גיליון 796, ערב שבת-קודש נח, ה' במרחשון ה'תש"ע (23.10.2009)
דבר מלכות
"ויעקב הלך לדרכו"
מהי "דרכו" של כל יהודי? * כאשר הולכים בשליחותו של הקב"ה, בכוח השליחות של ה"צדיק כי טוב" נשיא דורנו – אין לחשוש מהסכנה בדרכים * השפעה על הזולת מתאפשרת רק כאשר "טובעים" לגמרי בחסידות, כמי המקווה המכסים כל הגוף * יש להוסיף בשיעורי לימוד החסידות ובשופי * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. ישנו הלשון המורגל שלאחרי שמחת תורה מתחיל "ויעקב הלך לדרכו"1. – פתגם זה אמר הצמח צדק אודות שמחת תורה, וכ"ק מו"ח אדמו"ר2 אמר זאת אודות שבת בראשית, שלאחרי שבת בראשית מתחיל "ויעקב הלך לדרכו".
מהו עניין "לדרכו" – הרי זה מובן מעצמו, וכבר נתבאר בכמה וכמה התוועדויות3, שכללות עניין "ויעקב הלך לדרכו" הוא דרך המלך, מלכו של עולם, שדרכו היא – כמו שכתוב באברהם אבינו4 "כי ידעתיו (לשון חיבה) למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט",
והיינו, ש"דרך הוי'" היא "לעשות צדקה ומשפט" – צדקה כפשוטו, ו"צדקה ומשפט", כמבואר בחסידות5 שצריך להיות משפט בצדקה,
היינו, ליתן לצדקה לא רק את המותרות, אלא לשפוט את עצמו כמה מוכרח לו, וכל השאר ליתן לצדקה.
ב. והנה, בנוגע ליציאה לדרך, "ויעקב הלך לדרכו", איתא בגמרא6 "לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב", והטוב האמיתי הוא "טוב לשמים וטוב לבריות"7.
והעניין בזה:
"טוב" – קאי על צדיק, כמו שכתוב8 "אמרו צדיק כי טוב". וגם: "טוב" בגימטריא י"ז9, שזהו עניין "יוסף בן שבע עשרה שנה"10, והרי ענינו של יוסף הוא – צדיק11, שעליו נאמר "אמרו צדיק כי טוב"12, והיינו, שענינו הוא לחבר נשמות בגופים עם הקב"ה.
ו"שמא מילתא היא"13 – שבדורנו זה הנה שמו של נשיא הדור הוא יוסף, "יוסף בן שבע עשרה שנה", בגימטריא "טוב", "אמרו צדיק כי טוב הוא", שהוא נותן כוח להצליח בכל העניינים.
ועל זה אמרו "לעולם יכנס אדם בכי טוב", כדלקמן.
ג. ובהקדמה:
כאשר יוצאים לדרך לאחרי חודש תשרי, "ויעקב הלך לדרכו", לעסוק בענייני העולם, עובדין דחול – הרי "כל הדרכים בחזקת סכנה"14, וכמו שנתבאר לעיל . . בעניין מי המבול.
אמנם, הסכנה היא רק כאשר הולכים לבד, אבל כאשר אומרים "תפלת הדרך", "שתוליכנו לשלום . . ותחזירנו לשלום", והולכים בשליחותו של הקב"ה, אזי אין חשש סכנה.
והעניין בזה:
כל נשמה היא "שליח" של הקב"ה – "אדם העליון"15, "נעשה אדם בצלמנו כדמותינו"16 – להשלים את הכוונה העליונה, וכאשר הולכים בתור "שליח" – ש"שליח" היינו מי שאינו משנה מדעת המשלח17 – אזי ישנו כוח המשלח, שיהיה "תוליכנו לשלום" ו"תחזירנו לשלום".
"תוליכנו לשלום" – היינו שנשלים את הכוונה דירידת הנשמה בגוף, ולא נישטף ב"מים הזידונים" של העולם; "ותחזירנו לשלום" – הוא עניין עבודת התשובה, שהרי תשובה היא לא רק על חטא ועוון, אלא כמו שכתוב18 "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", היינו, שכפי שנשארים בגוף, משיבים את כל העניינים למשלח, ל"אדם העליון".
ד. אמנם, על זה יש צורך ב"ממוצע" – "ממוצע המחבר", "אנכי עומד בין ה' וביניכם"19, שבדורנו זה הרי הוא נשיא דורנו, "יוסף בן שבע עשרה שנה", בגימטריא טוב, "אמרו צדיק כי טוב", וכיוון שטבע הטוב להיטיב20, מבטל הוא את כל הסכנות.
וזהו "לעולם . . יצא בכי טוב" – שכאשר יוצאים לדרך של השנה החדשה, צריך כל אחד ליטול עמו את ה"צדיק כי טוב", היינו, להיות שלוחו, ואז יכול להיות העניין ד"ויעקב הלך לדרכו" באופן שמובטח לו ש"שלוחי מצווה אינן ניזוקין"21, ועד ש"יעקב נסע סוכותה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סוכות"22, היינו, שעושים דירה לו יתברך הן מהעניינים של קבע ("בית") והן מהעניינים של עראי ("סוכות"), וממלאים את שליחותו של הקב"ה במילואה.
ובאופן כזה נעשית העבודה במשך כל השנה23 – "שנה תמימה"24, "להביא את חודש העיבור"25, על-פי ההוראה ד"תורת ה' תמימה"26, גליא דתורה ופנימיות התורה27, שהיא "משיבת נפש"26, היינו שמקשרת את הנפש עם הגוף.
ועל-ידי זה נעשה "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי"28, היינו, שגם ב"רשות הרבים", טורי דפרודא, מבררים את ניצוצות הקדושה,
עד שעושים מזה "רשות היחיד" – כפי שיתגלה באמיתיות לעתיד לבוא, על-ידי ההכנה והעבודה שבזמן הגלות, כמאמר רז"ל29 "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת".
ואז נעשה "ויבוא יעקב שלם"30, בממונו בגופו ובתורתו (נשמתו)31, ולא כמו שהיה בדורות שלפני זה, כמו שכתוב32 במשה רבינו "צדקת ה' עשה גו'", שנשאר במדבר יחד עם בני-ישראל שנשארו שם33, אלא באופן שהרבי ייקח ויוליך את כולנו לקראת משיח, ונדלג מתוך ריקוד ("מ'וועט אַריינטאַנצן") לגאולה העתידה לבוא במהרה ממש.
* * *
ה. בנוגע לעניין לימוד החסידות, אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר34, שלא נוגע ה"כמות"; יכולים לחיות אפילו עם פתגם אחד ("איין וואָרט"), ובלבד שיהיה הדבר בפועל, "טאַפּאָרו דאָ פּלאַחו".
אמנם, עניין זה הוא רק מצד העבודה, שעל זה מספיק אפילו פתגם אחד; אבל מצד העניין ד"יפוצו מעינותיך חוצה"35, צריך להיות ריבוי גם בכמות, היינו, שלא להסתפק בכך שיודעים מאמר אחד, עשר מאמרים, מאה מאמרים, אלא צריכים ללמוד חסידות בשופי.
מה נקרא "בשופי"? – הרי זה כמו אדם הנכנס למקוה, שצריך להיות כולו מכוסה לגמרי ("אינגאַנצן פאַרטרונקען") במקוה, עד שמציאותו אינה נראית כלל, ומה שרואים אין זה אלא מציאות המים בלבד, מה שאין כן כל זמן שרואים עדיין את מציאותו, אפילו אם בולטת מהמים שערה אחת, אזי לא עלתה לו טבילה, גם לא עבור האברים המכוסים במים36.
וכמו כן צריך להיות בלימוד החסידות – כלשון הרמב"ם37: "הביא נפשו במי הדעת טהור", שיטביע בהם ("פאַרטרינקען") גופו ונפשו הבהמית וחלקו בעולם, כך, שלא תהיה נראית מציאותו, כיוון שנעשה מכוסה לגמרי בחסידות.
ו. ונקודת הדברים – שהכוונה היא שלימוד החסידות יפעל עליו באופן שיהיה רישומו ניכר גם לאחרי לימוד החסידות.
ועניין זה מרומז גם בנגלה דתורה:
הכסף משנה מבאר בדברי הרמב"ם38, "שאין הטמא נטהר אלא בעלייתו מהמקוה, לא בעודו בתוך המקוה".
ושואלים על זה39: מה פשר דין זה ששלימות הטהרה היא דווקא בשעה שיוצא מהמקוה?!
אמנם, ברוחניות העניינים מובן העניין40 – שהכניסה ל"מקוה" כשלעצמה אינה מספיקה, כיוון שהכוונה היא שכאשר יוצא מה"מקוה", ונכנס לעולם, ומתלבש בלבושי המתברר41 – יעשה שם דירה לו יתברך; ואם אין בכוחו שגם לאחרי היציאה מהמקוה יהיה ניכר שטבל קודם במקוה, הרי זו ראייה שמעיקרא לא היתה הטבילה כדבעי.
