חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:39 זריחה: 6:14 כ"א בחשון התש"פ, 19/11/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שולחן ערוך אדמו"ר הזקן
ניצוצי רבי

נושאים נוספים
התקשרות 739 - כל המדורים ברצף
דרך סלולה לתיקון כל השנה, ועל-ידי ריבוי מיוחד בצדקה
גילוי החסידות – הכנה לגילוי העתיד
שולחן ערוך אדמו"ר הזקן
פרשת תבא
כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו
מאורי האש / חלומות / תוכחה
הלכות ומנהגי חב"ד

חיבה יתרה רחש רבנו לשולחן ערוך אדמו"ר הזקן, וכונה על-ידו "פוסק הדור" * חידושים וביאורים נפלאים מדיוקים בלשונו הזהב של אדמו"ר הזקן * פסק בהלכות מעשר, הנלמד מהלכות תלמוד-תורה, וחיוב לימוד התורה ממנהגו של הילל – לעמלים לפרנסתם * את שולחנו ייעד אדמו"ר הזקן לכל, וכשהוא כותב "ירא שמים יחמיר על עצמו" – הכוונה לכל אחד ואחד

מאת הרב מרדכי מנשה לאופר

"שולחן ערוך אדמו"ר הזקן התקבל בכל תפוצות-ישראל ושמו אשר יקראו לו על-פי 'מנהג-ישראל תורה היא' הוא 'בעל התניא והשולחן ערוך', וכשמזכירים שם זה הכול יודעים למי הכוונה" – כך התבטא הרבי בשנת תשמ"ז ('תורת מנחם התוועדויות תשמ"ז' כרך ד' עמ' 425-424). מזה הסיק הרבי שדבר המופיע בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן – בוודאי נוגע הוא לכל אחד ואחד מישראל.

בהזדמנות (ו' בתשרי תשמ"ז – תו"מ תשמ"ז כרך א' עמ' 66) התעכב הרבי על התואר "בעל התניא והשולחן ערוך" וביאר זאת כך:

בעל – שתורתו נקראת על שמו.

התניא – פוסק בנסתר דתורה פנימיות התורה,

והשולחן ערוך – פוסק בנגלה דתורה, אשר פסקי הדינים שלו הם "כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם", ויתירה מזו שגם טעמי ההלכות מונחים על ה"שולחן הערוך" (בראשית דבריו ציין הרבי שאדמו"ר הזקן הוא "פוסק הדור").

כשאדמו"ר הזקן מאריך שלא כדרכו

בערב ראש השנה תשמ"ז (תו"מ התוועדויות תשמ"ז כרך ד' עמ' 424) פתח הרבי ואמר:

ידוע מה שנאמר ב"הקדמת הרבנים בני הגאון המחבר" שמעלת השולחן-ערוך שלו הוא שבו נכתבו "הלכות בטעמיהן", כי הבית יוסף לא כתב טעמי ההלכות ובשולחן-ערוך הביא רק את התמצית וה"סך הכל" בנוגע למעשה, ואין לתמוה האיך עשה כן, אף-על-פי שלימוד ההלכה בלא טעם יכול להביא לתוצאות בלתי רצויות, כי סמך על פירושו הארוך לטור.

והוסיף:

אבל בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן באו ההלכות ביחד עם טעמיהן וכתוצאה מזה השולחן-ערוך שלו הוא באריכות יותר כו'.

אמנם, למרות האריכות לפי-ערך שולחן-ערוך הבית-יוסף, הנה בביאור עניין זה ד"יומא אריכתא" ישנה בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן אריכות גדולה שלא כרגיל, כנראה לעיני בשר אפילו בעיון שטחי.

(יצוין כי בראשית דבריו בנושא הקדים הרבי ואמר: ולהעיר שבעניין "יומא אריכתא" ישנו דבר הקרוב במיוחד אלינו בתור אנשי חב"ד – אלא שמזה נמשך העניין לכל לומדי שולחן ערוך אדמו"ר הזקן).

