ועשית אותה קטורת (ל,לה)
הרמב"ם בספרו מורה-נבוכים (ח"ג פמ"ה) כותב:
"וכאשר היו שוחטין... בהמות רבות בכל יום, ומחתכין בו הבשר ושורפין ורוחצין בו את הקרב והכרעיים, אין ספק שאילו היו מניחים אותו על זה העניין, היה ריחו כריח מקומות הבשר, מפני זה ציווה להקריב בו הקטורת שתי פעמים בכל יום... להטיב ריחו וריח בגדי כל העובד בו".
פעם שאל אחד החסידים את כ"ק אדמו"ר הזקן: וכי ייתכן לומר שעבודת הקטורת, שהיא עבודה נעלית ביותר, לא באה אלא כדי להעביר ריח לא-נעים של הקרבנות?!
ענה לו הרבי: ידוע שעל מקריב הקרבן היה להתחרט על חטאיו ולשוב בתשובה שלמה; רק אז היה עוונו סר ומתכפר על-ידי הקרבן. אך היו פעמים שהתשובה לא היתה כדבעי, ונותר קצת 'סירחון' מהחטא – את זאת סילקה הקטורת.
('שמועות וסיפורים', כרך ב, עמ' 63)
* * *
הוסיף כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק:
משל למה הדבר דומה? לאדם שחטא לחברו ופייסו בדברים. חטא פעם אחת, נתרצה החבר; חטא פעם שנייה ושלישית – לא נתפייס החבר אלא בריבוי דברים.
ולכאורה: מכיוון שלאחר חטאו הראשון מחל החבר, מדוע אפוא לא ייחשב חטאו בפעם השנייה והשלישית כחטא ראשון? מכאן עולה כי אדם שסרח, אף-על-פי שביקש מחילה ונמחל לו, מכל-מקום מעט ריח רע עדיין נותר.
אף בחטאים ועוונות כן. אמנם הקרבן שמקריב האדם פועל שה' יסלח לו על עצם החטא, אך בכל-זאת, 'ריח' מהחטא – עדיין נשאר. וכדי לבטל גם 'ריח' זה, באה הקטורת לאחר הקרבן.
(מפי השמועה)
ושמרו בני-ישראל את השבת (לא,טז)
אמרו רז"ל (בבא קמא נ): "הקב"ה מדקדק עם סביביו (צדיקים הדבקים בו, רש"י) אפילו כחוט השערה". כלומר, אדם שנמצא במעלה עליונה יותר – צריך להיזהר יותר במעשיו.
אי-לזאת, ביום השבת, כשכל ישראל שרויים במעלה עליונה יותר, שהרי ניתנת להם אז נשמה יתרה, מצוּוים הם במשנה זהירות. לכן מזהיר הכתוב – "ושמרו בני-ישראל את השבת": ביום השבת צריכים להישמר ולהיזהר בתורה ובמצוות יותר מבשאר ימות השבוע.
(אור התורה כרך ו, עמ' א'תתקס-סא)
ושמרו בני-ישראל את השבת לעשות את השבת (לא,טז)
הכתוב מלמדנו שיש שתי בחינות בשבת:
הראשונה – "ושמרו בני-ישראל את השבת", היינו שקדושת השבת קיימת מצד עצמה, וצריכים רק לשמור עליה. על בחינה זו אמרו רז"ל (ביצה יז) "שבת מיקדשא וקיימא" (השבת – קדושתה קיימת).
השנייה – "לעשות את השבת", שישראל "עושים" את השבת. כלומר, על-ידי עבודתם הם 'ממשיכים' תוספת קדושה ביום השבת, יותר ממידת קדושתה מצד עצמה.
(ספר המאמרים ת"ש עמ' 81)
ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו בהר סיני שני לוחות העדות (לא,יח)
מתן הלוחות למשה היה ביום הארבעים לעליית משה להר, כשגמר הקב"ה את לימודו עמו ("ככלותו"). הרי שעד יום הארבעים למד הקב"ה עם משה, ורק אז נתן לו את הלוחות.
