מדורים נוספים
	שיחת השבוע 1200 - כל המדורים ברצף
	משמעותם של חיים אמיתיים
	יש חדש
	הגאולה בכוחה של התורה
	אותיות התורה והתפילה
	יוסף ושמעון
	עוזר הרופא
	שנות קץ
	לא התחיל לחיות
	האדמו"ר נשאר ביפו
	גירוד בוץ בשבת

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1200, ערב שבת-קודש פרשת ויחי, ט"ו בטבת תש"ע (01.01.2010)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

משמעותם של חיים אמיתיים

יש חיים רגעיים, שיוצרים אשליה של חיים אינטנסיביים ותוססים, אבל למעשה אין בהם ממש. ויש חיים אמיתיים, שנמשכים הלאה והלאה

שתי פרשיות בתורה נקראות בשם המבטא חיים – פרשתנו, ויחי, ופרשת חיי-שרה. המעניין הוא שבשתי הפרשיות האלה לא מסופר על חייהם של האישים האלה אלא דווקא על פטירתם. פרשת חיי-שרה נפתחת במותה של שרה אימנו ובקבורתה, וגם בפרשת ויחי מסופר על ימיו האחרונים של יעקב אבינו, על פטירתו ועל קבורתו. מתברר שלפעמים דווקא עם פטירתו של האדם מתגלה מהות חייו.

חיים אמיתיים הם חיים שיש להם המשך. כמו 'מים חיים', שהם מים הנובעים ללא הפסק. יש חיים רגעיים, שיוצרים אשליה של חיים אינטנסיביים ותוססים, אבל למעשה אין בהם ממש. הם כמו זיקוק שנדלק לרגע באור גדול ואחר-כך כבה ולא נותר ממנו אלא אפר. ויש חיים אמיתיים, שנמשכים הלאה והלאה גם אחרי שהאדם עצמו כבר החזיר את נשמתו ליוצרו.

נצחיות החיים

על יעקב אבינו אומרת הגמרא (תענית ה,ב): "יעקב אבינו לא מת". מוסיפה הגמרא ושואלת: וכי לשווא ספדוהו הספדנים וחנטוהו החונטים וקברוהו הקברנים? על כך באה התשובה: "מה זרעו בחיים – אף הוא בחיים".

חייו של יעקב אבינו נמשכים שלושת-אלפים וחמש-מאות שנה אחרי פטירתו, בדמותו של כל יהודי שממשיך את דרכו. חייו האמיתיים של יעקב לא נקטעו עם פטירתו, אלא להפך, הם גדלו והתרחבו וחבקו את העולם כולו. לכן הפרשה נקראת ויחי, כי במובן מסויים דווקא אחרי פטירתו מתבררת נצחיות חייו – "ויחי יעקב".

המוות מביא לידי סיומם את החיים הפיזיים. עם מותו האדם חדל מלאכול ולשתות, לבלות ולטייל. מי שאלה היו חייו, אכן מת. החיים האלה באו אל קיצם ולא יהיו לו עוד. בדרך-כלל החיים האלה גם דועכים מאליהם עוד קודם המוות, בשנות הזקנה. תענוגות העולם, שהסעירו כל-כך את האדם בימי עלומיו, מאבדים את טעמם. האדם עצמו חש באפסותם ובזמניותם.

לעומת זה, החיים הרוחניים אינם מסתיימים, אלא להפך. אדם שחייו האמיתיים היו חיים רוחניים לוקח אותם עמו לעולם האמת, וגם בעולם הזה החיים האלה נמשכים. מי שהשקיע את חייו בחינוך בניו ותלמידיו לערכים רוחניים – יצר חיים שיימשכו הרבה גם אחרי שהוא עצמו כבר לא יהיה בעולם הזה. מי שנטע נטיעות של צדקה וחסד, יצמיח אילנות של חסד שיעלו וישגשגו הלאה והלאה.

מירוץ שקרי

כשאנחנו לומדים את תורתם של התנאים והאמוראים, הראשונים, האחרונים ומאורי החסידות, אנחנו חשים את משמעותם של חיים אמיתיים. הם עצמם כבר נמצאים שנים רבות בעולם האמת, אבל חייהם נמשכים ונובעים ומולידים חיים חדשים. גופם הגשמי לא היה אלא לבוש וכלי שבאמצעותו באו חייהם לידי ביטוי, ולכן מותו של הגוף אינו פוגע בעצם החיים.