כשאדמו"ר הזקן מביא טעם אחד לעניין מסויים שלא כדרכו במקומות נוספים שהוא מביא כמה טעמים, ויתר על כן: הוא אפילו אינו מרמז על הטעמים הנוספים שהובאו בספריהם של גדולי-ישראל, ומכל מקום אין הכוונה לשלול את אותם טעמים שהרי "אלו ואלו דברי אלקים חיים" – אלא בהכרח לומר שלדעת אדמו"ר הזקן אותו טעם הוא הטעם העיקרי וכל השאר אינם אלא הוספה, בחינת תוצאה והרי הם נכללים נמשכים ונשפעים מאותו טעם עיקרי.

– כך ביאר הרבי בהתוועדות שבת-קודש פרשת צו, שבת הגדול תשל"ה ('שיחות-קודש' תשל"ה כרך א' עמ' 619).

פסק בהלכות תלמוד-תורה בדין מעשר כספים

חידוש מעניין מסביר הרבי בהלכות צדקה, כיצד אפשר להפיק את פסק אדמו"ר הזקן לגבי מעשר צדקה מהלכות תלמוד תורה.

בשולחן ערוך הלכות צדקה (סימן רמט סעיף א ובנושאי כליו) מצינו שתי שיטות אם מותר להשתמש במעות מעשר עבור דבר מצווה (כקניית עלייה, קניין ספרים וכיוצא בזה), או שחייבים ליתנם לעניים דווקא.

ומבאר החתם סופר, ששתי שיטות אלו תלויות בפלוגתא אחרת: גדר החיוב של מעשר כספים, אם (יש לו יסוד בתורה, ו)הוא מן התורה – הרי התורה זיכתה ונתנה ממון זה לעניים, ולכן נאסר השימוש בו לשאר דברי מצווה; אך לדעה שחיוב מעשר כספים אינו (מן התורה) אלא מדרבנן – אפשרי הדבר. וגם לפי הדעה שאין זה אלא מדרבנן – מצינו (בחתם סופר שם) חילוק אם כבר הפריש מעות מעשר, שאז יש בו כבר זכות לעניים, ואינו יכול כבר ליטול עבור שאר דברי מצווה, או שעדיין לא הפריש מעות, וכאשר קונה העלייה או הספרים יש בדעתו להשתמש במעות מעשר שיפריש לעתיד.

הש"ך והט"ז ביו"ד שם מביאים (מהמהרש"ל והדרישה בשם תשובת מהר"מ) חילוק נוסף: אם לולי השימוש במעות מעשר לא תתבצע המצווה, שאז מותר להשתמש במעות מעשר.

בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן אין בנמצא הלכות צדקה, מסביר הרבי (שיחת ח"י אלול תשכ"ב – תורת מנחם כרך לד עמ' 273), ומכל מקום מכיוון ששולחן ערוך אדמו"ר הזקן הוא בבחינת "כרכא דכולא ביה", מצוי בו פתרון לבירור שיטתו בעניין זה:

בנוגע להוצאות לימוד בניו הגדולים – שאינו מחוייב בזה על-פי שולחן-ערוך, כותב אדמו"ר הזקן בהלכות תלמוד תורה שלו: "יכול להוציא כל הוצאות לימוד בניו הגדולים ממעות מעשר שלו . . אם אין ידו משגת". מכאן נמצאנו למדים שדעת רבינו הזקן שמעשר כספים אינו מן התורה (שאז היו העניים זוכים בו, ולא היה יכול להשתמש במעות מעשר עבור הוצאות לימוד בניו); ומדלא הזכיר החילוק אם כבר הפריש מעות מעשר או לאו לעניין זה – משמע שאף אינו סבור כאותם המחלקים כנ"ל.

והרבי הסיק עוד (שם עמ' 274) שאפשר להשתמש במעות מעשר להדפסת ספרים, שאף היא בכלל צדקה.

חיוב שהתחדש מהנהגתו של הילל

כתב אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך (הלכות תלמוד תורה פרק ג' הלכה ג'): "ולכן מי שנשאו ליבו לקיים מצווה זו כראוי . . ואין לו לחוס על נפש אשתו ובניו יותר מעל חיי נפשו שהם בצער ולזה ודאי תספיק לו מלאכת עראי בישועת ה' והצלחתו בלי הזכרת מעשה נסים".

