הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1168, ערב שבת-קודש פרשת במדבר, כ"ח באייר תשס"ט (22.05.2009)
יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)
ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169
עורך: מנחם ברוד @ יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב
עמדה שבועית
כאיש אחד בלב אחד
הברית שנכרתה עמנו במתן התורה היא יסוד אחדותנו, והיא חוזרת ומתעוררת בהיותנו סמוכים לראש-חודש סיוון, היום שבו חנה עם-ישראל לרגלי הר-סיני
לפני שלושת-אלפים שלוש-מאות ועשרים ואחת שנים, בראש-חודש סיוון, קרה דבר נדיר בעם היהודי – העם כולו התאחד. כשחנה עם-ישראל לרגלי הר-סיני, לקראת קבלת התורה, התורה מתארת זאת במילים: "ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר, ויחן שם ישראל נגד ההר". 'ויחן' – לשון יחיד. חז"ל מפרשים, שזו הייתה הפעם היחידה שהעם כולו התלכד "כאיש אחד בלב אחד", לעומת שאר החניות שהיו "בתרעומות ובמחלוקת".
אין זו עובדה היסטורית בלבד, אלא יש כאן מסר עמוק. אחדות אמיתית בעם-ישראל יכולה להתקיים רק על בסיס התורה שניתנה בהר-סיני. בלי הבסיס הזה אפשר באמת לתהות אם אנחנו עם אחד או אולי אוסף של בני-אדם, שבטים ותרבויות.
מהות לא-משתנה
הזהות היהודית ייחודית לנו, ואין לה מקבילה בעולם. למשל, העם הצרפתי מורכב מבני-אדם המתגוררים בצרפת, דוברים צרפתית, מזדהים עם התרבות הצרפתית וכו'. מי שסבו היגר מצרפת לאמריקה, והוא מעולם לא ביקר בצרפת, אינו דובר את שפתה ואינו מכיר את תרבותה – לא יוכל להיחשב צרפתי; הוא אמריקני לכל דבר.
רק בעם היהודי יכול להתקיים מצב ייחודי, שבני-אדם המתגוררים בארצות מארצות שונות, דוברים שפות נבדלות וחיים על-פי נוהגי תרבות שונים בתכלית זה מזה – למרות הכול נחשבים בני עם אחד. הזהות היהודית נובעת מהנשמה המיוחדת שהורישו לנו אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, ומהברית שנכרתה עמנו כשעמדנו בהר-סיני וקיבלנו את התורה.
באותו מעמד נהפכה הזהות היהודית למהות הפנימית שלנו ואין היא בת-שינוי. אנחנו יהודים לא בגלל מה שאנחנו מאמינים, חושבים, מדברים או עושים. אנחנו יהודים בגלל מה שהננו, בגלל עצם מהותנו. מבחינה זו, המונח 'יהודי' הוא כמו המונח 'אדם'. גם 'אדם' אינו מתאר התנהגויות ואורחות מחשבה, אלא מהות בסיסית שאינה יכולה להשתנות. זו גם משמעות המושג 'יהודי'.
נכון, היותנו יהודים מחייב אותנו למערכת של ערכים והתנהגויות, כשם שהמהות האנושית מחייבת את האדם להתנהגות של בן-אדם, אבל מידת היישום של החובה הזאת אינה משנה את עצם המהות. להפך, כשבן-אדם מתנהג כבעל-חיים איננו פוטרים זאת באמירה שהוא איננו בן-אדם. אנו מעמידים אותו לדין דווקא משום שגם אז הוא נשאר בן-אדם.
סוד כוחנו
בדיוק כך יש לתפוס את המושג יהודי. זו מהות פנימית שמתארת את האדם עצמו. מי שנולד יהודי (או התגייר כהלכה) יהיה מחובר בטבורו לנצח לברית שכרת הקב"ה עם העם היהודי במעמד הר-סיני. הוא לעולם יישאר יהודי, משום שבעצם מהותו הוא חלק מ'ממלכת כוהנים וגוי קדוש'. דווקא משום כך התורה קוראת לו לשוב אליה, שכן הוא תמיד קשור אליה.
