כל בן-תרבות מכיר את התנ"ך ויודע שארץ-ישראל מכונה בפי כול 'ארץ הקודש'. מדוע לא יישאו יהודים בגאון את הזיקה הדתית העמוקה לארץ-ישראל ולירושלים?
בשבוע האחרון אנחנו מרבים לשמוע את צמד המילים 'ארץ-הקודש'. פתאום העיתונאים, השדרים והפרשנים אינם בושים להשתמש בביטוי הזה. כי אצלנו מכבדים אמונה דתית, בתנאי שהיא אמונה של דת אחרת. כאשר דת אחרת מכנה את ארץ-ישראל 'ארץ-הקודש' – זה כינוי נאות ומכובד, אבל כאשר הדת היהודית מייחסת קדושה לארץ-הקודש ולירושלים עיר-הקודש – זה כבר מיושן ופרימיטיבי כביכול.
הגישה הזאת נובעת קודם-כול מרגש נחיתות. בני-אדם המחשיבים עצמם נאורים מדמים בנפשם כי אזכור רגש דתי יפגע במעמדם בעיני הזולת. האמת היא שאין לתחושה הזאת כל בסיס. כל אדם מכבד אמונה דתית, ואך טבעי שיהודים יסתמכו על המורשת הדתית עתיקת-הימים שלהם. כל בן-תרבות מכיר את התנ"ך ויודע שארץ-ישראל מכונה בפי כול 'ארץ-הקודש'. מדוע אפוא לא יישאו יהודים בגאון את הזיקה הדתית העמוקה לארץ-ישראל ולירושלים?
משגה פרגמטי
ההתעלמות מההיבט הדתי היא משגה חמור גם ברמה הפרגמטית. הדיפלומטיה שלנו, כל השנים מתבססת בעיקרה על נימוקים פרגמטיים. לכל היותר כמה מהדוברים מרשים לעצמם להזכיר פה ושם את הזיקה ההיסטורית שיהודים חשים כלפי ירושלים. על התנ"ך אין הם מעיזים להסתמך. טיעון מסוג זה נראה להם נאיבי, לא ממש מחובר למציאות הבין-לאומית.
כאן טמונה טעות גדולה. ברגע שנכנסים למסגרת כללי המשחק הדיפלומטיים, אין כמעט סיכוי לנצח. אם הקהילה הבין-לאומית היא הקובעת, עלינו לציית להחלטות האו"ם, להשיב את כל הפליטים ולהתכנס לתוך טבעת החנק של גבולות ה'חלוקה'. אגב, זו תביעתם הנחרצת של אויבינו, שאין הם מוכנים לוותר עליה. מבחינתם בצדק, שכן העולם מעולם לא הכיר בגבולות אחרים.
לעומת זה, לטיעון הדתי, המבוסס על האמונה בברית בין-הבתרים, שבה נתן הקב"ה את ארץ-ישראל לעם-ישראל, יש כוח מיוחד דווקא משום שכללי המשחק הדיפלומטיים אינם חלים עליו. כשיהודי תובע את זכותו על ארץ ההבטחה, על בסיס אמונה דתית, שלפיה נתן בורא העולם את הארץ לעם היהודי – אי-אפשר להתמודד עם התביעה הזאת בהחלטות או"ם.
ברור שאם נציג ישראלי יסתמך על התנ"ך בחצי-פה ובהיסוס, ישיבו לו מיד שיניח לענייני הדת ויחזור לשפה הדיפלומטית; אבל אם ידבר מתוך שכנוע פנימי עמוק ויקרין אמונה איתנה ובלתי-מעורערת, יעשה הדבר רושם עמוק על בני-שיחו.
אין אנו תמימים לחשוב שהתבססות על האמונה ועל התנ"ך הייתה משכנעת את כל העולם שאכן ארץ-ישראל היא 'נחלת-עולם לעם-עולם'. להכרה זו במלואה יגיע העולם רק בימות המשיח,אף כי גם כיום יש לא-יהודים רבים המאמינים בכך. אבל ברגע שהעולם רואה מולו אמונה עזה ונחושה, הוא מבין שאין מנוס מלכבדה. בזה כוחה הגדול של התביעה לבעלות על הארץ מכוח ההבטחה האלוקית.
אמונה מול אמונה
הוכחה מובהקת לכך היא ירושלים. העולם תובע מאיתנו לתת מעמד מיוחד לירושלים. זאת משום שהנוצרים והמוסלמים דורשים בתקיפות את זכויותיהם בעיר. והלוא הכול יודעים שבית-המקדש עמד בירושלים הרבה קודם שנולדו הנצרות והאסלאם. אלא שהעובדות ההיסטוריות והטיעונים המשפטיים אינם עומדים במקום שיש בו תביעות דתיות.
לוּ היינו משכילים להעמיד מול כל התביעות הללו את האמונה הדתית שלנו – היינו הודפים בקלות את כל הלחצים. במיוחד נחוץ הדבר כאשר אויבינו מתייצבים מולנו בשמה של הדת. רק אמונה דתית איתנה ותקיפה יכולה לעמוד מול דת אחרת. האמונה הזאת קיימת אצלנו, צרובה בנפשנו, צריך רק לא להתבייש לשאתה בגאון. לא כמס-שפתיים, אלא כביטוי העמוק והאמיתי ביותר של הווייתנו כיהודים. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
