מדורים נוספים
	שיחת השבוע 1170 - כל המדורים ברצף
	ערכי אמת של ענווה וצניעות
	חדש על המדף
	לזכור את הפרטים הקטנים
	ענווה
	ואם באחת יתקעו
	חשבונות ההשגחה
	חזרת הנבואה
	נשמה וגוף
	הציור המקורי של מנורת המקדש
	מוצרי כוורת

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1170, ערב שבת-קודש פרשת בהעלותך, י"ג בסיוון תשס"ט (05.06.2009)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

ערכי אמת של ענווה וצניעות

כמה מלחמות, מאבקים, תחרויות, השמצות ותככים סובבים על המניע האחד הזה – הגאווה האישית. היא הורסת כל חלקה טובה ומכניסה מדון ומריבה גם בין ידידים ואוהבים

הפרשה הנחקרת בימים האלה בידי המשטרה עוררה דיון חשוב על הסכנה הטמונה בטיפוח האגו והגאווה האישית. אין זה מענייננו לעסוק על הפרשה עצמה, ובוודאי לא לחרוץ דין בטרם משפט, אבל התופעה עצמה ראויה למחשבה.

העולם בימינו מציב את האדם במרכז ומעודד אותו לטפח ביטחון עצמי, לשווק את עצמו, להיות מפורסם, להגשים את מאווייו. הכול סובב על האגו וה'אני'. כחלק מזה החברה מטפחת את ההתהדרות בהישגים וביתרונות שזכית להם. אם יש לך כסף, דאג שיראו זאת. אם ניחנת בחכמה, הפגן אותה. אם אתה יפה-מראה, הבלט זאת והשקע תשומת-לב רבה בבחירת בגדים ובתכשירי טיפוח.

הבעיה בכל ההתעסקות הזאת סביב ה'אני', שהפולחן העצמי לעולם אינו יודע שובעה. האדם שהשיג הצלחה ותהילה תובע עוד ועוד. מי שהתרגל להרשים את סובביו, יחפש תמיד איך לנקר יותר את העיניים. כך מתנהל מירוץ מטורף שאינו מסתיים, וכבר קבעו חז"ל: "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם".

שיכרון ריקני

הביטו וראו כמה מלחמות, מאבקים, תחרויות, השמצות ותככים סובבים על המניע האחד הזה – הגאווה האישית. היא הורסת כל חלקה טובה ומכניסה מדון ומריבה גם בין ידידים ואוהבים. לכן אנו מוזהרים לסלק אותה עד תום, משום שהיא אם כל חטאת.

במאי סרטים יהודי מפורסם בגרמניה סיפר כי תחושת הריקנות הזאת היא שגרמה לו לחפש משמעות אחרת בחיים, עד שהביאה אותו לחיי אמונה ושמירת מצוות. הוא תיאר את שיכרון ההצלחה לאחר עשיית סרט מצליח. באותם ימים יש הרבה אירועים, סיקור תקשורתי, מסיבות ופרסים. ופתאום הכול מתפוגג ונמוג, והצמא לתהילה מטלטל את כל ישותך. משום כך דווקא אנשים כאלה פונים לסמים ולהרפתקאות אחרות, כי הטלטלות האלה מטריפות את דעתם.

התורה מציבה לפנינו סולם ערכים אחר לגמרי. היעד אינו טיפוח הגאווה אלא דווקא הענווה. האדם נדרש לחתור לצניעות. לא להתייהר, לא להתבלט, לא להפגין את מעלותיו. להפך, עליו לראות את מעלותיו של הזולת, ולשאוף ללמוד ממי שעומד בדרגה רוחנית גבוהה יותר.

משה רבנו, גדול הנביאים, שזכה לדבר עם הקב"ה פנים אל פנים, היה "עניו מכל האדם אשר על פני האדמה". זו הגדולה האמיתית – הענווה, הפשטות, המחשבה שהזולת טוב ממני, שיש לי עוד הרבה לתקן ולהשלים. אלה הכוחות המדרבנים את האדם להשגת הישגים אמיתיים ולחתירה לנכסים רוחניים בעלי ערך נצחי.