ז. וזהו שתובעים מכל אחד, שלא להסתפק בעבודתו עם עצמו, ולטעון "אני את נפשי הצלתי", אלא להתעסק גם עם הזולת, ולהתלבש בלבושי המתברר ולקרב אותו כו', ודווקא אז רואים שעלתה לו טבילה, כמאמר "אין חכם כבעל הנסיון"42.
ובכדי שיוכל לפעול על הזולת ולהיות "טופח על מנת להטפיח"43 – צריך ליטול עמו הרבה, היינו, ללמוד בעצמו בריבוי, ללמוד בשופי, ועד להטביל בזה את כל מציאותו, ובאופן שמבטל – טבילה אותיות הביטל44 – ומאבד את מציאותו ("פאַרלירן זיך") ב"מי הדעת", ואז יהיה לו מה ליתן לזולת.
וזהו עניין הטבילה במי המקוה – "אין מים אלא תורה"45, ובפרטיות קאי על פנימיות התורה (כמבואר בעניין ניסוך המים, דקאי על פנימיות התורה46, אף שבכללות קאי מים גם על נגלה דתורה47), דהיינו, להיות שקוע בזה כל כך ("אַזוי פיל פאַרטרונקען אין דעם"), עד ש"מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"48, בגילוי המשיח.
ח. (אחר כך אמר:)
בנוגע לכבוד אביו וכבוד אמו, הדין הוא, שכבוד אביו קודם, מפני שהוא ואמו חייבים בכבוד אביו49.
ועל-פי זה נשאלת השאלה50 בנוגע לכבוד אביו וכבוד זקנו – מהו הטעם שכבוד אביו קודם51, דלכאורה צריך להיות כבוד זקנו קודם, לפי שגם אביו חייב בכבוד זקנו?
והתירוץ על זה52 – שנוגע לאדם מה שקרוב אליו יותר.
ובנוגע לענייננו:
מה שנוגע לנו – הרי זה הרבי, שהוא פועל אצלנו את העניין ד"יצא בכי טוב".
יקוים אפוא היעוד53 "הקיצו ורננו שוכני עפר", והוא בתוכם, והוא יוליכנו בעגלא דידן אל הגאולה השלימה.
ובכדי למהר זאת – צריכים ללמוד חסידות בשופי, לא רק ביום חמישי וביום ששי, אלא גם בכל יום54, ועד כלשון הרמב"ם: "הביא נפשו במי הדעת טהור", ואז – "יצא בכי טוב", "לך לך מארצך גו'"55, היינו, שיצא מכל העניינים כו'56, ויקוים בו "עולם חדש ראה"57.
והיינו, שהתורה שילמד, תגלה את שרש הנשמה, כפי שהיא בשרשה קודם הצמצום, עד לבחינת שם ואור הכלול בעצמותו, ועד להעצמות ממש (כמו שנתבאר לעיל במאמר58), ואז, כמאמר הבעל שם טוב59, העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו – שזהו תוכן השמחה דשמיני עצרת ושמחת תורה, שנעשה יחוד הקב"ה ובני-ישראל, מלכא וישראל בלחודוהי60.
ולאחרי כן נעשה עניין "ויעקב הלך לדרכו", שיוצאים מה"מקוה" לעולם, ושם פועלים שבכל מקום יתגלה ויורגש ש"אין עוד מלבדו"61, והיינו, שעניין זה יורגש בעולם הזה הגשמי, למטה מעשרה טפחים.
* * *
ט. בנוגע לניסוך המים – ישנו שיעור: לוג אחד, או שלשה לוגין62. וכאשר מוסיפים יותר מהשיעור – ישנם ב' סברות: (א) כיוון שאין זה השיעור הראוי, אזי בטל כל העניין. (ב) השיעור נשאר בקיומו, כי, אף שההוספה על השיעור מבלבלת, מכל מקום, אין זה משנה את כל המציאות (כדעה הא').
אמנם, בנוגע לעניין ה"מים" ברוחניות, שזהו פנימיות התורה – אין חסרון בכך ("מאַכט ניט אויס") שיהיה יותר מהשיעור... וכנ"ל, שצריכים ללמוד חסידות בשופי.
ואף שמבואר בקונטרס העבודה63 שאין זה מן הראוי לקבל על עצמו הידור שאינו שייך אליו ("ער האַלט ניט דערביי") – הרי64 מבואר ב"מבוא" לקונטרס ומעין65, שעכשיו הוא הזמן שאין איתנו יודע עד מה בסוד הבירורים, ולכן אין מקום לטענה "סמוך לפלטירין שלך לא הורשת כו'"66, אלא יש לפעול כל מה שבא לידו ("וואָס עס מאַכט זיך אונטערן האַנט"), ובלשון חז"ל67 "חטוף ואכול חטוף ואשתי דעלמא דאזלינן מיניה כהילולא דמי", וכאשר מתנהגים כן, אזי נעשה לא רק "כהילולא", אלא "הילולא" (ללא כ"ף הדמיון), ונעשה עניין "דאזלינן מיניה", היינו, שנעשה בבחינת מהלך68.
ובנוגע לפועל: צריכים ללמוד חסידות, וכל אחד יוסיף ביותר על מה שלמד עד עתה, ובתוספת מרובה – על דרך המשל המובא בשערי אורה69 מחבית מלאה מים עד שהמים נשפכים על כל גדותיה, שדווקא אז יודעים שהחבית היא מלאה, מה שאין כן כאשר המים אינם נשפכים, יתכן שחסר מים בחבית, וכאשר חסר, אזי לא יודעים כמה חסר, מעט או הרבה...
ובמילא, צריכים להוסיף בשיעורי לימוד החסידות, ולא רק להוסיף כשיעור, אלא בשופי, ואז יוסיפו גם מלמעלה, בגשמיות וברוחניות, שיוכלו ללמוד מתוך הרחבה.
י. אחד העניינים המסייעים להפצת המעיינות הוא – "גדולה לגימה שמקרבת"70.
ולכן הונהג בשנים האחרונות71, שכל אלו הנוסעים מכאן, נותנים להם משקה מההתוועדות, כדי לערוך התוועדות במקומם.
וכאשר הנמצאים במקומם ישתו מהמשקה שניתן בהתוועדות חסידית – הן אם ידע מהיכן הוא המשקה והן אם לאו – הרי זה מסתמא יפעל פעולתו.
ועל דרך שאמרו חז"ל72 ש"גזרו על פתן כו' משום יינן ועל יינן משום בנותיהן כו'", היינו, שהיין כשלעצמו, אפילו אם לא יודעים מהיכן הוא, הרי זה פועל פעולתו, ומכל-שכן בקדושה, שתהיה הפעולה ד"יינן משום בנותיהן" – שסוף כל סוף ישא בת חסידית, ו"בנותיהן משום כו'" – שיתחיל לעבוד את ה' כמו חסידים בעלי עבודה, עבודה בלבב שלם, שהתחלתה מ"דע73 את אלקי אביך"74.
[כ"ק אדמו"ר נתן משקה בידו הקדושה לכל הנוסעים, לסדר התוועדות במקומם, ואמר:]
אלו שלוקחים את המשקה הם שלוחי מצווה, בהליכתם ובחזרתם, לערוך התוועדות חסידית על מנת להשלים את הכוונה העליונה דהפצת המעיינות חוצה בשופי.
[ציוה לנגן ניגון ה"בינוני". ניגון מאדמו"ר מהר"ש. ניגון מהצ"צ. ניגון אדמו"ר הזקן בן ד' הבבות (בבא הרביעית – ג' פעמים), והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי".
לאחר ברכת המזון, תפלת ערבית והבדלה, נתן כ"ק אדמו"ר בידו הקדושה לכל הנאספים מ"כוס של ברכה". וטרם צאתו אמר:]
ייתן השם יתברך שיהיה – כנוסח שהרבי היה אומר75 – חורף בריא ושנה שמחה ("אַ געזונטער ווינטער און אַ פריילכער יאָר"), ושיהיה "כי אנו עמך" (והתחיל לנגן הניגון החדש: "כי אנו עמך").
(מהתוועדות ש"פ בראשית, מבה"ח חשוון, ה'תשי"ז. תורת מנחם כרך חי, עמ' 160-167, בלתי מוגה)
___________________________
1) לשון הכתוב – ויצא לב, ב.
2) ראה שיחת שבת בראשית תרצ"ו ס"ג (סה"ש תרצ"ו ע' 43). וש"נ.
3) ראה תו"מ חט"ו ע' 225. וש"נ.
4) וירא יח, יט (ובפרש"י).
5) ראה סה"מ תרפ"ט ע' 90, ובהנסמן שם בהערה 41.
6) פסחים ב, א. וש"נ.
7) קידושין מ, א.
