"הסיפור אמיתי לחלוטין, ואירע בשמחת-תורה האחרון בבית-כנסת קטן במרכז הארץ", מעידה העיתונאית שרית אמיחי, המגוללת את הסיפור המופלא הזה (באתר 'אש התורה'), אם-כי ללא שמות גיבוריו ושם בית-הכנסת.
שמחת-תורה תשס"ה. בבית-כנסת חסידי במרכז הארץ נערכות ההקפות. מבוגרים וילדים מפזזים ורוקדים בשמחת התורה. הגבאי מתחיל להזמין את נושאי ספרי-התורה, כנהוג. בספר הראשון הוא מכבד את הרב.
למרבה ההפתעה, הרב מסמן לגבאי להעביר את הכיבוד למישהו אחר. "לא הפעם", הוא סותם ולא מפרש. עד מהרה ספרי-התורה מחולקים למכובדים וההקפה הראשונה מתחילה. הציבור מזמר ורוקד, והרב קם ממקומו ומצטרף לריקוד, אוחז בידו ספר-תורה קטנטן, בגודל כף יד.
הוא מאמץ את ספר-התורה אל ליבו בחום ורוקד. רוקד ושר. מקיף עם הקהל את הבימה שוב ושוב. עיניו מאירות וידיו מחבקות ומלטפות את ספר-התורה.
זה אחר זה ניגשים ילדים ומנשקים את ספרי-התורה. הרב מנמיך את ספר-התורה הקטן שלו, והם משתאים. נותנים נשיקה וממשיכים לספר-התורה הבא.
מבטים מוחלפים, איש מן המתפללים אינו יודע מניין צץ ספר-התורה הקטן. בין ההקפה השנייה לשלישית מעז אחד הצעירים ושואל: "הרב, מהיכן הספר?". הרב מחייך, נושק לספר-התורה ואומר: "לפני ההקפה האחרונה אספר לכם את סיפורו של ספר-התורה המיוחד הזה".
ההקפה השישית מסתיימת, באולם מושלך הס והרב פותח בסיפורו:
אבי עבר את השואה והיה עד לכל זוועותיה. יום אחד, בהיותו במחנה עבודה, עברה לידו קבוצת יהודים, מלוּוה במשמר נאצי חמוש. אחד היהודים יצא פתאום מבין השורות, התקרב אליו ותחב לתוך ידו חבילה עטופה בבד גס. הוא לחש לעברו: "קח, קח מהר. הם לוקחים אותנו ולא נחזור. זו דרכנו האחרונה. קח ושמור על זה. הם בני למעלה ממאה שנה. זו צוואתי. ר' יהודי, שמור עליהם מכל משמר".
שאגת אחד החיילים: "שנֶל, יוּדֶע! שנֶל!" [=מהר, יהודי! מהר!] הפרידה ביניהם, והחזירה את היהודי האלמוני לשורות הקבוצה.
אבא המתין לרגע שבו יוכל לחמוק לפינה נסתרת, ואז פתח את החבילה. לתדהמתו ראה מולו שני ספרי תורה זהים ויפהפיים בגודל כף יד. הוא היה נרגש מאוד והיה ברור לו כי יעשה הכול למלא את צוואת היהודי האלמוני.
אך כיצד יוכל לשמור עליהם בתוך מחנה שורץ מרצחים? אבא החליט לשתף חבר קרוב בסוד העניין. יחד טיכסו עצה. הם הסירו את 'עצי-החיים' של ספרי-התורה וגללו אותם כמגילה. כל אחד מהם לקח ספר-תורה אחד. הם שמרו אותם עליהם, בשולי המכנסיים, שעליהם גרבו את הגרביים.כך הצליחו לשמור על ספרי-התורה תקופה ארוכה.
יום אחד הבחינו השניים כי הגרמנים עורכים חיפוש על גופו של כל אסיר, כדי למצוא אצלם מזון וחפצים מוברחים. אבי וחברו חיפשו בבהלה מקום שבו יוכלו להסתיר את ספרי-התורה. הם הצליחו לחפור בור באדמה ולהסתיר שם את שני הספרים.
רק למחרת התאפשר להם להגיע אל המקום שבו הסתירו את ספרי-התורה. למרבה הצער מצאו שם ספר-תורה אחד בלבד, וגם בו הייתה חסרה היריעה האחרונה. הספר השני נעלם ואיננו!
בדמעות נשקו לספר-התורה והמשיכו במאמץ להסתירו. ואכן, אבי וחברו עברו את אימי המלחמה ושרדו, וספר-התורה עבר את כל הגלגולים ונשאר ברשותו של אבי.
בתום המלחמה נשא אבי את אימי לאישה, ובהיותם במחנה העקורים ברגן-בלזן נולדתי אני. הייתי התינוק ראשון שנולד במחנה לאחר המלחמה. בברית המילה שלי זעקו הכול בלב שותת: "בדמייך חיי... בדמייך חיי..."
הוריי היגרו לארצות-הברית, וספר-התורה נשמר בידי אבי כל השנים, עד שהלך לעולמו לפני כמה שנים. בצוואתו הוריש את ספר-התורה לי, בנו בכורו שנולד בברגן בלזן, ולחברו הטוב, ששמר עמו על הספר בימי המלחמה.
איתרתי את חברו של אבא בבית-האבות שבו התגורר. סיפרתי לו על צוואתו של אבי. האיש ענה לי בקול רועד: "קח לך את הספר. שמור עליו. את חלקי כבר מילאתי. בבוא הזמן תעלה עמו לארץ-ישראל".
ואכן, עלינו לארץ-ישראל וספר-התורה איתנו. כל השנים הוא נשמר בביתי. השנה הרגשתי שספר-התורה הזה, שנספג בכל הסבל, התלאות ומסירות-הנפש של יהודים לאורך השנים, אין טוב ממנו להמחיש את נצחיות עם ישראל ואת דבקותו הנצחית בתורה, ולכן הבאתיו עמי לרקוד עמו היום.
אחד המתפללים ניגש אל הרב וקרא בהתרגשות: "אני רק נגר פשוט, אבל בעזרת ה' אבנה ארון-קודש קטן ומיוחד לספר-התורה".
עוד אחד מהמתפללים, סופר סת"ם במקצועו, פנה אל הרב וביקש רשות להשלים את היריעה החסרה ולתקן את ספר-התורה, לעילוי נשמת אימו, שהייתה מהיחידות ששרדו מניסוייו של הצורר מנגלה ימ"ש.
שנה וחצי לאחר פרסום הסיפור מציין באתר אחד הקוראים: "ממתפללי בית-הכנסת המדובר אני ורציתי להשלים את היריעה. ארון-הקודש אכן נבנה. היריעה אכן הושלמה. אך ספר-התורה עדיין פסול, למרבה הצער".
אך הסיפור המרגש ממחיש את הקשר המיוחד של עם-ישראל עם ספר-התורה. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
