא תשתכח תורת קריאה", והוסיף המגן אברהם: "ומשמע שהחזן קורא בקול רם כמו בשאר פעמים". וכלשונו הובא בקיצור שולחן-ערוך3 ובערוך השלחן4. ובמשנה ברורה5 כתב: "נכון לקרות בחומשין". ויש חידוש בעניין זה, מכיוון שבירושלמי6 נאמר שלא לקרוא בחומשים כלל, כדי שתהא נפשם עגומה ויקנו ספר-תורה. אלא שפירשו7 שהכוונה שם היא שאסור לקרוא בקביעות, אבל כשאירע כן באקראי שאין להם ספר-תורה – מותר.

לכאורה ברור שמדובר בבעיה אקראית ולא קבועה.

אם יש ספר-תורה אבל אין מניין – כתב המקור חיים (לבעהמ"ח שו"ת חוות יאיר)8: "בפחות מעשרה וכו' – פי' בברכות על הספר-תורה, מה שאין כן לקרות פרשה בין בב' וה' או בשבת ויו"ט כל יחיד קורא [דהיינו – קורא לעצמו בחומש, ולא בספר-תורה], וכן ההפטרה, ומקבל שכר כקורא בתורה 9". ובפרי מגדים על אתר (באשל אברהם שם), כתב: "וביישוב שאין מניין, אפשר טוב לקרות [כנראה – בספר-תורה] בלא ברכה, שלא תשתכח תורת קריאה, ושלא ילכו ג' ימים בלא תורה".

ובשערי אפרים10 כתב: "וישובים שאין שם מניין ורוצים לקרות הסדרה בתורה בכנופיא שלהם בלא ברכה כלל – רשאים, וגם יכולים לומר ההפטרה בנביאים בלא ברכה כלל, ואין להם לקרות עולים לתורה, רק אחד יקרא כל הסדרה מתוך הספר והשאר ישמעו...".

בשני המקורות האחרונים ברור, שהכוונה לבעיה קבועה, שביישוב הזה בדרך-כלל אין מניין. כשהדבר קורה באקראי, אולי אין דאגה זו "שלא תשתכח". והרי זה דבר שכיח, ואכן לא ראינו שמי שלא שמע קריאת התורה ואין לו עוד מניין, יפתח ספר-תורה או אפילו יקרא מתוך החומש.

מכאן שכשאין מניין, ולמעשה אין חיוב, העניין חשוב פחות (קורא לעצמו בחומש, או "אם רוצים... רשאים", ולכל היותר – "טוב") מאשר כשיש מניין ואין ספר-תורה ("קורין" או "נכון לקרות").

____________________

1)    ר"ס ו.

2)    סימן קמג ס"ק ב.

3)    סי' כג סעיף כט.

4)    סי' קמג ס"ב.

5)    שם ס"ק ט.

6)    מגילה פ"ג סוף ה"א, עיי"ש בשירי קרבן שהקשה מזה על דברי המג"א ונשאר בצ"ע. הובא בפמ"ג שם.

7)    אליה רבא שם ס"ק ג. (הוא מתיר באקראי אף לקרוא בברכות בחומשין העשויין בגלילה, ולא נתקבלו דבריו. וע' בגיליון רעק"א שם).

8)    שם ר"ס א (ההדגשות שלי).

9)    צ"ב טעם ומקור הדבר, שהרי אע"פ שאמרו חז"ל "חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה", הרי "אונסא כמאן דעבד [=ממש] לא אמרינן" (נסמן בש"ך חו"מ סי' כא ס"ק ג).

10)  שער ז סעיף לח (ההדגשות שלי).

עניית אמן במקום שאסור להפסיק

בראשי-דברים משיחת ט"ז אד"ר תשי"א (בלתי מוגה)1 ס"ב ואילך, דן הרבי בשאלה אם עניית אמן היא עניין של חיוב, כהשלמה לברכה, או שהיא עניין של שלילה, שלא ייראה כאילו אינו מסכים ח"ו עם הברכה2.

ומביא ראיה לכאורה ממה שאין מפסיקין לעניית אמן באמצע התפילה (=במקום שאסור להפסיק ל'אמן' זה), שאם נאמר שעניית אמן היא עניין של חיוב, ניתן לבאר הטעם לזה משום ש"העוסק במצווה, פטור מן המצווה"3.