8) ישעי' ג, יו"ד. וראה יומא לח, ב. וש"נ. וראה גם קידושין שם.
9) ראה ל"ת להאריז"ל ר"פ וישב. שער היחוד לאדמו"ר האמצעי פל"ו. ובכ"מ.
10) וישב לז, ב.
11) ראה זח"א נט, ב ובנצו"ז שם אות ד.
12) שער היחוד שם. ביאוה"ז להצ"צ ח"א ע' קעא. סה"מ תרכ"ט ע' טז. המשך תער"ב ח"ב ריש ע' תשצד. ועוד.
13) ראה ברכות ז, ב. יומא פג, ב. זהר ח"א ו, סע"א. ח"ב קעט, סע"ב. ועוד.
14) ירושלמי ברכות פ"ד ה"ד. ועוד.
15) ראה לקו"ת ויקרא א, ג. ובכ"מ.
16) בראשית א, כו.
17) ראה רמב"ם הל' שלוחין ושותפין פ"א ה"ב ואילך. שו"ע חו"מ סקפ"ב ס"ב ואילך.
18) קהלת יב, ז. וראה לקו"ת ר"פ האזינו. ובכ"מ.
19) ואתחנן ה, ה. וראה סה"ש תורת שלום ע' 158.
20) ראה בהנסמן בלקו"ש חכ"ד ע' 334 בהערה (ד"ה מספרי הח"ן).
21) פסחים ח, ב. וש"נ.
22) וישלח לג, יז. וראה תו"מ חי"ג ע' 67. חט"ו ע' 239 ואילך.
23) ראה גם שיחת ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון (התוועדות ב) תשי"ד ס"ט ואילך (תו"מ ח"י ס"ע 119 ואילך).
24) בהר כה, ל.
25) ערכין לא, א (במשנה).
26) תהלים יט, ח.
27) ראה שיחת ליל שמח"ת תרנ"ט (נדפסה גם בהוספות לסה"מ תרנ"ט).
28) תהלים נה, יט.
29) ע"ז ג, סע"א.
30) וישלח לג, יח.
31) ראה שבת לג, סע"ב. הובא בפרש"י עה"פ.
32) ברכה לג, כא.
33) ראה במדב"ר פי"ט, יב. ועוד.
34) שיחת שמח"ת לפני הקפות תרצ"ז סי"א (סה"ש תרצ"ז ע' 198). וש"נ.
35) משלי ה, טז. וראה תענית ז, א. וראה גם אגה"ק דהבעש"ט (כש"ט בתחלתו. ובכ"מ).
36) ראה תו"מ חט"ו ע' 257. וש"נ.
37) הל' מקוואות בסופן.
38) הל' אבות הטומאות ספ"ו.
39) ראה ספר שם משמעון מהדו"ק להר"ש פאלאק (סטמור תרצ"ב) חיו"ד סי"ח. הובא במכתב ה' מ"ח שנה זו (אג"ק חי"ד ע' ס).
40) ראה גם תו"מ חי"ג ע' 136 ואילך.
41) ראה סה"מ תרכ"ט ע' קפו ואילך. תרנ"ח ע' קעב ואילך. ועוד.
42) ראה המשך תרס"ו ע' שצ. סה"מ תש"א ע' 69. אג"ק חט"ז ע' רלג. וש"נ.
43) לשון חז"ל – ברכות כה, רע"ב. ועוד.
44) סידור (עם דא"ח) סוף כוונת המקוה (קנט, סע"ד). ובכ"מ.
45) ב"ק יז, א. וש"נ.
46) ראה תו"מ ח"ז ע' 46 ואילך.
47) ראה סה"מ מלוקט ח"ב ס"ע ריג ואילך. וש"נ.
48) ישעי' יא, ט. וראה רמב"ם הל' מלכים בסופן.
49) קידושין לא, א. רמב"ם הל' ממרים פ"ו הי"ד. טושו"ע יו"ד סר"מ סי"ד ובש"ך שם.
50) ראה שו"ת מנחת אלעזר ח"ג סל"ג.
51) רמ"א יו"ד שם סכ"ד.
52) ראה גם תו"מ ח"ב ע' 123.
53) ישעי' כו, יט.
54) ראה גם תו"מ חי"ג ע' 85. חט"ו ע' 146. חט"ז ע' 165.
55) ר"פ לך לך.
56) ראה גם תו"מ חי"ב ע' 120 ואילך. וש"נ.
57) ב"ר פ"ל, ח.
58) ד"ה נעשה אדם (לעיל ע' 115 ואילך).
59) ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סרכ"ז. וש"נ.
60) ראה זהר ח"א סד, א-ב. רח, ב. ח"ג לב, א. קד, ב.
61) ואתחנן ד, לה.
62) סוכה מח, א (במשנה).
63) פ"ז.
64) ראה גם תו"מ ח"י ע' 196.
65) ע' 22.
66) ספרי עקב יא, כד.
67) עירובין נד, א.
68) ראה אוה"ת ויחי תטז, ב. תיט, רע"א. המשך תרס"ו ע' יח ואילך.
69) שער הפורים ד"ה יביאו לבוש מלכות פי"ב.
70) ראה סנהדרין קג, סע"ב ואילך.
71) ראה גם שיחת יום שמחת תורה דאשתקד סמ"ה (תו"מ חט"ו ע' 173). וש"נ.
72) שבת יז, ב. וש"נ.
73) דברי הימים-א כח, ט. וראה תניא קו"א קנו, ב.
74) ראה גם שיחת יום שמח"ת תשט"ו סל"ב (תו"מ חי"ג ע' 84). וש"נ.
75) ראה שיחת יום שמח"ת ה'שי"ת בסופה (סה"ש תש"י ס"ע 381). וראה גם שיחת מוצאי ש"פ בראשית תשי"ד בסופה (תו"מ ח"י ריש ע' 141).
משיח וגאולה בפרשה
טהרת העולם תלויה ביחיד
מנוחת העולם מעין לעתיד
...כאשר מדברים אודות המצב שיהיה בגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו – "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות" – מקשרים את העניין ד"ימי עולם" עם "ימי נח", שנאמר "כי מי נח זאת לי", כנזכר לעיל בארוכה.
ועניין זה מהוה הוראה לכל אחד ואחת מישראל – מכיוון ש"התורה היא נצחית":
כאשר יהודי מתבונן סביבו ורואה ש"החושך יכסה ארץ וערפל לאומים", והוא בעצמו צריך לצאת ולהלחם עם העולם כולו, וביודעו שכאשר יוצאים למלחמה אי אפשר לדעת מי יהיה המנצח וכו', הרי יכול לבוא לידי נפילת הרוח וכיוצא בזה – הנה . . מסבירים לו את ההוראה הנלמדת מהתחלת פרשת נח:
...אף-על-פי שנח היה לפני מתן תורה, ועמד אחד ויחיד נגד העולם כולו שהיה במעמד ומצב דתכלית הירידה – הנה על-ידי עבודתו ופעולתו והנהגתו באופן ד"צדיק תמים" נחל ניצחון מוחלט בתכלית השלימות, עד כדי כך שפעל "עולם חדש" לגמרי, ופעל את העניין ד"וירח ה' את ריח הניחוח", ובאופן ד"נח נח" ב' פעמים, נייחא בעליונים ונייחא בתחתונים, כלומר, שנח לבדו פעל שכל העולם כולו יהיה במעמד ומצב דתכלית השלימות.
ועד כדי כך – בדוגמת שלימות העולם בגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו . . שלכן מקשרים את העניין ד"וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים" . . עם מעמד ומצב העולם בימי נח – "כימי עולם, כימי נח".
(משיחת ר"ח חשוון תשמ"ג, התוועדויות תשמ"ג כרך א, עמ' 366-370)
הכוח לבירור העולם – מהשלום בתיבה
...בכדי לפעול טהרת הארץ . . נדרשים שני עניינים: א) טהרת העולם שנפעלת על-ידי הביטול ד"ותשחת" ו"חמס" בארץ על-ידי המבול ש"בלה את הכל כו'". ב) הפעולה החיובית דבירור וזיכוך העולם (ולא שבירת העולם).
ויש לומר, שבכללות נפעל זה על-ידי (א) המבול שטיהר את העולם מ"מלאה הארץ חמס", על-ידי "בלה את הכל" (כל מה שחוץ מן התיבה) שבגלוי הרי זה היפך מנוחת וקיום העולם. ו(ב) תיבת נח, שעליה ציווה הקב"ה "עשה לך תיבת וגו'", שבזמן המבול (ש"בלה את הכל") יימצאו נח ובני ביתו בתיבה, וינצלו ממי המבול ויישארו במציאותם, ואחר כך הרי זה נותן כוח לפעול העבודה בבירור וזיכוך העולם בדרך נייחא (לעליונים ולתחתונים), לא על-ידי ביטול העולם:
...בתיבה (וכל הנמצאים בה – כל סדר השתלשלות) שרר מצב של שלום ומנוחה מעין לעתיד לבוא – "וגר זאב עם כבש גו' לא ירעו ולא ישחיתו גו'", כיוון ש"כי מלאה הארץ דעה את ה'" [היפך הגמור מהמצב בעולם אז – "מלאה הארץ חמס"].
