מדורים נוספים
	שיחת השבוע 1213 - כל המדורים ברצף
	לעמוד במבחן האמונה
	יש חדש
	לא נוטלים את הבחירה
	חג-הפסח
	להתכונן לשמחה
	ריקוד עם קומוניסט
	מאירה הארת המשיח
	חג הגאולה האחרונה
	חביות יין במעמקי בור המים
	חמץ אחרי הפסח

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1213, ערב שבת-קודש חול-המועד פסח, י"ח בניסן תש"ע (02.04.2010)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

לעמוד במבחן האמונה

איננו יודעים איך בדיוק תבוא הגאולה ואילו אירועים יקדמו לה. דבר אחד ברור – זה ערב הגאולה ואנו נדרשים להאמין בה בכל ליבנו ונפשנו

להיות יהודי זו משימה לא פשוטה, ועוד יותר קשה לקיים את העיקר השנים-עשר מי"ג עיקרי האמונה: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח". תאמרו, מה קשה בזה? הלוא אין דבר קל מלייחל לגאולה אלוקית, על-טבעית, שתהפוך את העולם כולו לעולם טוב ומופלא? ובכל-זאת, אמונה אמיתית בביאת המשיח דורשת עבודה ומאמץ מתמידים.

הקושי הגדול נובע מהעובדה שעוד יום עבר ועדיין לא נושענו. יהודי שמצפה באמת לביאת המשיח, וחושב ברצינות על מילות התפילה "לישועתך קיווינו כל היום" –אכן מחכה כל היום לגאולה. כשמגיע הערב ומתברר שהגאולה לא הגיעה, הוא חש אכזבה וצער. באותו רגע הוא מתחזק, מגביר מחדש את הציפייה ולמחרת מחכה שוב לגאולה, אבל בערב הוא שב ומתאכזב, על שגם היום לא בא המשיח. כאן טמון הקושי הגדול.

לא לחשוש להתאכזב

יש חוששים להתאכזב, ועל-כן מצמצמים את עוצמת הציפייה. כגודל הציפייה גודל האכזבה, וכאשר הציפייה מאופקת, גם האכזבה אינה גדולה. אך אין זו דרכה של היהדות. אנו נדרשים לצפות, לייחל בכל לב. כשחלף יום ועדיין לא בא משיח-צדקנו – צריך לחוש צער וכאב, ואף-על-פי-כן לצפות מחדש ולקוות שמחר יבוא.

זה מסביר מדוע דווקא ה'עיקר' העוסק באמונת הגאולה נוסח בסגנון של קושיה ותירוץ: "ואף-על-פי שיתמהמה – עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא". כי לכאורה יש כאן סתירה מובנית: איך אפשר להאמין בדבר שגורם אכזבה וצער מדי יום ביומו? אולם זו האמונה בביאת המשיח – "עם כל זה אחכה לו" – למרות האכזבה, על-אף הכאב, עם כל התסכול.

האמונה הזאת, שנבחנת שוב ושוב, מלווה את העם היהודי בכל הדורות. כך היה גם בגאולת מצרים. משה בא לעם-ישראל ובישר לו את בשורת הגאולה. העם התמלא תקווה – "ויאמן העם". ומיד אחר-כך באה האכזבה: פרעה מחמיר את גזרותיו, איננו נותן תבן, מכביד את העול. האכזבה גדולה כל-כך עד שבני-ישראל באים בתרעומת קשה אל משה ואהרון, ואפילו משה זועק אל ה': "למה הרעותה לעם הזה! למה זה שלחתני!". אך אחרי כל זה החלו ניסי הגאולה והביאו לידי יציאת מצרים.

האמונה מזרזת

האמונה בביאת המשיח דורשת עבודה נפשית, התגברות על האכזבות, ליבוי מתמיד של אש הציפייה. לכן אמרו חז"ל שזה אחד הדברים ששואלים את האדם בהגיעו לעולם האמת – "ציפית לישועה?". כי אין זה קל כל-כך לצפות באמת לישועה, ואנו צריכים לטפח ציפייה זו ולחזקה מדי יום ביומו.