המולת היום-יום מטשטשת לפעמים את האמת הזאת. אנחנו נשאבים לתוך המירוץ הכללי ומדמים שהחיים הם ארוחה טובה, מכונית משוכללת, בית מעוצב. אנחנו משקיעים מאמצים גדולים ברדיפה אחר היעדים החומריים הללו, ושוכחים שאלה חיים רגעיים, חיים של אשליה, בועה שתתפקע. "אל תירא כי יעשיר איש, כי יִרבה כבוד ביתו", אומר דוד המלך בתהילים (מט,יז-יח). "כי לא במותו ייקח הכול, לא יֵרד אחריו כבודו".

ולמעשה, החיים החומריים, גם כשהם מבעבעים וגועשים, אינם נותנים לאדם סיפוק אמיתי. מכיוון שאין בהם ממש, האדם חש באפסותם. לכן בני-האדם מחפשים תמיד גירויים חדשים ומחפשים את האושר האבוד בכל מיני פינות, מתוך תחושת אי-נחת מתמדת.

החיים האמיתיים הם החיים הרוחניים, חיים של אמונה ותורה, חסד וצדקה, ערכים והקרבה. כשהאדם מאפשר לנשמתו האלוקית לפרוץ החוצה ולחיות – הוא זוכה לחיות באמת, חיים של אמת, שגם יימשכו לעד, הן בעולם הבא הן בעולם הזה.

  יש חדש

התלמידות נוסעות

בעקבות ההצלחה בשנים הקודמות תהיה גם השנה נסיעה של קבוצת תלמידות כיתות י-יב בתיכון ובנות סמינר לחצר הרבי מליובאוויטש, לקראת כ"ב בשבט, יום פטירתה של הרבנית חיה-מושקא. קבוצת התלמידות תשתתף בכינוס העולמי של בנות חב"ד, במסגרת כינוס השלוחות העולמי. את התלמידות מלווה המשפיע הרב אהרן-אליעזר צייטלין. ההרשמה עד כ' בטבת. טל' 052-6466131.

כינוס מכון פוע"ה

הכינוס הארצי השנתי העשירי של מכון פוע"ה יהיה אי"ה ביום רביעי, כ' בטבת תש"ע (6.1.10), ויעסוק בנושא – רפואת נשים: חידושים, פסַקים והתמודדויות. הכינוס יהיה באולמי 'נוף-ירושלים', רחוב שחראי 12 בית וגן, ירושלים, בשעות 8:30-20:30. ההרשמה בטל' 052-4512220.

יבוא עם פרחי מיאמי

חברת גל-פז מגישה את יבוא – הפקה איכותית ומושקעת של פרחי מיאמי. בתקליטור (לצפייה) אחד-עשר שירים, וגם בונוס: קליפ מהסטודיו, ריאיון, פרשנויות ופרזנטציה. טל' 1-700-704120.

ה' יעזור

בית-ההפקות החסידי ניצוצות של קדושה אינו נח לרגע: ה' יעזור הוא סרט אנימציה חדש שמתאר את סיפור הניסיון של ר' מוישה החייט, שעובד קשה לפרנסתו ו'סובל' מהרגל 'מוזר' – להודות לה' בכל עת. הפריץ מחליט להעמיד את אמונתו במבחן. בסרט באים לידי ביטוי אמונה חזקה, ביטחון בה' והשכר שניתן למי שהולך בדרכי השם. סרט חינוכי מרתק. טל' 1-700-700015.

  שלחן שבת

הגאולה בכוחה של התורה

בתוך הברכות שבירך יעקב אבינו את יהודה מופיעה הברכה: "לא יסור שבט מיהודה, ומחוקק  מבין רגליו, עד כי יבוא שילה". יעקב בירך את יהודה שראשי העם, מדוד המלך ועד משיח, יהיו משבט יהודה. המילים "עד כי יבוא שילה" רומזות למלך המשיח: "מלך המשיח, שהמלוכה שלו".

בעל הטורים קושר את המשיח למשה רבנו, וכך הוא מפרש: 'שילה' בגימטרייה 'משה' (=345); ו'יבֹא שילה' בגימטרייה 'משיח' (=358). מוסיף על כך אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש שהמילה 'יבֹא' היא בגימטרייה 'אחד' (=13), היינו, שכאשר בעם-ישראל תהיה אחדות, יצטרף ה'אחד' ל'משה' ויהיה 'משיח'.

