לרגל כ"ף בטבת, יום ההילולא של רבינו משה בן מימון, אנו מביאים בזה סקירה של תולדות תקנתו הקדושה של הרבי בדבר לימוד 'הרמב"ם היומי' * רשימה ראשונה

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

אחת מהנחות היסוד הפשוטות שהניח וקבע כ"ק אדמו"ר נשיא דורינו [ראה שיחת י"ט בכסלו תשל"ה - שיחות-קודש תשל"ה עמ' 179 ואילך; הדרן תשל"ה (מוגה) סעיף ב'], נוגעת לעניין לסדר לימוד הרמב"ם:

סדר ההלכות שברמב"ם... שמדוייק... ולכן גם צריך להיות סדר לימודן באופן זה: בראש ובראשונה - הלכות (הראשונות) המדברות ב"מציאות ה'" שהוא "יסוד (לכל) היסודות"; לאחרי זה שאר "הלכות "יסודי התורה" ... ואחר-כך - ההלכות שלאחריהם.

בנוסף לכך ציין הרבי במספר הזדמנויות (ראה בהערה להדרן שם - מס' 4):

דרכו של הרמב"ם לכתוב במקום אחד את דבריו כי סומך על מה שכתב כבר במקום אחר מקודם לזה, אבל לא על מה שיבוא לאחר מכן, ובמילא: אם ילמוד את ההלכות שברמב"ם בסדר שונה - הרי (במקומות אלו שהרמב"ם סמך על מה שכתב לפני זה) לא יידע פירוש הסתום!

ו"מעשה רב" (מובא ב'ימי-מלך' כרך ב' עמ' 626) על-פי עדות של תלמיד בישיבה (בשנים תש"ח-תש"ט) שהבחין כי הרבי נוהג ללמוד (כמעט בכל ערב) רמב"ם על הסדר.

יוזמה מקומית הופכת לנחלת הכלל

כשהציע הרבי לראשונה (בהתוועדות אחרון-של-פסח תשד"מ - 'התוועדויות' תשד"מ כרך ג' עמ' 1545) לחלק את ספר הרמב"ם לשיעורים קבועים מדי יום, התבטא בין השאר:

זה כמה שנים שמחכה הנני אולי יתעוררו לעשות כן, בנוגע ללימוד הרמב"ם, עד שסוף-כל-סוף נתעוררו על זה באחת המדינות דאחינו הספרדים שחילקו את ספר הרמב"ם באופן שכל אחד ואחד לקח על עצמו חלק מסויים, כך שסיימו את הרמב"ם בסמיכות ליום הולדתו של הרמב"ם השתא.

ומעשה שהיה כך היה: התלמידים השלוחים לישיבת חב"ד במרוקו דנו בינם לבין עצמם, איזו מתנה להגיש לרבי לכבוד היום הבהיר י"א בניסן תשד"מ (שנת השמונים ואחת). לבסוף החליטו כי יחלקו את הספר "משנה תורה" על-מנת שילמדוהו ביניהם, ביודעם את חיבתו הגדולה של הרבי לרמב"ם.

באותה התוועדות הציע הרבי לראשונה כי יוזמה נאה זו תהפוך לנחלת הכלל, אלא שרצונו היה שהחלוקה תהיה באופן שונה מעט, כלומר, שהדבר לא יעשה על-פי חלוקה קבוצתית, אלא שכל אחד ואחד ילמד את ספר 'משנה תורה' כולו במשך השנה.

מיד לאחר החג נתפרסמה הבשורה על-דבר הצעתו (תקנתו) של הרבי בקשר ללימוד הרמב"ם, בקרב אחינו בית ישראל בכל רחבי תבל, אלא שכיוון שלא פורסם עדיין אופן לימוד מסויים - היה הלימוד ללא סדר, וכל אחד למד כפי שקבע לעצמו.

שלושה מסלולים

אך כבר ב'יחידות הכללית' לאורחים שהגיעו לשהות בחצר הרבי בחג הפסח של אותה שנה, שהתקיימה ביום חמישי ליל כ"ה בניסן [נדפסה לאחר-מכן כחלק משיחה "על-דבר לימוד הרמב"ם", שהוגהה על-ידי הרבי], הבהיר הרבי את כוונתו בחלוקת לימוד הרמב"ם:

כל אחד ואחד יסיים את לימוד הרמב"ם במשך השנה הקרובה עד ליום הולדתו של הרמב"ם (ביום י"ד ניסן), על-ידי שילמד ג' פרקים ליום. למי שאינם יכולים ללמוד ג' פרקים בכל יום, הציע הרבי ללמוד פרק אחד ליום, כך שיסיימו את לימוד הרמב"ם במשך ג' שנים. לנשים והטף, שלימוד 'ספר הי"ד' קשה עבורם, תיקן הרבי שילמדו ב'ספר המצוות' להרמב"ם את ההלכות המקבילות למסלול הלימוד של ג' פרקים ליום.