תקופתנו, על-פי כל הסימנים, היא עת הגאולה. גדולי ישראל בדורות האחרונים דיברו על כך בצורה המפורשת ביותר. הרבי מליובאוויטש הצהיר בבהירות כי הכול כבר מוכן לגאולה, וכי היא אמורה לבוא בכל רגע ורגע. אלא שככל הנראה אמונתנו נבחנת שוב ושוב בשנים האחרונות, ותפקידנו לעמוד במבחן ולא להרפות מעוצמת האמונה והציפייה.

כדאי לזכור, כי כל עניין הגאולה אפוף סוד ומסתורין. חוץ מקווים כלליים סתמו נביאינו וחכמינו את פרטי הדברים, וכדברי הרמב"ם – "דברים סתומים הם אצל הנביאים". איננו יודעים איך בדיוק תבוא הגאולה ואילו אירועים יקדמו לה. דבר אחד אנו יודעים – השעה היא ערב הגאולה ואנו נדרשים להאמין בה בכל ליבנו ונפשנו, שכן עצם האמונה בגאולה מזרזת את בואה.

חג-הפסח בכלל הוא חג הגאולה, ובשביעי-של-פסח מאירה הארת המשיח. זו הזדמנות לחזק את אמונתנו בגאולה הקרובה ולהתפלל שכבר תבוא תיכף ומיד ממש. נסעד אפוא את 'סעודת המשיח' ונקווה שנזכה לבואו עוד בחודש ניסן זה.

  יש חדש

היכונו לסעודת משיח

בשביעי-של-פסח נהוג לקיים את המנהג שייסד הבעל-שם-טוב, לערוך אחרי תפילת מנחה סעודה מיוחדת – 'סעודת משיח'. נוטלים ידיים, אוכלים מצות וגם שותים ארבע כוסות. סעודות משיח נערכות בבתי-כנסת רבים ברחבי הארץ, ומחזקים בהן את האמונה בביאת משיח-צדקנו בקרוב ממש. צעירי-חב"ד מפיצים בבתי-הכנסת עלון צבעוני מהודר, בעשרות-אלפי עותקים, על המנהג הקדוש הזה ועל הנחיצות שבחיזוק האמונה והציפייה לגאולה.

ארוחות חמות בחג

מתנדבי המרכז לעזרת הזולת בישראל מחלקים ארוחות חמות גם בחג, לקשישים ולחסרי ישע, המקבלים ארוחות מדי יום ביומו. מנהל המרכז, הרב חיים מילר, מוסר כי בכך נענה המרכז לבקשת לשכות הרווחה ברשויות המקומיות, להמשיך בחלוקת המזון גם בחגים.

הילולת יהושע בן-נון

לקראת יום ההילולא של יהושע בן-נון, החל בשבת הבאה, כ"ו בניסן, תהיה אי"ה עלייה המונית לציונו, השוכן בכפר כִּפל-חארס שבשומרון, ליד אריאל. האירוע יהיה אי"ה ביום חמישי בלילה, אור לכ"ה בניסן. הכניסה לכפר מצומת אריאל, מהשעה 11:30 עד 4 לפנות בוקר. על-פי הודעת אגודת יסוד עולם, המארגנת את העלייה, היא תהיה בליווי ביטחוני, וצפויים להשתתף בה אלפי יהודים. טל' 02-5827827.

סידורון לימי הספירה

הוצאת תפארת מגישה במהדורה מהודרת, בפורמט בינוני ובפורמט כיס, את הסידורון לימי ספירת העומר, שבו מופיעות הכוונות של כל יום ויום במקומן. סידורון זה הופיע לראשונה ביוזמת הרב עמוס קרניאל. טל' 077-4904050.

  שלחן שבת

לא נוטלים את הבחירה

חז"ל אומרים שבשעה שים-סוף נבקע לפני בני-ישראל – "נבקעו כל המֵימות שבעולם". כלומר, כל מקווה מים בעולם נבקע בשעה שאירע נס קריעת ים-סוף.

