הגילוי שהאיר ביום הראשון לבריאת העולם נעלה אף מראש-השנה, אולם עתה אפשר להמשיך גם גילוי זה על-ידי עבודת האדם * אין להסתפק בהשפעה המשאירה את ה"מקבל" במצבו, אלא יש לעשותו "משפיע" * אף הקב"ה אינו משפיע בלבד, אלא גם בבחינת מקבל – "למעשה ידיך תכסוף" * ומה בין חרטה על העבר לקבלה על העתיד בעבודת התשובה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם1 בעניין הקושיא שנשאלת בדרושי חסידות2 למה קבעו שמחת-תורה בשמיני-עצרת, ולא בחג השבועות – שכיוון שיש קושיא כזו, יש מקום לעניין של שמחת-תורה בחג השבועות.
וכן הוא גם בנוגע לקושיא שנשאלת בדרושי חסידות3 למה קבעו ראש-השנה ביום ששי למעשה בראשית, יום ברוא אדם הראשון, ולא בכ"ה באלול שבו נברא העולם4 – שיש מקום לעניין של ר"ה בכ"ה באלול.
בדרושי חסידות מבואר אמנם התירוץ על קביעת ראש-השנה ביום ברוא אדם-הראשון – שעניין זה הוא מצד מעלת עבודת האדם, שעל זה נאמר5 "למעשה ידיך תכסוף", שזהו עניין נעלה יותר מהגילוי בדרך אתערותא דלעילא מצד "כי חפץ חסד"6 שהיה ביום הראשון לבריאת העולם; אבל אף-על-פי-כן, כיוון שנשאלת הקושיא למה לא קבעו ראש-השנה ביום הראשון לבריאת העולם, יש מקום לעניין זה.
ב. ביאור מעלת יום הראשון לבריאת העולם7:
אף-על-פי שחידוש הבריאה הוא עניין תמידי, כמאמר8 "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" – הרי אין זה מאיר בגילוי.
אמנם, ביום הראשון האירו בגילוי כל העניינים הקשורים עם בריאת העולם – "בעשרה דברים נברא העולם כו'"9, כמו שכתוב10 "בראשית ברא", היינו, שהאיר בחינת "ראשית", "בחוכמתא"11, ולמעלה יותר – "בקדמין"12, בחינת הכתר.
ועיקר המעלה – שביום הראשון האיר גילוי האור שהיה אדם הראשון מביט בו מסוף העולם עד סופו (דאף שיש דעות13 שאור זה שימש בכל ששת ימי בראשית, מכל מקום, בעיקר היה זה ביום הראשון), וכבר נתבאר לעיל14 מעלת אור זה – שהוא אור הבלי גבול, שלגביו, עומק תחת ועומק רום הם בשווה.
ואף ששלימות הבריאה נעשית ביום השישי דווקא, שבו נאמר15 "ויכולו גו'" – הרי זה מצד מעלת עבודת האדם, ד"למעשה ידיך תכסוף" (כנ"ל), אבל מצד עניין הגילויים – גדלה מעלת יום הראשון, כ"ה באלול, שבו האיר אור הבלי גבול.
ג. והנה, עתה, לאחרי בריאת האדם, שכל העניינים באים על-ידי עבודה דווקא, שלכן נקבע גם ראש השנה ביום ברוא אדם הראשון דווקא – הנה גם האור שנברא ביום ראשון מאיר על-ידי עבודה דווקא, ונמצא, שישנם ב' המעלות: מעלת העבודה ומעלת האור16.
וכמו שנתבאר לעיל14 שהבעל שם טוב והמגיד המשיכו אור זה גם בעולם הזה – שהרי מצד גילוי זה היו רואים מסוף העולם ועד סופו גם בעולם הזה, ולא רק עניינים רוחניים (בהתאם לכך שאור זה "גנזו בתורה"17), אלא גם דברים גשמיים.
וכידוע הסיפור18 אודות הבעל שם טוב, שפתח את ספר הזהר, הביט בו ואמר היכן נמצאים השוורים. והיינו, שספר הזהר הוא האור הגנוז בתורה, ועל-ידי אור זה ראה בעיניו הגשמיות את השוורים הגשמיים ממש.