נחבא אל הכלים

כמה התרחקנו מהערכים המקוריים שהתקיימו בעם-ישראל. כיום לקראת בחירות מופיעים לפנינו המוני מועמדים וכל אחד ואחד סבור שהוא המוכשר ביותר והמוצלח ביותר והמתאים ביותר. אולם המלך הראשון של עם-ישראל, שאול המלך, נהג להפך. הוא חש את כובד התפקיד וברח ממנו. הוא היה "נחבא אל הכלים". אך דווקא זו גדולתו של המנהיג האמיתי.

לא פשוט לשמור על הערכים האלה בעולם המוּנע על-ידי כסף, כוח, תהילה והבלטת ה'אני'. למרבה הצער ההשפעות השליליות האלה חודרות לכל פינה ואוכלות כל חלקה טובה. אולם אנו נדרשים להשגיח בסכנה ולשים דגש גדול יותר ויותר על טיפוח הערכים הנכונים – ענווה וצניעות, שלילת הגאווה וההתפארות, חיפוש המעלות אצל הזולת ותיקון המגרעות שבתוכנו.

חז"ל אמרו שהקב"ה שוכן בתוך כל יהודי, אפילו במי שחטא ועבר על רצונו, אולם על גאוותן הקב"ה אומר "אין אני והוא יכולים לדור". הגאווה דוחקת את רגלי השכינה, ואילו הענווה היא הכלי האמיתי להשראה האלוקית. ככל שהאדם ריק מעצמו, היא יכול להכיל את האור האין-סופי של הקב"ה, וזה הכלי השלם לכל הברכות האמיתיות.

  ספרים

שיעורים בתורת חב"ד (ב)
מאת הרב יואל כהן
בהוצאת מעיינותיך

כרך שני, המגיש מבחר מאמרים מעמיקים, השופכים אור על פרקים וסוגיות בתורת חסידות חב"ד. הכרך הזה עוסק במועדים ובמושגי-יסוד ביהדות ובחסידות. מקצת המאמרים התפרסמו בגיליונות 'מעיינותיך', המופיעים מטעם 'תורת חב"ד לבני הישיבות'. 185 עמ'. טל' 03-9606018.

קבלה היא בידך
מאת הרב ניסן דוד דובאוו
בהוצאת חיש

המחבר, שליח חב"ד בדרום לונדון, מגיש ספר בסיסי על מושגי-היסוד של תורת הקבלה, בדרך שווה לכל נפש. תרגום עברי למהדורה האנגלית, שזכתה להצלחה רבה. 198 עמ'. טל' 03-9600770.

אנחנו לא לבד
מאת עדי כהן
בהוצאת המחבר

ספר אלבומי מהודר המציג פרקים מופלאים במבנה היקום, המוליכים היישר למסקנה כי יש בורא ומנהיג לעולם. הדברים מובאים בליווי תצלומים מרהיבים ומובאות מאלפות מדבריהם של אנשי מדע מובילים. פשוט לקרוא ולהאמין . 255 עמ'. טל' 1-700-704120.

מתורתו של רש"י
מאת הרב יצחק מרקוביץ
בהוצאת המחבר

כרך רביעי, על ספר במדבר, ובו המחבר מגיש ביאורים על פירוש רש"י הערוכים בחרוזים. עוד דרך להנחיל את פירוש רש"י לילדים. טל' 03-6192890.

  שלחן שבת

לזכור את הפרטים הקטנים

בתחילת פרשתנו הקב"ה מצווה את אהרון על הדלקת מנורת המקדש ומפרט את דיני ההדלקה. בסיום הציווי התורה מציינת כי כך נעשה – "ויעש כן אהרון". תוספת זו לכאורה מיותרת, שהלוא ברור כי אהרון יקיים את הציווי. מפרש רש"י: "להגיד שבחו של אהרון שלא שינה". כלומר, התורה משבחת את אהרון שקיים את הציווי בדיוק כפי שנצטווה, בלי שינוי כלשהו.

השבח הזה דורש הסבר. וכי למה יעלה על הדעת שאהרון ישנה מפרטי הדינים שנצטווה? אפילו יהודי פשוט, אם יקבל ציווי ישיר מהקב"ה, היה מציית ומקיימו לכל פרטיו ודקדוקיו, על-אחת-כמה-וכמה אהרון, הכוהן הגדול הראשון. מהו אפוא השבח "שלא שינה"?