זה ההסבר למה ששרו בני-ישראל בשירת הים "שמעו עמים ירגזון... תיפול עליהם אימתה ופחד". והלוא רק המצרים ראו את נס קריעת ים-סוף ולא כל העמים האחרים, ומדוע נפל עליהם פחד? אלא הואיל ו"נבקעו כל המֵימות שבעולם" וכל הגויים ראו את הפלא הזה, החלו לחקור ולדרוש ונודע להם שהסיבה היא בקיעת הים לפני בני-ישראל, ולכן נפל עליהם פחד.

מקום לטעות

בקיעת כל המים שבעולם מעידה מצד אחד על תוקף הנס ועוצמתו, שפעל לא רק על ים סוף אלא על כל מאגרי המים שבעולם. מצד שני, העובדה שזה לא היה אירוע ייחודי הקשור בהצלת בני-ישראל, יכולה לתת מקום לטעות שזה עניין טבעי כלשהו.

אילו היה ים-סוף לבדו נבקע, היו הכול רואים בבירור שזו תופעה על-טבעית שעשה הקב"ה בעבור בני-ישראל, אם כדי להוציאם ממצרים אם כהכנה לקבלת התורה; אבל מאחר שבקיעת המים הייתה תופעה כלל-עולמית, יכולים לטעון שהאירוע הזה קשור לתהליכים טבעיים עולמיים כלשהם, ואין זה נס מיוחד הקשור בעם-ישראל.

הרוצה לטעות – יטעה

אלא כך הקב"ה מנהיג את העולם, שתמיד הוא מניח מקום לטעות. כאשר הכתיב הקב"ה למשה רבנו את סיפור הבריאה, שבו נאמר "נעשֶה אדם", שאל משה: "ריבונו של עולם, מפני מה אתה נותן פתחון-פה למינים לטעות?". השיבו הקב"ה: "כתוב – והרוצה לטעות יטעה".

לכן גם ניסים גלויים, היוצאים מדרך הטבע, כמו הנס של קריעת ים סוף, שהוא נס גדול ביותר עד שכאשר רוצים לתאר דבר מופלא ביותר אומרים שהוא 'קשה כקריעת ים-סוף' – גם ניסים כאלה הקב"ה עושה בדרך שמניחה מקום לטעות ולחשוב שאין זה נס.

רשות לפתות

כך מצאנו גם בנס שאירע לאליהו בהר הכרמל. זה היה נס גלוי, שירדה אש מן השמים ואכלה את הפר שהועלה על המזבח, אף-על-פי שאליהו שפך עליו מים לרוב. ובכל-זאת התפלל אליהו "ענני ה' ענני", וכמאמר חז"ל: "שתסיח דעתם, שלא יאמרו מעשה כשפים הם". אנו רואים אפוא שגם כשמתחולל נס גלוי לא נשללת האפשרות לטעון שאין זה נס.

הקב"ה מניח אפשרות זו כדי שתמיד תישאר לאדם האפשרות לבחור בחירה חופשית. אילו היה הנס ברור וחד-משמעי, היה כופה את האדם להאמין בה' ולקיים את מצוותיו, ואז לא היו הדברים נעשים מתוך בחירה חופשית. לכן ניתנת תמיד ליצר הרע רשות לפתות ולהטעות את האדם, אך המטרה היא שהאדם יבחר באמת ובטוב ויגבר על פיתויי היצר ויחזק את אמונתו בה' בורא שמים וארץ וגואל ישראל ממצרים.

(תורת מנחם כרך יט, עמ' 312)

  מן המעיין

חג-הפסח

לא לעכב

חודש ניסן וחג-הפסח הם זמני גאולה. על האדם להשתדל שלא ימנע ויעכב במעשיו את גאולת ישראל הצפויה בעת הזאת.

(בית אהרון)

גאולה בנחת לעתיד

"ואכלתם אותו בחיפזון" (שמות יב,יא). כשאכלו בני-ישראל את הפסח במצרים אכלו אותו בחיפזון, אבל לעתיד לבוא נאמר "כי לא בחיפזון תצֵאו ובמנוסה לא תלֵכוּן".

