חודשים חלפו מאז נסע ר' יעקב קדנר מעירו, וילקומיר, ורעייתו אינה מוצאת מרגוע לנפשה. היא הייתה שותפת-סוד לנסיעתו, אך לא יכלה לדבר על כך עם איש. במיוחד התייראה שמא ייוודע הדבר לאביה.
אלה היו ימים סוערים בעולם היהודי, על רקע התחזקותה של תנועת החסידות. ההתנגדות לחסידות הייתה גדולה. מי שניכרה בו התעניינות בחסידות ובמנהיגיה, היה מוחרם ומנודה מבני-משפחתו. צעירים מבקשי אמת, שאור החסידות משך את נפשם, סבלו סבל רב ורדיפות, ורבים נצרו את סודם בליבם.
וילקומיר הייתה מבצר של התנגדות לחסידות. בקנאות עזה גינו בני העיר את כל מי שפנה לעבר החסידות, והתייחסו אליו כאל מי שנתפס ל'שבתאות' חלילה. כאשר האברך המוכשר והלמדן ר' יעקב קדנר נעלם מביתו לזמן ממושך, עלה מיד החשד כי אף הוא 'נתפס', וכי נסע להסתופף בצילו של אחד ממנהיגי החסידות.
ואכן, ר' יעקב קדנר נמשך אחר תורת חסידות חב"ד ונסע לליובאוויטש, שבה הנהיג את החסידות 'האדמו"ר האמצעי', רבי דובער שניאורי, בנו של בעל התניא. הוא התמסר ללימוד החסידות וגילה עולם חדש שהפיח רוח חדשה בנפשו.
אף-על-פי שמלכתחילה תכנן לבלות מליובאוויטש כמה שבועות בלבד, התארכה שהייתו שם. לאחר שחש את טוב-טעמה של החסידות, שבאמצעותה התענג על ה' ממש, קשה היה לו לעזוב את באר המים החיים ולחזור לביתו. גם הידיעה מה מצפה לו שם לא הגבירה בו את החשק לשוב לביתו.
אשתו כתבה לו כי סודו התגלה וכי כל העיר הומה בגלל מעשהו. היא תיארה את המבטים העוינים המופנים לעברה. היו שגם הביעו באוזניה מילות השתתפות בצער, על שבעלה נפל ברשתה של ה'כת'.
חששותיו מפני הצפוי לו עם שובו לביתו גברו והלכו. הוא תיאר לעצמו את 'קבלת הפנים' המצפה לו. בטנו התהפכה מתחושות חרדה ופחד. חששו הגדול היה מפני חמיו. אמנם הוא ידע כי חמיו יהודי תלמיד-חכם, הגון וירא-שמים, אך היה ברור לו כי יגרשנו מיד מביתו.
ר' יעקב פגש בליובאוויטש עוד אברכים כמותו, למדנים מופלגים שנעשו חסידים נלהבים. הוא שמע מפיהם על ההתמודדות עם העוינות הגדולה לצעד שעשו. רבים מהם הבריחו את נשותיהם מבתיהם ועקרו לעיר אחרת, כדי להינצל מחיציהם של בני המשפחה המתנגדים. היו שנשותיהם לא יכלו לעשות זאת, ובאין-ברירה נשארו הנשים בבתיהן בעוד הבעל נמצא רחוק מהן. ר' יעקב ידע שכל אחת ואחת משתי האפשרויות תהיה קשה וכואבת לו ולרעייתו.
כמה ימים התחבט בדבר, עד שהחליט לבקש את עצתו וברכתו של הרבי. בהיכנסו ל'יחידות' שטח את הדברים כהווייתם והביע את חששותיו מפני השיבה לביתו.
הרבי האזין לדבריו. כשסיים, השתנו פני קודשו והתלהטו כאש, ואז פתח ואמר: "אין לך לדאוג כלל. סע לביתך בשלום וחותנך יראה לך פנים שוחקות. הוא יקרב אותך בכל מיני קירוב, כי הוא איש כשר וישר מאוד, איש אמת וחכם גדול. אכן, יהיו לו ייסורים רבים מאנשי עירך, על שאינו מגרש אותך, ובכל- זאת יוסיף לקרב אותך כבעבר".
ר' יעקב נדהם למשמע דברי הרבי. התיאור המדויק על אופיו של חמיו, אף שהרבי מעולם לא ראהו, הפתיעו מאוד. במיוחד השתומם מההבטחה המפורשת שלמרות לחצם של אנשי העיר, לא ישמע להם חמיו אלא יקרבו.
הוא יצא לדרכו רגוע יותר. כאשר הגיע לעירו נוכח כי דברי הרבי מתקיימים אחד לאחד, בדיוק כפי שחזה. חמיו קיבלו בסבר פנים יפות ובחיבה, שאל לשלומו וטרח סביבו כדי לתת לו את ההרגשה הטובה ביותר. גם אשתו שמחה לקראתו ולא האשימה אותו על הצער שנגרם לה בעקבות נסיעתו.
הימים הבאים היו קשים מאוד. בהיוודע בעיר כי אכן נתפס ר' יעקב לחסידות באו אל חמיו משלחות רבות וחשובות של תלמידי-חכמים, ובפי כולם אמירה אחת תקיפה: גרש את האיש הזה מתוכנו, כי עלול הוא למשוך עוד מבני העיר אל החסידות. חמיו, שהיה מנכבדי העיר, שתק ולא השיב מאומה, ואת חתנו הוסיף לכבד ולקרב כמקודם.
הדברים הגיעו אל רב העיר, ובלחץ אנשי העיר זימן אליו את חמיו של ר' יעקב וניסה לשכנעו לגרש את חתנו. כשנוכח שבקשתו אינה מתקבלת, פנה אליו ושאלו: "פלא גדול לי עליך, שהרי אתה ידוע כאיש כשר וישר, ואיך לא תרצה לקיים את הכתוב 'וביערת הרע מקרבך'?!"...
ענה חותנו של ר' יעקב: "מי אני ומה אני להכניס את ראשי בין ההרים הרמים. הלוא אם אלך בדרך החסידות, נמצאתי מכריע שהדין עם אדמו"רי החסידות. ולעומת זה, אם אגרש את חתני, אהיה כמכריע אשר הדין הוא כשיטת המתנגדים לחסידות. איני ראוי כלל להכניס את ראשי בין ההרים הרמים, ולכן נוהג אני על-פי הכלל 'שב ואל תעשה – עדיף'".
תשובה זו נתקבלה על דעת הרב והוא הורה לבני עירו לחדול מהעניין, ובכך נסתיימה הפרשה, בדיוק כפי שחזה הרבי.
(לרגל ט' בכסלו, יום הולדתו והסתלקותו של אדמו"ר האמצעי, וי' בכסלו, חג גאולתו) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