גואל ראשון ואחרון

החיבור בין משה למשיח דורש הסבר. הלוא משיח-צדקנו יעמוד בדרגה גבוהה ממשה רבנו. במדרש נאמר שהפסוק "הנה ישכיל עבדי, ירום ונישא וגבה מאוד" רומז שהמשיח יהיה למעלה ממשה. מדוע אפוא מדגישים בפסוק המדבר על המשיח ("עד כי יבוא שילה") את משה רבנו ('שילה' בגימטרייה 'משה')?

הביאור טמון בדברי חז"ל "גואל ראשון (משה) הוא גואל אחרון". ברור שאין הכוונה לומר שמשה רבנו עצמו יהיה המשיח, שהרי משה הוא משבט לוי ואילו המשיח הוא "מבית דוד", משבט יהודה. אלא הכוונה שהמשיח יפעל מכוחו של משה רבנו.

אחדות בעולם

עניינו של משה הוא התורה, שנקראת 'תורת משה'. המשיח יפעל מכוחה של התורה, ולכן היא ראשית ועיקר מעלתו של המלך המשיח – "הוגה בתורה". בכוחה של התורה תבוא הגאולה, וממנה ישאב המלך המשיח את כוחו להיות גואלם של ישראל. לכן משה "הוא גואל ראשון, הוא גואל אחרון".

 משה רבנו הביא את התורה לעולם, ובכך העניק כוח ליצור אחדות. התורה בכללותה נועדה לשים שלום, כדברי חז"ל: "כל העוסק בתורה לשמה, משים שלום בפמליה של מעלה ובפמליה של מטה". אולם השלום שנוצר על-ידי התורה הוא בתוך האדם בלבד, ועדיין אין הוא משכין את השלום ברבדים הנחותים יותר של הבריאה.

אחדות בעולם החי

אולם המשיח יחדיר את השלום והאחדות גם לעולם החי, כפי הנבואה "וגר זאב עם כבש", ועד שאפילו הנחש (סמל הרע) יחיה בשלום עם האדם – "ושִׁעֲשַׁע יונק על חוּר פתן". אלא שגם פעולה זו תבוא מכוח התורה, שהיא עניינו של משה רבנו.

הכוח הזה כבר טמון בתורה, וזו העבודה הנדרשת מאיתנו – לחבר את האחדות עם התורה, שהיא עניינו של 'משה'. כאשר ה'אחד' מצטרף אל 'משה', מתקבל 'משיח'. הדבר הזה טמון כבר עכשיו בתוך התורה, אלא שהוא נעלם ונסתר, ותפקידנו לגלות זאת בפועל, כפי הרמז במילה 'יבֹא' – הבאת הגאולה מן ההעלם אל הגילוי, בגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו.

(תורת מנחם כרך ל, עמ' 247. לקוטי שיחות כרך יא, עמ' 8)

  מן המעיין

אותיות התורה והתפילה

אמירה כנגד אמירה

"אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" (בראשית מח,כד). "בחרבי ובקשתי" הן 'חכמתי ותפילתי' (רש"י). 'אמורי' מלשון אמירה. הוא יצר הרע, אשר איננו פוסק מ'לומר' מחשבות זרות ודברים בטלים. אמירה זו יש לבטל על-ידי אמירה דקדושה – דיבור בתורה, 'חכמתי', ותפילה – 'תפילתי'.

(תורה אור)

הפיכת ה'אמורי'

'חכמתי' – לימוד מאמר חסידות קודם התפילה; 'תפילתי' – עבודת התפילה עצמה. שני אלה מבטלים ומהפכים את ה'אמורי', שהוא החזק ביותר בשבעת העמים.

(ספר המאמרים תש"ד)

טהרת האוויר

כשנמצאים בחנות, הולכים ברחוב, או נוסעים ברכבת, ואומרים אותיות של תורה, מטהרים בכך את האוויר. כל אחד ואחד צריך לזכור דבר-מה על-פה: חומש, תהילים, משניות, תניא, ואז בכל הזדמנות ובכל מקום יוכל להתבונן ולומר את האותיות הקדושות שבתורה.

(היום יום)

האבן יודעת

כשהולכים ברחוב, הרי אין אדם יודע מה בליבו של חברו (פסחים נד,ד), אבל העץ והאבן יודעים. חשים הם מי פוסע ודורך על גבם, אדם ריק או אדם שיש בו תורה.

