כיצד יש להבין את מאמר חז"ל "כשם שמשנכנס אב ממעטין כו' משנכנס אדר מרבים כו'"? * מכיוון שהתכלית היא לעשות לו דירה, מובן שהעבודה צריכה להיות בשמחה תמידית * ובעניין הרפואה בעבודת ה': כאשר צריך לרפא את הזולת מחולי של ממש, אין לעסוק עם עצמו ברפואה של רשות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. הזמן שלאחר חצות שייך כבר ליום שלאחריו, ומטעם זה אין אומרים היום במנחה "צדקתך"1.
ומכיוון שאמרו רז"ל2 "משנכנס אדר מרבין בשמחה", ואיתא בספרים שאפשר להתחיל בשמחה זו כבר מיום א' דראש חודש3 – יש לעשות את ההתחלה בזה כבר עתה4.
* * *
ב. "משנכנס5 אדר מרבין בשמחה".
במשנה6 איתא "משנכנס אב ממעטין בשמחה", אלא שבגמראשגיאה! הסימניה אינה מוגדרת. איתא על זה "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה".
רואים אנו בזה שני עניינים הפכיים:
א) מהלשון "כשם" משמע, שהעיקר הוא עניין "משנכנס אב ממעטין בשמחה", שנאמר בפירוש במשנה, מה שאין כן עניין "משנכנס אדר מרבין בשמחה", אינו אלא "כשם", שנלמד מ"משנכנס אב".
ב) מאידך גיסא רואים אנו שבנוגע לפועל הרי עניין "משנכנס אב ממעטין בשמחה" הוא מוגבל. לא בכל העניינים ממעטין. ישנם עניני שמחה7 גם באב8. אבל זה ש"משנכנס אדר מרבין בשמחה" – הרי זה ללא שום הגבלות, עד "עד דלא ידע"9.
לכאורה אינו מובן: כיוון שכל העניין ד"משנכנס אדר מרבין" נמשך מזה ש"משנכנס אדר ממעטין", כלשון הגמרא "כשם" – מדוע אפוא העניין של "משנכנס אדר מרבין בשמחה" הוא יותר מהעניין ד"משנכנס אב ממעטין וכו'"?
ג. הביאור בזה בפשטות – מכיוון ששמחה צריכה להיות תמיד, אפילו בחודש אב, שהרי תמיד ישנו הציווי "עבדו10 את הוי' בשמחה"11. לכן, כשמיתוסף עוד "מרבין בשמחה" – הרי זה בלי גבול. ואילו ה"ממעטין" הוא מוגבל, כיוון שגם אז צריכים להיות עניני שמחה מסוימים, ובפרט מצד הציווי של "עבדו את הוי' בשמחה".
פנימיות העניין הוא12:
כמדובר במאמר13, תכלית הכוונה היא לפעול את העניין ש"נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים"14, שיהיה להקב"ה דירה כאן למטה. וכשם שהאדם הדר בדירה, נמצא הוא בדירה בכל עצמותו ("מיט זיין גאַנצן וועזן"), כך הוא גם הפירוש ד"דירה בתחתונים", שהקב"ה יהיה למטה בכל עצמותו ומהותו יתברך.
וכתיב15 "עוז וחדוה במקומו", שבמקום בו נמצא הקב"ה ישנה שמחה. ובמילא, כדי שיהיה "דירה בתחתונים", בהכרח שיהיה "עוז וחדוה", ואזי יוכל להיות מקומו ודירתו יתברך16.
ובזה יובן שצריכים להיות תמיד בשמחה. אפילו בזמנים שעליהם נאמר "ממעטין" – גם אז צריכים להיות בשמחה, במידה ידועה, מכיוון ש"דירה לו יתברך" בהכרח לעשות תמיד, בכל רגע ורגע, שהרי "זה כל האדם"17, "אני (לא) נבראתי (אלא) לשמש את קוני"18, ובמילא מוטל החיוב להיות תמיד, בכל רגע, בשמחה.
ד. ומה שלפעמים צריך סדר העבודה להיות בקו השני, קו ההפכי משמחה – יובן גם כן על-פי המבואר במאמר19, בעניין סדר עשיית הדירה לו יתברך, על דרך משל מאופן עשיית דירה למלך בשר ודם: לכל לראש בהכרח לנקות את המקום מכל לכלוך וכו', ולאחרי כן מייפים אותו בכלים נאים בכדי שיהיה ראוי לדירת המלך.