ומזה בא הכוח, שאחר כך כאשר יהיה "צא מן התיבה" ובכל הזמנים לאחרי זה – יוכלו לפעול בירור וזיכוך העולם, באופן שהעולם עצמו יתעלה (באופן של נייחא).
(משיחת ש"פ נח תנש"א, התוועדויות תנש"א כרך א, עמ' 236)
ניצוצי רבי
פתיחת העיר לדברים טובים
"אם המפתח בידי – ביכולתי לפתוח את הלב היהודי ואת לב האוכלוסייה בכלל" התבטא הרבי * מפתחות שהוגשו לרבי, על-ידי ראשי ערים, נתקבלו בכובד ראש ובקביעה, כי מסירת מפתח כמוה כמסירת בעלות! * איזו נבואה מתגשמת בקבלת מפתח מראש עיר שאינו יהודי, ועל ראש העיר שביטא את התרשמותו מהרבי בהחלטה להניח תפילין
מאת הרב מרדכי מנשה לאופר
בגיליון רלו פורסמה רשימה מקיפה על מסירת מפתחות ערים לרבי. כאן יבואו תוספות שהגיעו לידינו מאז.
מפתח הזהב של העיר לוד
בב' אלול תשכ"ז דיווח הרב אפרים וולף להרב חדקוב ('ימי תמימים' כרך ג, עמ' 502):
"ראש העיר לוד מר צבי איצקוביץ ביקר אצלנו ומסר לנו שהיות והוא נוסע לביקור בארצות-הברית וישהה שם מתאריך 21.9.67 עד חול המועד סוכות, בהזדמנות ביקורו מעוניין להתקבל ליחידות אצל כ"ק אדמו"ר שליט"א, וכן הוא חושב למסור בהזדמנות זו מפתח העיר לוד לכ"ק אדמו"ר שליט"א.
"בקשר למסירת המפתח חושבים אנו לסדר שישתתף בהתוועדות ו' תשרי ובהזדמנות זו שימסור את המפתח"...
בגליון מס' 14 של 'בכרם חב"ד' (תשרי-חשוון תשכ"ח) מופיעה הכותרת: "מפתח הזהב של העיר לוד הוגש לכ"ק אדמו"ר שליט"א".
בידיעה נאמר בין השאר:
"מר צבי איצקוביץ, ראש העיר לוד, ביקר באחרונה בהיכלו של כ"ק אדמו"ר שליט"א והגיש לו את שי העיר לוד: מפתח הזהב שלה.
"המפתח הוגש לכ"ק אדמו"ר שליט"א לאות הוקרה על פעולותיו להתפתחות העיר, הן מבחינה רוחנית והן מבחינה גשמית. כידוע, נמצאים בלוד מספר ניכר של מוסדות חינוך חב"ד וכן הוקם שם שיכון חב"ד.
"במסיבת קבלת פנים לכבוד מר איצקוביץ שנערכה לכבודו בכפר חב"ד, עם שובו מביקורו בארה"ב, תיאר את פרטי ביקורו והתרשמותו משיחתו עם כ"ק אדמו"ר שליט"א בעניינים שונים.
"מר איצקוביץ הבטיח חגיגית את עזרת העירייה להתפתחות מוסדות חב"ד בלוד.
"כזכור, הוגש לפני מספר שנים לכ"ק אדמו"ר שליט"א מפתח של העיר קריית גת. זו, אפוא, הזדמנות שנייה של הבעת רגשי ההוקרה של עיר ואם בישראל אל כ"ק אדמו"ר שליט"א".
הרב חודוקוב מסר בטלפון לרב וולף על ביקורו של מר איצקוביץ ('ימי תמימים' כרך ד, עמ' 34), והרב וולף נתבקש לדווח על רשמיו (שם) וכן "לעשות פרסום לדבר ועל-דבר המפתח ושהוא היה בהתרגשות גדולה". הרב וולף דיווח על רשמיו העצומים של מר איצקוביץ, ובין השאר על כך שהכריז "שלמחנה מניחי התפילין התווסף עוד אחד והראה על עצמו... שהוא עכשיו בבחינת בעל תשובה..." ועוד (ראה שם עמ' 36-35).
נכס של הרבי
בשנת תשכ"ט רכש הרה"ח הרב אברהם יצחק שם-טוב שטח לקעמפ גן-ישראל. עם החתימה על חוזה הקנייה קיבל מהבנק צרור גדול ובו מפתחות המבנים בשטח, והוא מסר את כולם לרבי. הרבי החזיר את המפתחות בתוספת הוראה לרשום את בעלות הקעמפ על שם מוסדות חב"ד בפילדלפיה. בתגובה אמר הרב שם-טוב לרב חודוקוב שהוא (הרב ש"ט) יתקשה רגשית לעבוד אם הקעמפ לא יהיה ברשות ה'מרכז לענייני חינוך' ולא ייחשב נכס של הרבי, ולכן הוא חוזר ומבקש ש'המרכז' והרבי ייקחו את הקעמפ לרשותם. ואכן, הרבי החזיר את המפתחות בצירוף ברכה בכתב-ידו הקדושה, והפעם הוסיף שמסירת המפתחות למנהל נעשית בבחינת השאלה. במילים אחרות, הקעמפ יישאר נכס של הרבי ויהיה ברשותו (לפי 'כפר חב"ד' גיליון 968 עמ' 58-57).
קבלת המפתח לא כעניין אישי
בי"א ניסן תשל"ב (שנת השבעים לרבי) נכנסו אל הרבי אישים שונים לברכו, ביניהם מייצגי מדינות, חוגים וארגונים יהודיים גדולים. ה'יחידות' נמשכה משעות הצהריים ועד שעות הערב. אחרון הנכנסים היה הרה"ח הר"ר משה יצחק הכט ע"ה מניו-הייבן, אשר מסר לרבי את 'מפתח העיר', בשמו של ראש העיר.
הרב הכט הנציח ברשימותיו 'יחידות' זו, ובה נאמר בין השאר ('תשורה' יום רביעי י כסלו תשס"ט עמ' 37-36):
הרבי: אצלי אין זו בדיחה (דז'אק). כשאני מקבל "מפתח" – הרי על-פי המובא בהלכה כשמקבלים מפתח נהיים בעל-הבית.
הרבי: האם הוא (ראש העיר) יהודי?
הרב העכט: לא, הוא גוי. וזו הפעם הראשונה שמוסרים [=העירייה] מפתח של עיר.
הרבי: מהיכן ידע כל העניינים, האם מסרת לו?
הרב העכט: הוא היה בחגיגות היובל [=25 שנה לפעילות הרב העכט בניו-הייבן] שם שמע אודות הרבי וכו'.
הרבי: הרי עכשיו הוא הזמן שצריך להיות "ואשרו אתכם כל העמים".
הרבי: אני מקבל את ה"מפתח" לא כעניין אישי אלא כהכרה במוסדות שיש לי הזכות לעמוד בראשם. ומסירת המפתח הרי זו הוכחה שהוא [=ראש העיר] מרוצה מכך שאחד מהמוסדות הוא בעירו. וזה גם אומר שהוא מוכן לעזור למוסדות עם כל האפשרויות שברשותו. הוא כותב יפה מאד על "בית חנה" [=המוסד שהוקם על-ידי הרב העכט].
הרב העכט: שהרבי יהיה בריא.
הרבי: שהחסידים יהיו בריאים ושנשמח עם חסידים.
הרב העכט: חסידים עם הרבי תמיד שמחים.
לפתוח את הלב
בהתוועדות י' שבט תשל"ה ניגשו אישי ציבור אל הרבי ומסרו לו איחולים ומתנות.
נציג עיריית אן-ארבור במישיגן, מר שטרן, הגיש לרבי את מפתח העיר, והשיחה התנהלה באנגלית (הנה תרגום חופשי כפי שהופיע ב'כפר חב"ד' גיליון 888 עמ' 96):
הרבי: תודה רבה.
מר שטרן: זהו מפתח העיר אן-ארבור, בתודה על עבודתכם הנפלאה.
הרבי: השם יתברך יברך אתכם שאזכה לשיתוף פעולה מצידכם. אם המפתח בידי, ביכולתי לפתוח גם את הלב היהודי, ואת לב האוכלוסייה בכלל.
מר שטרן: אני מבטיח לכם, אני אעזור ככל שרק אוכל.
הרבי: השם יתברך יברך אותך.