אבל באמת אם מטעם זה – הרי אין להפסיק כלל, גם במקום שמותר להפסיק, כמו ב'הודו', וכן באמצע לימוד התורה4. ועל-כורחך צריך לומר, ש"העוסק במצווה פטור מן המצווה" אינו טעם שלא להפסיק לעניית אמן [וההסברה בזה – שכשם שמפסיקין מפני כבוד מלך בשר ודם לומר 'יחי המלך', על-אחת כמה וכמה שמפסיקין לומר 'יחי מלכו של עולם'], וזה שאין מפסיקין לעניית אמן הוא במקום שאסור להפסיק לשום דבר5. עד-כאן הלשון בשיחה.

והנה בטור הלכות קריאת-שמע6, לאחר שהביא דין ההפסק מפני היראה ומפני הכבוד, כתב7: "ולעניין להפסיק לקדיש ולקדושה ולברכו, נחלקו בו הפוסקים, יש אומרים אף-על-פי ששואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, אינו פוסק, דכיוון שעוסק בשבחו של מקום, אין לו להפסיק בשביל שבח אחר. ויש אומרים שפוסק לכל אפילו באמצע, דלא גרע ממה שפוסק לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד, ולזה הסכים אדוני אבי ז"ל". ולכאורה הן הן הדברים שבשיחה, שמפסיקין מפני הקל-וחומר להפסקה מפני כבוד ויראת בשר ודם. ולכן מפסיקין רק לדברים שבקדושה וכיוצא-בהם, ולא לכל אמן.

ולכן צריך-עיון הדיון באחרונים8 אם ניתן לומר שהענייה לקדיש ולקדושה אינה חיוב אלא רשות, כיוון ש"העוסק במצווה – פטור מן המצווה" – שהרי כל הפסיקה לענות היא כדי שלא יהיה כבוד שמים פחות מכבוד בשר ודם.

_______________

1)    'תורת מנחם – התוועדויות' (ב) תשי"א ח"א עמ' 254.

2)    ומביא ראיות לכאן ולכאן, וחסר סיום השיחה.

3)    וראה בשו"ע רבינו סי' לח סו"ס ז: "ואפילו כשעוסק במצוה ונזדמנה לו מצוה אחרת, ויכול לעשות שתיהן כאחת בלא שום טורח –  'מהיות טוב אל תקרא רע' ויצא ידי שתיהן, ולא אמרו שכל 'העוסק במצוה פטור מן המצוה' אלא כשצריך לטרוח טירחא בעשייה האחרת, טורח אחר, אבל לא כשטורח אחד לשתיהן, וכדרכו במצוה הראשונה יכול לצאת ידי שתיהן". מהדיון בשיחה משמע, שהענייה מהווה "טורח אחר", מפני שמפריעה לכוונת המתפלל, אלא שמפני סיבה חייבים לענות.

4)    אגב, לכאורה יש כאן הכרעה בשאלה האם צריך להפסיק באמצע לימודו לעניית אמן (שאלה מעשית במיוחד בבית חיינו), דלא כדעות המקילות בזה שהובאו בס' שערים מצויינים בהלכה על הקיצור שו"ע סי' כ ס"ק א. ולפי המחלקים שם בין יחיד לרבים, אין ראיה מכאן.

5)    לכאורה הכוונה שמפסיקין רק לעניות חשובות שהן כמו "יחי המלך", ובשמונה-עשרה אין מפסיקין לשום ענייה כיוון שאין היתר להפסיק שם כלל מפני היראה ומפני הכבוד. ראה להלן מדברי הטור. וצ"ע לפי זה, מדוע נפסק שיש "לשתוק ולכוון" לקדיש ולקדושה ששומעים כשעומדים בתפילת שמו"ע (בשו"ע אדמו"ר הזקן סי' קד ס"ה), הרי זה מפריע לכוונת התפילה, והוא כ"טורח אחר", ראה לעיל הערה 13.

6)    סי' סו (ס"ג).

7)    לפי גירסת הבית יוסף ד"ה ולעניין להפסיק.

8)    ראה אג"ק כרך טו עמ' קפה. שו"ת יביע אומר ח"א או"ח סי' ה אות ז וש"נ.