ועניין זה (המשכת האור בגשמיות) אינו ירידה חס-ושלום באור, אלא הפירוש הוא – שמעלת אור זה גדלה כל כך עד שרוחניות וגשמיות הם בשווה ממש.
וכפי שיהיה לעתיד לבוא – שיאיר גילוי אלקות בגשמיות ממש, ואצלם היה גם עתה הגילוי דלעתיד לבוא.
וכמו כן נתבאר לעיל14 שרבנו הזקן פעל שיימשך האור גם בהתיישבות בכלים, והיינו, על-ידי תורת חסידות חב"ד, באופן שיוכלו להסביר לנפש הבהמית שגם בשכלו הגשמי יבין אלקות.
ד. ב' העניינים ד"חפץ חסד" ו"למעשה ידיך תכסוף" – מצינו גם במעשה המצוות, שכללותם היא מצוות הצדקה19:
במצוות הצדקה יש ב' אופנים: א) צדקה, ב) גמילות חסדים. ואמרו חז"ל20 "גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה כו' צדקה לעניים, גמילות חסדים בין לעניים בין לעשירים".
והעניין בזה:
לכאורה גדלה מעלת הצדקה על גמילות חסדים, כיוון שנתינת הצדקה היא מתנת חנם, שאינו דורש מהמקבל להחזיר לו; מה שאין כן בגמילות חסדים שהמקבל צריך להחזיר לו, ו"פריעת בעל חוב מצווה"21, מדאורייתא או מדרבנן22.
אבל באמת, הנה בעניין הצדקה הרי הוא המשפיע והזולת אינו אלא מקבל, שזהו עניין החסד, ח"ס דל"ת, דלית לית מגרמיה כלום23, והיינו, שהזולת אינו מציאות כלל; מה שאין כן בגמ"ח, כיוון שנותן על מנת להחזיר, הרי גם הזולת הוא מציאות כו', ואין זה נהמא דכיסופא24.
ועל דרך שמצינו בעניין כיבוד אב, "יש מאכיל לאביו פסיוני ויורש גיהנם, ויש מטחינו בריחים ויורש גן עדן"25.
וההסברה בזה – לפי שישראל דומין לבוראם26, ולכן, כשם שהקב"ה הוא בבחינת משפיע [דאף שיש באלקות גם את עניין ובחינת מקבל, שזהו העניין ד"למעשה ידיך תכסוף", ועבודה צורך גבוה27, מכל מקום, בכללות הרי אלקות הוא בבחינת משפיע], כמו כן גם האדם, ש"אדמה לעליון"28, מצד טבעו הוא בבחינת משפיע, וזהו חיותו ומציאותו, ולכן כאשר ההנהגה היא באופן שעושה אותו למקבל, הרי הוא יורש גיהנם.
ומזה מובן המעלה דגמילות חסדים על הצדקה.
ועל דרך זה ישנם ב' עניינים אלו גם למעלה: א) צדקה – שזהו מה שהקב"ה מצווה את המצוות (שכללות המצוות נקראים בשם צדקה) מלמעלה למטה, שעניין זה הוא בבחינת נהמא דכיסופא, ואין זה תכלית הטוב. ב) גמילות חסדים – שזהו עניין עבודה צורך גבוה, שעניין זה הוא תכלית הטוב, כיוון שאין זה בבחינת נהמא דכיסופא, שהרי ישראל הם לא רק מקבלים אלא גם משפיעים29.
וזוהי גם מעלת יום הששי למעשה בראשית, יום ברוא אדם הראשון – שאז נעשה עניין "ויכולו", שהאדם "נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית"30, ויתירה מזה, שנקרא "תמתי"31, לא רק מלשון תמימות ושלימות, אלא כדאיתא במדרש32 שהוא גם מלשון "תאומתי כביכול לא אני גדולה ממנה ולא היא גדולה ממני" – שכל זה הוא מצד מעלת העבודה, וזהו מה שנפעל ביום השישי למעשה בראשית, יום ברוא אדם הראשון.