מארבע עיירות קדושות
בכ"ו אלול תשמ"ג שיגר ראש עירית טבריה דאז, מר יגאל ביבי, מכתב לרבי ואליו צירף את מפתח העיר טבריה. הרבי בתגובה כתב לו מכתב "בין כסה לעשור ה'תשד"מ" (צילום המכתב פורסם ב'התקשרות' גיליון רמ עמ' 12) הפותח במילים: "בנועם מאשר אני קבלת מכתבו... בצירוף מפתח העיר טברי'ה... ות"ח ת"ח בעד שימת לבבו..". הרבי איחל לו "הצלחה מירבית בתפקידו הכי אחראי", "ובפרט עיר שהיא מארבע העיירות הקדושות בארצנו הקדושה".
הרבי ציין כי "עזרתו לפעילי חב"ד . . ולא בתור עוזר גרידא אלא כשותף ממש", תעמוד לו להצלחה.
ממעייני החסידות
פרשת נח
נח איש צדיק תמים היה בדורותיו (ו,ט)
צדיק – צדקתו בקיום רצון ה' יתברך היתה באופן דתמים – בתמימות ובשלמות, במשך כל היום, לא רק בשעה שלמד והתפלל אלא גם בשעה שאכל ושתה וכו'.
(משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו)
בוא אתה וכל ביתך אל התיבה (ז,א)
הפירוש ב'לבוא' אל תיבות התורה והתפילה הוא – ידיעה ברורה ומוחלטת שהעיקר הוא תורה ותפילה, ואילו כל שאר ענייני האדם הגשמיים (כדוגמת פרנסה) טפלים ומשניים.
בשעה שהכרה זו קבועה בנפש האדם – גם העיסוק עצמו נהפך להיות חלק מעבודת הבורא (או לפחות אמצעי למענה), ואין חשש שה'מים רבים' של עסקי הפרנסה ישטפו אותו.
(ליקוטי-שיחות, כרך א, עמ' 7-8)
ויבא נח ובניו ואשתו... אל התיבה (ז,ז)
'תיבה' רומזת לתיבות התורה והתפילה. אין אדם יכול להסתפק בכך שהוא עצמו נכנס לתיבות התורה והתפילה, כלומר, שנמצא במצב של קדושה ועילוי. מחובתו 'להכניס' גם את בני ביתו – "בניו ואשתו" – אל התיבה.
יתרה מזו: חז"ל אמרו (רש"י דברים ו) "בניך – אלו התלמידים", ו'אשה' רומזת למקבל. 'בן' ו'אשה' כוללים אפוא את כל בני-ישראל, כי כל בני-ישראל, שהם קומה אחת שלמה, מקבלים זה מזה.
כשאדם מכניס ל'תיבה' עוד יהודי, הוא זוכה לעזר ולסיוע מלמעלה בעבודתו הפרטית, ככתוב (פסוק טז), "ויסגור ה' בעדו". וכפי שאמרו חז"ל (תמורה טז) שכאשר העשיר משפיע לעני, מתברכים שניהם, הן הנותן והן המקבל.
(ליקוטי-שיחות כרך א, עמ' 10-8)
נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו (ז,יא)
שני סוגי טרדות מונעות את האדם מעבודת ה':
"מעיינות תהום רבה" – טרדות הבאות מדברים פחותים וגשמיים, טרדות ודאגות הפרנסה וכיוצא בזה.
"ארובות השמים" – טרדות הנובעות מעניינים נעלים ורוחניים, כמו הטרדות של עסקנות ציבורית וכיוצא בזה.
העצה לשני סוגי הטרדה היא (כנ"ל) – "בוא אל התיבה", להיכנס אל תוך תיבות ואותיות התורה והתפילה.
(ליקוטי-שיחות כרך א, עמ' 5)
ויהי הגשם על הארץ (ז,יב)
גם עניין בתורה שהוא בעל תוכן שלילי, כגון עונש המבול, הנה לפי הפירוש הרוחני – כפי שהתורה נלמדת בעולמות העליונים – כולו קודש. זהו שנאמר במדרש (בראשית-רבה פ"ה,א): "מתחילת ברייתו של עולם לא היה קילוסו של הקב"ה עולה אלא מן המים... עמד דור המבול ומרד בו... אמר הקב"ה יפנו אלו ויעמדו ויבואו אותן שישבו בהן מקודם. הדא הוא דכתיב ויהי הגשם על הארץ" ("הגשם, כלומר, אותו הגשם שהיה מששת ימי בראשית", רש"י). היינו, שמצב העולם במשך המבול דומה למצבו הנעלה בתחילת בריאתו – עולם המקלס את הקב"ה.
(ליקוטי-שיחות, כרך ל, עמ' 16)
ויהי הגשם על הארץ (ז,יב)
כשהורידן, הורידן ברחמים, שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה (רש"י)
בוא וראה גודל מעלת התשובה. מאה ועשרים שנה האריך הקב"ה את אפו, אולי יחזרו אנשי הדור בתשובה, אך הם לא חזרו, דבר המעיד על עוצם ירידתם ושפלותם. ואף-על-פי-כן, גם לאחרי שכבר התחיל המבול, היה הדבר תלוי באנשי דור המבול, ואילו חזרו אז בתשובה (ואפילו הרהור של תשובה), הרי בשעתא חדא וברגעא חדא, היו מי המבול נהפכים לגשמי ברכה.
(ספר-השיחות תשמ"ח כרך א, עמ' 26)
ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה (ז,יב)
ולהלן (פסוק יז) הוא אומר ויהי המבול. אלא כשהורידן – הורידן ברחמים, שאם יחזרו, יהיו גשמי ברכה; כשלא חזרו, היו למבול (רש"י)
יש לתמוה, הרי בפסוקנו נאמר שהגשם ירד "ארבעים יום וארבעים לילה", ואיך היה יכול להיות גשמי ברכה?! ויש לומר על-פי המבואר בחסידות, שהמבול בא לטהר את הארץ מטומאתה, ולכן נמשך ארבעים יום, כדוגמת המקווה ששיעורו ארבעים סאה. והיינו, שהמבול הוא עונש רק עבור אנשי דור המבול, אך כשלעצמו הוא עניין חיובי, טהרת הארץ. לפי זה מובן, שהגשם – גשמי ברכה – נמשך ארבעים יום, שהרי פנימיות המבול היא גשמי ברכה, טהרת העולם.
(ליקוטי-שיחות כרך כה, עמ' 26)
חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים (ז,כ)
מצוות-עשה תלויות באותיות ו-ה של שם הוי', ומצוות לא-תעשה – באותיות י-ה. בני דור המבול חטאו במצוות לא-תעשה – זנות, גזל וכו' – ופגמו באותיות י-ה. לכן "חמש-עשרה (בגיטרייה י-ה) אמה מלמעלה גברו המים".
(אור-התורה בראשית כרך ג, עמ' 1252)
ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר (ט,טו)
המבול, שנמשך ארבעים יום, היה בבחינת טבילת העולם במקווה, ששיעורו ארבעים סאה. טבילה זו נועדה "לשחת כל בשר", "לשחת הארץ", היינו לבטל את ה'בשריות' ואת ה'ארציות' של העולם. לפי זה יש לשאול: מהו התוכן הפנימי של שבועת הקב"ה שלא להביא עוד מבול לשחת את הארץ?
ויש לומר, שתכלית הכוונה היא שיהיה עולם, ובאופן ד"לא ישבותו", ועולם זה, כפי שהוא במציאותו, יהיה כלי לגילויי אור הנעלים ביותר. והיות שהכוח לכך כבר ניתן על-ידי הטבילה במי המבול, שוב אין צורך נוסף בביטול העולם.
(ליקוטי-שיחות כרך ל עמ' 20)
ותהי שרי עקרה אין לה ולד (יא,ל)
בכל מקום שנאמר אין לה – הווה לה (היתה לה לאחר מכן). ותהי שרי עקרה אין לה ולד, הווה לה – וה' פקד את שרה... (מדרש רבה)
בתורת החסידות מוסבר מאמר רז"ל (שבת קנו) "אין מזל לישראל", שהבחינה הנקראת 'אין' (ספירת הכתר, הנקראת 'אין' על שם שאינה מושגת ומובנת), היא המזל לישראל.
וזהו: "אין לה ולד" – הולד שלה נמשך מבחינת 'אין', שהיא דרגה נעלית ביותר, שאינה מתגלה בקלות, כי אם כעבור זמן רב. ולכן נולד יצחק כעבור זמן רב, כאשר מבחינת 'אין' נעשה 'אני'. ככתוב (תהילים ב): "אני – היום ילידתיך".
(אור התורה כרך ד, עמ' א)
וימת תרח בחרן (יא,לב)
הנון הפוכה. לומר לך, עד אברם חרון אף של מקום בעולם (רש"י)
נו"ן סופית רומזת על המשכת אור מקיף שלמעלה מהשתלשלות, "מעלה עד אין קץ", בפנימיות, "למטה עד אין תכלית". שהרי המספר נו"ן רומז על שער החמישים דבינה, שהוא למעלה מהשתלשלות, אור מקיף; וציור האות מורה על המשכה למטה. לכן נרמזה התחלת תקופת אברהם באות זו דווקא, שכן עד לתקופה זו ניזונו הבריות מחסד עליון שלמעלה מהשתלשלות, אור מקיף; אך עם התחלת תקופת אברהם, התקופה של "שני אלפים תורה" (ע"ז ט,א). נמשך אור זה בפנימיות.