וכן הוא גם בעבודה הרוחנית: תחלה בהכרח לסלק את הלכלוך וכו', שעניין זה נפעל על-ידי קו המרירות. וזוהי עבודת חודש אב, "ממעטין בשמחה", כדי לסלק את העניינים של "ומפני חטאינו גלינו מארצנו"20. אבל אין זה אלא הכנה לדירה, ואילו הדירה עצמה עושים על-ידי שמחה21.
ה. ומה שנאמר בגמרא בעניין "משנכנס אדר מרבין בשמחה", הדיוק "כשם", שמזה משמע שעניין "משנכנס אדר מרבין" נמשך מהעניין של "משנכנס אב ממעטין"22 – יובן על-פי המבואר בחסידות23 שיתרון האור בא מתוך החושך24 דווקא. ובמילא מובן, שהעניין שמעורר ומגלה ("רופט אַרויס") באדר את הבלי גבול של השמחה, "עד דלא ידע" – הרי זה בא מהחושך דווקא, שהוא עניין העבודה ד"אתכפיא סטרא אחרא" על-ידי מרירות, ואזי השמחה היא גדולה ביותר, בלי גבול.
וזהו הטעם שדווקא בחודש אדר השמחה היא בלי גבול, כיוון שאז באה השמחה "מתוך החושך", כמו שכתוב25 "ורבים מעמי הארץ מתיהדים" – ש"עמי הארץ", ג' קליפות הטמאות, הם עצמם "מתיהדים", נעשו יהודים, כופרים בעבודה זרה26 ומודים בכל התורה27.
ומצד עבודה זו28 נעשה "יתרון האור" – שבפורים חיוב השמחה הוא "עד דלא ידע", וגם בכל חודש אדר צריך להיות שמחה בריבוי, כמו שכתוב29 "והחודש אשר נהפך", כל חודש אדר30.
* * *
ו. בפרשתנו31 נאמר32 "ורפא ירפא", ועל זה אמרו רז"ל33 "מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות". והיינו, שלא לומר "רחמנא מחי ואנא מסי?"34 – על כך למדים מפסוק זה, ש"ניתן לרשות לרופא לרפאות".
ישנו לימוד נוסף, שלא זו בלבד שרשות לרפאות, אלא שזוהי גם חובה. ולמדים זאת מהפסוק35 "והשבותו לו"36, שנאמר בהשבת אבידה.
[ולימוד37 זה הוא בקל-וחומר: ומה ממון הקל מחוייב להשיב, על אחת כמה וכמה שמחוייב ברפואה שהיא אבידת גופו.
ומטעם זה הביאו הרמב"ם ועוד ראשונים38 רק הפסוק "והשבותו לו", ולא הפסוק ד"ורפא ירפא" – כי מ"ורפא ירפא" למדים רק ש"ניתן רשות", מה שאין כן מהפסוק "והשבותו לו" למדים יתירה מזו, שיש חיוב לרפאות (כמבואר באחרונים39).
אלא שהקשו באחרונים39, דהשתא דילפינן מ"והשבותו לו" שהוא חיוב, למה לי הלימוד ד"ורפא ירפא" להורות שניתנה רשות – דפשיטא שניתנה רשות, שהרי הקב"ה לא יצווה על דבר שלא ניתנה רשות לעשותו?
אבל באמת קושיא זו מעיקרא ליתא, כי, לולי הלימוד ד"ורפא ירפא", "ניתן רשות לרופא לרפאות", לא היה אפשר ללמוד מ"והשבותו לו" החיוב דרפואה, שהרי אלמלא ניתנה רשות לרופא לרפאות לא היה כלל מציאות של לימוד חכמת הרפואה, וכיוון שאינו יודע חכמת הרפואה, הרי אי אפשר להטיל עליו החיוב ד"והשבותו לו". ורק לאחר ש"ניתן רשות לרופא לרפאות", שאז ישנה מציאות שאדם ילמד חכמת הרפואה מצד סיבות שונות, אזי ילפינן מ"והשבותו לו" לרבות אבידת גופו, שחל עליו חיוב לרפאותו].
ז. גם כפי שעניין זה הוא בעבודה הרוחנית, יש בו שני עניינים: "ורפא ירפא" – "שניתן רשות", ו"והשבותו לו" – שהוא חובה.
גם ברוחניות ישנו עניין החולי40. ובזה ישנם כמה סוגים: חולה שיש בו סכנה, חולה שאין בו סכנה, ועד שישנה מדריגה ד"חולה" בגימטריא מ"ט41, שהכוונה בזה היא שהגיע כבר לכל מ"ט שערי בינה, ומכל מקום הרי הוא חולה, כיוון שחסר לו שער הנו"ן.