הרבי מעורב בפרטים

עוד לפני השבת הקרובה נערך בחופזה 'מורה שיעור' ללימוד הרמב"ם היומי, וזמן לימוד השיעור הראשון נקבע ליום ז"ך בניסן, כאשר הרבי מלוה מקרוב את העריכה והחלוקה בכל פרטיה ממש (לדוגמה: חלוקת ההקדמה ומניין המצוות וההלכות, נעשו על-ידי הרבי בעצמו).

בעת ההתוועדות בשבת-קודש, הרחיב הרבי ודיבר בארוכה אודות הקדמתו הידועה של הרמב"ם, וזאת כהקדמה למסלולי הלימוד האמורים (כאמור) להתחיל בלימוד ההקדמה, כפי שפורט ב'מורה שיעור'.

"לחיות" עם השיעור היומי ברמב"ם!

עד כמה ייחס הרבי חשיבות ללימוד הרמב"ם היומי, יכולים אנו ללמוד מעט מדבריו בליל ב' דחג הסוכות ה'תשמ"ו ('התוועדויות' ה'תשמ"ו כרך א עמ' 207):

אשר על-פי תורת אדמו"ר הזקן הידועה ש"צריכים לחיות עם הזמן", היינו עם פרשת השבוע והיום, שיעור חומש היומי, ומזה מובן גם שצריכים "לחיות" עם השיעור היומי ברמב"ם, שכן, ספרו של הרמב"ם בא בהמשך לתורה שבכתב, כלשון הרמב"ם בהקדמתו לחיבורו: "אדם קורא בתורה שבכתב תחילה ואחר-כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל-פה כולה. 

התקנה מתקבלת ומתפשטת

מאז, במשך תקופה ארוכה החל הרבי מידי שבת בשבתו לדבר בהרחבה על-דבר תקנת לימוד הרמב"ם, כשהוא מסביר את טעם התקנה וסגולותיה. כמו-כן ביאר הרבי בכל שבת הלכה אחת (או יותר) מתוך השיעור היומי. כך גם נהג לעשות בהזדמנויות שונות בימי חול (בהתוועדויות, ב'יחידות' וכיו"ב). הרבי קישר את דבריו לשיעור היומי בהרמב"ם, ואף הוסיף וקבע (ליל ב' דחג הסוכות תשמ"ה; 'התוועדויות' תשמ"ה כרך א עמ' 248):

מכיוון שנקבע המנהג - "מנהג ישראל תורה הוא" - ללמוד שיעור יומי בספר הרמב"ם, ג' פרקים בכל יום, כפי שהדבר הולך ומתפשט יותר ויותר, הרי בוודאי שעניין זה הוא בהשגחה פרטית, ובהכרח לומר שתוכן ההלכות שלומדים בכל יום יש להם קשר ושייכות ליום המסויים שבו נקבע ללמוד שיעור זה.

ואכן, תקנתו הגדולה של הרבי בדבר לימוד ספרו של הרמב"ם, באופן שמידי יום ביומו לומדים בו על-מנת לסיימו, התפשטה אט-אט בקרב כלל אחינו בית ישראל בכל מקום שהם ונתקבלה באהדה רבה, ושיעורי לימוד יומיים ברמב"ם נקבעו בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות.

טעמי התקנה - אחדות

את הסיבה ללימוד הרמב"ם, ובסדר כזה דווקא, ביאר הרבי בהרחבה, תוך ציון כמה טעמים:

הטעם הראשון נזכר בשיחת שבת-קודש פרשת קדושים תשד"מ ('התוועדויות' תשד"מ כרך ג עמ' 1595):

לכל לראש - יש בכך עניין של אחדות ישראל, שהרי כאשר רבים מישראל לומדים שיעור קבוע בעניין אחד בתורה - הנה, מכיוון שבמקום שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא, מתאחדים כולם ביחוד אמיתי ונצחי, כשם שהתורה (שעל-ידה נפעלת אחדותם) היא נצחית.

והגם שאחדות זו אפשר לפעול על-ידי לימוד כל עניין שבתורה, הנה כיוון ששלימות העם קשורה עם שלימות התורה, הרי ישנה מעלה מיוחדת בכך, כשהלימוד המשותף הוא לימוד הכולל את כל התורה כולה.

ואת האחדות הנפעלת על-ידי הלימוד אפשר לראות במוחש - המשיך הרבי והסביר - שכאשר לומדים את אותו העניין, אזי ישנה שפה משותפת בקרב הלומדים על-ידי זה שמתפלפלים ביחד וכו', והאחדות שנוצרת בעקבות הלימוד הרי מקרבת את הגאולה.