(ספר השיחות תרצ"ו)

סגולת האמירה

מי שמרבה באמירת אותיות התורה (תהילים, משניות וכדומה) מחזק את קיום העולם, ניצל מ'חיבוט הקבר' ומ'כף הקלע', וזוכה לגילויים הנעלים ביותר.

(היום יום)

לו ידעו

הרבי הריי"צ מליובאוויטש אמר: לוּ ידעו איזה רושם נשאר בעולם מאמירת פסוק חומש או פסוק תהילים, לא היו הולכים ברחוב בלי אמירת דברי תורה.

דעה למעלה

לבעל-שם-טוב היה חסיד פשוט, שהתפרנס מחפירת בארות. הוא היה בקי בחמישה חומשי תורה ובספר תהילים על-פה, והיה חוזר על אותיותיהם תמיד, בשעת מלאכתו ובעת הליכתו. הבעל-שם-טוב אמר עליו: לדעתו של הערשל החופר מקשיבים למעלה.

(ספר המאמרים תש"ט)

מה ההתפעלות

הרבי הרש"ב מליובאוויטש אמר בעת התוועדות: כאשר הולכים בשוק וחושבים תניא, הרי האדם נהיה תניא; התניא הולך בשוק. לאחר שחש בהתפעלותם של המסובים מהפתגם הזה נענה ואמר: מה ההתפעלות? הרי נאמר בספר הבהיר (סימן קצא), שמידת החסד באה לפני הקב"ה ואמרה: "כל ימי היות אברהם בארץ לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי, שהרי אברהם עומד ומשמש במקומי".

  אמרת השבוע

יוסף ושמעון

רבי יוסף תאומים, בעל 'פרי מגדים', היה בצעירותו מלמד-תינוקות עני. כשהמצוקה בביתו גדלה התרעמה אשתו על שאביה הנכבד השיא אותה לעני מרוד. חייך רבי יוסף ואמר:

"עכשיו התיישבו לי דברי הרמב"ם שהמקדש אישה על-מנת ששמו יוסף ונמצא שמו יוסף-שמעון – אינה מקודשת. ולכאורה, מה אכפת לאישה אם שמו יוסף-שמעון? אלא ש'יוסף' היה השליט במצרים וכלכל את כל אחיו ובני משפחותיהם, ואילו על שמעון נאמר שצאצאיו יהיו סופרים ומלמדים עניים.

"זוגתי התקדשה לי, ככל הנראה, משום ששמי 'יוסף', שם המבטא פרנסה ברווח, אך עכשיו היא מגלה שבעצם אני מלמד עני, כבני 'שמעון'. על-כן התרעומת שלה מוצדקת"...

  מעשה שהיה

עוזר הרופא

בפתח ביתו של הרופא הערבי עמד צעיר לבוש בגדי עניים. בתנועות ידיים ביקש להיפגש עם הרופא. תחילה חשבו בני הבית כי הוא מבקש רפואה למחלה כלשהי, אך כשהתייצב לפני הרופא סימן לו בתנועות ידיו כי הוא אילם וכי הוא מציע את עצמו להיות עוזרו. הרופא נזקק באותו זמן לעוזר, וקיבל את ההצעה בשמחה, בפרט שהצעיר הסכים להסתפק בשכר סמלי בלבד.

הצעיר הזה לא היה אלא רבי משה בן-מיימון, שנודע לימים בכינויו הרמב"ם. משפחתו עברה לא-מכבר למרוקו לאחר שברחה מספרד, בעקבות רדיפות ה'אל-מוואחידון '. אלה היו מוסלמים קיצונים שהשתלטו על המדינה, ושאפו לאסלם את היהודים שבשליטתם. רבי מיימון העדיף לגלות מעירו ולא להיות נתון לאיומיהם.

הם עברו נדודים רבים עד שהגיעו למרוקו. גם לשם הגיעו ה'אל-מוואחידון ', אולם היהודים במרוקו נהנו מתנאי חיים טובים יותר והמוסלמים לא התנכלו להם.

רבי משה הצעיר, שכבר אז נודע בגדולתו העצומה בתורה, חיפש מלאכה שממנה יוכל להביא את פרנסת בני-ביתו, כדי שלא לעשות את תורתו קרדום לחפור בו. הוא בחר במקצוע הרפואה ולמד ספרי רפואה רבים. אך היה חסר לו ניסיון מעשי, וזאת רצה לרכוש על-ידי צפייה בעבודתו של רופא מומחה.