ומובן הריחוק שישנו בין סוגי חולים אלו. והביאור בקצרה:
ישנו חולה שהחולי שלו נוגע לקיום המצוות, שהרי רמ"ח מצוות עשה הם רמ"ח אברים ושס"ה ל"ת הם שס"ה גידים42. חולה בקיום המצוות רחמנא לצלן – הרי החולאת שלו היא עניין נוגע ביותר.
וישנו חולה שחסר לו שער הנו"ן, על דרך מדריגת משה רבינו, עליו נאמר43 "ותחסרהו מעט מאלקים", כיוון שלא היה לו שער הנו"ן44, וזכה לזה בשעת הסתלקותו בהר נבו, נו"ן בו45.
לפי החילוק בין סוגי החולים – הוא גם החילוק באופן הכרח הרפואה:
בשעה שמדובר על חולה בקיום המצוות – אזי הרפואה היא חובה. אבל בשעה שעוסקים ב"חולה" בגימטריא מ"ט, שחסר לו רק שער הנו"ן – על זה נאמר "ורפא ירפא", "שניתן רשות לרופא לרפאות" – לא תמיד ולכל אחד שייך הדבר.
ח. עוד הוראה מהאמור:
בשעה שתובעים מיהודי שיעסוק בהפצת היהדות, שיפעל על יהודי בנוגע לקיום המצוות בפועל, והוא עונה שהוא חס על זמנו, ורצונו לנצל את הזמן טוב יותר ולעסוק עם עצמו46, לעלות ב"שער הנו"ן" –
עליו לדעת, שמה שתובעים ממנו "לרפאות" את הזולת, מדובר במחלה שמחוייבים לרפאותה, מה שאין כן מה שברצונו לעסוק עם עצמו, זהו דבר נכון, אבל הוא רשות לגבי החוב המוטל עליו לגבי הזולת. ועל דרך לשון הגמרא47, שלגבי חובה הרי זה רשות, ולגבי רשות הרי זה מצוה.
ט. במצוות מעשיות כל ישראל שווים, שזהו דבר ששייך לכל אחד. מצוות התורה, דקדוק קל של דברי סופרים – גם המאוחרים יותר, "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש"48 – שייכים לכל ישראל. אבל בענייני הידורים – ישנם עניינים שלא הכול אוחזים בהם.
ואם אדם "נתפס" לעניין זה – יתכן לפעמים שהדבר מגיע מצד היצר הרע, שכדאי לו שיעשה עניין של הידור, אם על-ידי זה ימעט בעניינים שהוא מחוייב לעשותם49.
ובנוגע לפועל: יש לעסוק בדבר שמחוייבים בו50 – בהשבת אבדה51, ואז ייתן הקב"ה הצלחה גם בעבודה הפרטית בנוגע לעצמו, עד לשער הנו"ן.
* * *
י. בשבת52 זו ישנו עניין נוסף – שבת מחר חודש, ומסיימים את ההפטרה בפסוק ראשון ואחרון מהפטרת מחר חודש.
ענינו של ערב ראש חודש הוא, שהלבנה היא לגמרי בהעלם. זה שבועיים שהלבנה הולכת ומתמעטת ומתעלמת, עד שנעשית נקודה בלבד, ויתירה מזו, שלבסוף היא נעלמת לגמרי, שזהו הרגע האחרון שבערב ראש חודש. ואם כן, הרי אפשר להתייאש ח"ו. ועל כך אומרים – "מחר חודש"53: תיכף ("אָט באַלד") תשוב הלבנה ותתחדש, היא מתחילה שוב להאיר, וכשיודעים זאת – קל יותר לסבול ("דורכטראָגן"), כיוון ש"ישראל54 דומין ללבנה"55.
זמן הגלות הרי הוא זמן ההעלם וההסתר – כמשך הזמן שהלבנה הולכת ומתמעטת, עד שנעשית נקודה בלבד, ועד שח"ו מתעלמת לגמרי, ואם כן יכול אדם ליפול ברוחו ("אַראָפּפאַלן ביי זיך") וליפול בייאוש.