זה הבסיס שמאחד את כל בני העם היהודי. אנחנו יכולים לריב ולהתווכח, להיאבק ולהילחם - ועדיין נישאר יהודים, אחים. גם אם איננו יכולים להגיע להסכמה ולהבנה, ואפילו כל אחד ואחד חושב על זולתו את הדברים הקשים ביותר, בכל-זאת יהודים אנחנו.
זה הדבר הגדול שהתחולל במעמד הר-סיני – הברית הבלתי-ניתנת לערעור בין עם-ישראל לבין הקב"ה ובין כל בני העם היהודי לדורותיהם. הברית הזאת היא יסוד אחדותנו, והיא חוזרת ומתעוררת בעומדנו סמוך לראש-חודש סיוון, היום שבו חנה עם-ישראל לרגלי הר-סיני 'כאיש אחד בלב אחד'. חשוב לטפח את האחדות הזאת, לזכור אותה גם בעת פולמוס ועימות ולהבין שהיא סוד כוחנו.
האחדות היהודית חיברה את בני העם היהודי במרוצת כל הדורות, ובזכותה נגיע בקרוב אל הגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו.
יש חדש
שבת של אחדות
בשבת זו, ערב ראש-חודש סיוון, חשוב להדגיש את האחדות הפנימית, כשם שעם-ישראל התאחד ביום הזה "כאיש אחד בלב אחד" לקראת קבלת התורה. הרבי מליובאוויטש קרא לקיים בשבת זו כינוסים של אחדות ישראל בשעת המנחה, ובהם לעורר את נקודת האחדות, שהיא ההכנה הראויה לקבלת התורה מחדש בחג-השבועות. רצוי לקיים את הכינוסים מתוך סעודה, המקרבת את הלבבות.
ילדים לעשרת הדיברות
גבאי בתי-הכנסת נקראים להיערך לקראת בואם של המוני ילדים בחג-השבועות למעמד קריאת עשרת הדיברות. בבתי-כנסת רבים הגבאים נוהגים להכין בשביל הילדים דברי-מתיקה, כדי לעודדם לבוא למעמד המיוחד. הרבי מליובאוויטש קרא להביא גם את הטף, כדי שגם הם יהיו במעמד הזה, בהיותם הערֵבים לקיום התורה. קריאה זו מבוססת על מאמר המדרש: "אמר הקב"ה לישראל: בניי, הוו קורין את הפרשה הזאת בכל שנה, ואני מעלה עליכם כאילו אתם עומדים לפני הר-סיני ומקבלים את התורה". צעירי-חב"ד הוציאו-לאור לקראת חג-השבועות עלוני הסברה מיוחדים לילדים על משמעות החג, ועל החשיבות בהגעה לבתי-הכנסת לשמיעת עשרת הדיברות.
סמינר שבועות
עמותת התקשרות עורכת סמינר מיוחד בחג-השבועות ובשבת (28-30.5), בבית-ההארחה 'בית וגן' בירושלים, עם מיטב המשפיעים והמרצים. הסמינר יעסוק בנושא: עשייה מתוך מנוחה, על-פי תורת החסידות. טל' 057-6795770.
שלחן שבת
שלמות גשמית ושלמות רוחנית
כאשר ציווה הקב"ה לפקוד את בני-ישראל, קבע כי יש לספור את כל מי שעומדים בשתי אמות-מידה – ראשית, "מבן עשרים שנה ומעלה", ושנית, "כל יוצא צבא בישראל"; כלומר, כל מי שראוי לשרת בצבא עם-ישראל.
התנאי השני דורש ביאור. באותו זמן לא היו בני-ישראל זקוקים ל'יוצאי צבא'. הם היו מוקפים בענני הכבוד, שהגנו עליהם מכל אוייב ואף הכשירו את הדרכים והרגו את המזיקים. לשם מה היה אז צורך ב'יוצאי צבא'?
הכול נתרפאו
המפרשים מסבירים ש'יוצא צבא' משמעותו – מי שראוי לשרת בצבא, היינו מי שאין בו מום. נמצא אפוא שבמִפְקד הזה היה דבר פלא: מספרם של בני-ישראל בני עשרים ומעלה היה שווה למספר ה'יוצאי צבא'. איך ייתכן שבתוך שש-מאות אלף בני-אדם לא יהיו בעלי-מום, שאינם כשירים לצאת בצבא?