* * *
ה. נתבאר לעיל (במאמר33) שבכללות עניין התשובה יש ב' מדריגות: תשובה תתאה ותשובה עילאה. תשובה תתאה ענינה – להוציא החיות מהקליפות (שזהו עניין תשוב ה"א תתאה34, והרי ה"א תתאה היא מקור חיות הנבראים35, וצריך להשיבו מן החיצונים כו'). ותשובה עילאה ענינה – המשכת הרצון כו'.
ובפרטיות יותר, הנה גם בכל אחד מהם בפרט יש ב' עניינים אלו: חרטה על העבר – שהוא עניין עקירת הרצון, שעל-ידי זה מוציאים את החיות מהקליפות, וקבלה על להבא – שעל-ידה ממשיכים רצון חדש, והיינו, לפי שהקבלה על להבא היא באופן של "נעשה ונשמע"36, הרי זה נוגע בהעצמות, וממשיך רצון חדש.
והעניין בזה:
ידוע שאף שעיקר התשובה היא בלב37, מכל מקום, צריכה התשובה לבוא גם בעניין המעשה, כדאיתא בגמרא38 לעניין קבלת עדות: "משישברו את פספסיהן". אמנם, עניין זה הוא רק בנוגע לבית-דין של מטה, שהרי "האדם יראה לעינים"39, מה שאין כן בנוגע לבית-דין של מעלה מספיקה התשובה בלב, כיוון ש"ה' יראה ללבב"39.
ובעניין זה יש חילוק בין החרטה על העבר והקבלה על העתיד:
החרטה על העבר – כיוון שפעולתה היא להוציא את החיות מהקליפות, צריך להיות בזה עניין של מעשה, דכיוון שיניקת החיות באה על-ידי עבירה במעשה בפועל, הנה גם הפעולה דהוצאת החיות מהחיצונים צריכה להיות באופן של מעשה. וזהו גם עניין הוידוי דברים40, אשמנו בגדנו כו', בכל כ"ב האותיות – כדי להוציא מהקליפות כל כ"ב האותיות כו'.
אבל הקבלה על להבא, שעניינה הוא המשכת רצון חדש – הרי זה נעשה גם על-ידי מחשבה והחלטה וקבלה בלב, כיוון שהקבלה שמקבל בלבו את עניין "נעשה ונשמע", נוגעת בהעצמות, ולכן הרי זה פועל המשכת רצון חדש.
וכפי שמצינו בנוגע לקידושין, שהמקדש את האשה על מנת שאני צדיק גמור, הרי היא מקודשת מספק, שמא הרהר תשובה בלבו41. ולכאורה, אם נאמר שצריך להיות עניין של מעשה דווקא, אזי אין מקום אפילו לספק קידושין, שהרי רואים שבפועל לא עשה מאומה? – ומזה ראיה מוכחת, שעל-ידי קבלה בלב בלבד, ללא וידוי דברים, וללא עניין של מעשה, נעשה צדיק גמור, וממשיך רצון חדש.
ו. ישנם כמה עניינים שצריכים להיות בתמידות, כמו לימוד התורה, שנאמר42 "והגית בו יומם ולילה", אמנם, כיוון שאצל בעלי-עסקים אי אפשר שיהיה זה בתמידות, אזי מספיק גם הלימוד ד"פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית"43, לקיים מה שנאמר44 "ובשכבך ובקומך", שעל-ידי זה מחברים יומם ולילה, דהיינו, תחילת וסוף הלילה ותחילת וסוף היום.
וכמו כן הוא גם בנוגע לכללות השנה – שכאשר מתנהגים כדבעי בסוף השנה ובתחילת השנה, הרי זה בבחינת "חותם" על ההנהגה דכל השנה, ובכל הקשור להוצאת החיות מהקליפה, והמשכת רצון חדש.
* * *
ז. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר פעם45, שאצל רבותינו נשיאינו היה סדר, שבערב ראש השנה היו נכנסים אל זוגתם הרבנית לומר דבר-מה. וביאר, שסדר זה היה קשור עם העניין של בניין המלכות.
וההוראה לכל אחד ואחד בעבודה הרוחנית:
אצל כל אחד מישראל יש את עניין המשפיע – שהרי לכל אחד יש מעלות בעניין ההשגה, מדות טובות וכו', וכמו כן יש אצלו את עניין המקבל, שזהו עניין הקבלת עול.
