העץ החסון נאחז בכל נימי שורשיו באדמה, מוכן לעבור סערות וטלטלות, ודווקא הרוחות הסוערות גורמות לו להעמיק את שורשיו ולחזק את אחיזתו

החיים הפרטיים והציבוריים מלאים עימותים בין האמונות הפנימיות שלנו ובין הלחצים של העולם שמסביבנו. ללא הרף מופעלים עלינו לחצים חברתיים וכלכליים שמעמידים במבחן את ערכינו ואת הדברים שבהם אנחנו מאמינים. ההיגיון ה'פרגמטי' אומר שאי-אפשר 'ללכת עם הראש בקיר' ושחובה להגמיש את אמונותינו נוכח המציאות המשתנה. מנגד לוחש קול פנימי בנפשנו, שזה בדיוק רגע המבחן, שבו עלינו להוכיח את נחישותנו ואת דבקותנו במערכת הערכים שבה אנחנו מאמינים.

אם תרצו, זה ההבדל בין חולות נודדים ובין עץ חסון בעל שורשים עמוקים. החולות נכנעים לרוח ומתפזרים על-ידה לכל עבר. הם 'פרגמטיים', אבל לא נשאר מהם דבר. לעומתם, העץ החסון נאחז בכל נימי שורשיו באדמה, מוכן לעבור סערות וטלטלות, ודווקא הרוחות הסוערות גורמות לו להעמיק את שורשיו ולחזק את אחיזתו. וכאשר הסערה חולפת מתברר שהחולות נעלמו, אבל העץ נשאר על עומדו.

החשמונאים הנחושים

זהו למעשה סיפורם של ימי החנוכה. גם בימים ההם גרסה ה'פרגמטיות' שאי-אפשר לעם-ישראל להיות מנותק מהעולם המודרני. השקפה זו גרמה למקצת העם להכניע ראש לפני התרבות ההלניסטית, ולמקצתו אף לאמצה ולהכניסה לתוך ירושלים. אלה נקראו מתייוונים.

ההתקוממות נגד האימפריה היוונית הייתה אף היא מעשה חסר סיכוי במונחים פרגמטיים. החשמונאים היו מעטים מול רבים לא רק לעומת היוונים, אפילו בתוך העם היהודי היו מיעוט חלש. העילית השלטונית, החברתית והתרבותית בתוך העם היהודי הייתה קבוצת המתייוונים. בידי החשמונאים לא היו כוח, עוצמה ואהדה ציבורית.

אבל לחשמונאים היו אמונה ונחישות. היה ברור להם שהכניעה לרוחות הזמן פירושה חיסולו של העם היהודי. במצב כזה לא שקלו שיקולים פרגמטיים, אלא דבקו באמונתם והפגינו עמידה עקשנית ונחושה, בלי לוותר על קוצו של יו"ד. הם הוכיחו, שכאשר יהודים עומדים על אמונתם בנחישות ובמסירות-נפש, מתחולל הנס, והקב"ה מתייצב לימינם של ה'מעטים' וה'חלשים' ומנחיל להם ניצחון על ה'רבים' וה'גיבורים'.

חולשת-דעת

ועכשיו עומדים צאצאי החשמונאים ונדרשים לעמוד בפני לחצים קטנים לאין-שיעור. אין אנו נדרשים לצאת למלחמה במעצמת-העל ואפילו לא לריב עמה ריב אמיתי. אנחנו נדרשים לדבר אחד קטן ופשוט - לומר בגלוי ובנחישות שארצנו ונחלת-אבותינו היא שלנו, ואין בדעתנו למוסרה לזרים.

הקב"ה ברוב חסדו מקל עלינו את הניסיון עד קצה הגבול. היו ימים שאנשים תמימים התפתו לחשוב שיש כאן בחירה בין 'שלום' לבין 'ארץ-ישראל'. כיום ברור לכול שגם במונחים רציונליים קרים התהליך הזה פועל רק לטובת אויבינו ולרעתנו. השנים שחלפו מאז החל תהליך הוויתורים והנסיגות הוכיחו שהוא המיט עלינו את ההפך הגמור משלום, גרם שפיכות-דמים נוראה, וכמעט הביא אותנו להתמוטטות כלכלית.

הגל העכור של תכניות נסיגה ופינוי יישובים הוא ביטוי אומלל של חולשת-דעת והעדר אמונה פנימית איתנה. אויבינו אינם יודעים את נפשם מרוב אושר, על הנדיבות המופלאה שלנו להעניק להם ניצחון מזהיר כזה. במקום להגיב תגובה הולמת על כל מעשי הרצח שהם מעוללים, ולהוכיח שכל פגיעה ביהודים מחזקת את אחיזתו של עם-ישראל בארצו, אנחנו עושים את ההפך הגמור וממחישים להם שהטרור משיג את מטרותיו.

לשמחתנו, ממשיכי-דרכם של החשמונאים, הלוא הם המתיישבים היקרים והמוני תומכיהם שאמונתם איתנה, יעמדו גם בסערה החולפת הזאת. עץ האמונה היהודית יגבר גם על הרוחות האלה, כשם שעמד בטלטלות אלפי שנות הקיום היהודי.