לפורים מעלה מיוחדת על כל המועדים, שכן החג הזה יעמוד בתוקפו גם בזמן הגאולה. כך כותב הרמב"ם (בסוף הלכות מגילה): "ימי הפורים לא יבטלו, שנאמר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם". מכאן, שבפורים יש מהות פנימית מיוחדת הקשורה עם זמן הגאולה.
על הפסוק "קיימו וקיבלו היהודים" (שבמגילת אסתר) אומרים חז"ל (שבת פח,א), שבכך התבטל מה שבמתן-התורה "כפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית", שכן היהודים קיבלו בימי מרדכי ואסתר את התורה מחדש, מרצונם. בכך גדול יום הפורים מיום מתן-התורה, שהרי במתן-התורה אמר עם-ישראל 'נעשה ונשמע' מכוח הכפייה של 'הר כגיגית', ואילו בפורים קיבל העם את התורה מרצונו. על-כן נאמר (במגילה) "וקיבל היהודים את אשר החלו לעשות", כי מעמד הר-סיני נחשב התחלה בלבד לגבי קבלת התורה בפורים.
אהבה כופה
במה התבטאה הכפייה של ה'הר כגיגית' בשעת מתן-התורה? מוסבר בתורת החסידות, שזו לא הייתה חלילה כפייה שלילית, נגד רצון העם. להפך, העם אמר 'נעשה ונשמע' מתוך אהבה עצומה לקב"ה, אלא שאהבה זו עצמה – היא הכפייה. בשעת מתן-התורה הרעיף הקב"ה על עם-ישראל אהבה נפלאה, הציף אותם באורו האין-סופי, עד שפרחה נשמתם. קִרבה זו מצד הקב"ה יצרה מצידם משיכה עצומה כלפיו, עד שאמרו 'נעשה ונשמע'. זה נקרא "כפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית", מכיוון שעל-ידי אהבה עליונה זו ניטלה מהם הבחירה החופשית.
בימי הפורים היה מצב הפוך. לא זו בלבד שלא היה אז גילוי שכינה, אלא היו אלה ימים של הסתר-פנים (וכמאמר חז"ל: "אסתר מן התורה מניין? דכתיב: ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא"). כל פרשת הגזֵרה והנס באה כאילו בדרכי הטבע, בלי שיתגלה באופן גלוי וברור כוחו העל-טבעי של הבורא (במגילה אין שם ה' מוזכר אפילו פעם אחת).
במצב כזה של הסתר-פנים היו היהודים נתונים במשך כל השנה של גזרת המן. זו הייתה הפעם הראשונה שהעם היהודי כולו הועמד במבחן נאמנות לקב"ה. הניסיון היה קשה ביותר. מצד אחד ריחפה על ראשיהם גזֵרת השמדה כללית, ומנגד עמדה לפניהם האפשרות להמיר את דתם ולהינצל. ואף-על-פי-כן לא נמצא ביניהם אפילו יהודי אחד שעלתה על דעתו מחשבה כזאת. זו הייתה הצהרת-אמונים מחודשת של העם היהודי לקב"ה ולתורתו, והיא לא באה בהשפעת התגלות עליונה מצד הקב"ה, אלא בבחירתו החופשית של העם. בימי הפורים קיבל העם מחדש, מרצונו הגמור, את התורה, ובכך גדולת הימים הללו.
שהשכל לא יסתיר
דבר זה בא לידי ביטוי ב"עד דלא ידע" של פורים ("חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"). בפורים צריך יהודי להתעלות מעל השכל והדעת ("עד דלא ידע"), ולחשוף את הקשר העל-שכלי בינו לבין הקב"ה והתורה.
מסירות-הנפש של העם היהודי בימי אחשוורוש לא הייתה שכלית והגיונית. היא הייתה ביטוי לקשר העמוק, העל-שכלי, בין נשמת היהודי לבין הקב"ה. אי-אפשר להסבירה בהיגיון, כי היא עומדת מעל להיגיון. הקשר הפנימי הזה מתגלה מדי שנה בפורים, אלא שכאשר השכל והדעת שולטים בנו, איננו יכולים לחוש אותו כראוי. על-כן צריך יהודי להתעלות מעל השכל והדעת, ולוּ על-ידי 'לבסומי', ואז יכולה להתגלות בו מהותו הפנימית – הקשר העצמותי עם הקב"ה.
זה הקשר המיוחד של פורים לגאולה, שכן הגאולה מגלה את המהות הפנימית של העולם הגשמי עצמו, שבמצב של עולם גשמי הוא מתמלא דעה את ה' ומגלה את האמת הפנימית שבו. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
