וישלח יעקב מלאכים (לב,ד)
מלאכים: מלאכים ממש (רש"י)
מנין לו לרש"י, בדרך הפשט, שיעקב שלח אל עשיו מלאכים ממש, ולא שלוחי בשר-ודם?
ההסבר בפשטות: יעקב לא ידע את יחסו של עשיו אליו, וחשש שעדיין עשיו שונאו בנפש ומבקש להרגו. לכן לא היה רשאי לשלוח אל עשיו שלוחים בשר ודם, מכיוון שבכך היה מעמיד אותם בסכנה. מכאן שיעקב שלח "מלאכים ממש".
(לקוטי-שיחות, כרך ה, עמ' 391)
וישלח יעקב מלאכים (לב,ד)
וישלח יעקב מלאכים: מלאכים ממש (רש"י)
ה"ממש" של המלאכים שלח יעקב לעשיו, ואילו הרוחניות שלהם – נשארה עמו (הרב המגיד ממזריטש)
ויש לדקדק בזה: א) מדוע שלח יעקב לעשיו רק את ה'ממש' של המלאכים, הרי עבודת ה'בירורים' היא עניין רוחני? ב) כיצד בכלל אפשר להפריד בין ה'ממש' של המלאך ובין רוחניותו של המלאך?
אלא: רק כאשר הרוחניות של המברר (המלאך) נשארת אצל יעקב, אזי הגשמיות שלו (ה'ממש') מסוגלת לברר ולתקן את הדבר המתברר. כלומר, גם כשפגשו המלאכים את עשיו לא התנתקו מהתקשרותם ליעקב, עד שכאילו רק גופם בא לעשיו. ההרגשה שמקומם האמיתי הוא אצל יעקב – היא שנתנה להם את הכוח לפעול עם עשיו.
ללמדנו: כשאדם יוצא לשליחות בהפצת היהדות חוצה, רק ה'גוף' וה'ממש' שלו הם היוצאים החוצה, אבל ה'רוחניות' שלו צריכה להיות קשורה ודבוקה במשלח – ברבותינו נשיאינו ('יעקב').
ועוד: על האדם לקבוע בנפשו שהעסק עם ה'חוצה' הוא מילוי שליחות המשלח, בלא התערבות של שום עניין צדדי, ובדוגמת הגוף, שכל מציאותו היא מציאותה הרוחנית של נשמתו – דבר זה יבטיח שרוחניותו אכן תישאר דבוקה במשלח.
(לקוטי-שיחות כרך י, עמ' 100)
ויוותר יעקב לבדו (לב,כה)
שנשתייר על פכין קטנים, מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם (חולין צא)
בטעם הדבר אומר הבעל-שם-טוב:
בממונו של אדם מצויים ניצוצות קדושים השייכים לשורש נשמתו (שעליו לבררם).
(כתר-שם-טוב סימן ריח, עמ' 56)
* * *
מוסיף כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו:
ממונו של אדם הוא פחות ושפל יותר מגופו, כי הוא רחוק יותר מעצם האדם. לכן יש חביבות ב'ממונם' יותר מב'גופם', כי בהבירור של 'ממונם', יש מעלה מיוחדת, שבכך מתגלה כי גם דברים פחותי-ערך יכולים להתברר ולהפוך לעניין של קדושה ועבודת הבורא.
(לקוטי שיחות כרך טו, עמ' 288)
כי ראיתי אלוקים פנים אל פנים ותינצל נפשי (לב,לא)
"כי ראיתי אלוקים" – היינו בחינת 'ראייה' באלוקות, ככתוב (ישעיה מ) "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה".
"ותינצל נפשי" – על-ידי עבודה בדרך זו ניצלת נפש האדם מישות וגאווה. כי עבודה בבחינת ראייה באלוקות פועלת בו ביטול מוחלט, שאינו מרגיש את עצמו ואת עבודתו כלל.
(ספר המאמרים עת"ר)
ויסעו ויהי חתת אלוקים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב (לה,ה)
כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק סיפר:
בשנת תר"ג, כשנקראתי לאסיפת הרבנים בפטרבורג, הייתי על ציון אימי הרבנית הצדקנית (מרת דבורה-לאה) בליאוזנה. היא סיפרה לי, שבגלל מסירות-נפשה לטובת החסידים והחסידות, זכתה להיות גם בהיכל הבעל-שם-טוב ולעורר רחמים עבורי. היא ביקשה מהבעל-שם-טוב שייתן לה סגולה בעבורי, שאוכל לעמוד כנגד המתנגדים לתורת החסידות.
אמר לה הבעל-שם-טוב:
בנך בקי בחמישה חומשי תורה, בתהילים ובתניא בעל-פה באותיותיהם. כתיב "ויהי חתת אלוקים וגו'" – "חתת" ראשי-תיבות חומש, תהילים, תניא – והבקי באותיותיהם שובר את כל ההעלמות וההסתרים...
(קיצורים והערות לתניא, עמ' קכז)
אלוף מגדיאל אלוף עירם (לו,מג)
מגדיאל: היא רומי (רש"י)
מאחר ש'מגדיאל' היא רומי, שהוא גלות הרביעי והאחרון של עמנו – מדוע בא אחריו אלוף נוסף ('עירם')?
מבאר כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו:
גם 'מגדיאל' וגם 'עירם' שייכים למלכות רומי, אלא שהם רומזים לשתי תקופות שונות במלכות זו.
'מגדיאל' – הוא מלשון "הגדיל על כל א-ל", כפי שכתבו המפרשים, היינו רומי כפי שהיא מנגדת לאלוקות בזמן הגלות האחרונה. ואילו 'עירם' נקראת כן על שם "שהוא עתיד לערות הסווריות (לקבץ אוצרות) למלך המשיח" (מדרש רבה), היינו בתקופה מאוחרת יותר, כשרומי לא תהיה עוד מנגד אלא להיפך.
זהו תוכנו הפנימי של השם 'רומי': על-ידי בירור ניצוצות הקדושה שבה (היינו ה'אוצרות' שהוא מקבץ למלך המשיח) תהיה רוממות בקדושה.
לאור האמור תתורץ עוד שאלה: הכלל הוא שמסיימים בדבר טוב, ואם-כן כיצד סיים רש"י את פירושו לפרשתנו במלכות רומי?
אלא רש"י (תורה שבעל פה) מפרש ומגלה לנו את תוכנו הפנימי של 'מגדיאל': אמנם בגלוי זה עניין שלילי ("הגדיל על כל א-ל"), אך על-ידי בירורו מגיעים ל'עירם' ומתגלה רוממות האמיתית דקדושה – "היא רומי".
(לקוטי שיחות כרך ה, עמ' 411-412) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