(לקוטי שיחות כרך טו, עמ' 67)
בירורי הלכה ומנהג
עשרה עונים / לימוד אחר חצות / קדיש בתרא / קידוש לבנה בסידור
עשרה עונים
חבר המזכירות, הרה"ח רי"ל שי' גרונר סיפר, שבשנת האבל תש"י (וגם בשנים שלפניה), כשעבר הרבי לפני התיבה, הקפיד שיהיו עשרה 1 עונים.
הרב יוסף-שמחה גינזבורג, עומר
____________________
1) בשו"ע אדמו"ר הזקן סי' קכד ס"ו פסק (כשאר הפוסקים) שצריך תשעה עונים, ובמקור חיים לבעל חוות יאיר שם ס"ד כתב: "נראה דלכתחילה יזהירו ויהדרו אחר עשרה שיענו אמן, וכן מעיקרא שיהיו י"א עם הש"ץ, דטפי עדיף, כדמוכח פרק ואלו נאמרין דף לח ע"ב 'הא דאשתייר בי עשרה' כבסי' קכח סכ"ה [וכן נעתק גם בטושו"ע שם, ובשו"ע אדמו"ר הזקן שם סעיף לח], ועיין בהג"ה ס"ב". מאידך, בכף החיים שם ס"ק יט שולל את הנוהגים שעניית עשרה מלבד הש"ץ מעכבת: "מכאן מוכח שלא כדברי אותם... שאין אומרים 'חזרה' בעשרה מצומצמים, אלא אם כן יהיו שם עשרה מלבד הש"ץ...", עיי"ש.
הלימוד שאחרי תיקון חצות
בסידור אדמו"ר הזקן, בסוף 'סדר תיקון חצות', כתב: "ואחר התיקון, אם קודם חצות ילמוד פרק אחד משניות, שכל השונה הלכות מובטח לו כו', ואם אחר חצות ילמוד בזוהר הקדוש במאמרים המדברים מענין תפלות חצות לילה".
וב'סדור רבינו הזקן עם ציונים והערות' להרב לוי יצחק שי' ראסקין שם1 כתב: "שיעור משניות קודם לכל דבר" (סידור ר' אשר ורי"ק בסוף התיקון, ועל דרך זה בסידור הר"ש...). ובשו"ע רבינו (שם2 ס"ב) סתם "לעסוק בתורה שבעל-פה עד אור היום" ושם נסמן. ברם לעת עתה לא מצאתי המקור להבחנה שבדברי רבינו בין לימוד משניות3 לפני חצות, ולימוד זוהר הקדוש לאחר חצות. ואולי לימוד הזוהר נחשב כעין לימוד מקרא" [=שזמנו רק לאחר חצות].
וציינתי לעצמי, שאמנם בשו"ע רבינו הלכות תלמוד תורה4 כתב: "וחכמת הקבלה תחשב בכלל שליש בתלמוד" הרי דעת רבינו שזוהר אינו בכלל מקרא, אבל במ"מ והערות שם (במהדורה הישנה והחדשה) צויין ללקוטי תורה פ' ויקרא5, שהזוהר הוא בכלל מקרא. ועיין במקורות נוספים שציין שם. (ואין לחלק בין חכמת הקבלה, דהיינו 'עץ חיים' וכדומה, לבין הזוהר שהוא על פירוש המקראות, כי כל המבואר בעץ חיים וכדומה הם אותן סודות שהזוהר מסביר במקראות).
________________________
1) עמ' תיב הערה 38.
2) מהדורא תניינא סי' א. וכן במהדו"ק ס"ח.
3) בלקוטי שיחות כרך לד עמ' 45 הערה 39: "ובכמה מקומות הובא על-דבר לימוד המשנה בלילה, ובתרגום לאיכה על הפסוק (ב,יט) 'קומי רוני בלילה': "עסוקי במשנה בליליא". וראה בכמה סידורים בסדר הלימוד (ותיקון חצות) בלילה. סידור אדמו"ר הזקן (קנג,ד) ובסידור תורה אור (קב,ב). [הם הדברים עליהם נסבה ההערה שבפנים]" (נסמן במהדורה החדשה של שו"ע אדה"ז, במהדו"ב הנ"ל).
4) פ"ב סוף ה"א.
5) ביאור ע"פ ולא תשבית ס"ה, דף ה טור ד: "ואפשר דגם לימוד מדרש... הוא בכלל ה'שליש במקרא'.. לפי שהם מדרשי מקראות...והנה אף עשיתיו, אף הוא בחי' ריבוי שמרבה בחי' רביעית... לכן בכלל 'שליש במקרא' נכלל בחינה הרביעית, שהוא לימוד פנימיות התורה..." עיי"ש. וכן צויין שם ללקוטי-תורה שיר השירים סוף ד"ה לריח שמניך (הראשון), דף ג סוף טור ג: "אבל בלימוד סודות הזוהר אין השגה... והרי זה כעין לימוד המקרא... וכעין זה הוא בלימוד הזוהר ועץ חיים, ולכן הוא בכלל 'שליש במקרא'".
'קדיש בתרא' לנוסח חב"ד
בסידור אדמו"ר הזקן אחר 'שיר של יום' בשחרית, כתוב לומר 'קדיש יתום', ואחרי 'קוה' כתוב לומר 'קדיש דרבנן' – 'על ישראל'. והוא קצת פלא, שהרי ידוע שקדיש דרבנן נתקן ליתומים, וכן כתב האריז"ל1, והרי אדמו"ר הזקן בסידורו הולך לפי הקבלה, ואיך לכאורה מחליף דוכתייהו? וכן נהוג בפועל בין אנ"ש, שהש"ץ אם אינו חיוב – מדלג קדיש יתום, ואילו קדיש 'על ישראל' הרבה אומרים אותו ללא חשש2.
__________________
1) בשער הכוונות, ענין הקדיש, ובפרי-עץ-חיים, שער הקדישים פרק א: "קדיש בתרא (שלאחר פיטום הקטורת) אינו מכלל הקדישים הנזכרים, לפי שכבר עלו כל העולמות, אמנם זה הקדיש נקרא 'קדיש יתמא' רוצה לומר קדיש שאומרים אותו היתומים. והענין הוא, שהקדיש הזה הוא בעולם העשיה ששם בחינת המיתה כדי להעלות כל הנשמות והנפשות, ועל כן אומרים אותו היתומים על מיתת אב ואם". ותוכנו הובא בשערי הלכה ומנהג או"ח ח"א סי' עט ('והנה בבירור הנ"ל' סוף אות ב) בקשר לקדיש שאחר עלינו, שהוא 'בתרא' לנוסחנו.
2) כפי ההוראה ב'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א ר"ס פ, ש"כל אחד ואחד יכול לאומרו" (וגם לא קישר זאת לש"ץ דווקא, וראה בנטעי גבריאל הל' אבילות ח"ב פרק מג ס"ז).
מקום 'קידוש לבנה' בסידור
בסידור רבינו הזקן1 מופיע סדר 'קידוש לבנה' אחרי 'ויתן לך', ואחריו מופיעה קריאת 'הלל'.
לכאורה, הסדר צריך להיות הפוך, והלל צריך להיות הראשון, כי הלל הוא בראש-חודש, וקידוש לבנה הוא רק אחרי ז' ימים מהמולד.
ורציתי ליישב בדוחק, כיוון ש'ויתן לך' נאמר במוצאי שבת-קודש, וגם קידוש לבנה נהוג לומר אז, ורבים מקפידים לקדש הלבנה במוצאי שבת קודש אפילו לפני ז' ימים משום הבישום של שבת והמלבוש של שבת2, ואולי משום כך הצמידה אדמו"ר הזקן ל'ויתן לך'. ועצ"ע.
הרב יעקב פינטו, כולל אברכים רמלה
_____________________
1) ב'סידור עם דא"ח' דף רי ע"ב.
2) ראה שו"ע, הג"ה ונו"כ סי' תכו ס"ב.
ההערות לקטעים אלה הן הערות המערכת.
תגובות והערות
זמן התפילה / קדיש על פסוקים
זמן התפילה בשבת בבית-כנסת חב"ד
ברצוני להעיר על כמה נקודות שנזכרו בגיליון תשפז (עמ' 15-16) בעניין זמן התפלה הראוי להיקבע בשבת בבית כנסת חב"ד.
