ואלה שמות בני-ישראל הבאים מצרימה (א,א)
לפעמים, כאשר האדם משיג שלמות מסויימת במעשה המצוות או ביראת ה' וכיוצא בזה, הוא עלול לבוא לידי גאווה ושביעות-רצון עצמית. הרגשה זו מבטלת את ערך העבודה ומורידה אותה ל'קליפות'. זהו שרמז הכתוב:
"ואלה שמות בני-ישראל" – מי גרם לשַמות ולשיממון של עבודת בני-ישראל?
"הבאים מצרימה" – שירדו ל'מיצר' הקליפות:
"ראובן" – על-ידי שאדם מתגאה בעבודת ה' שלו ואומר "ראו, אני עובד את עבודתי בשלמות",
"שמעון" – "ראוי אני שישמע ה' בקולי בזכות עבודתי",
"לוי" – "הקב"ה צריך להילוות אליי בגלל מעשיי",
וכן בשאר השמות.
(צוואת הריב"ש, סימן קכד, עמ' 44)
ואלה שמות בני-ישראל הבאים מצרימה (א,א)
מלמד שלא שינו את שמם. באותם השמות שירדו למצרים, באותם שמות עלו (מדרש רבה)
הפסוק רומז לנו את סוד קיומו של העם היהודי בגלויות קשות ומסוכנות.
כשריכוז יהודי שרוי ב'מצרים', במקום שאורח-חייו עומד בניגוד מוחלט לרוח התורה, צריך להבטיח בראש ובראשונה שהילדים ("בני-ישראל") יזכרו וידעו מי הם ומי היו אבותיהם. יש להחדיר לתודעתם כי ילדים יהודים המה, בני אברהם, יצחק ויעקב, ובנות שרה, רבקה, רחל ולאה (כמרומז בתיבת ישרא"ל, שהיא נוטריקון של שמות האבות והאימהות), ואז יישאו את שמותיהם היהודיים בגאון ובראש מורם.
ילדים אלה, כאשר יגדלו, ידעו לשמור על הזהות היהודית שלהם בכל מצב, ובבוא המועד יצאו מ'מצרים' באותם השמות שירדו – יהודים לכל דבר.
(לקוטי שיחות כרך ו עמ' 243)
הבאים מצרימה (א,א)
כל זמן שהיה יוסף חי לא היה עליהם משוי (=משא, עול) של מצרים; מת יוסף, נתנו עליהם משוי. לפיכך כתיב "הבאים" (לשון הווה), כאילו אותו היום נכנסו למצרים (מדרש רבה)
המובן הפנימי של 'משוי מצרים' הוא השיטה המצרית של פולחן הטבע, שאותה ניסו לכפות על ישראל, במישרין ובעקיפין. תוקפו של 'משוי' זה התחיל לאחר מות יוסף:
כידוע, היתה שיטה זו מבוססת על העובדה שארץ מצרים מקבלת מים מהנילוס ואינה זקוקה למטר השמים. כשביקר יעקב אצל פרעה בירכו שיעלה הנילוס לרגליו, וברכתו נתקיימה. בזה החליש יעקב את פולחן הטבע המצרי, בהראותו שגם מי הנילוס תלויים בברכת הקב"ה (שנשפע על-ידי ברכת יעקב).
אך יעקב עצמו – מבואר בחסידות – שהיה מנותק ומובדל מעולם הזה בכלל וממצרים השפלה בפרט, השפעתו על מצרים עברה דרך יוסף (רמז לדבר – "ויבֵא יוסף את יעקב אביו ויעמידהו לפני פרעה" – בראשית מז).
מובן אפוא, כי כל עוד יוסף היה בחיים, נמשכה גם השפעת יעקב במצרים, ולא היה "משוי מצרים" בתוקפו. אך לאחר מות יוסף כלתה ונגמרה השפעת יעקב ו"כאילו אותו היום נכנסו למצרים".
(ליקוטי-שיחות, כרך ו, עמ' 32-31)
ויעבדו מצרים את בני-ישראל בפרך (א,יג)
בגמרא (סוטה יא) מצינו שני פירושים למילה 'פרך': א) שהיו נותנים מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים, היינו שהיו מעבידים אותם בעבודה שהיא בניגוד לטבע האדם ורגילותו. ב) 'פה רך' – פרעה פיתה את העם תחלה בדברים רכים ובהבטחת שכר עד שהכניסם למעגל העבודה.