וממשיך:

"ולכן אמרו חכמים (יומא ל"ה) שהילל מחייב את העניים בדין שמים על שמבטלים מצוות תלמוד תורה מחמת טרדתם במזונותיהם כל היום או רובו, ואין עושין כהילל שהיה חוטב עצים בכל יום ומשתכר חצי דינר והיה נותן חציו לשומר בית המדרש שהיה בשדה בימיהם ומחציו היתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו . . ומזה היה מוציא גם שאר הוצאות ביתו גם לשבתות וימים טובים. ואף שאין כל אדם יכול לעשות כעין מעשה הלל לחיות חיי צער".

והרבי בשיחת ש"פ תשא תשל"ה ('שיחות-קודש' תשל"ה כרך א' עמ' 494 ואילך) מתעכב על דברי אדמו"ר הזקן אלו שהאריך בתיאור מצב העניות של הלל [בין השאר מציין הרבי כי נדרש ביאור בפני-עצמו לשם מה מפרט אדמו"ר הזקן פירוט נרחב ומפורט כל כך (ביאור שלא זכינו לשמוע מהרבי לעת-עתה)].

לגופו של עניין הקשה הרבי:

א) חיוב לימוד התורה מפורש במקומות רבים בש"ס, במשנה וגמרא (כמו ברמב"ם ובשולחן ערוך במרוצת הדורות), ואם-כן מדוע צוין החיוב "שהילל מחייב את העניים" בלימוד התורה?

ב) לשם מה ציין אדמו"ר הזקן את המילים "בדין שמים" (שמקורם ברש"י במסכת יומא), הרי מדובר בחיוב לימוד התורה כמצווה הרגילה מן התורה, ולשם מה נדרשת ההדגשה "בדין שמים" (שמשמעותה ממעטת בחומרת הדבר)?

שתי קושיות אלו מיושבות אחת בחבירתה:

קודם הנהגת הילל היתה בידי בני אדם הבחירה באיזו דרך לבחור, יכול היה לבחור בחיי צער ודוחק לעצמו לאשתו ולבני ביתו, או לחיות בהרחבה כו' [אך לשם כך עליו לבטל תלמוד-תורה].

אולם לאחר שהילל הראה שגם עם חיי צער ודחק הוא הצליח לחיות, הרי סלל בכך את הדרך לכל אחד ואחד, והנהגתו זו של הילל מחייבת את השאר, ומאידך, אין זה אלא "בידי שמים", מכיוון ש"אין כל אדם יכול לעשות כעין מעשה הלל".

כללים ודיוקים מסדר כתיבת השולחן ערוך

ומעניין לעניין דומה:

כשאדמו"ר הזקן כותב "כל ירא שמים יחמיר לעצמו כו'" – הרי זה על הדרך העניינים ד"לפנים משורת הדין" שנקבעו בשולחן-ערוך, שעל-ידי-זה נעשו דין בשולחן ערוך, אף שבזמן הש"ס לא היו בגדר של חיוב על-פי דין, כי אם "לפנים משורת הדין".

והדברים – אומר הרבי בהתוועדות וא"ו תשרי תשמ"ז ('תורת מנחם התוועדויות תשמ"ז' כרך א' עמ' 67-66) מכוונים גם כלפי מי שבשאר העניינים מתנהג בדרך המיצוע, יש לו – באותם עניינים שאדמו"ר הזקן כתב "כל ירא שמים יחמיר כו'" – הוראה ונתינת כוח להתנהג בעניין זה כ"ירא שמים".

וראיה לדבר, שהרי הצורך לחבר שולחן ערוך זה על-פי הוראת הרב המגיד ממזריטש לרבינו הזקן נבע – "מפני שצורכי ישראל מרובים ובפרט בצוק העיתים הללו כו' דעתם קצרה לבוא בארוכה בעיון ים התלמוד והפוסקים לידי מוצא הדין כו'", שלכן, יש צורך ב"פסקי דינים . . בטעמיהן בלשון זך ונקי להיות שגורה בפי כל אדם".