בסיכום המאמר הנ"ל נכתב ש"אם רוב הציבור לומד חסידות כשעתיים לפני התפלה, ניתן להתפלל בשעה 10, ואם לומדים כשעה – בשעה 9. אבל אם רוב הציבור עוסקים אז בעניינים אחרים צריך להתפלל מוקדם יותר". היינו שנקט בפשיטות שמהראוי לקבוע את זמן התפילה לשעה 10, אלא שסייג זאת בתנאי שהציבור אכן לומד חסידות עד אז, שאם לא כן מהראוי להתפלל מוקדם יותר (כנראה הכוונה לזמן שרוב קהילות ישראל (עכ"פ האשכנזים החסידים) מתפללים, שהוא שעה 8 לערך). ועל כך יש להעיר:
ראשית, בנוגע להנחה הפשוטה שמהראוי לקבוע את זמן התפילה לשעה 10:
א. בגיליון הנ"ל ע' 15, צוטטו דברי הרבי שאמר לרב יאלעס ז"ל, במענה לשאלתו מה המקור להנהגה בביהכנ"ס ב-770 שמתחילים להתפלל שחרית [=בשבת] בשעה 10 בבקר: "הסדר אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר כאן היה, שהיו נעמדים לתפילה בשעה 10" – הנה מתיבת כאן משמע שלפני-כן, במקומות חנייתו של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ כגון ריגא, אטוואצק וכיו"ב, לאו דווקא שהתפללו בשעה זו וייתכן שהתפללו בשעה מוקדמת1 יותר2. רק כשכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ הגיע לארה"ב, שסגנון החיים בה הוא שסדר היום מתחיל מאוחר יותר – כמו לגבי שעת פתיחת החנויות בימות החול, שרבות מהן נפתחות לא לפני השעה 10, וכיו"ב – ובהתחשב בעובדה שבשבת קמים מאוחר יותר מימות החול, הנהיג להתפלל בשעה 10.
ואם כנים הדברים, נמצא שקביעת זמן התפילה בשבת לשעה 10 אינה דבר מקודש, ורבותינו נשיאינו מעולם לא התכוונו לזה בדווקא, אלא שכך התאים יותר לפי סגנון החיים בארה"ב.
ב. ויש להביא אסמכתא לכך מהוראה ברורה של הרבי שניתנה לציבור (לא ליחיד) כהוראה למעשה, לעניין קביעת זמן התפילה בשבת, כאשר רצו להקדימו לשעה 8 (וללמוד חסידות כשעה קודם), והרבי אישר זאת וכתב "אינו חשוב השינוי".
[התשובה ניתנה להרה"ח ר' חיים שלמה שי' דיסקין, רב קהילת חב"ד ומנהל בית חב"ד בקריית-אתא, שבזמנו שאל את הרבי על קביעת זמן התפילה בשבת, לאחר שבית-כנסת מסוים התנה את כניסת קהילת חב"ד אליו, בין השאר, בכך שזמן התחלת התפילה בשבת יישאר בשעה 8 (וזאת חרף העובדה שבמקום הקודם בו התפללו אנ"ש חסידי חב"ד, היו רגילים להתפלל בשעה 9). בנוסף הודיע לרבי, שאנ"ש מוכנים לקבוע את השיעור בחסידות בשעה 7. והמענה על כך היה: "אינו חשוב השינוי"].
ומזה נראה שמה שחשוב בעיני רבותינו הוא לימוד חסידות לפני התפילה (הנכון הוא (לפחות?) כשעה, וכן הוא במכתב כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ לעניין סדר ההנהגה בשבת מברכים, נדפס בקובץ מכתבים שבסוף התהילים 'אהל יוסף יצחק' עמ' 192 ובס' המנהגים עמ' 30), אבל זמן התפילה (שיהיה דווקא בשעה מאוחרת) כנראה "אינו חשוב".
ג. ומה שכתבו על הקשר בין זמני התפילות ב-770 וסדרי הישיבה שם, שכאילו זמני התפילה של הרבי נקבעו לפי סדרי הישיבה: העובדות והזמנים שהובאו נכונים, אבל כנראה לא זה היה העיקרון היחיד לקביעת זמני התפלה. והוכחה לכך, שהרי החל משנת תשמ"ח התפללו ב-770 גם בימות החול בשעה 10, וזאת, כמדומה, לא מצד הישיבה אלא מצד הרבי. ובפרט קביעת זמן התפילה בשבתות וחגים, שלא מסתבר שהזמנים נקבעו לפי זמני הלימוד של הישיבה. וכמו שאכן מצינו שהרבי ציין – בתשובתו הנ"ל לרב יאלעס בנוגע למקור קביעת זמן התפילה בשבת – רק את הנהגת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ כאן, ולא את סדרי הישיבה.
ולעניין ההנחה-המסקנה השנייה במאמר הנ"ל (הנשענת על דברי הרבי להרב משה אדרעי שי') שאם ישנם כאלה המנצלים את איחור זמן התפילה לבזבוז הזמן – לא ימשיכו להתפלל בשעה 10 – יש להעיר ולהבהיר:
דברי הרבי ב'יחידות' של הרב אדרעי שי' נאמרו לגבי בית-ספר למלאכה, ושם נאמר אודות הכיתות הגבוהות: "אם הם לומדים שעתיים לפני התפילה, ואין ביניהם [כאלה] שמנצלים זאת לבזבוז הזמן עד 10 – יוכלו להמשיך כהסדר שהיה עד עתה". משמע שאם יש, אפילו יחידים, המנצלים זאת לבזבוז הזמן – לא ימשיכו להתפלל בשעה 10! אמנם ברור שזוהי הוראה חינוכית מיוחדת לבית-ספר למלאכה בלבד (שאינו ישיבה, אלא כשמו "בית-ספר למלאכה"), ובו כל לימוד החסידות קודם התפילה הוא חידוש, ולגביו נאמרה ההוראה שאם יש כאלה שמבזבזים את הזמן ולא נקלט אצלם כל העניין – שיתפללו (כולם) בשעה מוקדמת יותר. אך ודאי שהוראה זו אינה שייכת לישיבת תומכי תמימים או לבתי-כנסת חב"ד, שבהם לימוד החסידות קודם התפילה הוא גם מנהג וגם הכרח שאי אפשר בלעדיו, שלכן אין סיבה להקדים את זמן התפילה בגלל כאלו שאינם מנצלים את הזמן כראוי.
והמסקנה למעשה היא העיקר – ברור שהמנהג הרווח אצל חסידים הוא להתפלל בשבת בשעה מאוחרת (יחסית) כדי להקדיש את הזמן שלפני התפילה ללימוד החסידות. ואם אכן יש חולשה בקהילה מסוימת בלימוד החסידות, הרי שעל הרבנים והמשפיעים מוטלת החובה (והזכות הגדולה) לחזק את לימוד החסידות, אך לא להקדים את זמן התפילה3.
הרב יעקב הלוי הורוביץ, ראשון לציון
_____________________
1) ראה ב"כפר חב"ד" גל' 1342 עמ' 28 מזכרונות הרה"ח רצ"ה פוקס במחיצת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ באוטבוצק, שהמנין של הרבי בשבת היה מתחיל בשעה תשע. ועוד שם, שגם בראש השנה התחילו בשעה זו, ושהרבי התפלל עם המנין. כמו כן התפרסם צילום טבלת סדר היום של ישיבת תומכי תמימים בלודז, ושם שהתפילה בשבת התחילה בשעה 9:00 (וראה עוד בכפ"ח שם, שבישיבה באוטבוצק למדו חסידות בשבת עד 9:30, והיו מתחילים את התפילה בסביבת עשר. ומסתברא מילתא, שאם הם לא התפללו באותו זמן של הרבי - כנראה שלא ידעו "פרק" בהתקשרות...). ומעניין לבדוק איך נהגו בליובאוויטש, רוסטוב ולנינגרד.
2) וראה המובא בס' 'עבד מלך' (עמ' 419) ממכתבו של הרה"ח ר' יהודה לייב ראסקין הי"ד מווארשא אודות י"ב תמוז תרצ"ב שחל בשבת-קודש, בהיות כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ בעיר-הקייט דרוסקניק (בדרום ליטא): "...ולמחר התחילו להתפלל בשעה 9, ואדמו"ר התפלל עם הציבור..." - המערכת.
3) עכ"פ – לא כפתרון-חובה, כפי שנכתב בגיליון הנ"ל (כי עצם הדבר, עכ"פ כשיש לו סיבה, אינו מופרך לדעת הרבי, כאמור לעיל ס"ב) – המערכת.