הדבר נבע מכך שבשעת מתן-התורה נתרפאו כל החולים וכל בעלי-המום. מעמד הר-סיני הביא את עם-ישראל לידי שלמות רוחנית, ומכיוון שהרוחניות והגשמיות קשורות זו בזו, הביאה השלמות הרוחנית גם שלמות גשמית. שלמות זו נשתמרה גם שנה תמימה אחרי מעמד הר-סיני, כאשר התקיים המִפְקד שפרשתנו מספרת עליו.
התאמה מלאה
חז"ל אומרים שרמ"ח (248) האיברים הגשמיים הם כנגד רמ"ח מצוות עשה, ושס"ה (365) הגידים הם כנגד שס"ה מצוות לא-תעשה. מכאן הזיקה של הרוחניות והגשמיות. כאשר האדם עומד במצב רוחני שלם, הדבר מביא גם שלמות באיבריו הגשמיים.
אמנם יש זמנים של העלם והסתר, שבהם יכולה להיות אי-התאמה בין המצב הרוחני לגשמי. כך אפשר שיהיה האדם שלם ברוחניות, אך לא בגשמיות; או להפך – יהיה שלם בגשמיות אף-על-פי שמצבו הרוחני אינו תקין. זה מצב הנובע מירידת העולם על-ידי חטא, ואינו המצב הנכון, כפי שהוא מצד סדר הבריאה.
מניעת מלחמה
המצב השלם של בני-ישראל, שבא לידי ביטוי במִפְקד שנערך במדבר, הוא שהביא את פעולתם של ענני הכבוד. מכיוון שבני-ישראל היו 'יוצאי צבא', דבר המבטא את שלמותם הרוחנית, עטפו אותם ענני הכבוד והגנו עליהם מכל צרה.
וזה התפקיד האמיתי של 'יוצאי צבא' בישראל – למנוע מלכתחילה כל ניסיון של פגיעה בעם-ישראל, וכהבטחת הקב"ה: "פחדכם ומוראכם ייתן ה' אלוקיכם על פני כל הארץ". אכן, כך היה בימי משה – "קומה ה' ויפוצו אויביך". האויבים נפוצו מעצמם, לנוכח עוצמתו הרוחנית וקדושתו של עם-ישראל. זה הכוח המיוחד של יהודים, שכאשר הם עוסקים בתורה ועומדים במצב רוחני שלם, הם מפילים יראה ופחד על אומות-העולם, שמלכתחילה לא יעזו להתגרות בעם-ישראל.
(תורת מנחם כרך יא, עמ' 279)
מן המעיין
תורה במדבר
תורה כמדבר
"לעולם קוראים פרשת במדבר-סיני קודם עצרת" (טור). שני טעמים ניתנו למתן התורה במדבר: א) הלומד תורה חייב לשים את עצמו כמדבר הזה שהכול דשים בו. ב) ללמדנו שהתורה ניתנה חינם לכל באי העולם והכול שווים בה.
(במדבר רבה)
הביטול פותח
יש כאן הוראה ללומד התורה שדווקא כשיהיה בביטול, בבחינת "ונפשי כעפר לכול תהיה", יזכה ל"פתח ליבי בתורתך". התורה הוא בבחינת 'פְּתַח', והעוסק בה כראוי זוכה שהיא נעשית שלו ונקראת על שמו.
(שיחות-קודש)
היכולת קיימת
שני הדברים נדרשים כהכנה לקבלת התורה: לקראת קבלת התורה האדם צריך לדעת שיש לו הכוח והיכולת לעשות את התורה שלמד לתורתו שלו, ושאפשר להגיע לזה רק על-ידי ביטול מוחלט.
(הרבי מליובאוויטש)
תורה בחינם
למה לא ניתנה התורה בארץ-ישראל? שלא להטיל מחלוקת בין השבטים, שלא יהיה כל שבט אומר 'בארצי ניתנה התורה', לפיכך ניתנה במקום הפקר. לכן נמשלה התורה לאש ולמים, מה אלו בחינם אף התורה בחינם; שלא ישמור את התורה לעצמו ולמשפחתו בלבד, אלא יפזרנה לכל באי העולם, וכל הזוכה ללמוד – ילמד.