סדר הציונים נוגע לכתיבת ההלכה

בכ"ף מנחם-אב תשח"י ערך הרבי סיום על המסכתות ברכות ומועד קטן ואמר "הדרן" מיוחד. חלק גדול מהשיחה (נדפס בתורת מנחם כרך כג עמ' 220 ואילך) הוקדש גם לאופן שבו מביא אדמו"ר הזקן (בסימן קנה סעיף א) את אותה מימרא.

כדאי להביא כאן את שתי השאלות שבהן פתח הרבי, ועוד הערות שהעיר בהמשך הביאור, מהם נוכל לדלות כמה וכמה כללים.

הרבי (שם עמ' 220) פותח בשאלה:

מפני מה בחר אדמו"ר הזקן להביא את ההלכה כפי שנאמרה בסוף מסכת ברכות דווקא ("היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש") ללא ההמשך המופיע בסוף מסכת מועד-קטן ("ומבית המדרש לבית הכנסת")?

ושאלה נוספת:

סדר הציונים שמציין אדמו"ר הזקן, לכאורה, תמוה הוא: תחילה מציין אדמו"ר הזקן ל"תלים בת"י" [=תהלים בתרגום-יונתן] ורק אחר-כך מציין ל"גמרא סוף מסכת מועד קטן", אף שהלכה כגמרא לגבי תרגום יונתן; וכן מקדים הציון ל"מדרש רבה" לפני הציון ל"ירושלמי"; אף-על-פי שהלכה כירושלמי לגבי מדרש.

ומכאן – מסיק הרבי – בהכרח שגם סדר הציונים נוגע להבנת ההלכה.

וקביעה נוספת:

הציונים שמציין אדמו"ר הזקן (שבוודאי אין מטרתם להראות בקיאות...) שייכים ונוגעים להבנת ההלכה, ובפרט כשכותב: "ועיין שם", כלומר, שעל-ידי העיון במקורות הנ"ל, יתווסף ביאור בהבנת ההלכה.

נקודת הביאור (שם עמ' 221 ואילך, 223, ועוד): במסכת ברכות עוסקת הגמרא בבעלי עסק, ואילו במסכת מועד קטן מדובר על יושבי אוהל, שתורתם אומנותם. ולכן דווקא הסיום במסכת ברכות מתאים יותר בשולחנו הערוך של אדמו"ר הזקן, שנועד כפסקי הלכה לכל בני-ישראל, ורוב בני-ישראל אינם יושבי אוהל שתורתם אומנותם, אלא עוסקים גם ב"מנהג דרך ארץ".

אגב את אחד הביאורים שלו (שם עמ' 224) מבאר הרבי "על-פי הגירסא המדויקת בירושלמי כתב-יד".

הלכות לזמן הזה ולנשמות בגופים

עוד מצינו בשיחת כ"ף מנחם אב תשח"י (תו"מ חכ"ג עמ' 229):

כיוון ששולחן ערוך אדמו"ר הזקן בנוי על השולחן-ערוך של הבית-יוסף, שבו הובאו רק ההלכות הצריכות לזמן הזה, שלכן לא הובאו ההלכות בענייני קרבנות, טומאה וטהרה כו', שאינם שייכים בזמן הזה (דלא כברמב"ם שכולל גם הלכות השייכות לעתיד לבוא, כשיבנה בית המקדש), ובד בבד מציין למקומות שבהם מדובר אודות הזמן דלעתיד לבוא, בהכרח שבמקומות אלו מרומזים עניינים השייכים לקיום ההלכה בזמן הזה.

בזוהר, בשני מקומות, מדובר בעניין "ילכו מחיל אל חיל", שבו עוסק אדמו"ר הזקן, ולפועל, אין אדמו"ר הזקן מציין לדברים אלו, כי שם מדובר על ההליכה מחיל אל חיל אצל הנשמות, כמו שהן למעלה, בהסתלקותן מהעולם הזה, לאחרי מאה ועשרים שנה או קודם זמנן (כמבואר בזהר שם), ועניין זה אינו שייך ל"שולחן ערוך", שנועד לפסוק הלכות לבני-ישראל בהיותם נשמות מלובשים בגופים דווקא (שם עמ' 228).


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)