באותם ימים נודע שמו של רופא גדול, שהתגורר בעירו, פאס, והיה מפורסם בהתמחותו בכל ענפי הרפואה. הצעיר היהודי בירר ומצא כי הרופא אינו מוכן לחלוק את ידיעותיו ואת סודותיו עם תלמידים, מחשש שהללו יתחרו בו בבוא העת. גם יחסו ליהודים לא היה אוהד יתר על המידה, ובוודאי לא היה מסכים ללמד יהודי את מקצוע הרפואה.

עז היה רצונו של הרמב"ם ללמוד את המקצוע, והחליט להערים על הרופא וללמוד ממנו בדרך מחוכמת. לכן התחזה לנער עני ואילם, כאילו נבער מדעת, והרופא קיבל את ההצעה בשמחה.

החל הרמב"ם את עבודתו לצד הרופא, ממלא במסירות וביעילות את כל בקשותיו. בה-בעת עקב אחר כל דבר שיכול להביא לו תועלת בלימוד המקצוע. הוא צפה ברופא בודק את חוליו, מגיש להם טיפול ומכין את סמי הרפואה הסודיים שלו. הוא גם השתדל לקרוא כל ספר העוסק ברפואה שהיה אצל הרופא. לא עבר זמן רב והרמב"ם קנה ידע עצום בכל מכמניה של תורת הרפואה.

יום אחד בא שליח בהול לביתו של הרופא, והזעיקו לבוא עמו אל בית אדונו העשיר, המתייסר מכאבים קשים בראשו. הרופא הזדרז להיענות לבקשה, ביודעו כי בני משפחתו של העשיר ישלמו את שכרו ביד נדיבה. הוא הורה למשרתו האילם לארוז את כליו ואת תרופותיו, והשניים עלו אל המרכבה.

ניגש הרופא למיטת החולה, בדקו היטב ופסק: "תולעת חדרה למוחו של האיש. היא אוכלת את בשרו והיא מקור כאביו. אין מנוס מלנתחו ומלהוציא את התולעת".

עוזרו של הרופא פרש את הכלים הנדרשים לביצוע הניתוח, והרופא החל במלאכה. ואכן, כפי שאִבחן הרופא כן היה – כאשר פתח את גולגולתו של החולה נראתה בבירור תולעת הצמודה למוחו.

ניסה הרופא להוציא את התולעת, אך זו נצמדה בחוזקה אל המוח וסירבה להינתק ממנו. הרופא ניסה שוב ושוב, בדרכים רבות ומגוּונות, אך ללא הועיל. באין-ברירה החליט הרופא ליטול צבת ולמשוך את התולעת בחוזקה.

הרמב"ם, שעמד לצידו, נחרד. הוא ידע כי הרופא עומד לעשות טעות חמורה, שעלולה לגרום נזק קשה ביותר למוחו של החולה. ועם זה, אם יפצה את פיו יתגלה סודו. לבסוף החליט כי הצלת חיי האיש קודמת לכל שיקול אחר. "אל תשתמש בצבת!", קרא. "המתן-נא רגע, אצא לחצר ואביא עשב ריחני שיגרום לתולעת להינתק מהמוח בעצמה".

הרופא הוכה בתדהמה. הוא לא האמין שהמשרת יכול לדבר, ועוד להשיא עצה חכמה כזאת בשיאו של ניתוח גורלי. הרמב"ם מיהר לצאת החוצה וחזר כעבור דקה ובידו עלי ירק. הוא הניח את הירק ליד התולעת, ואט-אט ניתקה זו ממוחו של האיש ונמשכה אל ריחו של הירק. לא חלף זמן רב והתולעת עזבה את מוחו של החולה, עלתה על הירק וסולקה מהמקום בלי לגרום כל נזק.

הרופא סיים את הניתוח בזהירות, והבטיח לבני-הבית כי לאחר שיחלים החולה מהניתוח יחזור לאיתנו ולא יסבול עוד כאבים בראשו.

עתה, לאחר שהרופא נרגע מעט, פנה אל עוזרו ושאלו לזהותו: "מי אתה? אינך אילם ויש לך ידע רב ברפואה; מדוע באת אליי להיות עוזרי?".

