החייט העני התהלך אובד עצות אנה ואנה. ימי הפסח קרבים ובאים וצורכי החג מרובים, ואילו פרנסתו הדלה בקושי מספיקה ללחם צר ומים לחץ. מניין ייקח עתה כסף בעבור מצות ויין, וכיצד ילביש את ילדיו בלבושי חג?
תוך כדי הרהוריו הדואגים נזכר לפתע בסיפור העובר בין בני תוניסיה מדור לדור:
פעם אחת היה יהודי עני, שלא היה בידו לקיים את הסדר. לפתע ניגש אליו זקן הדור-פנים, והציג עצמו בשם 'רבי ניסים המצרי'. הוא הוציא מכיסו סכום כסף נכבד, תחבו ליד העני ואמר: "קח לך להוצאות החג, ובהגיע ליל הסדר אתכבד ואבוא לביתך". שמח אותו עני, קנה מכל טוב, ואף נשאר בידו סכום נאה.
ליל הסדר הגיע. העני המתין כל העת לבוא אורחו, הלוא הוא 'רבי ניסים המצרי', אך האיש לא בא. פנה העני לערוך את הסדר, ופתאום הבין כי 'רבי ניסים המצרי' אינו אלא אליהו הנביא, שנשלח אליו מן השמים להושיעו ממצוקתו. אם-כן, ודאי יקיים את הבטחתו וייכנס לביתו, כשם שהוא נכנס לכל בתי ישראל...
מאז היה הדבר למנהג בתוניסיה, כי אדם שמצבו דחוק לפני הפסח, עומד בתפילה ומבקש שהקב"ה ישלח לו את 'רבי ניסים המצרי', ויזכה לישועה.
החליט החייט העני לנהוג אף הוא כן. יצא לשוק ובפיו תפילה כי יזכה להיוושע על-ידי 'רבי ניסים המצרי'. לפתע צדה עינו מעין קופסה קטנה המונחת בצד הדרך. התכופף החייט, הרימה ולא האמין למראה עיניו: הקופסה הייתה מלאה זהובים!
פניו של החייט קרנו מרוב שמחה, ובליבו הודה לה' על ישועתו הפלאית. "אין זאת אלא ש'רבי ניסים המצרי' זימן זאת בעבורי", חשב לעצמו.
בדרך לביתו הצטננה התלהבותו. אולי אין זו מציאה מן השמים אלא אבֵדה שאבדה למישהו. הלוא הוא חייב להכריז על המציאה שמצא, ואולי יבוא בעל הקופסה וייקחנה. בכל-זאת התנחם, שכשימצא את בעל האבֵדה ודאי ייתן לו הלה שכר 'בשורה', על שמצא אותה עבורו. סכום זה, יש לקוות, יספיק לו ככל הדרוש לחג.
חזר החייט לשוק והחל להכריז: "מצאתי קופסה מלאה מטבעות. מי שאיבד אותה, יבוא וייתן את סימניה". למשמע הכרזתו התמימה של החייט, ניגש אליו ערבי שהבין, כי במאמץ קל יוכל להעביר לרשותו את תכולת הקופסה שבידי היהודי.
פנה הערבי לחייט ואמר: "אני איבדתי קופסה מלאה זהובים!". לא פקפק היהודי אף לרגע בדבריו של הערבי, ומסר לו את התיבה. "עתה", פנה החייט לערבי, "מגיע לי שכר ה'בשורה' בעד מציאת האבֵדה. כמה תיתן לי?".
הערבי הממולח ראה ביהודי 'קרבן' טוב להתל בו ולנצלו כהוגן, והחליט להערים עליו עוד יותר. מבט חשדני עלה בעיניו והוא אמר: "המתן לי עד שאספור את המטבעות, כי שמא לקחת לעצמך מן המטבעות". הוא רוקן את הקופסה לעיני היהודי, וכשגמר לספור החזיר את הזהובים בעודו קורא: "גנב! חסרים לי כאן עשרה זהובים! בוא איתי עכשיו למושל חמודה באשה"...
ה'ביי', השליט בתוניסיה באותם ימים, היה חמודה באשה, איש חכם ונוח, שלא נטה אחר ההשמצות שטפלו המוסלמים על היהודים. להפך, הוא הכיר בכישרונותיהם ובמעלותיהם ונטה להם חסד. כמה וכמה מרבני היהודים נמנו עם מקורביו, וביניהם הגאון רבי ישועה בסיס.
באין-ברירה הלך היהודי עם הערבי עד שעמדו לפני המושל. בעוד השניים מציגים את טענותיהם, בחן המלך את פניהם היטב וראה כי היהודי הוא איש תם וישר, שאינו מסוגל להוציא מילת שקר מפיו. הוא הבין מיד כי לוּ היה היהודי גנב, היה לוקח את הקופסה כולה לעצמו ולא היה מכריז על המציאה ומחפש את בעליה.
המתין המושל לסיום טענותיהם של השניים, ואז פנה לעבר היהודי ובקשיחות מעושה פסק: "עליך להחזיר בתוך שבוע ימים את עשרת זהובים שגנבת. אם לא תעשה כן, תיכלא בבית-הסוהר".
החל החייט לבכות ולהתחנן על נפשו באומרו, כי גם אם ימכור את כל חפצי ביתו לא יקבל בעבורם עשרה זהובים. השליט נראה כחוכך בדעתו, ואז אמר בנימת רחמים: "אם-כן, אלווה לך את עשרת הזהובים החסרים, אבל עליך להחזירם לאוצר המלוכה בתוך חודש ימים".
מיד הביאו למושל עשרה זהובים, והוא ציווה להכניסם לקופסה שבידי הערבי. כאן אירע דבר מפתיע, לעיני כל הנוכחים: הערבי מנסה 'לדחוס' את המטבעות לקופסה ולסוגרה, אך היא אינה נסגרת...
"רמאי, גנב ושקרן! קופסה זו אינה שלך", הרעים חמודה באשה על הערבי, שנדהם לגלות כי התגלתה תרמיתו. התברר לכול כי הקופסה אינה יכולה להכיל יותר ממה שהיה בה, וסיפור עשרה הזהובים החסרים אינו אלא פרי המצאתו של הערבי...
שמח המושל חמודה באשה על הצלחתו להוציא את הצדק לאור, פנה אל משרתיו וציוום להכניס מיד את התובע לכלא. "ואתה המוצא הישר", פנה אל החייט היהודי, "הנה לך מציאה כשרה, שלא באו בעליה, ועל כן שלך היא. לך וחגוג את חגך בשמחה וללא דאגה".
יצא היהודי מאת המושל וליבו מלא שבח והודיה לה'. הלך וקנה את כל צורכי הפסח, ובכסף שנותר פתח עסק שפרנסו בכבוד, ומעתה לא ידע עוד עוני ומחסור. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
