פרשת בהר
שם פרשתנו, 'בהר', מזכיר את המעמד הנשגב של מתן תורה, תכלית העלייה, ואילו בפרשה עצמה מסופר על תכלית הירידה – יהודי שנמכר לשמש לעבודת אלילים.
ללמדך, התורה לא ניתנה לנו כדי לאפשר את המשך הישיבה במדבר, תוך התבודדות מהעולם; היא ניתנה כדי שנוכל ליכנס להנהגה הטבעית של ארץ-ישראל, דבר המאפשר גם את הירידה והנפילה שעליה מסופר בפרשתנו, והמטרה היא להאיר את החושך השורר בעולם בנר מצווה ותורה-אור.
(לקוטי שיחות כרך יז עמ' 304)
פרשיות בהר-בחוקותי
"בהר" – רומז להגבהה והתנשאות.
"בחוקותי" – רומז לביטול (שכן קיומם של החוקים, המצוות העל-שכליות, דורש את התבטלותו של השכל האנושי).
החיבור של 'בהר' ו'בחוקותי' מלמדנו, שעל האדם להגיע לביטול מוחלט להשם יתברך, עד שאינו מציאות לעצמו כלל – רצון העליון הוא רצונו ורצונו הוא רצון העליון. וכמו אותיות החקוקות באבן (בחוקותי מלשון חקיקה), שהאותיות אינן מציאות לעצמן כלל. מי שעלה והגיע לדרגה זו – אין אצלו ניגוד בין התבטלות ('בחוקותי') לבין התנשאות ('בהר'), שכן הוא משועבד כולו לעבודת ה', ואף ההתנשאות אינה אישית אלא אלוקית, בבחינת "ויגבה לבו בדרכי ה'" (דברי-הימים-ב,יז).
(לקוטי שיחות כרך כב עמ' 164)
כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה' (כה,ב)
"כי תבואו אל הארץ" – כשאדם מסתדר בחיי משפחה ונוטל ריחיים על צווארו, ומתחיל לעסוק בעניינים ארציים, במילי דעלמא,
"ושבתה הארץ שבת לה'" – עליו לדעת כי התעסקות זו חייבת להיות לשם התעלותם הרוחנית של הארציות והחולין ("שבת").
וההתעלות הרוחנית של שש שנות החול מעלה אף את השנה השביעית עצמה, כך שבמקום "שבת" (פסוק ב) היא נעשית "שבת שבתון" (פסוק ד).
(לקוטי שיחות כרך ט עמ' 442)
וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית . . וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית (כה,כ)
ידוע ש'שש שנים' ו'שנה השביעית' רומזים לשית אלפי שנין דהווי עלמא ולאלף השביעי.
זוהי משמעותה הפנימית של שאלת "מה נאכל בשנה השביעית" – כיצד יצליח דורנו, דור יתום, באלף השישי לפני ביאת המשיח, להביא את הגאולה, וכי "אכשור דרא"?
על זה עונה הכתוב:
"וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית" – אם רק נתמסר לגמרי לעבודת 'שנה השישית', העבודה בזמן הגלות, שהיא מתוך מסירות-נפש וביטול על-שכלי, יברך הקב"ה את ה'זריעה' של ה"שנה השישית", ואזי יהיה
"ועשת את התבואה לשלוש השנים" – נמשיך את הגילויים של הגאולה העתידה, הנחלקים לשלושה: ימות המשיח, תחיית המתים, והאלף השביעי.
(לקוטי שיחות כרך כז עמ' 176)
גר ותושב וחי עמך (כה,לה)
איזהו תושב? כל שקיבל עליו שלא לעבוד עבודת אלילים (רש"י)
הווי אומר: גם אם אין בידינו אלא זכות זו שאנו כופרים בעבודה-זרה – חייב הקב"ה כביכול להחזיקנו ולהחיותנו, ולהושיענו תשועת עולמים.