לפנינו לימוד נפלא: בני-ישראל עשו את העגל ביום הל"ט לעלייתו של משה להר. נמצא שגם לאחר שעשו את העגל עדיין הקב"ה למד עם משה את התורה (כדי ללמדה אחר-כך לישראל), וכמו-כן מסר לו אז את הלוחות כדי שימסרם לבני-ישראל!
ללמדנו: מחובתנו להשפיע על הזולת בענייני תורה ומצוות גם כאשר מצבו הרוחני רחוק מלהיות כדבעי.
(ליקוטי-שיחות, כרך יא, עמ' 179)
וירא את העגל ומחולות, וייחר אף משה וישלך מידו את הלחות (לב,יט)
צריך ביאור: הרי הקב"ה הודיע למשה בהיותו בהר סיני שבני-ישראל עשו את העגל, ואם כן למה רק לאחר שראה את העגל ומחולות שבר את הלוחות?
אלא כל זמן שהיה משה בהר, היה מופשט ומנותק מכל ענייני העולם ולא היה לו קשר עם העולם וענייניו. לכן עשיית העגל לא פגעה בו, אף שידע בבירור שבני-ישראל עשו עגל. רק לאחר שירד מן ההר וראה את העגל, 'נגע' בו הדבר, והשליך את הלוחות.
(לקוטי שיחות כרך י, עמ' 171)
וראית את אחורי ופני לא יראו (לג,כ)
וראית את אחורי. הראהו קשר של תפילין (רש"י)
בזוהר לפרשתנו נאמר שרבי חייא ורבי יוסי עשו קשרים כדי לזכור את דברי התורה ששמעו.
ויש לבאר את הקשר הפנימי בין קשר וזיכרון:
על מאמר חז"ל "אדם עבר עבירה.. מה יעשה ויחיה אם היה רגיל לקרות דף אחד יקרא ב' דפים" נאמר באגרת התשובה שזה "כמשל החבל הנפסק וחוזר וקושרו שמקום הקשר הוא כפול ומכופל". מכאן שחיזוק והכפלת השייכות לקדושה מכפרת על חטאים, כי כאשר הקשר חזק, אין חשש לשכחה, שהיא סיבת החטא.
ומאחר ש'קשר' של קדושה ורוחניות מבטל את ה'קשר' והשייכות לסטרא-אחרא (מקור השכחה), בא לעולם נוהג לעשות קשר לזיכרון גם בענייני חולין והקשר מועיל לביטול השכחה.
(לקוטי שיחות כרך כא עמ' 236)
כי עם קשה ערף הוא וסלחת (לד,ט)
האם העובדה שישראל הם עם קשה עורף היא סיבה לסליחת עונותיהם?
אלא כוונת הכתוב היא: המידות הטובות שמאפיינות את בני-ישראל – רחמנות, בושה וגמילות חסדים – מצויות בהם בבחינת "קשה עורף", כלומר: בחיות ובתוקף רב, ולא רק כדי לצאת ידי-חובה. לכן ראויים הם ל"וסלחת".
(ספר השיחות ת"ש עמ' 176)
מר דרור (ל,כג)
בעיר יקטרינוסלב נפטר חסיד אחד ור' מרדכי שמו. כיבדו את רב העיר, הרה"ג ר' לוי-יצחק שניאורסון ז"ל, להספידו. הדבר היה בשבוע פרשת כי תישא.
תוך כדי הספד התריע ר' לוי-יצחק על המצב הרוחני הירוד ששרר אז ברוסיה, והזכיר את מאמר רז"ל (חולין קלט), "מרדכי מן התורה מנין? דכתיב מר דרור, ומתרגמינן מירא דכיא". אף מצבנו כיום במדינה זו – המשיך רבי לוי-יצחק – הוא בבחינת "מר דרור": רבים חושבים כי השלטון הביא חופש ו'דרור' ליושביו, אך לאמיתו של דבר המצב הוא 'מר' מאוד – "מר דרור"...
(תולדות לוי-יצחק עמ' 274) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