ברכות ההפטרה בטעמים

העירני חכם אחד:

צריך להבין מפני מה נהוג ב(כל?) תפוצות ישראל1, כולל חסידים2 ואף הרבי עצמו, לומר את ברכות ההפטרה בניגון טעמי המקרא של ההפטרה עצמה3, שהרי בענין "טנת"א" (= ראשי תיבות: טעמים, נקודות, תגין, אותיות) מבואר ש"טעמים" הם המדריגה הנעלית ביותר מכולן, ובעיקרן יתגלו רק לעתיד לבוא4, ומדוע משתמשים בהם לברכות, שלכאורה מדריגתן פחותה משל ההפטרה עצמה, וגם אין נוהגין כן בברכות העולה לתורה, רק בברכות ההפטרה.

ולעת עתה לא מצאנו (על כל פנים בספרים) מקור וטעם להנהגה זו.

________________

1)    הרה"ג ר' מאיר מאזוז (נאמ"ן ס"ט) כתב לי שכך נהוג גם אצלם, ומהטעם שבהערה הבאה.

2)    ואף נדפסו טעמי המקרא על נוסח הברכה שלפני ההפטרה, שבסידורי 'תורה אור' ותהלת ה''.

3)    מבחינה טכנית יש מקום לשער שהנהגה זו עוזרת לקורא ולשומעים לעבור מן הנגינה שבקריאת התורה לנגינה השונה שבקריאת ההפטרה (השערה של הבעל-קורא הוותיק, הפרופ' חיים שי' כהן), אבל אין זה מבאר את משמעות העניין כלל.

4)    ראה ב'ספר הליקוטים – צמח צדק' ערך 'טעמים, טנת"א', אות ט' עמ' א'קכט.

'עושה שלום' – לאיזה צד?

בקשר לשאלה בסוף גיליון תרצ"ג, מדוע ב"עושה שלום" דקדיש פונה תחילה לימינו, דלא כבשמונה-עשרה, העירונו:

ב'סידור רבינו הזקן עם ציונים והערות' עמ' תשי"א, הביא כמה דוגמאות שלמנהגנו בציבור (או בשליח-ציבור) פונה קודם לימינו שלו, כמו ב"בואי כלה" ובהגבהת התורה, עיי"ש. ומציין לגמ' סוטה (מ,א), שכבוד הציבור גדול מכבוד השכינה.

וכן בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ח סי' כו אות ט) כתב שגם בשאר קדישים [חוץ מקדיש תתקבל], שלמנהגם אין פוסעים בהם, יטה בראשו באומרו "עושה שלום", אלא דכאן יפנה קודם לימין עצמו ואח"כ לשמאלו (וראה בזה בס' 'כרע רבץ' להר"ר יהודה לביא בן-דרור, עמ' 476 ועמ' 500).

האם לומר 'ושמרו'?

א) בבירורי הלכה ומנהג שב'התקשרות' הזכרנו פעמיים (גיליונות: תקל"ד עמ' 14 ותרצ"ד עמ' 16) שהרבי הורה להרב מרדכי שוסטרמן ז"ל1 שהיה 'חיוב' בשנת אבלו על אביו2, להתפלל לפני התיבה בבית-כנסת שבנוסח אשכנז, כשהתפילה בקול היא בנוסח בית הכנסת, אך הורה לו לשאול רב אם לומר עמם את ברכת 'ברוך ה' לעולם' שבתפילת ערבית, שלמנהגנו אין אומרים אותה.

ולא שמנו לב שהרבי כבר הורה בעצמו בנדון כמה שנים לאחר-מכן, במכתבו מיום אדר"ח אדר-א' ה'תשי"ט3, שחסיד חב"ד המתפלל כש"ץ בבית-כנסת שנוהגים לומר 'ושמרו' [שדינו זהה ל'ברוך ה' לעולם' ככתוב בסידור אדמו"ר הזקן לפני שמונה-עשרה של ערבית], לא יאמר זאת.

ב) בגיליון תרצ"ד הנ"ל סופר שהמענה של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע במכתב להרב שוסטרמן משנת תש"ט, ניתן בשנת אבלו על אימו, וזו טעות – השאלה היתה לא בתור חיוב, אלא מכיוון שעבד כשמש בבית-כנסת, והקהל ביקש שגם יתפלל שם לפני העמוד (אימו נפטרה בשנת תשי"ד, כמסופר בזכרונותיו הנ"ל עמ' 131). תודה להרב שמואל לנגזם.

________________

1)    מזכרונותיו 'למען ידעו... בנים יוולדו' עמ' 115.

2)    שנפטר בחודש אלול תשי"א.

3)    אג"ק כרך יח עמ' ר, שערי הלכה ומנהג או"ח ח"א עמ' רסד.


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)