(מדרש רבה)

בריחה מהרע

יציאת מצרים לא הייתה יציאה משעבוד גשמי לחירות גשמית בלבד, אלא גם יציאה מן המְצָרים הרוחניים לחירות רוחנית. לכן בשעת יציאת מצרים, כאשר הרע שבנפשות ישראל עדיין היה בתוקפו, היו מוכרחים לברוח מן הרע ולצאת בחיפזון, אבל לעתיד לבוא יעביר ה' את רוח הטומאה מן הארץ והרע יתבטל לגמרי, ולכן אז "לא בחיפזון תצאו".

(תניא)

מוכרחים לדלג

"פסח הוא לה'" (שמות יב,יא). רש"י מפרש: "הקרבן קרוי פסח על שם הדילוג, ואתם עשו כל עבודותיו... דרך דילוג וקפיצה". בני-ישראל היו משועבדים במשך כמה דורות במצרים, שהייתה "ערוות הארץ", ומרגע השחרור מן העבדות ועד שעמדו ליד הר סיני לקבל את התורה מפי הגבורה עבר זמן קצר ביותר – ארבעים ותשעה ימים. למעבר חד כזה היה הכרח ב'דרך דילוג וקפיצה'.

(לקוטי שיחות)

מצוות להתעסק בהן

"והיה לכם למשמרת" (שמות יב,ו). היה רבי מתיא בן-חרש אומר: הרי הוא אומר "ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים". הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו, ולא היו בידם מצוות להתעסק בהם כדי שייגאלו, שנאמר "ואת ערום ועריה". ונתן להם שתי מצוות: דם פסח ודם מילה.

(רש"י)

מצווה לכל יהודי

יש להשתדל לקרב כל יהודי, גם מי שהוא 'ערום' מן המצוות, ולתת לו 'מצוות להתעסק בהם', כי מאחר שבגאולה העתידה לא יישאר שום יהודי בגלות, מחובתנו להשתדל שלכל יהודי תהיה לפחות מצווה אחת, כדי שלא יהיה 'ערום'; ובזה תלויה גאולת כלל ישראל.

(הרבי מליובאוויטש)

צאינה וראינה

"משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח" (שמות יב,כא). קרבן הפסח, שהיה הכנה לגאולת מצרים, בא מן הצאן דווקא, כי בתיבה זו נרמז עניין יציאת מצרים: 'צאן' מלשון "צאינה וראינה".

(אור התורה)

העלים את חלקו

שמו של משה רבנו לא נזכר בהגדה של פסח, מפני שמשה היה עניו מכל האדם, ולכן רצה להעלים את חלקו בניסי יציאת מצרים, אף שבפועל נעשו הניסים על-ידו, בשליחות הקב"ה.

(החפץ חיים)

  אמרת השבוע

להתכונן לשמחה

שאלו פעם את רבי חנוך-גד מפילץ: "מדוע החסידים מרבים לשמוח ולרקוד בכל הזדמנות, והלוא אנו שרויים בעומקה של הגלות המרה? כשיבוא המשיח – אז תהיה השעה ראויה לשמחה ולריקודים".

השיב להם: "הכוהנים צריכים ללמוד גם בזמן הזה את הלכות העבודה בבית-המקדש, וזאת כדי שבביאת המשיח ובבניין בית-המקדש יידעו כיצד לשרת בקודש. אף החסידים כן – עליהם לשמוח ולרקוד בזמן הזה, כדי שבביאת המשיח יידעו היטב את המלאכה"...

  מעשה שהיה

ריקוד עם קומוניסט

ליל שביעי של פסח תשכ"ב. חרש-חרש חסידים מתקבצים מכל קצות העיר אל מקום מסתור שהועידו מראש. שם הם עורכים 'קריעת ים-סוף', בשפיכת מים על הארץ וריקודים עד שנהיה 'הָפַך ים ליבשה'.