ענה לו הרמב"ם בפשטות: "יהודי אני ומשה שמי. נפשי השתוקקה ללמוד את תורת הרפואה, ולשם כך הסכמתי להתחזות לאילם ולהיות עוזרך הנאמן, ובכך ללמוד מניסיונך ומידיעותיך".

"אך מניין לך עצה חכמה זו, למשוך את התולעת ממוח החולה על-ידי העשב שהבאת?", הוסיף הרופא ושאל.

"עצה זו מפורטת בתלמוד (כתובות עז,ב), ומשם אני יודע אותה", השיב הרמב"ם בפשטות.

(על-פי 'סדר הדורות'. לקראת יום הסתלקותו של הרמב"ם בכ' בטבת)

  לומדים גאולה

שנות קץ

זמן הגאולה, הקץ, הוא סתום וחתום, כמו שנאמר לנביא דניאל (יב,ד): "סתוֹם וחתוֹם הספר עד עת קץ", והדברים חוזרים ונשנים (יב,ט): "כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ". יתרה מזו, ה'סתימוּת' של הגאולה איננה רק כלפי הברואים, אלא גם אצל הקב"ה כביכול, כדרשת חז"ל על הפסוק (ישעיה סג,ד): "כי יום נקם בליבי" – "לליבי גיליתי לאיברי לא גיליתי" (סנהדרין צט,א). היינו שאפילו הקב"ה לא גילה ל'איבריו' את זמן הקץ.

בעניין הקיצים אנו מוצאים דבר מעניין. מצד אחד הגמרא אומרת (סנהדרין צז,ב): "תיפח עצמן של מחשבי קיצין". כך פסק הרמב"ם להלכה (הלכות מלכים פרק יב הלכה א): "לא יחשב הקיצין". מצד שני, בגמרא עצמה מובאים קיצים, וגם הרמב"ם עצמו מביא 'קץ' (ב'איגרת תימן'), ומכנה את הקץ הזה "יותר אמיתי מכל חשבון שנאמר בשום קץ", ואומר שקיבלו מאביו "שקיבלו מאביו ומאבי-אביו".

רבים עסקו בשאלה זו וניתנו לה כמה תשובות: האיסור היה רק בדורות הראשונים ולא כאשר מתקרבים לגאולה. האיסור הוא רק כשמציינים קץ בצורה ודאית ומוחלטת (רמב"ן). האיסור הוא לחשב קיצים על-פי מהלכי הכוכבים, אבל לא מתוך דברי הנביאים (אברבנאל). האיסור הוא כשיש חשש ש'קץ' שיכזיב יביא חלישות באמונה.

עת רצון

יש כמה תשובות לשאלה מדוע לא התגשמו אותם קיצים: אותם תאריכים היו שעת-רצון, והגאולה הייתה יכולה לבוא אז, אלא שבעוונותינו הוחמצה השעה. כל קץ שציינוהו גדולי ישראל האמיתיים אכן היה זמן ראוי לגאולה, ואילו היה עם-ישראל נמצא ראוי לכך – היינו נגאלים, אלא שדבר-מה מנע זאת (וראה בספר 'קץ הפלאות', פרק ב, שבו מבואר באריכות עניין השנים שנחשבות שנות 'פקידה').

בזוהר חדש (תיקונים צה,ב) נאמר, שלכל דור קץ מיוחד משלו, התלוי בזכויות הדור, אלא שאפשר להחמיצו. גדולי ישראל גילו את ה'קץ' של דורם כדי לעודד את עם-ישראל להתחזק בתורה, בתפילה ובמעשים טובים, בתקווה שעל-ידי כך תנוצל אותה עת-רצון והגאולה תבוא ב'קץ' הזה.

אך אל לנו לחשוב שאותם מועדי קץ חלפו להם סתם כך. בכל קץ אכן אירעו דברים שהם בבחינת התקדמות ושלב נוסף בדרך לגאולה. אמנם הגאולה השלמה עדיין לא באה, אבל במועדים האלה התחוללו אירועים שהם אבני-דרך אל הגאולה (כמו שלבים בגילוי הקבלה והחסידות, שחלו בדיוק בשנים של קץ. וכפי שמסופר, שלאחר שחלפה שנת תר"ג, שעליה היה קץ, שאלו את ה'צמח-צדק', מדוע לא באה הגאולה, והשיב שבאותה שנה נדפס ספר 'ליקוטי-תורה' של רבנו הזקן, וזה גילוי מאור הגאולה).