(כתר-שם-טוב, עמ' סא)
כי לי בני-ישראל עבדים (כה,נה)
בני-ישראל נקראים 'בנים' ו'עבדים'. ההבדל ביניהם הוא:
עבדים – מצד הגוף. הגוף חייב לקבל על עצמו עול מלכות שמים, כעבד שמקבל את מרותו של אדונו.
בנים – מצד הנשמה (הבן נמשך ממוח האב, והנשמה באה מ"חכמה עילאה"). הנשמה עובדת את ה' מתוך אהבה ועונג, כבן המשמש את אביו.
(ספר המאמרים קונטרסים ב עמ' תעח)
אם בחוקותי תלכו (כו,ג)
מפרש הבעל שם טוב:
"אם בחוקותי" – מדבר באדם שהגיע לחוק קבוע בעבודתו, שממנו הוא אמנם לא גורע אך גם אינו מוסיף, מצווה עליו התורה:
"תלכו" – אסור לו לישאר במצב זה, אלא עליו לחדש ולהוסיף בעבודתו מתוך הליכה ועלייה תמידית.
זהו שכתוב (תהילים פא) "כי חוק לישראל הוא, משפט לאלוקי יעקב": "כי חוק לישראל הוא" – מי שעבודתו היא בבחינת חוק קבוע, ללא תוספת, "משפט לאלוקי יעקב" – יצטרך לתת על כך דין ומשפט.
(כתר שם טוב עמ' לה)
ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד . . ואכלתם ולא תשבעו (כו,כו)
לחם – היינו תורה, שנמשלה ללחם (ראה שבת קכ).
"עשר נשים" – היינו עשר כוחות הנפש.
"ואפו עשר נשים לחמכם" – יש 'לאפות' את התורה שלומדים ברשפי האהבה לה' המתעוררת בעת התפילה, אהבה כזו החודרת לכל עשר כוחות הנפש.
"בתנור אחד" – אש האהבה באה מהתבוננות ב'אחד', באחדות הבורא. רק כשלומדים תורה בצורה כזו נקלטים דברי תורה בנשמה, ואילו כשאין התורה 'אפויה' באש האהבה אין היא 'מתעכלת' היטב בנשמה. וכפי שהוא בלחם גשמי, שרק אם הוא אפוי טוב הוא מתעכל טוב.
"ואכלתם ולא תשבעו" – תחזרו על לימודכם שוב ושוב, ובכל פעם יהיו בעיניכם כחדשים ממש, וככל שתרבו לשקוד בתורה לעולם לא תשבע נפשכם בה.
(לקוטי תורה ויקרא עמ' מח)
לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קודש (כז,לג)
המר ימירנו והיה הוא – ראשי תיבות הוי', והוא צירוף שם הוי' השייך לחודש שבט (סידור האריז"ל)
המרה – רומז ל'המרת' יהודי שאינו מודע ליהדותו והחזרתו לצור מחצבתו. "לא ימירנו" – לכאורה לא היו צריכים לעסוק בעבודה זו, שכן בירידה ממקומו להתעסק עם יהודי זה, האדם מביא את עצמו לידי ניסיון, אבל מבלי הבט על כך מוכרח להיות "המר ימירנו" (כמרומז בצירוף הנ"ל, המתחיל במילים אלו), שכן אין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש רוחנית.
ואם ישאל השואל: כיצד, באמת, יכניס את עצמו לניסיון כזה? על זה ממשיך הכתוב
"והיה הוא" – לא זו בלבד שלא ייפול מדרגתו חלילה אלא עוד יתוסף לו תקיפות ושלימות בעבודתו, "והיה, בהווייתו יהא" (ברכות יג).
והנה, המילים "ותמורתו יהיה קודש" אינן כלולות בצירוף. ללמדנו, שחובתנו להמשיך ולעסוק ב"המר ימירנו" גם במקרה שאין רואים תוצאות, לא רואים את ה"יהיה קודש". עלינו לעשות את שלנו והקב"ה יעשה את שלו.
(לקוטי שיחות כרך כו עמ' 90) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