כוונות עליונות

ההסבר הוא, שדווקא לאהרון היה קשה מאוד להיזהר ולא לשנות מכל הפרטים שציווה הקב"ה. כשהוא ניגש להעלות את הנרות, הוא ידע את הכוונות העליונות הטמונות בהדלקה. שבעת הנרות הם כנגד שבעת הסוגים בעם-ישראל. כשהוא הדליק את המנורה בבית-המקדש, הוא הדליק למעשה את כל הסוגים שבנשמות ישראל והצית בהן את אש האהבה לה'.

כשאדם שרוי בעולם רוחני עמוק ומופלא כל-כך, הוא עלול שלא לשים לב לפרטים 'קטנים' בעולם הזה הגשמי. וכי במה נחשב פרט קטן בהטבת הנרות ובהדלקתם לעומת הכוונה הרוחנית הקדושה והמופלאה; ועל כך התורה מעידה, שבכל-זאת אהרון "לא שינה" והקפיד להדליק את הנרות בדיוק כפי שנצטווה.

להביא את הסחורה

ברור שכאשר כיוון אהרון הכוהן את הכוונות העליונות, אין זאת שכיוון כוונות בלבד, אלא הוא אכן היה בעולמות עליונים טמירים. וכפי שמסופר על המגיד ממזריטש, שפעם אחת פגשו חבר ותיק, שאף הוא היה גאון ומקובל, ונהג להתפלל בכוונה, על-פי הקבלה, ושאל את המגיד מדוע תפילתו אורכת זמן רב כל-כך.

אותו חבר נהג לנסוע אחת בשנה ליריד הגדול בלייפציג. שאלו המגיד, למה לו לטרוח ולבטל תורה ולנסוע ליריד, הלוא אפשר לו לשבת בבית ולעבור במחשבה על כל התחנות שבדרך ועל כל פרטי היריד. השיב לו חברו: "הלוא אני צריך את הסחורה!". אמר לו המגיד, שגם ברוחניות, כדי 'להשיג את הסחורה', לא דיי לחשוב את הכוונות, אלא צריכים 'להיות שם', וזה דורש זמן.

התכלית כאן

זה אפוא שבחו הגדול של אהרון הכוהן, "שלא שינה". אף-על-פי שבשעת ההדלקה עמד בעולמות רוחניים עליונים ועשה שם את פרטי ההדלקה, בכל-זאת הקפיד לקיים את כל הפרטים גם בהדלקה הגשמית, במנורה הגשמית שבמשכן.

מכאן עלינו ללמוד שגם כאשר מתעלים לפסגות הרוחניות העליונות ביותר, צריכים לזכור כי התכלית היא להוריד את כל הדברים לעשייה הגשמית, כאן למטה, בעולם הזה הגשמי, שזו תכלית כל הבריאה – להפוך את העולם הגשמי שיהיה דירה לקב"ה.

(תורת מנחם כרך יח, עמ' 83. כרך כ, עמ' 231)

  מן המעיין

ענווה

מכל האדם

"והאיש משה עניו מאוד מכל האדם" (במדבר יב,יג). ראשי-התיבות 'אדם' הם אברהם דוד משה. שלושתם הצטיינו במידת הענווה: אברהם אבינו אמר "ואנוכי עפר ואפר"; דוד אמר "ואנוכי תולעת ולא איש"; הרחיק לכת בענוותנותו משה שאמר "ונחנו מה".

(השל"ה) 

המידה הטובה מכול

אף-על-פי שהיו למשה עוד מעלות ומידות טובות, ראתה התורה לשבחו על מידה זו. ללמדנו שענווה היא המידה הטובה מכולן.

(רבי יחיאל-מאיר ממוגלניץ)

ענווה אמיתית

בענווה שני סוגים: יש עניו שרואה גם את עצמו וגם את האחרים כלא-כלום. זו ענווה מזוייפת. העניו האמיתי הוא מי שחדור הכרה מלאה כי האחרים טובים ממנו ועולים עליו במעלתם.

(רבי שלום מבעלז)

מה ראית

אחד משלושת הדברים שנאמר עליהם "יהרג ואל יעבור" הוא שפיכות דמים, כי מה ראית שדמך אדום מדם רעך. הדברים אמורים לכל אדם. כל אחד ואחד צריך שיהא חדור בהכרה שכל יהודי, יהיה אשר יהיה, הרי הוא מיוחס כמוהו ועומד במדרגה אחת עמו.