גאולה בעולמות העליונים

האדמו"ר מקמארנה מביא בספרו (היכל הברכה בראשית עמ' לז) הסבר מעניין: הקיצים שאמרו גדולי ישראל, אכן היו שעת קץ וגאולה מבחינת עבודתו של אותו צדיק. לכל צדיק תפקיד מסויים בבירור העולם. כאשר צדיק ראה שבזמן מסויים יסיים את עבודתו, ציין תאריך זה כעת קץ, מתוך כוונה ששלמות הזיכוך של עבודתו האישית תציין קץ כללי וגאולה כללית. אמנם לא זכינו שתהיה אז הגאולה הכללית, אבל מבחינת צדיק זה והקשורים אליו – אכן זה היה קץ אמיתי.

אדמו"ר הזקן, בעל התניא, מסביר (מאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים, עמ' שנה-ו), שהצדיקים רואים את הדברים כפי שהם בעולמות העליונים, ושם אכן האירו גילויים של הגאולה בזמני הקץ. אבל בדרך לעולם-הזה התחתון יכולים לחול מניעות ועיכובים, וכך קורה שהגאולה אינה יורדת למטה. עם זה הוא מוסיף שדבר כזה אינו יכול לקרות אם ה'קץ' היה נאמר בנבואה מפי נביא, כי דבר שיבוא "לפיו של נביא – בוודאי יקויים בלי שום שינוי".

  פתגם חסידי

לא התחיל לחיות

"למה דווקא כשמגיעה עתו של האדם, גוברת תשוקתו לחיים ואז הוא מאוד לא רוצה למות? משום שרק בסוף ימיו מתברר לאדם שלמעשה עדיין לא התחיל לחיות" (רבי יעקב מביאלה)

  חיים יהודיים

האדמו"ר נשאר ביפו

ההתקפה האלימה של צעירים ערבים כנגד האדמו"ר מביטשקוב ביפו, לפני שבועיים, הפנתה זרקור לעבר החצר החסידית המתקיימת במקום זה שלושים שנה. האדמו"ר, הרב זיידא-שמואל-שמעלקע רוזנבוים, הוא דמות מוכרת וידועה ביפו. ביתו פתוח לרווחה לכל נזקק. אנשים החיים בגפם וחסרי בית באים בכל שעות היממה לביתו ומוצאים סירים מהבילים מלאים כל טוב. בשבתות ביתו מלא אורחים.

התקיפה אירעה כאשר האדמו"ר צעד לתומו ברחוב ביכורי ציון, ליד שדרות ירושלים. "פתאום קפץ מולו צעיר ערבי וצעק: 'מה אתה מסתובב בשכונה שלנו?'", מספר בן האדמו"ר, הרב דוד רוזנבוים, העומד בראש מוסדות 'המאור'. "אבא לא ענה לו והוסיף ללכת, אבל אותו בחור הוסיף לרדוף אחריו. פתאום הגיע עוד צעיר ערבי, רכוב על אופניים, ושניהם ניסו לפגוע בו. הם קיללו אותו, ירקו עליו ואף בעטו בו. למזלו, עבר שם תושב ערבי מבוגר והגן עליו בגופו".

צעירים ספוגי שנאה

"שבעה ילדים גידלתי ביפו, ומעולם לא חשתי איוּם", אומר האדמו"ר. "הבנות שלי היו יוצאות לקנות מוצרים לבית ולא חשבנו שיש מקום לדאגה. הן גם לא חששו לעבור ברחובות יפו. משפחתנו מתגוררת ביפו כבר שישים שנה, וברוב השנים היחסים היו של התחשבות וכבוד הדדי. כשהשכן שלנו היה מואזין של אחד המסגדים, למשל, הקפידו לא להפעיל את הרמקולים ביום-הכיפורים. עם בני הדור המבוגר לא הייתה שום בעיה, אך בשנים האחרונות גברה המתיחות. הדור הצעיר ספוג שנאת יהודים".

בעת האחרונה גברו הניסיונות לפגוע בבית-המדרש. לפני כשנה, בליל יום-הכיפורים, ניסו אלמונים להצית את המקום. לפני כחודש התקבצו ילדים סביב בית-המדרש ויידו אבנים על הבית. כשיצאו כמה מהמתפללים החוצה, הילדים אפילו לא ברחו. "יש היום הרבה פחות סובלנות, זה ברור", אומר האדמו"ר ופורש את ידיו בצער.