הימים ימי המשטר הקומוניסטי המדכא כל זיק של חיי יהדות. המקום – העיר סמרקנד באוזבקיסטן, עיר מפלט להמוני יהודים, ובהם חסידי חב"ד רבים.

ליהודים שומרי תורה ומצוות אלה היו ימים רוויי פחד וחשש. כל סממן יהודי או דתי היה עלול לשמש עילה לשלטונות להיטפל לאיש, להאשימו ב'חתירה' תחת השלטון והחוק, ולהענישו במאסר או בהגליה לשנים רבות.

מאבק מיוחד ניהלו המשפחות האלה לנוכח החובה לשלוח את ילדיהן לבתי-הספר הממשלתיים רוויי הכפירה. החסידים עשו כל מאמץ לחמוק מהחובה הזאת, והיו שנאלצו באין-ברירה לשלוח לשם את הילדים, ובכל שבת וחג היו מוגיעים את מוחם למצוא תירוץ מדוע לא בא הילד לבית-הספר. אם נאלצו הילדים ללכת לבית-הספר בשבת, היו עושים הכול כדי להימנע מכתיבה ומחילול קדושת השבת.

ר' יעקב לרנר, חסיד חב"ד, היה אז נער צעיר, כבן שבע-עשרה. הוא נאלץ ללכת ללמוד בבית-הספר העירוני. רוב המורים בבית-הספר היו יהודים, אך ראו את עצמם נאמנים לתפקידם כחברי המפלגה הקומוניסטית. בלט במיוחד אחד המורים, ששימש מורה להיסטוריה וגם ממונה על מערך הלימודים בבית-הספר.

הגיע ליל שביעי של פסח. השמחה בלילה הזה הייתה מסורת רבת-שנים והכול ציפו לה. במיוחד חיכו לזה בני החסידים. הכול זכרו את האווירה המיוחדת בלילה הזה בשנים שעברו. דברי ההתעוררות על יציאת מצרים וקריעת ים סוף, וניגוני הדבקות והשמחה, הרימו את הנוכחים לעולם אחר.

באותו לילה עשה יעקב את דרכו אל הבית שבו נקבעה ההתכנסות. הוא הלך לשם בלוויית חברו הטוב, הילל זלצמן. הילל זה, חסיד חב"ד אף הוא, למד רק שנה אחת בבית-הספר, ואחר-כך עזב, לטובת לימודים בישיבה המחתרתית שהקימו חסידי חב"ד לנערים שחפצו בלימוד התורה.

השניים התרגשו לקראת החוויה החסידית הצפויה להם, וקודם שיצאו לדרך אמרו כמה פעמים 'לחיים' על יין, ויצאו מאושרים וצוהלים. פתאום לא חשו כלל במגבלות המקום והזמן. הפחד נמוג מליבם והרגשת אמונה וביטחון מילאה את ישותם.

אווירת האימים לא מנעה מהצעירים להיסחף בשמחה חסידית. בלכתם שמו יד איש על כתף רעהו והחלו לשיר שירי פסח ונעימות חסידיות בקול.

הם לא ידעו מניין צץ האיש ואם עקב אחריהם כל הזמן, אך פתאום הופיע מולם המורה להיסטוריה, החבר במפלגה הקומוניסטית, והממונה על תכנית הלימודים. בארשת מטילת-אימה עמד באמצע המדרכה, רגליו פשוקות, כאומר לסגור לפניהם את המעבר.

הוא הביט במבט חורש רע ביעקב ובהילל, מעביר את עיניו מן האחד אל חברו. יעקב התכנס בתוך עצמו. הוא לא היה מסוגל להוציא הגה מפיו. פחד משתק מילא אותו. הוא ידע היטב מה עלולות להיות תוצאותיה של פגישה כזאת.