(רבי שמחה-בונם מפשיסחה)

ענווה בלי כוונה

רבי מנחם-מנדל מקוצק אמר: כל מצווה צריך שהאדם יעשנה בכוונה לשמה, חוץ מן הענווה...

לסבול את השפלות

על "והאיש משה עניו מאוד" רש"י מפרש: "שפל וסבלן". אדם היודע להיות שפָל בעיני עצמו ודאי זו מדרגה גבוהה, אבל גדולה ממנה המדרגה שהאדם יודע לסבול את השפלוּת.

(חידושי הרי"ם)

מענווה לגדלות ולהפך

רבי אלימלך אמר לאחיו, רבי זושא: תחילה האדם צריך לראות את עצמו שפל בתכלית השפלות ורק אז הוא מסוגל להשיג ולהבין את גדולת הבורא. נענה רבי זושא: אני סבור להפך, תחילה צריך אדם לרכז את כל חושיו בהתבוננות בגדולת הבורא ורק אז הוא מסוגל לראות את עצמו שפל בתכלית השפלות.

בלי 'לשם ייחוד'

אין בתורה מצווה מפורשת על ענווה, כי לוּ ניתנה על כך מצווה מיוחדת היה אדם בא לקיימה ואומר תחילה 'לשם ייחוד', ו'הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות עשה של ענווה', וממילא זו לא הייתה ענווה...

(רבי יחיאל-מאיר מזלוצ'וב)

  אמרת השבוע

ואם באחת יתקעו

רבה של פראג, רבי שלמה-אפרים מלונצ'יץ, מחבר פירוש 'כלי יקר' על התורה, היה מעורר שוב ושוב על הצורך שראשי העם יתאחדו ולא תהיה מחלוקת ביניהם. הוא היה אומר, שאם אין אחדות בקרב המנהיגים, הדבר גורם ירידה רוחנית גדולה בעם.

פעם אחת, בשבת פרשת בהעלותך, כשישבו בביתו כמה מנכבדי העיר, אמר הרב כי הדבר רמוז בפרשת השבוע. הקב"ה אומר למשה: "ואם באחת יתקעו, ונועדו אליך הנשיאים". יש לפרש זאת כך, אמר הרב: "ואם באחת יתקעו" – אם מבקשים שתהיה אחדות של כל חלקי העם, בראש ובראשונה יש צורך ב"ונועדו אליך הנשיאים" – שראשי העם יתאחדו יחדיו, ומהם יראו ויעשו כל בני העם.

  מעשה שהיה

חשבונות ההשגחה

הם היו שני ידידי-נפש. בין המשפחות נקשר קשר הדוק, שהחל עוד מימי אבותיהם, שאף הם היו ידידים טובים. ר' אשר קבע את משכנו בעיר קטנה, חמלניק שמה, הסמוכה לברדיצ'ב. הוא התגורר בבית גדול וניהל עסקים ששגשגו במרוצת הזמן. חברו, ר' שמשון, חי חיים צנועים יותר ואת מסחרו עשה במקום מגוריו, בעיר ברדיצ'ב.

יום אחד הזדמנה לר' אשר עסקה טובה. הוא קנה במחיר מוזל שלוש-מאות חביות של דבש, והתכונן למוכרן במחיר כפול ביום השוק בעיר. באותו יום שכר עגלות, העמיס את החביות, ויצא העירה.

בהגיעו לעיר התברר לסוחר כי מחירי הדבש ירדו פלאים, וכי אין כל סיכוי להרוויח ממכירה זו. האם הייתה כל טרחתו לשווא? ומה יעשה עתה, שוב ישכור עגלות כדי להחזיר את הסחורה לביתו?

לפתע נצנץ במוחו רעיון. "ר' שמשון ידידי יהיה לי לעזר", חשב ומיד החל לצעוד לעבר ביתו של חברו.

ר' שמשון שמח לפגוש את ידידו הטוב ונעתר מיד לבקשתו, לשמור במחסנו את חביות הדבש עד שיעלה מחירו. יחדיו הורידו את החביות למחסן ונפרדו לשלום איש מרעהו.