(מדרש לקח טוב)
לא תלויה בזמן ובמקום
התורה ניתנה במקום בלתי-ידוע – במדבר. בעניין זמן נתינת התורה יש מחלוקת אם ניתנה בשישה בסיוון או בשבעה בו. יש כאן רמז שאין התורה תלויה לא בזמן ולא במקום. בכל הזמנים ובכל המקומות חייבים לעסוק בתורה.
(רבי ישראל מסלנט)
להפוך את המדבר
המדבר הוא מקום הקליפות והסטרא-אחרא. התורה ניתנה במדבר דווקא, כי תפקידה להפוך את העולם הזה התחתון, שהוא מלא קליפות, לדירה לו יתברך.
(לקוטי שיחות)
גם במחסור
התורה ניתנה במדבר, ללמד שגם אדם שהוא בבחינת 'מדבר', אדם הסובל ממחסור ומקשיים, חייב בתלמוד תורה. וכדברי הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה): "אפילו עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים חייב בתלמוד תורה".
(הרבי מליובאוויטש)
שלושה מניינים
בפרשת במדבר מסופר על שלושה מניינים: מניין בני-ישראל, מניין בני לוי, מניין בני קהת. שלושת המניינים האלה מקבילים לשלושת הלשונות שנאמרו לפני מתן-תורה: "והייתם לי סגולה מכל העמים", האמור על ישראל; "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים", כנגד שבט לוי; "וגוי קדוש" – רמז לבני קהת.
(לקוטי שיחות)
אמרת השבוע
תפילה מקדימה
ראש הקהל בעיר ברדיצ'ב היה מתנגד חריף לצדיק רבי לוי-יצחק. ערב שבת אחד, כאשר רבי לוי-יצחק שהה מחוץ לעיר, הביא ראש הקהל גברתנים והללו הוציאו את הרבנית וילדיה מהבית, הושיבום בעגלה ושילחו אותם אל מחוץ לעיר.
המעשה חולל סערה בעיר. מקורבי הצדיק מיהרו לנסוע אל רבי זאב-וולף מז'יטומיר, שהיה חברו של רבי לוי-יצחק, וביקשו ממנו להתפלל שראש הקהל יקבל את עונשו מן השמים על מעשהו המחפיר.
השיב להם רבי זאב-וולף: "כבר הקדימני רבכם. הוא כבר עומד ומתפלל ומבקש רחמים מהקב"ה שיאריך אפו לראש הקהל ולעוזריו ויצילם מכל צרה וצוקה".
מעשה שהיה
מצווה ושכרה
צרה חדשה ניחתה על יהודי רומניה. הימים ימי מלחמת-העולם הראשונה, וממשלת רומניה החליטה להעביר את כל אזרחי החוץ במדינה למחנה מיוחד. המהלך נומק רשמית בחשש מהתקוממות באותם ימים טרופים.
הידיעה נפלה על קהילת שטפנשט כרעם ביום בהיר. רבה, רבי אברהם-מתתיהו פרידמן, היה גם הוא אזרח חוץ. זה שנים הוא מתגורר בשטפנשט ומנהיג ברמה את חצר החסידות, אך הוא נולד וגדל בסדיגורה, במחוז בוקובינה, שהיה אז בשלטון אוסטריה, ושם הונפק דרכונו.
עדיין לא הייתה ברורה מידת הסכנה בשהייה במחנה, אך החסידים ראו בזה גזֵרה נוראה. כיצד תתאפשר עבודת הקודש של רבם במחנה? החליטו אפוא לעשות הכול למנוע זאת.
הניסיונות לא צלחו. יום אחד הופיעה פלוגת חיילים בשטפנשט. בידם הייתה רשימה של אזרחי חוץ, שדינם לעבור למחנה. כאשר התייצבו החיילים בשערי העיירה צצו מכל עבר מאות חסידים, אנשים וילדים, וכולם רצו לחצר הרבי. מי יודע, אולי עַם רב ירתיע את החיילים מלקחת את הרבי.
בדיוק באותה שעה בא לשטפנשט יהודי ושמו מילשטיין. הוא היה אדם אמיד, סוחר ידוע ובעל מהלכים בצמרת המדינה. משפחתו הייתה משפחה מתבוללת ידועה, מהמעמד הגבוה, שנטשה את דרך התורה והמצוות. בראותו את כולם רצים, התעוררה סקרנותו, והוא הלך בעקבות ההמון עד שהגיע לחצר הרבי. שם הסבירו לו את סיבת החרדה.