קדיש על פסוקים מלוקטים
ב'התקשרות' גיליונות תשנ ותשנז הובא מ'הגהות [הרבי] לסידור רבנו הזקן'1 בשם ספר 'פסקי הסידור' להגרא"ח נאה2, שלפני ברכו של ערבית סידר אדמו"ר הזקן לומר מזמור 'שיר המעלות'3 כולו, ולא כסידורי הרש"ש, בן-איש-חי ועוד, שסידרו לומר רק ג' פסוקים כדי לומר חצי-קדיש, כיוון שאדה"ז פוסק כהדעה שאין לומר קדיש אחר פסוקים מלוקטים אלא אחרי מזמור שלם בלבד. ובגיליון תשנ"ז שאלו על זה מאמירת קדיש אחר 'עלינו' שגם בו יש רק פסוקים מלוקטים. ובגיליון תשפ"א כתב הרב ראסקין לחלק, שפסוקים שנשתלבו לתוך תפילה שלימה דינם כ'מזמור', אבל דבריו דחוקים, והוא בעצמו הביא שם מס' 'דרכי חסד' שאין אומרים קדיש אחר 'צידוק הדין' (אלא אחרי מזמור מ"ט שאומרים אחריו) אף שגם הוא "תפילה שלימה".
הרב יעקב פינטו, כולל אברכים רמלה
______________________
1) עמ' סט.
2) אות סה.
3) תהילים קלד.
לוח השבוע
הלכות ומנהגי חב"ד
מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג
שבת קודש פרשת נח
ו' במרחשוון
הפטרה: "רני עקרה... אמר מרחמך ה'" (ישעיה נד,א-י)1.
בימינו אלה אין מכריזים ומברכים תענית בה"ב (ראה להלן).
בקריאת התורה בפרשת 'לך-לך', במנחת שבת, וכן בימי שני וחמישי, קוראים לעליית 'לוי' עד "והכנעני אז בארץ"; ול'ישראל': "וירא ה' אל אברם... וחיתה נפשי בגללך"2.
יום ראשון
ז' במרחשוון
מוצאי-שבת-קודש. בתפילת ערבית במוצאי-שבת-קודש זו, מתחילים בארץ-ישראל לשאול 'טל ומטר' בברכת השנים3. בן ארץ-ישראל הנמצא בחוץ-לארץ ובן חו"ל הנמצא בארץ-ישראל – כל אחד מהם ישאל כבני הארץ שנמצא בה4. אם התחיל לשאול בארץ-ישראל בז' במרחשוון ואחר-כך יצא לחו"ל, ממשיך לשאול כבני ארץ-ישראל; אך אם נעשה שליח ציבור – ישאל בחזרת-הש"ץ כבני חו"ל5.
אין מפסיקים להכריז 'טל ומטר' לפני תפילת שמונה-עשרה6.
שכח 'טל ומטר'7 ונזכר בתוך הברכה, קודם "ה'" של סיום הברכה, חוזר ל"ותן טל ומטר" וממשיך כסדר. נזכר אחר שאמר "ה'" שם, מסיים הברכה ואומר "ותן טל ומטר לברכה" קודם "תקע בשופר"8. נזכר לאחר שהתחיל "תקע", יאמר זאת בברכת "שמע קולנו", לפני "כי אתה שומע". שכח גם שם, ונזכר אחר ה' של סיום הברכה, יסיים "למדני חוקיך"9, יאמר "ותן טל ומטר לברכה", וימשיך "כי אתה שומע". סיים הברכה, יאמר זאת שם. נזכר לאחר שהחל "רצה", חוזר ל"ברך עלינו". נזכר לאחר שסיים "יהיו לרצון" האחרון, חוזר לראש התפילה10.
שכח 'טל ומטר' ונזכר כשהגיע זמן התפילה הבאה, מתפלל בתפילה הבאה פעמיים שמונה-עשרה: הראשונה לחובת התפילה הנוכחית והשנייה כתשלומין לתפילה הקודמת. אולם אם נזכר אחר מנחת ערב-שבת, לא יתפלל בערבית של שבת שתיים. המסופק אם שאל 'טל ומטר', עד מלאות שלושים יום מהיום11 [השנה – עד ערבית אור לז' כסלו ולא עד בכלל], דינו כמי ששכח לאומרו12.
יום שני
ח' במרחשוון
הערב, יום ראשון בלילה אור ליום שני, אפשר לראשונה לקדש את הלבנה, למנהגנו שממתינים עד שבעה ימים13 מהמולד.
תענית 'שני' קמא. בימינו אלה, אין נוהגים בתעניות בה"ב14, גם (ואדרבה – בעיקר) בחוגי החסידים. כמובן, הנוהגים להתענות – ימשיכו במנהגם הטוב, ואין להתיר להם אלא לצורך, כמו חולשת בריאות הגוף; אך חובת הכול היא להוסיף ב'ימי רצון' אלו בקו השמחה בגלוי, ב"פיקודי ה' ישרים, משמחי לב"15.
יום חמישי
י"א במרחשוון
תענית 'חמישי'.
__________________
1) ספר-המנהגים עמ' 32. לוח כולל-חב"ד.
2) ספר-המנהגים עמ' 14. לוח כולל-חב"ד. הטעם הוא, כנראה, כדי להתחיל ולסיים בדבר טוב (רמ"א סו"ס קלח. ועיין שערי-אפרים שער ז ס"ז ונו"כ).
3) שו"ע אדמוה"ז סי' קיז ס"א.
4) והעיר על כך הרבי (שערי הלכה ומנהג או"ח ח"א סי' ע. 'התקשרות' גיליון תרמ"ד עמ' 18): "צע"ג מפני מה לא פסקו שבדעתו לחזור – במשך ימי הגשמים – ישאל מטר ב'שומע תפילה' כיחיד. ויש לעיין בברכי-יוסף, ואינו תחת-ידי" (ב'התקשרות' שם צויין גם לס' אשי ישראל על הל' תפילה, פכ"ג סל"ז, וש"נ).
5) קצות-השולחן סי' כא ס"י.
6) לוח כולל-חב"ד. וע"פ ההנהגה בראש-חודש (ראה בגיליון 'התקשרות' הקודם; ובקל-וחומר ממנה) יש לטפוח על השולחן כדי להזכיר זאת לציבור. ואכן מסר הרה"ח רי"ל שי' גרונר, שלמיטב זכרונו, פעם שאל אותו כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו למה לא טפחו על השולחן להזכיר אמירת טל ומטר.
7) מכאן ואילך על-פי שו"ע אדמוה"ז סי' קיז ס"ד-ה, ולוח כולל-חב"ד.
8) קצות-השולחן סי' כא ס"ט, דלא כערוך-השולחן סי' קיז ס"ו.
9) ע"פ לוח כולל-חב"ד, א' דחול-המועד סוכות, משערי-תשובה סי' קיד ס"ק ג בשם הריטב"א, וראה בנדון 'התקשרות' בגיליון הקודם, לוח השבוע הערה 28.
10) בשערי-תשובה שם כ' בשם הריטב"א שכאשר חוזר לראש התפילה א"צ לומר אד' שפתי תפתח (ובערוך-השולחן ס"ח תמה ע"ז, שהרי תיקנו לומר פסוק זה קודם התפילה, ועתה הברכות מפסיקות בינו לבין הפסוק, והן כבר בטלו). ובקצות-השולחן סי' כא בבדי-השולחן ס"ק ה כ' שאם סיים תפילתו וחוזר לראש ה"ה ממש כמתחיל תפילה חדשה וצריך להמתין כדי הילוך ד"א, ולכן פסק (גם בפנים שם) שאז יתחיל מאד' שפתי תפתח. אבל להלן בבדי-השולחן סו"ס עח הביא מהשע"ת סי' תכב ס"ק ג מס' שלמי-חגיגה ע"פ הריטב"א, שגם מי שסיים לומר תחנונים וחוזר לראש התפילה, א"צ לומר פסוק זה, ונשאר בצ"ע.
11) אף הש"ץ אינו מוחזק עד ל' יום, ראה לקט ציונים והערות לשו"ע אמודה"ז סי' קיד סו"ס י.
12) על-פי שו"ע אדה"ז סי' קיד ס"י, שערי-תשובה הנ"ל בשם הריטב"א, וקצות-השולחן סי' כא ס"ו.
13) לא שלמים, ודי ביממה השביעית - 'התקשרות' גיליון תנד עמ' 15 וש"נ.
14) במדינות אשכנז נהגו להתענות בימי שני וחמישי ושני שאחרי המועדים פסח וסוכות, לפי שחוששים שמא מתוך משתה ושמחת המועד באו לידי עבירה. והיו ממתינים עד שייצאו חודשי ניסן ותשרי (טושו"ע ושו"ע אדמוה"ז סי' תצב). היו מברכים את המתענים בשבת שלפני-כן, ואין מברכים אותם בשבת-מברכים-החודש, וגם לא בשבת ר"ח אייר או מרחשוון (שו"ע רבינו שם ס"ד).
15) 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ג עמ' 258 ואילך, וראה שם ביאור טעמו של דבר – אם כי הרבי נשיא דורנו בעצמו הקפיד להתענות בתעניות אלו, ובחודש אייר תשמ"ח אף אמר באחד הצומות 'דברי כיבושין', שמהם נעתק האמור בפנים . | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