עבר זמן, השניים המשיכו בשגרת חייהם, ועניין חביות הדבש נשכח מליבם לגמרי. יום אחד הגיעה לר' אשר ידיעה מרה: ידידו רבי שמשון חלה ונפטר פתאום. צער רב הצטער על האבדה הגדולה, ובעודו מהרהר בו נזכר לפתע בחביות הדבש. החליט ר' אשר להמתין מעט ולאחר מכן לקחת ממחסנו של חברו את החביות ולנסות למכרן.

חודש ימים עבר ובתוך כך נודע כי מחירי הדבש עלו מאוד. "זו ההזדמנות לעלות לעיר, לקבל את הסחורה מבניו של רבי שמשון ולמוכרה", אמר ר' אשר בליבו.

אולם כאשר הגיע לביתו של רבי שמשון נכונה לו הפתעה. בניו של רבי שמשון קיבלוהו  בסבר פנים יפות, אך לא הבינו את טענותיו בעניין חביות הדבש. אכן, יודעים הם על קיומן, אך מעולם לא שמעו מאביהם כי החביות שייכות לאדם אחר. מדוע יסכימו למסור את החביות לידי ר' אשר הטוען לבעלות על הדבש?

נבוך ר' אשר, ובהסכמת בניו של רבי שמשון הוחלט לגשת לדין-תורה אצל רב העיר החדש, רבי לוי-יצחק מברדיצ'וב.

ר' אשר הציג את סיפורו, תיאר את ידידותו עם ר' שמשון וסיפר על אותו יום שוק שבו ביקש מחברו לאחסן בעבורו את חביות הדבש.

לעומתו טענו הבנים, כי אף שאין הם מפקפקים ביושרו ובנאמנותו של ר' אשר, בהיותו סוחר ישר וגומל חסד, אין הם יכולים לדעת אם באמת הדבש שלו. אולי שכח או טעה, ואת סחורתו לקח מכבר?

רבי לוי-יצחק האזין לדבריהם ברצינות רבה ושאל את ר' אשר: "האם לא כתבתם שטר?". ר' אשר נאנח וענה, כי ידידים היו ולא ראו כל צורך בשטרות.

הרבי שקע בהרהורים כבדים. נראה היה כי הוא מתחבט מאוד. זה היה דין-התורה הראשון שלו כרב העיר, והמשפט צריך להיות  משפט צדק אך גם מקובל על הבריות. "נראים הדברים", חשב הצדיק, "שהצדק עם הבנים, שהרי באין הוכחות, אין רשות ליטול רכוש מידי יתומים; אולם האם גם בשמים יסכימו לדין כזה, כאשר ניכרת בעליל אמיתות דבריו של ר' אשר?".

בעלי הדין ציפו למוצא שפתיו של הרבי ולא הבינו מדוע הוא מתמהמה כל-כך, כאשר ההלכה ברורה למדיי. פתאום קם הצדיק ממקומו, נטל ספר תהילים וכשפניו אל הקיר החל קורא בו ברגש רב. הנוכחים הופתעו מאוד לנוכח המראה. שתיקה רבת-הוד שרתה בחדר, ורק פסוקי התהילים הבוקעים מפי הצדיק נשמעו בחלל החדר.

ר' אשר שקע במחשבות. זיכרונות מהעבר הציפו אותו. ופתאום נזעק וקרא: "רבי! יסלח-נא לי על ההפרעה, אך מוכרח אני לספר דבר מופלא העולה בזיכרוני ברגע זה".

פנה הצדיק אל ר' אשר, וזה החל לספר: הדבר היה לפני כחמישים ושלוש שנים. אבינו, שהיה עשיר גדול ובעל נכסים, נפטר ונותרנו יתומים. אני הייתי כבן ארבע-עשרה ואחי כבן שש-עשרה. יום אחד הופיע בביתנו ידיד המשפחה, הלוא הוא סבם של הנכדים העומדים פה, וטען כי היינות והשמנים שבמרתף ביתנו, שלו הם. לדבריו, אבינו הסכים לאחסן את סחורתו במרתף, כדי שיוכל למוכרה בעיר בבוא העת.