בליבו של מילשטיין התעורר משהו. אף שלא הכיר את הרבי חש צורך לעזור לצדיק. קשריו עם אנשי הממשל ועם מושל המחוז היו הדוקים, והוא היה בטוח שיוכל להציל את הצדיק.
הוא ביקש להיכנס לבית. שם מצא את הרבי בפנים חיוורים, ומולו חיילים נושאי נשק. ברומנית צחה פנה מילשטיין אל החיילים ואמר כי הוא ידיד קרוב של מושל המחוז וידבר עמו אישית בעניינו של אדם זה.
החיילים סירבו לצאת, ומילשטיין התקשר בטלפון אל המושל, שישב בבוטושן. הוא ביקש ממנו להניח לרבי, והבטיח לשלם למושל חצי משכורת שנתית תמורת מעשהו. המושל נעתר והורה לחייליו לצאת מהבית.
העיר שטפנשט צהלה ושמחה, אך לא לאורך ימים. התברר, שעוד אנשים הצליחו לחמוק בעזרת קשרים או שוחד. הדבר דוּוח לממשלה, ומושלי המחוזות הוזהרו בלשון חריפה למלא את הפקודה עד תום.
כאשר שוב באו החיילים לבית הרבי, הסכים ללכת עמם, אולם ביקש שמקצת מלוויו יצטרפו אליו, ויעברו עמו באחוזתו של מר מילשטיין. כשהגיעו לשם סיפר לו הצדיק את הנעשה וביקש ממנו לבוא עמו אל המושל.
המושל היה נחרץ. הפעם אין בידו לעשות דבר. הפקודה הגיעה מבוקרסט, חתומה בידי שר הביטחון עצמו. הפרת הפקודה מעמידה אותו ואת תפקידו בסכנה חמורה.
מילשטיין לא אמר נואש. "תמורת שחרור הרבי אתן לך במזומן משכורת של שנה שלמה, ואם תנושל מתפקידך, אשלם לך משכורת חודשית גבוהה מהשכר שאתה מקבל מהממשלה", הצהיר. ההצעה הקוסמת שכנעה את המושל, והוא הסכים להסתכן.
הצדיק ומלוויו יצאו נרגשים ושמחים, ואז פנה הרבי אל מילשטיין ושאלו אם בדרכם לשוב לשטפנשט יוכל ללון לילה אחד בביתו. מילשטיין הביע מיד את נכונותו, אולם ציין כי המטבח בביתו אינו כשר והרבי לא יוכל לאכול דבר אצלו. הצדיק השיב כי הם יסתדרו. מלוויו קנו סיר חדש וכמה כוסות, ובהגיעם לאחוזתו של מילשטיין חלבו את אחת הפרות במשק, בישלו את החלב וממנו שתו בלילה וגם למחרת.
בבוקר, לפני צאתם לדרך, עמד הצדיק והתפלל בדבקות, כהרגלו. לאחר מכן ביקש ממר מילשטיין לבוא אליו עם רעייתו. כשהגיעו, פנה הרבי אל מילשטיין: "אמור לי מה חסר לך ואברך אותך".
האיש השיב בקרירות שלא חסר לו דבר. ברגע הזה פרצה אשתו בבכי מר: "הוא אומר שאינו חסר דבר... כבר כמה חודשים הוא סובל ממחלה מסוכנת בכליות, ולדברי הרופאים ספק גדול אם יוכל לסיים את השנה. כמו-כן, כבר שנים רבות אנו נשואים ולא זכינו להיפקד בילד. כיצד הוא אומר שיש לו הכול?!"...
במר-ליבה השתטחה האישה על הרצפה בבכי נסער, ובעלה היה צריך לעמול כדי להרגיעה. הצדיק אמר להם: "הנני מברך את הבעל ברפואה שלמה בקרוב, ואתכם יחד שתיוושעו בילדים בריאים".
האישה התרגשה מאוד מברכת הרבי ושוב פרצה בבכי. הרבי חזר ואמר: "רפואה שלמה וילדים בריאים", נפרד מהם לשלום ויצא לדרכו.