[מאוחר יותר (ב'יחידות כללית' באור לי"ד סיון תשד"מ - 'התוועדויות' תשד"מ שם עמ' 1961 - התבטא הרבי אשר בתור הרגש האחדות שבקרב בני-ישראל - מוטלת חובה על כל אחד ואחד להשפיע על עוד יהודים ללמוד רמב"ם, שעל-ידי זה מיתוסף באחדותם של ישראל, בכך שעוד יהודי ילמד רמב"ם].

ואחדות זו - אומר הרבי - היא לכל אחד ואחד, שהרי לימוד הרמב"ם מיועד (כלשון הרמב"ם) "לקטן ולגדול" - הקטן יכול להבין את ההלכות שנכתבו בשפה פשוטה, והגדול יכול ללמוד להתעמק ולהתפלפל בלימוד זה.

לימוד התורה כולה

טעם נוסף שנתן הרבי לתקנה מבוסס על הנפסק בהלכות תלמוד-תורה לרבינו הזקן - "מ"ע של תלמוד תורה על כל אדם לעצמו ללמוד כל התורה שבכתב ושבעל-פה כולה", ולכן קיום מצווה זו אינה יכולה להתבצע בלימוד השולחן-ערוך וכיו"ב, כי לימוד זה כולל בתוכו רק מצוות-עשה הנוגעות לימינו אנו, ואינו כולל את כל מצוות התורה. מה-שאין-כן ספר הרמב"ם כולל בתוכו את כל מצוות התורה, ולכן ישנה מעלה מיוחדת בלימוד זה.

ומצד טעם זה הסביר הרבי (שבת-קודש פרשת קדושים תשד"מ 'התוועדויות' תשד"מ כרך ג' עמ' 1596) את אופן תקנת לימוד הרמב"ם:

שדבר זה שייך רק כאשר כל אחד ואחד לומד בעצמו את כל ספר הרמב"ם, ולא באופן שמחלקים את כל הספר בין הלומדים.

[והטעם שדברים אלו אינם בסתירה למה שכתב אדמו"ר הזקן בהלכות תלמוד תורה אשר מצוות ידיעת התורה היא בלימוד הלכות בטעמיהן דווקא (מה-שאין-כן הלימוד בספר משנה-תורה שנכתב ללא טעמים, כידוע) - ביאר הרבי בהרחבה בשיחת אור לי"ב בסיוון ה'תשד"מ - 'התוועדויות' תשד"מ כרך ג עמ' 1984 ואילך].

התעוררות מהתרדמה

את הסיבה להתעוררות בדבר לימוד הרמב"ם דווקא בזמן הזה, ביאר הרבי בהתוועדות שבת-קודש פרשת אמור (תשד"מ, 'התוועדויות' שם עמ' 1638) - אשר היות והעולם נמצא בתרדמה, אין דרך אחרת מלבד עשיית "שטורעם" ו"ליארעם" [צפירת אזעקה] אודות עניין חדש שאינו רגיל.

הלכות שלא בטעמיהן

עוד טעם, הקשור בלימוד ה'הלכות' דווקא - נתן הרבי - וזאת כי מעלה מיוחדת יש בלימוד ההלכות, שהוא לימוד ללא טעמים, ובלימוד זה דווקא מתגלה הרצון העליון שלמעלה מהתלבשות בחכמה ובטעם, כמבואר בארוכה בחסידות.

ספר הי"ד וזמן הגלות

בהזדמנות אחרת, בשיחה לנשי ובנות ישראל (ז"ך באלול תשד"מ 'התוועדויות' תשד"מ כרך ד עמ' 2650), הוסיף הרבי לבאר אשר לימוד זה שייך במיוחד לזמן הגלות:

שהרי הרמב"ם מפורסם גם בספרו "מורה נבוכים", כלומר, שמצד חשכת הגלות ישנם כאלו שאינם רואים את הדרך האמיתית שבה צריך יהודי ללכת במשך כל ימי חייו, ולמטרה זו הקדיש הרמב"ם את חייו - להורות ולהאיר להם את הדרך יילכו בה, בסגנון של "הלכות הלכות", "בלשון ברורה ודרך קצרה", בספר שקראו  בשם "משנה תורה", "לפי שהאדם קורא בתורה שבכתב (תורת משה) תחילה, ואחר-כך קורא בזה (תורת משה בן מימון)... ואינו צריך לקרוא ספר אחר ביניהם" (כלשון הרמב"ם בהקדמתו לחיבורו).

אופן הלימוד - "לשם הרמב"ם" 

בנוגע לאופן הלימוד בספר 'יד החזקה', הבהיר הרבי (בהתוועדות פורים ה'תשמ"ה - 'התוועדויות' ה'תשמ"ה כרך ג עמ' 1442) אשר הלימוד לאור תקנה זו שונה הוא מן המקובל ב"עולם התורה":

עושים "שטורעם" עד לב השמים אודות גודל הדיוק שבספר "היד", ובכל תיבה שבו, עד שמכל תיבה ניתן ללמוד תילי תילים של הלכות, אבל שיהיה סדר של לימוד  בספר 'היד' בדורות האחרונים - לא מצינו כזאת!