אנו, הילדים, לא ידענו על כך מאומה. אבינו לא הניח שום מסמך המעיד על כך. זומַנו לדין-תורה אצל רב העיירה. אני זוכר בבירור את פסקו של הרב. הוא קבע כי אין להוציא מידי היתומים מאומה בלי הוכחות. אכן, בבוא הזמן מכרנו את היינות והשמנים במחיר נכבד.

פנה אליו הצדיק ושאל: "התזכור את שוויים של היינות והשמנים?".

החל ר' אשר לחשב את ערך הסחורה ההיא ולפתע חוורו פניו והוא הזדעק: "לא יאומן כי יסופר!... הכסף שקיבלנו אז תמורות היינות והשמנים הוא בערך כמחיר חביות הדבש שהפקדתי במחסן ביתו של ר' שמשון"...

אנחת רווחה יצאה מליבו של רבי לוי-יצחק, והוא אמר: "ודאי תמהתם על שעמדתי להתפלל באמצע הדין. בדיוק על זה הייתה תפילתי, שאזכה להוציא דין שיהיה גם של צדק וגם של רחמים. עתה זכינו לראות את משפטי ה' והשגחתו בעולמו"...

  לומדים גאולה

חזרת הנבואה

אחד מיסודות אמונת ישראל הוא האמונה בנבואה – "מיסודי הדת לידע שהא-ל מנבא את בני-האדם, ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גיבור במידותיו וכו'" (רמב"ם הלכות יסודי התורה תחילת פרק ז).

לפני חורבן הבית הראשון, כאשר היו לנו הארון והלוחות, הייתה הנבואה נפוצה למדיי. לצד הנביאים גדולים הייתה גם תופעת 'בני הנביאים', הם מי שביקשו לזכות להשראת הנבואה (רמב"ם שם, הלכה ה). דרך הנבואה הייתה פתוחה למעשה לפני כל אחד ואחד. גם דרגות הנבואה שזכו להן הנביאים בזמן הבית הראשון היו גבוהות ונעלות ביותר.

תקופה של הסתר

הגלות, שעיקרה הוא הסתר פנים של האור האלוקי, מצאה מיד את ביטויה בפגיעה שחלה בנבואה. וכך אומרים חז"ל (יומא ט,ב; סוטה מח,ב; תוספתא שם פרק יג,ד. סנהדרין יא,א): "משמתו נביאים האחרונים, חגי זכריה ומלאכי, נסתלקה רוח-הקודש מישראל". בספר ה'עיקרים' (מאמר ג, סוף פרק יא) מבואר, שאף שבזמן הבית השני "היו חסידים ואנשי-מעשה ראויים לנבואה יותר מבבית ראשון", אף-על-פי-כן "לא היה שם נבואה, לפי שלא היה שם ארון". ב'עבודת הקודש' (חלק ד, פרק כד) מוסבר, שאף שהנביאים האחרונים נתנבאו גם אחרי גניזת הארון, זה היה "לפי שקיבלו נבואתם ועדיין האור היה מתנוצץ", ולכן הייתה נבואתם "במשלים וחידות ולמטה ממדרגת הנביאים הראשונים".

עם זה, גם בגמרא עצמה וגם בדורות המאוחרים יותר מוזכרים גדולי ישראל שזכו להשראת רוח-הקודש. כוונת המאמר הנ"ל היא, שתקופת הנביאים נסתיימה, ולאחר מכן אין רוח-הקודש מצויה כמקודם, והיא גם איננה בדרגה שהייתה בימי הנביאים. כך גם מתפרשים עוד מאמרי חז"ל על דברים ש'בטלו', 'פסקו' או 'נסתלקו' אחרי החורבן, כמו ענווה, יראת-חטא ואפילו 'זכוכית לבנה' (שעל כך מסביר ה'תוספות' בבבא-מציעא כט,ב, שהכוונה היא "דלא שכיחא", כלומר, אינה מצויה כמקודם). [ראה בכל זה ליקוטי-שיחות כרך יד, עמ' 72 ואילך.]