עבר חודש. מילשטיין ביקר בווינה לבדיקה רפואית. עם קבלת התוצאות עמדו כל הרופאים נדהמים. שוב ושוב השוו את התוצאות לבדיקות הקודמות ואמרו כי הדבר לא ייתכן. מילשטיין הציע הסבר: ברכת הצדיק היא ששינתה את תוצאות הבדיקות.
לא עבר זמן רב ובבית משפחת מילשטיין נשמע קול בכיו של תינוק, שנולד להם בשעה טובה. שנה לאחר מכן נולדה גם בת. כעבור שנים, כשהיה מר מילשטיין לסבא, ורבה של ואסלוי נתכבד להיות סנדק בברית אצל בן-בתו, סיפר לו מילשטיין את כל המעשה.
לומדים גאולה
שלום בינינו
כאשר הנביאים מדברים על השלום שיהיה בימות המשיח, הדגש הוא מטבע הדברים על שלום בין ישראל לעמים ועל הפסקת המלחמות ביהודים ורדיפתם. אולם ודאי שימות המשיח יביאו שלום גם בתוך עם-ישראל עצמו, והדבר מפורש בדברי הרמב"ם (בסוף ספרו), שבאותם ימים לא תהיה לא קנאה ולא שנאה ולא מלחמה ותחרות.
השלום האמיתי יבוא כאשר יוסר מסך ההסתר המקשה עלינו לראות את האמת ואת הקשר העמוק שבין יהודי ליהודי. מסך זה יוצר את התחושה שהזולת מפריע לי ושעל-ידי מלחמה בו איטיב את מצבי. האמת הפוכה – הזולת אינו יכול להפריע לי, שכן הוא חלק ממני, ופגיעה בו אינה יכולה להועיל לי, אלא להפך, היא רק מחלישה אותי ופוגעת בראש ובראשונה בי-עצמי.
אין 'אני' ו'אתה'
כיום נראית לנו דרישתה של התורה לאהוב כל אדם מישראל "כמוך" תמוהה במקצת. איך אפשר לדרוש ממני לאהוב כל יהודי, יהיה מי שיהיה? ואם הוא נגוע בחסרונות? ואם אינני מוצא איתו שפה משותפת? אך התורה אינה מתנה את האהבה בשום תנאים – המצווה היא "לאהוב כל אדם מישראל"! (לשון ספר החינוך).
היסוד של מצוות אהבת-ישראל הוא ההתייחסות לכל יהודי ברמה הנשמתית. היחס ליהודי אינו נקבע על-פי הגוף, עם מעלותיו ומגרעותיו, אלא על-פי הנשמה. עלינו לאהוב כל יהודי משום שבכל אדם מישראל שוכנת נשמה אלוקית גבוהה ונעלה ביותר. גם אם הוא נגוע בחסרונות ואפילו אם מעשיו ודרך מחשבתו מוטעים לחלוטין – אין אלה אלא קליפה חיצונית, ואילו בפנים שוכנת נשמה אלוקית טהורה ויקרה מפז, שהיא חלק ממך, בשר מבשרך.
ההפרדה בין 'אני' ל'אתה' מוגבלת לגוף. גופי הוא מהות עצמאית, נפרדת מגופך. כשאני רעב – לא יפחת רעבוני אם אתה תאכל; מכיוון שאין שום קשר בין גופי לגופך. אך הנשמות – כל נשמות ישראל חטיבה אחת הן, כמו מיליוני תאים בגוף אחד גדול. לכן עליי לאהוב אותך, כי בעצם אתה חלק ממני.
למרות המגרעות
זה היסוד העיקרי לאחדות-ישראל ולאהבה הבלתי-מותנית שבה עלינו לאהוב כל יהודי. כשם שאדם אוהב את עצמו ללא תנאים – יהיו מגרעותיו אשר יהיו ויהיו מעשיו אשר יהיו – כך עליו לאהוב את היהודי השני, שהוא בעצם חלק ממנו-עצמו. כל ההתייחסות אל הזולת כאל מהות נפרדת נובעת מן הגוף הגשמי, ואילו מצד הנשמות כולנו מהות אחת, ולא ייתכן שנרחיק חלק מעצמנו.