שני הדברים הללו קיימים גם בעבודת הבורא: א) מלאכת אנשים לנשים כו' – יש לעבוד את ה' בעבודה שהיא בניגוד לטבע האדם ובהוספה על הרגילות שלו (וכשם שעבודת נשים לאנשים נחשבת לעבודת פרך, אף שעבודת נשים קלה יותר מעבודת אנשים, כן הוא בעבודת הבורא: גם עבודה קלה נחשבת לדבר גדול אם היא לא לפי רגילות האדם או בניגוד לטבעו). ב) "פה רך" – יש לבטל את המדות הרעות של כעס וקנאה וכיוצא בהם על-ידי "מענה רך משיב חמה".
על-ידי "עבודת פרך" בעבודת ה' מבטלים את עבודת הפרך כפשוטה.
(תורה אור פר' שמות דף נא עמ' ג-ד)
ותרד בת פרעה... ותרא את התיבה... ותיקחה (ב,ה)
למה היתה הצלת משה על-ידי בת פרעה?
אלא פרעה גזר להמית את הזכרים ולהחיות הנקבות, כי רצה שבחינת הנוקבא תהיה בהתגברות על הדכורא ולגרום על-ידי זה לבחינת דינים וגבורות (על-פי הקבלה 'זכר' הוא בחינת חסד ו'נקבה' – בחינת גבורות).
לכן החייתה וגדלה את הבן, את משה, מידה כנגד מידה.
(תורת לוי יצחק, הערות למסכת כלים עמ' רצה)
ומשה היה רעה את צאן יתרו חותנו (ג,א)
מסופר במדרש (רבה), שכשהיה משה רועה את צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי, ורץ אחריו עד שהגיע לבריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיוון שהגיע משה אליו אמר: לא הייתי יודע שרץ היית מפני שהיית צמא, עייף אתה! הרכיבו על כתפו וחזר אל שאר הצאן. אמר הקב"ה: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך אתה תרעה צאני ישראל...
לפנינו רמז נפלא: ה'גדי' אינו בורח מן ה'עדר' בגלל רשעותו וזדון ליבו; הוא עושה זאת מתוך צימאונו. נשמתו צמאה לאלוקים, אך אין הוא יודע שאפשר לרוות את צימאונו במי התורה, ולכן הוא פונה לרעות בשדות זרים...
רועה ומנהיג אמיתי הוא מי שמכיר ומגלה את הסיבה הפנימית לבריחת ה'גדי', ולכן הוא רודף אחריו ומחזירו למוטב.
(מהתוועדות יום ב דחג השבועות תש"מ. שיחות קודש תש"מ כרך ג, עמ' 222)
ויאמר משה אסורה נא (ג,ג)
אסורה נא: אסורה מכאן להתקרב לשם (רש"י)
כשראה משה את מעלתם של האנשים-הפשוטים, לעומת תלמידי החכמים, התעורר והגיע לדרגה של תשובה. ומהי 'תשובתו' של משה (הצדיק הגמור)? – "אסורה מכאן להתקרב לשם", לא להסתפק במעמדו ומצבו הנוכחי אלא תמיד להתעלות עילוי אחר עילוי.
(כתר שם טוב, סי' יד עמ' 14)
* * *
הוסיף על כך רבנו הזקן: מן השמים הראו למשה רבנו כי מנהיג ישראל חייב למצוא את 'לבת האש' בתוך ה'סנה' ולגלותו...
(ספר השיחות תש"ב, עמ' 49)
לא ידעתי את ה' (ה,ב)
שם הוי' הוא בחינת אלוקות שלמעלה מהטבע, ושם אלקים הוא בחינת האלוקות כפי שהיא במידה מצומצמת שנתלבשה בטבע ('א-להים' בגימטרייה 'הטבע'). זהו שאמר פרעה "לא ידעתי את הוי'": על-פי דרך הטבע אין לישראל שום אפשרות לצאת ממצרים; ושם הוי' שלמעלה מהטבע "לא ידעתי" – הוא מנותק ומובדל מדרכי הנהגת הטבע ואינו מתערב בו.
אך לאמיתו של דבר, שם הוי' מאיר למטה כמו שהוא מאיר למעלה, ללא כל שינוי, כי ממנו הכול. ועל-ידי הניסים והנפלאות של יציאת מצרים נוכח גם פרעה לדעת ולהכיר בשם הוי', כמו שנאמר (שמות ז) "וידעו מצרים כי אני הוי'".
(תורה-אור פרשת שמות, דף נ, עמ' ה) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