כל ישראל נביאים

גלות השכינה היא אפוא הסיבה להסתלקות הנבואה בזמן הגלות. אולם בזמן הגאולה, עם חזרת השכינה ובית-המקדש והארון, ישוב וייפתח צינור הנבואה. גילוי השכינה אז יהיה בעוצמה רבה כל-כך, עד שלא רק יחידים יזכו לנבואה, אלא כל אחד ואחד מישראל. וכך נאמר (יואל ג,א): "והיה אחרי-כן אשפוך את רוחי על כל בשר וניבאו בניכם ובנותיכם". במדרש (תנחומא סוף פרשת בהעלותך) נאמר על כך: "אמר הקב"ה: בעולם הזה יחידים נתנבאו, אבל לעולם הבא, כל ישראל נעשין נביאים".

כשם שהסתלקות הנבואה הייתה הדרגתית, כך חזרת הנבואה באה בהדרגה. לקראת הגאולה מתחילה התעוררות מיוחדת של נבואה ורוח-הקודש. כך הופיעו בתחילת האלף הנוכחי צדיקים גדולים שרוח הנבואה שרתה עליהם, כמו ר' שמואל החסיד (אביו של ר' יהודה החסיד), ר' אלעזר בעל ה'רוקח', הרמב"ן, הראב"ד (שהופיעה רוח-הקודש בבית-מדרשו), ר' עזרא הנביא, ור' יהודה החסיד (שעליו כתוב כי לוּ היה חי בימי הנביאים – היה נביא).

בדורות המאוחרים מאלה, כשהתקרבנו עוד יותר לביאת המשיח, זכינו להתגלות מחודשת של רוח-הקודש, וזאת אצל צדיקי החסידות, מן הבעש"ט והמגיד ממזריטש ועד גדולי החסידות האחרים. הם נשאלו שאלות שבעבר נהגו לשאול כמותן רק אצל נביאים, וענו תשובות שרק ברוח-הקודש היה אפשר לאומרן. כל זה הוא הכנה לרוח הנבואית העצומה שתשרה על משיח-צדקנו במהרה בימינו.

  פתגם חסידי

נשמה וגוף

"אין נשמה מזוהמת; יש רק נשמה שזוהמה הצטברה עליה. אין גוף טהור; יש רק גוף שהאדם טיהרו וזיככו" (רבי אלימלך מליזנסק)

  חיים יהודיים

הציור המקורי של מנורת המקדש

מאות שנים התפלפלו גאוני-עולם בדברי הרמב"ם, הקשו קושיות ותירצו תירוצים. ופתאום מתברר שרבות מהקושיות נובעות משיבושי תרגום ומטעויות העתקה, וכאשר רואים את הנוסח המקורי של הרמב"ם, אין כל קושיה. זה אחד מפירותיו של המפעל הגדול שקיבל עליו מכון 'המאור', שהוציא לאור זה מקרוב מהדורה חדשה ומדוייקת של פירוש המשניות לרמב"ם.

"אתה מבין ערבית?", שואל בחיוך הרב דניאל ביטון, העומד בראש המכון, בתחילת הריאיון. "כדי לקלוט את משמעות העבודה שנעשתה כאן צריך לדעת ערבית", הוא אומר.

תרגומים משובשים

הרמב"ם כתב את חיבוריו בלשון הקודש או בערבית. ה'יד החזקה' נכתב בלשון הקודש, אולם פירוש המשניות נכתב בערבית, ולאחר שנים תורגם ללשון הקודש. מתברר שהתרגומים היו משובשים ולא מדוייקים. הם השתבשו עוד יותר במהלך השנים, ולפיכך התעוררו קשיים בהבנת הספר החשוב.

בדורות האחרונים נתגלו כתבי-היד המקוריים של הרמב"ם. הכתבים נשתמרו אצל צאצאי הרמב"ם במצרים ובחלב שבסוריה, ומשם התגלגלו לכמה וכמה ספריות בעולם. לפני כארבעים וחמש שנה החל הרב יוסף קאפח במשימה הגדולה של תרגום הספר מחדש, על-פי כתבי-היד המקוריים, והמהדורה שלו יצאה לאור בהוצאת מוסד הרב קוק. אולם עדיין נשארו שיבושים שלא נופו, וכמו-כן התגלו עוד כתבי-יד, ששופכים אור חדש על דברי הרמב"ם. זו אפוא משמעות המהדורה החדשה שיצאה לאור זה עתה.