אולם חברו הילל הגיב בדרך אחרת לגמרי. האם לא ידע שהעומד מולו הוא הממונה על מערך הלימודים של יעקב, ואולי באווירת השמחה באותם רגעים לא חש באיום ובסיכון שבדבר? בין כך ובין כך קפץ פתאום והניח את ידו על כתפו של המורה, והחל לנאום באוזניו בהתלהבות:

"הידעת? אלוקים גאל את היהודים ממצרים. ופתאום מצאו את עצמם כשהים לפניהם והמצרים רודפים אחריהם, עם פרשים וחרבות שלופות. מסביב מדבר ואין לאן לברוח. ואז, בלילה הזה, משה אמר להם: יהודים, אל תבכו, לכו קדימה לקבל את התורה, ומשם נלך לירושלים. המצרים רודפים? אל תשימו לב. הים לפניכם? אל תשימו לב. קדימה, יהודים! אין כוח שיעמוד בפניכם!".

הילל סיים את 'נאומו', ניער את כתפיו של המורה ומשך אותו לרקוד עמו את שיר הפסח החסידי 'ממצרים גאלתנו'...

יעקב כבר לא ראה את ההמשך. הוא היה המום כל-כך מהתנהגותו של חברו ופחד גדול כל-כך מילא אותו, עד שכאשר הצליח להתעשת מקיפאונו חמק לעבר סמטה צדדית ונמלט. כל הלילה לא עזב אותו המחזה שראה לנגד עיניו, והוא היה חרד מתוצאותיו.

כעבור יומיים הלך יעקב לבית-הספר. הוא היה מוכן מראש לכל דבר. לא היה לו ספק כי האירוע לא יעבור בשתיקה, ומי יודע איזה מחיר ישלם על כך. ואכן, כפי שציפה, כבר בהפסקה הראשונה נקרא אל המורה להיסטוריה, הממונה על תכנית הלימודים.

"מי הוא הבחור שהלכת איתו באותו לילה?", שאל בהבעת פנים סתומה.

"לא יודע. נטפל אליי איזה שיכור", מלמל יעקב בניסיון נואש להינצל.

"אתה משקר! אתה מכיר אותו! כולכם מכירים זה את זה. אבל חבל שאתה מכחיש – הוא אכן בחור טוב!", סיים המורה את פגישתם הקצרה באוזני יעקב הנדהם...

לימים חזר אותו מורה אל שורשיו, הקים משפחה חסידית למופת, עלה לארץ וניהל חיים חסידיים לכל דבר.

(תודתנו לר' בצלאל שיף על שיגור הסיפור. כמה פרטים הושלמו מפי בעל המעשה, ר' יעקב לרנר)

  לומדים גאולה

מאירה הארת המשיח

הסעודה באחרון-של-פסח הייתה נקראת אצל הבעש"ט – 'סעודת משיח'. "לסעודת היום באחרון-של-פסח היה סדר מיוחד אצל כל נשיאי החסידים, הן נשיאי החסידות הכללית והן נשיאי חסידות חב"ד. סדר זה בא בירושה, ביסודו, ממנהגי מורנו הבעש"ט" (ספר השיחות ה'ש"ת, עמ' 80).

מדוע הסעודה נקראת 'סעודת משיח'? – "כי באחרון-של-פסח מאיר גילוי הארת משיח". כ"ק אדמו"ר הריי"צ מספר (ספר השיחות תש"ב עמ' 109): "בסעודה זו [אצל הבעש"ט] היה נהוג, שהדלת הייתה פתוחה לכול, וכל הנמצאים בבית הבעש"ט היו טועמים מסעודת אחרון-של-פסח".

שתיית ארבע כוסות

יש קושרים את הסעודה הזאת שעשה הבעש"ט לנס מיוחד. בספר מנהג-ישראל-תורה (עמ' שעג-שעו) מובא סיפור מעשה הנס שאירע לבעש"ט באחרון-של-פסח, שאותו נהוג לספר בסעודה זו. גם חסידי ברסלב נוהגים להתאסף ולספר את סיפור הנס, בשינויים מהנוסח הרגיל.