דבר זה רמז הילל הזקן באומרו: "מה ששנוא עליך – לחברך לא תעשה". הילל בחר לומר את הדברים בלשון שלילית דווקא ("מה ששנוא עליך"), ולא אמר כפי שכתוב בתורה: "ואהבת לרעך כמוך". שכן בכך ביקש לבטא את עומק מהותה של אהבת-ישראל.
מה הדבר השנוא ביותר על האדם? כששופטים אותו על-פי מגרעותיו. לכל אדם יש מגרעות, ואין כמו האדם עצמו היודע את מגרעותיו, אך אין הדבר פוגם באהבתו את עצמו. כשיבוא מישהו ויפחית מערכך בגלל מגרעותיך וחולשותיך – הדבר ירגיז אותך, כי אתה מצפה שיאהבו אותך למרות מגרעותיך.
דבר זה, אומר הילל, אל תעשה לחברך – אל תשפוט אותו על-פי חולשותיו ומגרעותיו; התייחס אליו כפי שאתה מתייחס לעצמך, באהבה עצמותית, בלתי-מותנית. אהוב אותו כשם שאתה אוהב את עצמך, למרות מגרעותיך, כי גם הוא חלק ממך. זו אהבת-ישראל אמיתית וזו האחדות הפנימית של כל ישראל שתתגלה בביאת משיח-צדקנו.
פתגם חסידי
כשכואב ליהודי
"האמינו לי שאני מרגיש את עצמי חלק מעם-ישראל. אם כואב ליהודי בקצה העולם – אני מרגיש את כאבו בכל רמ"ח איבריי" (רבי ישראל מרוז'ין)
חיים יהודיים
איכות סביבה ולא מדבר
הכול התחיל לפני כארבע שנים. יהודה גנוט, אברך חרדי, נפגע בתאונת-דרכים ועבר תקופת שיקום ארוכה. כשחזר לביתו, בשכונת גני חברון בפתח-תקווה, ציפתה לו הפתעה: תחת חלון ביתו הוקמה תחנה סופית של אוטובוס. בהמשך הצטרפו אליה עוד כמה תחנות. הוא רצה נואשות לנוח, אבל טרטורי האוטובוסים העומדים בתחנה במנוע פועל וממתינים לשעת יציאתם נהפכו למטרד בלתי-נסבל.
זה היה הרגע שבו קלט כי איכות הסביבה איננה מושג מופשט או תחביב של כמה משוגעים, אלא זה ההבדל בין חיים נורמליים ומהנים לבין סבל ומטרד. הוא למד על בשרו עד כמה קשה לאזרח הקטן להילחם בגופים רבי-כוח המתעלמים מסבלו. הוא פנה אל עיריית פתח-תקווה ואל משרד התחבורה, לשווא. אפילו ארגוני איכות סביבה לא הצליחו לסלק את המפגע. רק לאחר שפנה לתקשורת וזו החלה לטפל בעניין, הועברו התחנות למקום אחר.
חרדים לסביבה
המוּדעות שהחלה להתפתח בליבו הביאה לידי הקמת ועד שכונתי, והוועד החל לטפל בבעיות רעש וזיהום אוויר שנוצרו בשל סלילת כביש סמוך לשכונה. במרוצת הזמן חבר לעוד כמה ארגונים וקרנות והקים את ארגון 'חרדים לסביבה', שנועד לטפל בבעיות הייחודיות של המגזר החרדי הקשורות לאיכות הסביבה.
כיום זה ארגון ארצי, הפועל בכל עיר שיש בה קהילה חרדית. יש בו שישים וחמישה פעילים קבועים ועוד מתנדבים רבים. הארגון מנהל מאבקים לתיקון מפגעי רעש, זיהום אוויר וצפיפות בנייה. הוא מפעיל תכניות חינוך בבתי-ספר חרדיים, יוזם קורסים למנהיגות סביבתית ואפילו הקים 'קליניקה ירוקה למשפט וסביבה', שמפעילים סטודנטים למשפטים מאוניברסיטת בר-אילן, המסייעים במגוון בעיות משפטיות הקשורות לסביבה.
גינות זה בריאות
לדבריו, הציבור החרדי מתמודד עם בעיות קשות כמו מצוקת דיור נוראה ומחסור חמור במוסדות ציבור, ולכן ענייני איכות הסביבה נדחקים לשוליים. ובכל-זאת "אנו שואפים לחולל שינוי תפיסה בציבור החרדי", אומר גנוט. "השינוי נעשה על-ידי פעילויות חינוך והעלאת תכנים סביבתיים על סדר יומו של הציבור".