אלכסון ולא עיגול

אחד הדברים החשובים שגילו לנו כתבי-היד המקוריים הוא צורתה המדוייקת של מנורת המקדש. הרמב"ם צייר את קני המנורה באלכסון, אולם בדפוסים מופיעה מנורה בעלת קנים מעוגלים. עכשיו, שבידינו כתב-היד המקורי, ברור לגמרי שלשיטת הרמב"ם המנורה הייתה בעלת קנים אלכסוניים.

היו שטענו כי הרמב"ם צייר ציור כללי ולא התכוון לדייק בצורת הקנים. טענה זו אינה מתקבלת על הדעת, שכן בציור מופיעים פרטים רבים, שהרמב"ם הקפיד לציירם, ומה ההיגיון לטעון שדווקא בצורת הקנים לא דייק. אולם הטענה הזאת מופרכת גם על-פי דברי רבי אברהם, בנו של הרמב"ם, הכותב בפירוש: "שישה קנים... נמשכים מגופה של מנורה לצד ראשה ביושר, כפי שצייר אותה אבא מרי ז"ל, לא בעיגול כמו שצייר אותה זולתו".

הגהות הרמב"ם

על המהדורה החדשה עמל צוות של תלמידי-חכמים, בניצוחו של הרב חיים הירשמן. הוא מצביע על תצלומי כתב-היד של הרמב"ם ומראה כי הרמב"ם הגיה את ספרו שוב ושוב, תיקן והוסיף, אולם התיקונים האלה לא נכללו במהדורות שהופיעו בעבר.

"הרמב"ם אפילו השיב לשואלים כי בידו גרסה מתוקנת, ואל להם להקשות עליו מהגרסה הקודמת", אומרים הרב ביטון והרב הירשמן, "אך משום מה לספר הזה לא היה מזל (שאפילו ספר-תורה שבהיכל זקוק לו), ומאות שנים לא היה לנגד עיני הלומדים הנוסח השלם והמדוייק. עוד מעלה חשובה במהדורה הזאת, שהיא מגישה את נוסח המשנה, כפי שהיה לנגד עיני הרמב"ם". ומעתה אין לנו אלא לשבת וללמוד.

הרב ביטון וציור המנורה מכתב-היד

  פינת ההלכה ומנהג

מוצרי כוורת

שאלה: האם 'מזון מלכות', 'פרופוליס' ודונג-דבורים מותרים באכילה?

תשובה: הדבש הוא למעשה צוף שהדבורים אוספות, והוא נהפך לדבש באמצעות אנזימים שבגופן. כמות האנזימים בתוך הדבש היא כאחוז אחד. לעומת זה, 'מזון המלכות' והדונג הם תוצרים של בלוטות הדבורים עצמן.

ההיתר לאכול דבש דבורים (אף שהדבורה עצמה אינה כשרה) הוא מפני שהדבש אינו מתמצה מגוף הדבורה, אולם מזון המלכות אינו בכלל זה, ולכן הוא עצמו אסור באכילה.

מזון-המלכות מר ביותר, עד שאינו ראוי כלל לאכילה, ומערבבים אותו עם דבש. לכן ייתכן שדינו כפסולת, וכשנתערב ב(רוב) דבש, יש להקל לחולה (אף שאין בו סכנה) לאוכלו, ורצוי להוסיף עליו עוד דבש, עד ש'יתבטל בשישים'. בבליעתו בכמוסות יש להקל לחולה גם ללא תערובת.

גם הדונג (שעווה) מתמצה מגוף הבלוטות של הדבורים, ומסתבר שגם עליו לא חל ההיתר שאמרה התורה בדבש, ואולי הוא מותר רק מפני שהוא 'פסולת'. לכן יש מקום להחמיר שלא לאכול מוצרי טבע המכילים אותו.

הפרופוליס אינו נוצר מגוף הדבורה, אלא נאסף ברגליה מצמחים, ובכוורת הוא מתערב בדונג. אפשר להפרידו לחלוטין מהדונג, ואז מותר לאוכלו ללא חשש.

מקורות: ראה בכורות ז,א. שבת קי,ב ופירש"י. רמב"ם הל' מאכלות אסורות פ"ג ה"ג. הגהת מל"מ שם ספ"א. ב"י יו"ד סי' פא, ובשו"ע שם ס"ט. שו"ת 'מעשה חושב' ח"ה סימנים ה-ז.