הפסקה לברכת ברק ורעם בין של-יד לשל-ראש
ובין גאולה לתפילה בשבת

בגיליון תפו דן הרב גינזבורג לגבי הפסק לברכת ברק ורעם במצבים שונים, ויש להעיר על כך:

א.  מה שכתב דמסתבר דיש להפסיק בין הנחת תפילין של יד לשל ראש לברכת ברק ורעם, הנה לענ"ד מדברי אדמו"ר הזקן נראה דאסורה ההפסקה לשם כך, וכדלקמן.

איסור ההפסקה בין תפילין של-יד לשל-ראש הוא משום "שגורם ברכה אחרת על של ראש, ואסור לגרום ברכה שאינה צריכה"¹. ומשום כך פסק רבינו בשולחנו (סי' כה סכ"א) שאפילו "אם שמע קדיש או ברכו או קדושה בין תפילין של יד לתפילין של ראש לא יפסיק לענות עם הציבור", וכן נפסק בטושו"ע.

אלא שבסידור (הל' תפילין ד"ה בד"א) חזר בו וחידש² שמותר להפסיק ל"קדיש או ברכו או קדושה". ונימוקו, דכיוון "שיש אומרים שמברכים לעולם על של ראש על מצוות תפילין אף אם לא שח בינתים, ואף שאין לנהוג כן לכתחילה, דספק ברכות להקל, מכל מקום, לעניין איסור גרם ברכה שאינה צריכה כדאי הם לסמוך עליהם, שלא לבטל מעניית דבר שבקדושה", עכ"ל.

כלומר, חומרת הענייה (שלא לבטל מעניית דבר שבקדושה), בצירוף דעת האומרים שמברכים לעולם על תפילין של ראש (שלדעתם זוהי ברכה הצריכה) - גורמים יחדיו את היתר הענייה³.

והנה מפשטות דברי אדה"ז אלה עולה, שדווקא ל"דבר שבקדושה" יש להפסיק (כקדיש, קדושה וברכו), אבל לשאר דברים שחומרתם פחותה - אין להפסיק. וממילא מובן שבשביל להחיל דין זה על עוד דברים עלינו להוכיח בוודאות שהושוו ל"דבר שבקדושה".

והנה לגבי אמן של "הא-ל הקדוש" ו"שומע תפילה" מצינו "שיש להם דין דבר שבקדושה" (שוע"ר סי' סו ס"ה), וכן אמן שאחר ברכת התורה "היא גם כן כמו דבר שבקדושה" (שם). אך לגבי ברכת ברק ורעם⁴ לא מצינו בשום מקום שחמורים כדבר שבקדושה (ואדרבה כדלקמן).

ואף שמצינו שהותרה אמירתם בק"ש וברכותיה, זהו מטעם "שאם מפסיק לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד של בשר ודם ק"ו לכבוד של הקדוש ברוך הוא" (כמו שכתב אדמוה"ז שם ס"ד), אך בין הנחת תפילין של יד לשל ראש אסורה שאילת והשבת שלום ללא כל פקפוק, ולא הותרה ההפסקה אלא מטעם "שלא ליבטל מעניית דבר שבקדושה" דווקא, כנ"ל.

 יתירה מזו, מדעת הפוסקים עולה להדיא שברכת ברק ורעם קלה מדבר שבקדושה.

דהנה המשנ"ב (סי' סו ס"ק יט) הביא סוללת פוסקים (תבואות שור, אליה רבא, חיי אדם, ועוד) הסוברים שבק"ש וברכותיה אין להפסיק לברכת הרעם אף שמפסיקים לדברים שבקדושה, ובלשונו "דכיוון שהוא עוסק בשבחו של מקום אין לו להפסיק בשביל שבח אחר, ולא דמי לכל הני דהווי דבר שבקדושה"⁵.

ואף אומנם שאדמוה"ז פסק ששרי להפסיק, מסתבר שלא התיר זאת אלא משום הקל-וחומר הנ"ל, אך גם הוא סבירא ליה שאינו חמור כדבר שבקדושה.

לסיכום: היתר ההפסקה בין של-יד לשל-ראש הוא כדי "שלא לבטל מעניית דבר שבקדושה", וכיוון שלא מצינו בדברי אדמוה"ז שאמירת ברכת ברק ורעם חשובה כמו עניית דבר שבקדושה, ואדרבה ראינו סוללת פוסקים הסוברת שאמירתם קלה יותר, הרי שאין להפסיק עבורם בהנחת התפילין.

ב. בנוגע להפסקה לברכת ברק ורעם בין גאולה לתפילה של שבת, נכתב שם, כי אף שמדברי אדמוה"ז עולה דיש להפסיק, מכל-מקום צריך עיון למעשה, כיוון שבכף החיים כתב שעפ"י האר"י אין הבדל בין שבת לחול (ובחול אסורה ההפסקה).

ותימה, האם כוונת הדברים כי בכל פסקי אדמוה"ז בשולחנו יש לפקפק, מטעם שמא יש לנהוג כדעת המקובלים?! והיכן מצינו חידוש גדול זה⁶?

לסיכום: יש לנהוג כפי העולה מדברי אדמוה"ז, דשרי להפסיק בין גאולה לתפילה דשבת לברכת ברק ורעם ללא שום פיקפוק.

יואב למברג

----------

1) מלבד איסור זה יש איסור נוסף, פחות חמור, שחובה לסמוך של יד לשל ראש, לפי שנחשבים להוויה ועשייה אחת (שוע"ר סי' כה סכ"ב).