– הן אמת שחציה העליון של הלבנה הוא תמיד בשלימות. כך מבואר בחסידות56, וכך מובן גם בחכמת הטבע57. אבל חציה התחתון של הלבנה, דהיינו זה שאנו רואים, מה שנוגע לעבודה, יש בו שינויים ולפעמים הוא מתעלם –
על כך אומרים: "מחר חודש", תיכף ישוב ויתחדש. יבוא זמן של גילויים נעלים ביותר, שעדיין לא היו מעולם.
וביודענו ש"מחר חודש", ושעניין "מחר חודש" תלוי במעשינו ועבודתנו במשך זמן הגלות, שעל-ידי העבודה שבזמן הגלות דווקא נבוא לידי הגילויים דימות המשיח58 – הרי זה פועל עריבות וקלות ("אַ געשמאַקייט און אַ גרינגערקייט") בעבודה שבזמן הגלות.
והיינו שדווקא על-ידי העבודה עתה, נבוא לעניין "ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"59 – "מאד" אותיות "אדם"60, אבל בצירוף אחר, דהיינו שהוא למעלה מאדם הראשון, כמבואר בדא"ח61, ולזה באים על-ידי העבודה עכשיו דווקא,
שהולכים ומתקרבים ל"בעתה" ול"אחישנה"62,
שבמהרה בימינו תהיה הגאולה השלימה על-ידי "עבדי" הנ"ל, על-ידי משיח, ותהיה בגלוי הדירה בתחתונים לו יתברך.
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת משפטים, פ' שקלים, מבה"ח וער"ח אדר ה'תשט"ז. תורת-מנחם כרך טז עמ' 97-104)
______________________________
1) ראה שו"ע אדה"ז או"ח סוסרצ"ב.
2) תענית כט, סע"א.
3) ראה גם סה"ש תנש"א ח"א ע' 339 הערה 11.
4) ראה אוצר מנהגי חב"ד אדר ע' רלד. וראה גם שיחת ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח אדר דאשתקד ס"ד (תורת מנחם – התוועדויות חי"ג ע' 280). וש"נ.
5) מכאן עד סוס"ו – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"א ע' 194 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.
6) תענית כו, ב.
7) להעיר ממגילה ה, רע"ב.
8) ראה שו"ע או"ח סתקנ"א ס"ב. ב"ח לטור ר"ס תקנא: אבל באכילת בשר כו'. וצ"ע במגן אברהם שם סק"א.
9) מגילה ז, ב.
10) תהלים ק, ב.
11) וכמו"כ מש"נ "לא תהו בראה לשבת יצרה" (ישעי' מה, יח), הו"ע תמידי, גם בחודש אב (מהנחה בלתי מוגה).
12) כי עניין זה גופא דורש ביאור – מדוע נקבע שענין השמחה צריך להיות תמיד, משא"כ הקו ההפכי אינו תמיד והוא בהגבלה (מהנחה בלתי מוגה).
13) ד"ה כי תשא שנאמר בהתוועדות (לעיל [תו"מ כרך טז] ע' 89 ואילך).
14) ראה תנחומא בחוקותי ג. נשא טז. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו. ובכ"מ.
15) דברי הימים-א טז, כז.
16) עיין חגיגה ה, ב, דיש גורסין ובבתי גואי ליכא – הובא בעבודת הקודש ח"ג פנ"ז – וגם לגירסתנו מבואר ברשימות הצ"צ לאיכה עמוד כב-כג (אוה"ת נ"ך ח"ב ע' א'נב-ג). ואכ"מ (וראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"י ס"ע 311 ואילך).
17) קהלת יב, יג.
18) קידושין בסופה (ע"פ הגירסא בש"ס כת"י (אוסף כתבי היד של תלמוד הבבלי – ירושלים תשכ"ד) וכ"ה במלאכת שלמה למשניות קידושין שם. ועוד).
19) פ"ה (לעיל [שם] ע' 93).
20) נוסח תפלת מוסף ליו"ט.
21) וזהו הטעם לכך שחסידים אינם "מהדרים" בהענין ד"משנכנס אב ממעטין בשמחה" – כיוון שאין זה אלא ענין טפל לעבודה; משא"כ בהענין ד"משנכנס אדר מרבין בשמחה", שהוא עיקר העבודה – בזה מהדרים.
ולכן נקבע שהענין ד"משנכנס אב ממעטין בשמחה" הוא בהגבלה – כי, נוסף על האמור שגם בחודש אב צ"ל ענין השמחה, כיוון שענין זה צ"ל תמיד, הרי הקו דהיפך השמחה אינו עיקר בעבודה, ואילו הקו ד"משנכנס אדר מרבין בשמחה" הוא עיקר העבודה, ולכן הוא בלי גבול (מהנחה בלתי מוגה).
