בהעלותך את הנרות (ח,ב)
שתהא שלהבת עולה מאליה (רש"י)
אף שהציווי על הדלקת הנרות נאמר לאהרן הכהן, הרי "הדלקה כשרה בזר". כלומר, כל אחד ואחד חייב לעסוק בעבודה קדושה זו של 'הדלקת' נשמות ישראל וקירובן לאביהם שבשמים.
ו'הדלקה' זו צריכה להיות "עד שתהא שלהבת עולה מאליה", היינו עד שה'נר' 'ידלק' בכוחות עצמו, מבלי להזדקק עוד להשפעתו של ה'מדליק'.
(ליקוטי-שיחות כרך ב עמ' 317)
בהעלותך את הנרות (ח,ב)
נרות – רומז לנשמות ישראל, כדכתיב (משלי כ), "נר ה' נשמת אדם".
בהעלותך את הנרות – על אהרון הוטלה המשימה של העלאת נשמות ישראל עד שתתעורר בהן רשפי אש האהבה להקב"ה. שבעת הנרות רומזים לשבע מידות בעובדי ה', המקבילות לשבעת כוחות הנפש:
חסד – אהבת ה'. גבורה – יראת ה'. תפארת (רחמים) – התבוננות בגדולת הבורא, שבאמצעותה מכיר האדם את גודל הרחמנות שעל נפשו האלוקית, איך שירדה פלאים מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. נצח – התגברות וניצחון על כל דבר המונע מעבודת ה' גם לאחר התפילה, שאז כבר לא מורגשת האהבה שהתעוררה בעת התפילה. הוד – הודאה במוח שצריכים לירא את ה', אף שאין יראה זו מורגשת בלב. יסוד (התקשרות) – התקשרות אמיתית למידת האהבה או היראה. מלכות – קבלת עול מלכות שמים מתוך הכנעה ושפלות.
(אור-התורה במדבר עמ' שכט)
עד ירכה עד פרחה מקשה היא (ח,ד)
כנסת ישראל היא "מקשה אחת", ולכן ישנו העניין של "עליונים ירדו למטה ותחתונים יעלו למעלה". והיינו, שלפעמים הרע שאדם טוב עושה יורד למטה ונכנס באדם רע; ולאידך גיסא, לפעמים קורה שהמצווה שעושה אדם רע עולה למעלה ואחר נוטלה.
לכן כאשר אדם רואה חיסרון ורע בזולתו – עליו לחשוב שמא זה הרע שלו, שירד ונתלבש בזולתו; ובנוגע לטוב המצוי בו עצמו – צריך הוא לחשוב שמא הוא מזולתו, שעלה למעלה והתלבש בו.
(ליקוטי-תורה במדבר לג,א)
ועשה פסח לה' (ט,י)
פסח שני מלמדנו כי "לעולם לא מאוחר מדי", ותמיד אפשר לתקן. אף מי שהוא "טמא" או "בדרך רחוקה", ואפילו אם זה "לכם", היינו מרצונו הטוב – בידו לתקן זאת.
(היום-יום יד אייר)
על-פי ה' יחנו ועל-פי ה' יסעו (ט,כג)
דגלי מדבר... כיוון דכתיב בהו על-פי ה' יחנו (חשובה היא חנייתן להיות נידונת קבע, רש"י) ועל-פי ה' יסעו – כמאן דקביע דמי (עירובין נב)
מדוע מעתיקה הגמרא גם את המילים "על-פי ה' יסעו", והרי ההוכחה שגם החניה היא בגדר "קבע" היא מכך שנאמר "על-פי ה' יחנו"?
אלא: החניות (שבהן התעכבו ישראל מהליכתם לארץ-ישראל) הן בדוגמת הגלות, ואילו המסעות (ההתקרבות לארץ-ישראל) מסמלות את הגאולה. לכן מביאה הגמרא גם את "על-פי ה' יסעו", שכן ה"יסעו" היא סיבת הקביעות של ה"יחנו". כלומר, מכיוון שירידת הגלות היא לצורך העלייה בגאולה, נמצא שכבר בעת הירידה קיימים העילוי והקביעות של הגאולה.
