שמועה פשטה בעיר: נעלמה ילדה נוצרייה. אבי הילדה והמשטרה החלו בחיפושים אחריה. פיסת מידע הובילה את המשטרה לביתה של מוכרת ירקות נוצרייה, אישה רעה וידועה לשמצה. שם, למרבה הזעזוע, התגלתה גופת הילדה, טמונה תחת המיטה.
זה קרה לפני כשלוש-מאות וחמישים שנה, בשנת התכ"ב (1662), בעיר הקטנה רגוסה בדלמטיה (כיום דוברובניק שבקרואטיה), שבה התגוררה קהילה יהודית קטנה. רבי אהרון הכוהן, תלמיד-חכם, מקובל ומחבר הספר 'זקן אהרן', היה אז בנו של רב העיירה ועורב בפרשה. את הסיפור סיפר בעצמו והנציחו, למען יזכרו הדורות הבאים.
המון נסער ליווה את הרוצחת לתחנת המשטרה, אלא שהמרשעת זממה רעיון שטני. "היהודים שיחדו אותי לעשות זאת בעבורם", ניסתה לגלגל את האשמה על היהודים.
"מי היהודי שעשה איתך את ה'עסקה'?", נשאלה. האישה נזכרה כי פעם אחת לוותה כסף תמורת משכון מאחד היהודים, והיא זוכרת את שמו. "יצחק ישורון", אמרה.
יצחק היה אחד מנכבדי הקהילה, איש ישר וירא-שמים. מיד התייצבו השוטרים בביתו ולקחוהו לתחנת המשטרה. מיד כשהוכנס למקום הצביעה עליו האישה וקראה: "זה האיש!". או-אז הבין יצחק ישורון את כובד העלילה שנחתה עליו.
תגובתו הספונטנית הייתה שמעולם לא היה לו עסק עם האישה הזאת, בהתכוונו, כמובן, למעשה הרצח. אולם לחוקרים, שהיו שונאי-ישראל, הספיק הדבר כדי לקבוע שהוא משקר. אם הוא מתכחש להלוואה שנתן לאישה, נראה שהוא משקר גם בעניין הרצח.
כדי לאלצו להודות העבירו את יצחק מסכת עינויים נוראה. תחילה נקשר בחבל המחובר לעמוד שבראשו גלגלת, הורם אל-על והופל בחבטה עזה על הרצפה. הרשעים עשו זאת שוב ושוב ותבעו ממנו 'להודות'. בנפילות הללו נשברו עצמותיו והוא סבל ייסורים נוראים, אך הוא נשך את שפתיו ולא נשבר.
יצחק ישורון ידע כי אם 'יודה' כביכול באשמה, זה יהיה אסון לקהילה היהודית כולה, ואף לקהילות יהודיות אחרות. הוא העדיף למות על קידוש השם ולא 'להודות' ברצח שלא ביצע.
כשראו החוקרים שהנאשם אינו מודה על-אף העינויים הקשים, החליטו כי כוחות כישוף הם הנוסכים בו כוחות על-אנושיים. הם גזזו את זקנו ואת כל שערותיו, כדי 'לבטל' את הכישוף, וחזרו לענותו, אולם יצחק לא נשבר.
הטיפול בו הועבר לבית-משפט של שנים-עשר שופטים. הללו הורו להגביר את העינויים. יצחק נעשה משותק בחלק מגופו. ייסוריו היו איומים. אולם הוא חזר ואמר כי לא יוציאו ממנו שום הודאה בדבר שהוא חף ממנו לגמרי.
לימים סיפר כי היו רגעים שהייסורים היו למעלה מיכולת הסבל האנושי, ואז חשב להודות, אלא שבכל פעם ופעם חש כי כוחות חדשים ננסכים לתוכו, לעמוד איתן באמונתו כי ה' עמו.
כשראו כך, החלו החוקרים לענות את מוכרת הירקות, אולם זו לא החזיקה מעמד ומתה בידיהם. עובדה זו וכוח עמידתו של היהודי הגבירו את להיטותם של החוקרים להצדיק את עמדתם, והטיפול בו נמסר לסמכות המשפטית הממלכתית. שם שקלו דרכים אחרות לגרום ליהודי להודות באשמתו.
ההזדמנות נפלה לידיהם. באותם ימים הייתה היציאה מרחוב היהודים אסורה לגמרי. יהודי הקהילה, שלא היה בכוחם לעשות דבר למען העציר, הִרבו בתענית ובתפילה. רב העיירה לא שקט. הוא כתב מכתב לאחד השרים, אשר לדעתו היה יכול להיטיב את מצבו של היהודי האומלל. את המכתב מסר לשליח שהתגנב אל מחוץ לרחוב היהודים. אולם השליח נתפס, ובעקבותיו נאסר גם הרב.
בסופו של דבר שוחרר הרב מחוסר ראיות, ואז עצרו השוטרים את בנו, אהרון, ועמו עוד יהודי, שנראה משוחח עם ישורון ביום הרצח. בחקירה קשה ניסו לדלות מהם הודאה ב'מנהג' היהודים להשתמש בדם נוצרים בעבור המצות לפסח. כשהחקירה לא העלתה דבר, נאלצו לשחררם, אך מעל יצחק ישורון עדיין ריחפה סכנה.
השופטים רצו להטיל על יצחק עונש מוות, אבל בהעדר ראיות והודאה נאלצו לגזור עליו רק עשרים שנות מאסר. הוא הושלך לתא קטן ומצחין, שבו היה אשנב קטן, ולידו הניחו הסוהרים אוכל פעם אחת ביום. יצחק, המעונה, המשותק והכואב, לא היה יכול לקום ממקומו כדי לקחת את האוכל. הרשעים קיוו כי כך יסיים את חייו במהירות.
רבי אהרן ועוד כמה יהודים שכרו גוי שתפקידו היה לקרב את האוכל, בעזרת מקל, מאשנב התא עד מקום משכבו של ישורון. יד ההשגחה חוללה כאן רצף של ניסים, ויצחק החל לשוב לאיתנו. פצעיו הגלידו, אף שלא זכה לקבל טיפול רפואי, וחלקי גופו המשותקים חזרו לתפקד.
זמן קצר לפני פסח חגגו היהודים ברגוסה את 'יציאת מצרים' שלהם – הרשות שניתנה להם לצאת מרחוב היהודים. הם הפעילו עתה את כל מאמציהם לשחרורו של יצחק ישורון. רק לאחר שנתיים ושמונה חודשים צלחו המאמצים ויצחק שוחרר לביתו.
יצחק ישורון, שבינתיים נרפא לגמרי, חוץ מאצבע אחת שנותרה משותקת למזכרת, נהפך לקדוש בעיני גויים ויהודים כאחד. הוא האריך ימים, והקדיש את חייו להתעלות רוחנית. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