22) ולכאורה הרי זה סותר להמבואר לעיל שעיקר העבודה הוא הקו ד"מרבין בשמחה", ולא הקו ד"ממעטין בשמחה" (מהנחה בלתי מוגה).
23) תניא פכ"ו. ד"ה באתי לגני תש"י פ"א (סה"מ תש"י ע' 111 ואילך).
24) ע"ד לשון הכתוב – קהלת ב, יג.
25) אסתר ח, יז.
26) מגילה יג, רע"א.
27) נדרים כה, סע"א. וש"נ.
28) דאתכפיא ואתהפכא (מהנחה בלתי מוגה).
29) אסתר ט, כב. וראה ירושלמי מגילה פ"א ה"א.
30) וההתחלה בזה – בראש חודש, ועוד קודם לזה – בשבת מברכים, שכבר אז מתחיל הסדר דשמחה "עד דלא ידע" (מהנחה בלתי מוגה).
31) מכאן עד סוס"י – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"ב ע' 529 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.
32) כא, יט.
33) ברכות ס, סע"א. ב"ק פה, א.
34) פרש"י ב"ק שם.
35) תצא כב, ב.
36) סנהדרין עג, א. ועפמש"כ בפיה"מ להרמב"ם נדרים פ"ד מ"ד.
37) המוסגר בחצ"ר – מהנחה בלתי מוגה.
38) ראה הנסמן באנציקלופדי' תלמודית ערך אבדה ס"ז (כרך א ע' כט) הערה 71.
39) ראה תורה תמימה עה"פ משפטים שם (אות קמה) ותצא שם (אות יח).
40) ראה רמב"ם הל' דיעות רפ"ב.
41) ראה טעמי המצוות להאריז"ל פ' וירא. מאו"א ח, לה. לקו"ת ברכה צז, ב. ובכ"מ.
42) ראה זח"א קע, ב.
43) תהלים ח, ו.
44) ר"ה כא, ב.
45) ל"ת וס' הליקוטים להאריז"ל ואתחנן ג, כו – הובא בשל"ה חלק תושב"כ פ' ואתחנן (שסט, א) בשם הרח"ו. ש"ך עה"ת עה"פ ברכה לד, א (בשם מצאתי כתוב). ובשם המגיד – בלקו"ת במדבר יב, א. אוה"ת ברכה ע' ב'קסג.
46) כמו בענין של עבודת התפלה וכיו"ב (מהנחה בלתי מוגה).
47) חולין קה, א.
48) ראה מגילה יט, ב. ירושלמי פאה פ"ב ה"ד. שמו"ר רפמ"ז. ועוד. הנסמן בלקו"ש חי"ט ע' 252.
49) ראה בארוכה קונטרס העבודה פ"ז.
50) ישנם כאלו שאינם מרוצים מהוראת נשיאנו, ששלחם למקומות שונים כדי לעסוק בהפצת היהדות, כיוון שהם היו מעדיפים לעסוק עם עצמם. על כך אומרים להם, שהתעסקות עם עצמם היא בבחינת דבר הרשות לגבי הענינים שבשבילם שלחום, ולכן עליהם לעסוק בדבר שמחוייבים בו, כנ"ל (מהנחה בלתי מוגה).
51) כולל גם – כפירוש אדמו"ר הזקן (לקו"ת ויקרא ג, ד. ובכ"מ) במארז"ל (חגיגה ד, רע"א) "איזהו שוטה המאבד מה שנותנים לו", דקאי על בחי' מ"ה שבנשמה (מהנחה בלתי מוגה).
52) סעיף זה הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפס בלקו"ש חי"א ע' 199 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.
53) שמואל-א כ, יח.
54) ראה סוכה כט, א. ב"ר פ"ו, ג. אוה"ת בראשית ד, סע"ב ואילך. ועוד.
55) ולכן – "מונין ללבנה" (סוכה שם) – מהנחה בלתי מוגה.
56) סידור (עם דא"ח) קפב, ד ואילך. סה"מ תרנ"ד ע' קלד.
57) ראה ספר נחמד ונעים – הובא בסידור שם.
58) ראה תניא רפל"ז.
59) ישעי' נב, יג.
60) ראה זח"ג רמו, ב. ב"ר פ"ח, ה ובפרש"י.
61) ראה תורת מנחם – התוועדויות ח"ב ע' 202. וש"נ.
62) ישעי' ס, כב. וראה סנהדרין צח, א. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