רגיל הדבר, שכאשר אחד מחדש סברא בסוגייה בגמרא, ומחפש סיוע לחידושו, הנה ביודעו גדולת הרמב"ם (אשר "ממשה ועד משה לא קם כמשה") מחפש לכל לראש ברמב"ם (באמצעות ה"עין משפט"...).

אמנם לא מצינו סדר של לימוד הרמב"ם לשם הרמב"ם, כלומר, לדעת מהי כוונת הרמב"ם, ומה כתוב ברמב"ם, על-כל-פנים כפי פשטות משמעותו [ואדרבה, כוונת הרמב"ם היתה בעיקר לפשטות הדברים, וכפי שכותב בהקדמת הספר, שעיקר מטרת הכתיבה היתה "לקטן ולגדול", והרי קטן תופס רק פשטות הדברים].

לימוד "קב שלו"

עוד בדבר הייחוד שבלימוד במסגרת תקנת לימוד הרמב"ם היומי דווקא, מוצאים אנו בדברי הרבי בערב יום-הכיפורים ה'תשמ"ו ('התוועדויות' ה'תשמ"ו כרך א עמ' 110) שמהם עולה, כי בנוסף לכל מה שנתבאר עד עתה - יש בזה גם מעלה של לימוד באופן ד"קב שלו":

השיעור שנתקבל רק לאחרונה, אמנם בתור נדבה - אבל נעשה כבר "הנהגה טובה שנהגתי שלוש פעמים", ובמילא, יש לזה תוקף של "מנהג ישראל תורה היא" (בפרט מנהג הקשור עם תורה) - השיעור היומי ברמב"ם... שבשיעור זה מודגש (יותר) המעלה של "קב שלו", מכיוון ש(א) השיעור נתקבל מתוך רצון טוב, בתור נדבה, ולפנים משורת הדין, היינו שאדם מכניס בשיעור זה תוקף של "נדר" (על-ידי "נהגתי שלוש פעמים" ויותר משלוש), (ב) ובפרט ששיעור זה נתקבל (לא מלפני כמה וכמה שנים, שאז יש לו כבר שייכות ל"דין" יותר מאשר "לפנים משורת הדין", אלא) ממש לאחרונה, בתור שיעור חדש בתורה.

החיוב בפרק אחד

אף-על-פי שמסלול הלימוד של ג' פרקים ליום "על-פי השמועה נתקבל ונתפשט יותר" (שבת-קודש פרשת בראשית תשמ"ז - 'התוועדויות' תשמ"ז כרך א עמ' 446), מבהיר הרבי, כי אין להזניח את המסלול של פרק אחד ליום, ועל הלומדים בו להתמיד בכך (שבת-קודש פרשת תצווה תשמ"ה - 'התוועדויות' תשמ"ה כרך ב עמ' 1326):

בתחילה היתה ההתעסקות גם בקשר לזה, ונדפס "מורה-שיעור" מיוחד ללומדים פרק אחד ליום, אבל במשך הזמן התרכזו רוב הפעולות בזה בנוגע ללימוד דג' פרקים ליום, ואילו בנוגע ללימוד דפרק אחד ליום - חלפה ההתעוררות, ושוב לא המשיכו לעסוק בעניין זה.

וזאת - למרות שהיתה ההצעה, הבקשה וההפצרה כו' כמה וכמה פעמים שיש להשתדל לאחד את כל בני ישראל בלימוד הרמב"ם, על-ידי שייקבע שיעור מיוחד עבור אלו שאינם יכולים ללמוד ג' פרקים ליום, שגם הם ילמדו שיעור יומי ברמב"ם - פרק אחד ליום, ולאחרי כל זה - לא אכפת לאף אחד מאומה! ואין פוצה פה ומצפצף!

ובעניין זה יש צורך להדגיש ולהבהיר לאלו שלומדים פרק אחד ליום, שאין להם ליפול ברוחם ח"ו מזה שאינם לומדים אלא פרק אחד ליום:

לכל לראש יש לזכור שרגש של נפילת הרוח הוא היפך עניין דלימוד התורה... הלימוד עצמו צריך להיות בתכלית ההרחבה, "ואתהלכה ברחבה"... ובטעם הדבר שאין להם מה ליפול ברוחם אף שלומדים רק פרק אחד ליום - כי: לפי ערך וביחס למעמדם ומצבם, הרי הלימוד דפרק אחד ליום אצלם חשוב בדיוק כמו לימוד ג' פרקים ליום אצל אלו השייכים לאופן הלימוד דג' פרקים ליום.