(קונטרס מאמרים, עמ' קמ)
וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות (י,ט)
"הצר הצורר" – כשמגיעה לאדם איזו צרה ופורענות,
"והרעותם בחצוצרות" – עליו לקבלה באהבה ובשמחה (קול החצוצרות מעורר שמחה, בניגוד לקול השופר המעורר חרדה).
וקבלת ייסורים באהבה מהפכת את "הצר" ו"צרה" ל"רצה".
(כתר-שם-טוב, עמ' יב)
וענן ה' עליהם יומם (י,לד)
ארבע מד' רוחות ואחד למעלה ואחד למטה ואחד לפניהם (רש"י)
בימי אדמו"ר ה"צמח צדק" אירע פעם שעד הלילה האחרון האפשרי לקידוש לבנה לא נראתה הלבנה, וחסידים מסרו לרבי "פדיון נפש", כדי לשנות את המצב. יצא הרבי החוצה כשבידו מטפחת, ובעודו מהלך בין החסידים, החל מספר:
חסידי הרב הקדוש רבי מאיר'ל מפרימישלן הגישו פעם "פדיון נפש" לרבם בגלל שלא נראתה הלבנה. יצא רבי מאיר'ל החוצה, כשבידו מטפחת, ואמר:
כשהיו בני-ישראל במדבר, וענני הכבוד סבבום מכל צד, כיצד קידשו את הלבנה? אלא משה רבנו היה יוצא לחוץ וכל ישראל עמו, והיה מנפנף במטפחתו אנה ואנה, והעננים התפזרו.
תוך כדי דבריו הראה רבי מאיר'ל במטפחתו כיצד עשה משה רבנו, ונתפזרו העננים והלבנה נראתה.
בשעה שסיפר ה"צמח צדק" סיפור זה, הראה במטפחתו איך עשה רבי מאיר'ל, והעננים התפזרו ונראתה הלבנה.
(מפי השמועה)
ויהי בנסוע הארון (י,לה)
פרשה זו עשה לה הקב"ה סימנין... מפני שספר חשוב בפני עצמו הוא (שבת קטז)
"ויהי בנסוע" – רומז ל"רצוא", התשוקה להתרחק מהעולם. "שובה ה'" – רומז ל"שוב", כלומר להימצאות בתוך העולם כדי לבררו ולהעלותו. מכאן חשיבותה המיוחדת של פרשה זו, שכן כל התורה כולה באה כדי להבטיח שיהיה "רצוא" ו"שוב".
(אור-התורה במדבר, עמ' שפא)
זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם (יא,ה)
חינם מן המצוות (רש"י)
בני-ישראל התאוננו שמקליפת מצרים אפשר לקבל השפעה ב'חינם' ובלא יגיעה, ואילו בעולם הקדושה אי-אפשר לקבל השפעה אלא על-ידי עבודה ויגיעה. וכמבואר בזוהר (ח"ב קכח) ש"רוח מסאבא איהו אזדמן תדיר במגנא ובריקנייא, ואזדבן בלא אגרא... ורוח קודשא לאו הכי, אלא באגר שלים ובאשתדלותא רב סגי" (=רוח הטומאה מזדמנת תמיד בחינם ובריקות, ונמכרת בלי מחיר... ורוח-הקודש אינה כן, אלא במחיר מלא ובהשתדלות רבה).
(סידור עם דא"ח עמ' נו)
בלתי אל המן עינינו (יא,ו)
"עינינו" – רומז לחכמי הדור, שנקראו "עיני העדה".
"אל המן עינינו" – (כלומר, טענתם הייתה ש)המן, שהוא אוכל רוחני, אינו מתאים אלא ליחידי סגולה בלבד, אך לא לכל העם כולו.
(מגיד דבריו ליעקב (הוספות) סימן סג)
אל נא תהי כמת (יב,יב)
מכאן שהמצורע חשוב כמת (נדרים סד)
חכמי האמת קבעו כי הסיבה לטומאת צרעת היא "הסתלקות אור החכמה". זהו שמצורע חשוב כמת, שכן גם מיתה היא תוצאה מסילוק אור החכמה, שהרי "החכמה תחיה" כתיב (משלי ז), ונאמר (איוב ד) "ימותו ולא בחכמה".
(תורת לוי-יצחק, עמ' שנח) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