ועל זה אומרים, שצריך אמנם להיות עניין המשפיע, להשפיע על הזולת וגם על עצמו, אבל אין לשכוח שצריך להיות גם מקבל – קבלת עול.
[. .] הקב"ה וכנסת-ישראל הם בבחינת חתן וכלה, וגם אצלם ישנו עניין הנ"ל.
* * *
ח. עדיין אי אפשר לומר "תכלה שנה כו'"46, שהרי נשארו עוד כמה ימים; אבל אפשר כבר לומר "תחל שנה וברכותיה"47, היינו, שעניין הברכה יתחיל כבר בימים האחרונים שנשארו בשנה זו, ויומשך גם על שנה הבאה [. .] עלינו לטובה.
(מהתוועדות ש"פ ניצבים-וילך, כ"ה אלול, ה'תשי"ז. תורת מנחם כרך כ, עמ' 265-271, בלתי מוגה)
______________________________
1) סה"ש תש"ב ריש ע' 125.
2) סה"מ תרפ"ט ע' 56. תרצ"ו ע' 41. וש"נ.
3) לקו"ת פרשתנו (נצבים) מז, א ואילך. ובכ"מ.
4) ויק"ר רפכ"ט. ועוד.
5) איוב יד, טו.
6) מיכה ז, יח.
7) ראה גם שיחת ש"פ נצו"י, כ"ה אלול דאשתקד ס"ד (תו"מ חי"ז ע' 212).
8) נוסח ברכות ק"ש.
9) חגיגה יב, א.
10) בראשית א, א.
11) ת"י עה"פ.
12) ת"א עה"פ.
13) ראה פרש"י ורמב"ן שם, יד.
14) שיחת ש"פ תבוא, ח"י אלול ס"י (לעיל ע' 246).
15) שם ב, א.
16) ראה גם שיחת ש"פ נצו"י, כ"ה אלול תשי"ג ס"ג (תו"מ ח"ט ע' 185).
17) ראה בשיחה הנ"ל הערה 48. וש"נ.
18) ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סשל"ח ואילך. וש"נ.
19) ראה תניא פל"ז.
20) סוכה מט, ב.
21) כתובות פו, סע"א. וש"נ.
22) ראה אנציק' תלמודית ערך הלואה ס"ד (כרך ט ס"ע רכז ואילך).
23) תניא אגה"ק ס"י (קטו, ב).
24) ראה ירושלמי ערלה פ"א ה"ג. לקו"ת צו ז, רע"ד. ובכ"מ.
25) קידושין לא, סע"א. ירושלמי שם פ"א ה"ז.
26) ראה ב"ר פס"ז, ח. במדב"ר פ"י, ה. רות רבה פ"ד, ג. אסת"ר פ"ו, ב.
27) ראה של"ה שער הגדול (כט, ב ואילך). עבוה"ק חלק העבודה בתחלתו.
28) ראה של"ה ג, רע"א. ועוד.
29) ראה לקו"ש חט"ו ס"ע 94 ואילך. וש"נ.
30) שבת קיט, רע"ב.
31) שה"ש ה, ב.
32) שהש"ר עה"פ (פ"ה, ב).
33) בסופו (לעיל ס"ע 262 ואילך).
34) ראה תניא אגה"ת רפ"ד, ובהנסמן ב"מ"מ, הגהות והערות קצרות" לשם (ע' סד).
35) ראה שם פ"ו ואילך.
36) משפטים כד, ז. וראה שבת פח, א.
37) תניא פכ"ט (לו, ב).
38) סנהדרין כה, ב.
39) שמואל-א טז, ז.
40) ראה סהמ"צ להצ"צ מצוות וידוי ותשובה פ"א (דרמ"צ לח, א ואילך).
41) קידושין מט, ב.
42) יהושע א, ח.
43) מנחות צט, ב.
44) ואתחנן ו, ז.
45) ראה "רשימות" חוברת קלא ע' 7. וראה גם תו"מ ח"ד ע' 309. וש"נ.
46) מגילה לא, ב. פיוט "אחות קטנה" בכמה מחזורים בתפלת ראש השנה.
47) פיוט שם. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