במקורות חב"ד אין עניין הנס מצויין. במקום אחד מובא ששאלו את הריי"צ אם יש אמת בשמועה שסעודת אחרון-של-פסח שייכת לאיזה נס שהיה אצל הבעש"ט, "ואמר כי אינו יודע, רק שמע שאומרים כי אז היה ניצחון רוחני על כת הפרנקיסטים... כי באחרון-של-פסח אמר שינצחום" (ספר השיחות תרצ"ו עמ' 140).

כ"ק אדמו"ר הרש"ב התחיל את המנהג של שתיית ארבע כוסות בסעודה זו. הריי"צ מספר על כך בקצרה (ספר השיחות תש"ד עמ' 111): "בשנת תרס"ו הונהג לראשונה בליובאוויטש, שכּל ה'תמימים' – תלמידי ישיבת תומכי-תמימים – יאכלו בצוותא בחג-הפסח באולם הגדול. באחרון-של-פסח הזמינו את אדמו"ר הרש"ב לסעודת היום, ובסעודה זו ציווה לתת לכל ה'תמימים' ארבע כוסות יין. ואמר בשעת מעשה שארבע הכוסות של הלילות הראשונים הן כוסות של משה רבנו, והיום – באחרון-של-פסח – הן כוסות של משיח".

ביתר הרחבה המעמד מתואר בזיכרונותיהם של התלמידים: "אינני זוכר כעת באיזה אופן נעשה הדבר... מסתמא היוזם היה כ"ק אדמו"ר הריי"צ, שאמר בלחישה לבחורים הממונים שיבקשו מהרש"ב שיסעד באולם הגדול עם תלמידי הישיבה. הרבי תיכף הסכים לזה... וגם-כן המשפיעים והמשגיחים כולם באו, וסידרו בשביל כולם כמובן שולחן מיוחד. אחר-כך בתוך הסעודה אמר הרבי: הלוא צריך לתת לקהל ארבע כוסות (וכמובן תיכף מילאו את פקודתו). אחר-כך אמר הרבי 'מאמר', וגם דיבר הרבה מעניין אחרון-של-פסח, ונמשכה הסעודה עד מאוחר בלילה, אשרי עין ראתה כל אלה...

"בשנה הבאה, באחרון-של-פסח, הזמינו שוב את כ"ק הרבי לבוא לאולם הגדול לסעודת אחרון-של-פסח, והסכים על זה ובא, וממילא באו גם האורחים והמשפיעים וכו' כנ"ל. ונזדמן פעם שלישית ששוב הזמינו אותו, ואמר הרבי הלוא זו פעם שלישית ותהיה 'חזקה'! ובתוך הבחורים המזמינים היה ר' אברהם-אליהו ז"ל פלוטקין מרוגוטשוב, ואמר: הא דעת רבי בתרי זמני הווי חזקה (ואם-כן כבר הווי 'חזקה'). הרבי חייך מעט ואמר, טוב – היינו שהוא מסכים שיבוא – ושוב באו וכו'" (לקוטי-ספורים עמ' קצא).

ריקוד של משיח

בסעודת משיח נהגו לשיר ניגונים מיוחדים מכל אחד ואחד מנשיאי החסידות, החל בבבעש"ט ובמגיד ממזריטש. כמו-כן שרים את הניגון 'הופ-קוזאק', של הסבא משפולי. הריי"צ היה מורה לצאת בריקוד, והיה קורא לו 'ריקוד המשיח'.

הרבי מליובאוויטש הסביר: "את הביטוי 'ריקוד המשיח' אפשר לבאר בשתי דרכים: א) ריקוד שיש לו שייכות והוא הקדמה למשיח. ב) ריקוד שהמשיח משתתף בו. לנו כדאי לבאר באופן השני, כלומר, שמשיח כבר נמצא איתנו והוא משתתף עמנו בריקוד שלו".