2) ובהתאם לנימוקו לקמן, מובן טעם השינוי: בסידור אזיל לשיטתיה, דס"ל דאין מברכים על תפילין של ראש אא"כ הפסיק (דלא כמובא בשולחנו שהמנהג לברך לעולם על של ראש - סי' כה סכ"ג), ומשום כך, ע"י ההפסק הוא גורם לברכה שאינה צריכה רק לחד מאן דאמר (משא"כ לשיטתו בשו"ע שע"י ההפסק גורם לברכה שניה על של ראש, שהיא ברכה שאינה צריכה לכולי עלמא).

3) ומדלא הזכיר כסניף לדבריו דעת האומרים שלעניין הפסק לדבר שבקדושה, לא חיישינן כלל לאיסור גרם ברכה שאינה צריכה, מוכח שלא סמך כלל על דעתם (והרי כן היא הסכמת הפוסקים שלא כמותם. וזה דלא כמשמעות הנכתב בהתקשרות הערה 3).

4) לענין דברים נוספים ראה מש"כ בספרי "הפסק בתפלה" פ"ד ס"ב, ובהרחבה ב"התקשרות" גיליון תל"ב.

5) כלומר, אף שההלכה כמאן דאמר שלא אמרינן "כיוון שהוא עוסק בשבחו של מקום אין לו להפסיק בשביל שבח אחר", מ"מ זהו דווקא גבי דבר שבקדושה, ולכן מפסיקים עבורם, אך לשאר דברים אמרינן לכולי עלמא (וזוהי כוונת דבריו "ולא דמי לכל הני כו'"). וכל זה פשוט, ולא נזקקתי לבאר זאת לולא הדברים שנכתבו ב"התקשרות" שם הערה 3 בתחילתה.

6) ומה שהוסיף "מה גם כאן שהאר"י מחמיר", הוא תימה, הרי זו חומרא המביאה לקולא, דעי"ז מפסיד את ברכת הרעם ומתבטל גם מעניית דברים שבקדושה.

הערת המערכת:

לסעיף ב "ללא שום פקפוק" - כבר העירו ממה שהביא אדמוה"ז בסידורו (אחרי ברכת 'השכיבנו' דליל ש"ק) את "הנוהגין [=מנהג חב"ד] שלא לומר בחול 'ברוך ה' לעולם אמן ואמן' מפני חשש הפסק" בין גאולה לתפילה דערבית, וממשיך שלמנהג זה "גם בשבת... אין להפסיק בפסוקים, ואין להפסיק להכריז יעלה ויבא בליל ראש-חודש" (ולא כנהוג בקהילות רבות בארה"ק, שאין אומרים בהן 'ברוך ה' לעולם' בחול, אבל אומרים 'ושמרו' בשבת) - אף שהפסק בין גאולה לתפילה דערבית קל יותר, ובשו"ע אדמוה"ז סי' קיא ס"ב מתיר להפסיק בשבת בין גאולה לתפילה דשחרית "במקום שצריך לכך", ובסי' תצ סי"ד מתיר לומר שם פיוט [ביו"ט שחל בשבת. וראה בספר 'הפסק בתפילה' סוף עמ' נד] - ומזה ניתן להוכיח שלמעשה בסידור אינו מחלק בין שבת לחול, כדעת האר"י.

על-כן, גם בקשר ל'דבר שבקדושה' צ"ע אם אכן לדעת אדמוה"ז בסידורו ניתן לענותו בין גאולה לתפילה דשבת (כדעת הקצות-השולחן, שלא הזכיר ראיה זו), וכל-שכן בברכת הרעם ש(כפי שהעיר הרב למברג שי' לנכון) אינה 'דבר שבקדושה' אלא 'מקום שצריך' סתם.

וגם מזה מוכח (דלא כמ"ש הרב למברג) שהחלטת אדמוה"ז לפסוק כהמקובלים נגד הפוסקים, אינה רק במקרה שזכינו שיאמר זאת מפורשות, כמו אותם הנושאים שזכינו לפסקיו בהם במהדו"ת ובסידורו, אלא בכל מקום שיש מחלוקת כזאת, ויש לפנינו רק את דבריו במהדו"ק - עלינו לחפש ולדקדק בפסקיו הקיימים ובפסקי והוראות רבותינו נשיאינו שלאחריו, ואף במנהגי החסידים הוותיקים מדור לדור, שמא יש הוראה או מסורת נאמנה לנהוג כהמקובלים, וכפי שהוא ברבים ממנהגי חב"ד. ופשוט.

עוד בעניין הפסק באמצע שמו"ת

בקשר למה שהובא בגיליון תסז בעניין ההפסקה באמצע שמו"ת, שאדמו"ר הזקן מביא בסי' רפה ס"ו ש"יש נוהגים לגמור כולה ערב שבת שחרית אחר התפילה, ושלא להפסיק כלל באמצע שמו"ת אפילו בדיבור", היה עדיין ניתן לומר שכמו שמנהגנו בקשר לזמן הקריאה הוא כדעה הראשונה שם בשו"ע אדה"ז "לגמור כל הפרשה שמו"ת ערב שבת אחר חצות" (ראה 'היום יום' ד' טבת), ולא כדעה השנייה, אם כן אין צריך כלל לחשוש גם לפרט השני שבדעה השנייה - שלא להפסיק באמירת שמו"ת. אלא שהרבי באג"ק חי"ח עמ' תקס ('שערי הלכה ומנהג' ח"א עמ' רמב) מביא את ההכרעה שב'היום יום', ויחד עם זה אינו שולל הקפדה זו: "ומובן שצריך להתחיל עוד הפעם - בעת הסיום, לדעת המקפידים שלא להפסיק בקריאת שמו"ת".

הרב שבתי פרידמן, עיה"ק צפת