הוא מציין כי בציבור החרדי יש מוּדעות גבוהה לבריאות, ומכאן קצרה הדרך להבין שגינות ושטחים ירוקים חיוניים לבריאות ושנדרש טיפול נכון בשפכים ובפסולת. "התקנו בכמה מוסדות חרדיים מכשירים להפחתת פחמן", הוא מספר. "פניתי אל מנהלי הישיבות והבאתי לידיעתם שהתקנת המכשירים תפחית את השימוש באנרגייה, הם יחסכו כסף, וכולנו ניהנה מפליטת פחמן מופחתת".
הפה של האיש הקטן
הפעילות כרוכה במאבקים בלתי-פוסקים נגד גורמים רבי-עוצמה, אך גנוט מעודד מהתמיכה הציבורית. "אנחנו הפה של האיש הקטן", הוא אומר. "למשל, מבטיחים לרוכשי דירות סביבה ירוקה, אך אם לא נעצור את הקבלנים, הדיירים יקבלו נוף של בניינים במקום עצים וירק. מוכרחים להיאבק".
'חרדים לסביבה' הצליח כאמור להעלות עניינים סביבתיים על סדר-יומו של המגזר החרדי ועל תרומתו הייחודית זכה אשתקד, עם הארגון החרדי 'שומרה לסביבה טובה' (שעוסק בגיבושן וביישומן של תכניות למוסדות חינוך סביב הקשר בין אקולוגיה, טבע ומורשת ישראל), בפרס 'הגלובוס הירוק', המוענק לארגונים הירוקים מטעם ארגון 'חיים וסביבה'.
גנוט. הכול התחיל מתחנת אוטובוס תחת החלון
פינת ההלכה ומנהג
עירוב תבשילין
שאלה: מה הן ההלכות המיוחדות כשחג-השבועות חל בערב שבת-קודש?
תשובה: השאלה שקביעות זו מעוררת היא בעניין בישול ועשיית מלאכות אחרות בחג לצורך השבת. כידוע, מותר לבשל ולהכין אוכל בחג לצורך החג, אבל לא לצורך יום אחר, אפילו הוא שבת. לכן תיקנו חז"ל את התקנה הנקראת 'עירוב תבשילין', שעיקרה הכנת תבשיל מיוחד מערב החג לצורך השבת, ועל-ידי כך מותר להוסיף לבשל, להדליק נרות וכו' גם בחג לצורך השבת, וכך גם ידאגו להכין מנה יפה לשבת.
וכך עושים זאת:
לוקחים בערב החג תבשיל (כגון בשר או דג) בגודל 'כזית' (נפח 27 סמ"ק לפחות), וכן חלה או לחמנייה. מניחים אותם בצד, ומברכים: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מצוות עירוב", ומוסיפים: "בעירוב הזה יהיה מותר לנו לאפות ולבשל ולהטמין ולהדליק נר ולתקן ולעשות כל צרכינו מיום-טוב לשבת". את הלחם והתבשיל יש לשמור במקרר לפחות עד שמסיימים את כל ההכנות לשבת שנעשות בחג.
רב העיר או הקהילה נוהג לזַכות את עירובו (על-ידי אדם אחר) לכל מי ששכח לעשות עירוב, אבל זה מועיל רק למי ששכח או לא ידע. מי שידע וזכר, אלא שהתעצל וסמך על עירובו של הרב, עליו לשאול רב מוסמך כיצד לנהוג (לדעת אדמו"ר הזקן אינו יכול לסמוך על עירוב זה, ויש מקילים).
חשוב לדעת, שהעירוב מאפשר לעשות רק מלאכות שאפשר, אם רוצים, ליהנות מהן בחג עצמו, אך אין הוא מתיר להתחיל בישול בערב שבת בסוף היום.
מקורות: שו"ע, נו"כ ושו"ע אדמו"ר הזקן סימן תקג, תקכז (וראה בשו"ע ס"ז ומשנ"ב, ובשו"ע אדמו"ר הזקן סי"ד, ובקו"א להל' שחיטה שלו סי' א ס"ק ה). | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