לא נוטש

חסידיו מספרים כי הציעו לו כבר כמה פעמים לעבור לשכונה חרדית, אך הוא אינו מוכן לנטוש את יפו ואינו מסכים לכיבוי מעט היהדות שחצרו מקרינה באזור. "אני אשאר כאן", הוא אומר.

האדמו"ר הוא בנו של האדמו"ר הקודם מקרטשניף, שהתגורר ברחובות והיה ידוע כפועל ישועות. הוא בא ליפו בעקבות חמיו, הרב משה-זאב פרידמן, ששימש רב במקום משנת תש"ח עד שנת תשמ"ח. לפני פטירתו קרא לחתנו וביקש ממנו להמשיך בפעילות בעיר ולא לעזוב אותה. כך קמה החצר החסידית ביפו.

קהל עממי

בבית-הכנסת שבראשותו מתקיימים מנייני תפילה מדי יום ביומו. בין מנחה לערבית יש שיעור תורני. בשיעור האדמו"ר משלב מדברי חותנו, שחיבר את הספר 'קרבן משה', ובו הִרבה לצטט מתורת אדמו"רי חב"ד. החסידים מציינים כי האדמו"ר חש קִרבה רבה לחסידות חב"ד, ומספרים כי פעם אחת התעקש האדמו"ר להשתתף בסיום הרמב"ם אף שחש בליבו. הוא הגיע לאירוע וכדור להסדרת קצב הלב תחת לשונו.

חסידיו פזורים ברחבי הארץ. ביפו יש לו קהל עממי. יש לאדמו"ר שני בתי-מדרש, האחד לימות השבוע, והשני, הגדול יותר, המשמש לשבתות. שם מתקיימים 'טישים', המושכים אליהם קהל מגוון.

האדמו"ר מביטשקוב: "עם הדור המבוגר לא הייתה בעיה"

  פינת ההלכה ומנהג

גירוד בוץ בשבת

שאלה: האם מותר בשבת לגרד בוץ שנדבק לבגד או לנעל?

תשובה: בפעולה כזאת עלולים להיכשל בעשיית כמה מלאכות האסורות בשבת: מְלַבֵּן (=כובס), בונה ומְמַחֵק. לכן יש להקפיד על התנאים שבהם הדבר מותר. 

אסור לשפוך אפילו טיפת מים על הבגד, משום 'מלבן'. אפשר לתפוס את הבגד מבפנים ולשפשף חלק ממנו בחלק השני עד שהבוץ מתפורר ונופל, אבל אסור לעשות זאת בצד החיצוני של הבגד, משום שנראה כאילו הוא 'מלבן'.  מותר לגרד את הבוץ בציפורן או בגב הסכין, ולדעת אדמו"ר הזקן אף בחוד הסכין. ויש אוסרים (לגרד או לשפשף) בבוץ יבש, משום מלאכת טוחן (ובילקוט יוסף מתיר). ועל-ידי גוי – מותר לעשות זאת. מכל מקום אין בזה איסור מוקצה.

לפי הט"ז ואדמו"ר הזקן, אם אין ממשות בוץ על הבגד אלא מראה בוץ בלבד, מותר לגרדו מבפנים. והמשנה ברורה מפקפק בזה.

בקרצוף בוץ שבנעליים על האדמה יש חשש 'בונה'. מותר לשפשף את הנעל על מדרגה או על קיר, אבל על דרך עפר – אסור. ובכביש אספלט, בטון או מרצפות – מותר.

אף שיש איסור בקרצוף על-גבי פס מתכת המיועד לכך, מפני מלאכת 'ממחק', ביישור ובהחלקה של עור הנעליים, אולם כאשר הדבר נעשה בעדינות, אין בזה חשש.

אם הנעליים אינן תפורות בחוט טבעי (אלא מודבקות או תפורות בחוט ניילון), מותר לשרותן במים או לערות מים עליהן, ללא שפשוף או שימוש במטלית רטובה, מכיוון שבמצב זה אין בכך משום 'מלבן'.

מקורות: שבת קמא,א. שו"ע ונו"כ סי' שב ס"ו-ז. שו"ע אדמו"ר הזקן סט"ו-יט. משנ"ב שם ס"ק כו, כח,לו. ש"ש כהלכתה פרק טו סעיף מ ובהערות, וילקוט יוסף שם סי"ז-יח, וש"נ.