כאשר נתוודע יוסף אל אחיו אמר להם: "אני יוסף", ומיד הוסיף: "העוד אבי חי?". מהי משמעות שאלה זו, והלוא כבר שמע מאחיו על אביו, ועל חששם שאם בנימין לא יחזור, "והיה כראותו כי אין הנער – ומת". מה מקום היה אפוא לשאול "העוד אבי חי"?

השאלה מתחזקת נוכח המשך דבריו. הוא לא המתין כלל לתשובת אחיו, אלא המשיך ואמר: "מהרו ועלו אל אבי... ומיהרתם והורדתם את אבי הנה". ברור אפוא שיוסף ידע כי אביו חי, ואם-כן מה הייתה כוונתו בשאלתו "העוד אבי חי?".

פלא עצום

יוסף לא שאל זאת כשאלה שמצפה לתשובה, אלא זו הייתה הבעת תמיהה. לאחר סיפור מכירת יוסף, כאשר סיפרו אחיו לאביהם כי נטרף, התורה מספרת ואומרת על יעקב "וימאן להתנחם". מפרש שם רש"י: "אין אדם מקבל תנחומין על החי וסבור שמת, שעל המת נגזרה גזרה שישתכח מן הלב, ולא על החי". לכן התאבל יעקב על בנו "ימים רבים".

זה מה שאמר יוסף לאחיו: עשרים ושתיים שנים אבי מתאבל עליי. הוא סבור שמתי, אך מכיוון שבפועל אני חי – אין ביכולתו להתנחם. נמצא שאבי חי עשרים ושתיים שנים בכאב נורא ואיום, שאינו נרגע עם השנים, אלא מחריף ומכאיב יותר ויותר. אם-כן, פלא עצום הוא כיצד אבי מצליח לעמוד בייסורים קשים אלה!

שליחות משמים

דבריו אלה היו הקדמה להמשך דבריו, להדגשת הנחיצות להזדרז ולמהר בהבאת יעקב למצרים. הזריזות הייתה נחוצה לא רק ב"מהרו ועלו אל אבי", לבשרו שיוסף בחיים, אלא גם בבקשה "רדה אלי אל תעמוד... ומיהרתם והורדתכם את אבי הנה". יוסף ידע שזה עניין של סכנת-נפשות, אחרי שנים של כאב-לב עז כל-כך, שיעקב יוכל לבוא ולראותו במהירות האפשרית.

דבר זה מסביר גם את אריכות דברי יוסף, שהוא שליח של הקב"ה במצרים: "למחיה שלחני אלוקים לפניכם"; "וישלחני אלוקים... לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים". בכך הסביר מדוע לא ניסה לצאת ממצרים ולבוא לארץ-ישראל לבקר את אביו. יוסף ציין שהוא פועל בשליחותו של הקב"ה, וממילא אין לו רשות לעזוב.

ימין מקרבת

יוסף גם ידע שעשרים ושתיים שנות האבל של יעקב היו גזרה משמים על שלא כיבד את אביו ואימו עשרים ושתיים שנים. אולם ברגע שפרק-זמן זה הגיע לקיצו, אין לעכב את המפגש עם יוסף אפילו רגע אחד מיותר – "לא עיכבם אפילו כהרף-עין".

מכאן עלינו להפיק הוראה בעבודת ה': לעתים נוקטים יד קשה, תנועה של שמאל דוחה. יש לדעת שנדרשת זהירות יתרה שלא להשתמש בקו זה יתר על המידה. ברגע שכבר אין הכרח בדחייה, חייבים מיד לעבור לקו של חסד וקירוב, "ימין מקרבת".

(לקוטי שיחות כרך טו, עמ' 391)