  פתגם חסידי

חג הגאולה האחרונה

"החג האחרון של פסח הוא חגה של הגאולה האחרונה, שהקב"ה יוציא אותנו מהגלות, על-ידי משיח צדקנו - 'גואל אחרון'" (כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק')

  חיים יהודיים

חביות יין במעמקי בור המים

כדי לסייר ביקב של משה אלון בצפת צריך לרדת בסולם ברזל לבור בעומק עשרה מטרים. "אתם הראשונים שנכנסים לכאן, מלבדי ומלבד ילדיי", הוא אומר. לדבריו, הבור נחצב לפני ארבע-מאות שנה לפחות. "זה היה מאגר מי שתייה, שבו נאספו מי גשמים. לפני כמה שנים ניקיתי את הבור ואני מאחסן בו את חביות היין שלי".

ריח חזק של יין מקדם את פנינו עם כניסתנו לסמטת בית-יוסף בעיר העתיקה בצפת. משה, בחיוך רחב, מכניס אותנו אל היקב הפרטי שלו, 'יקבי צפת העתיקה'. הוא חש חיבה יתרה לחג-הפסח. הזיכרון של יציאת מצרים הביא אותו אל שמירת תורה ומצוות, ובזכות החג הזה התחיל לעסוק במקצוע האהוב עליו: ייצור יין.

מול עובדי אלילים

משה (47) נולד במרוקו ועלה לישראל בהיותו בן שנה. הוא גדל בנתניה ובזיכרון-יעקב, וכשבגר התגייס לצה"ל, ושימש מש"ק תחזוקה בימי מבצע 'שלום הגליל'. לאחר הצבא נסע לטייל בעולם, חזר לארץ והחל לעסוק ביהלומים ברמת-גן. כעבור זמן נענה להצעה לנהל מחלקה במפעל לליטוש יהלומים בתאילנד.

שבת אחת הלך לעשות קניות בעיר. "פתאום ראיתי אדם בעל חזות מכובדת, יוצא מרכב יוקרתי, משתחווה לפסל ומדליק קטורת. סביבו חגיגה גדולה של עובדי אלילים. באותו רגע עבר במוחי הבזק בלתי-מוסבר. רגעי מסורת שחוויתי בחיי חלפו במהירות מול עיניי. נזפתי בעצמי: 'הבט בו, אדם מכובד משתחווה לפסל, ואתה, יהודי, שאלוקיך הוציא את אבותיך ממצרים, אינך עובד אותו?!'".

אימא מאושרת

נסער ברח משם אל דירתו. "פתחתי את התיק שלי, ושם היו כיפה וסידור שאימי הטמינה בטרם עזבתי את ישראל. הנחתי את הכיפה על ראשי ופתחתי את הסידור. לא ממש ידעתי מה אני קורא, אבל ניסיתי להיזכר בביקורים המעטים שלי בבית-כנסת", הוא מספר.

"באותם רגעים החלטתי שאני מתקרב לאבא שבשמים ומתחיל לשמור שבת, כצעד ראשון", אומר משה. "למחרת בבוקר הלכתי להתפלל בבית-הכנסת של המלון שהתגוררתי בו. קומץ המתפללים לא הבין מה אני עושה שם. היה קשה לי להסביר. התחלתי לחבוש כיפה. בהמשך האזנתי להרצאות יהודיות בקלטות. כשסיפרתי לאימי שהתחלתי לחבוש כיפה, היא הייתה מאושרת. פתאום הבינה למה התעקשה להטמין כיפה בתיקי. בסתר ליבה קיוותה שאולי בנֵכר יתחיל בנה להתקרב ולהתחזק".

הענבים הטובים בעולם

כעבור ארבע וחצי שנות שהייה בתאילנד שב לישראל והחל ללמוד בישיבת 'אור יקר' בצפת. לפני חמש-עשרה שנה, כמה שבועות לפני חג-הפסח, הציעו לו חברים לסייע להם בהכנת יין. "לא הבנתי בזה כלום, אבל החלטתי להצטרף. ייצור היין ריתק אותי", הוא אומר. כך נדבק בחיידק היין. התחיל בצעדים קטנים. ייצור ביתי, לחברים ולמשפחה. בהמשך התרחב עד שהגיע לייצור המוני, ונעזר באחיו.

משה מייצר כמה סוגים של יין מענבים הגדלים בספסופה, מול מירון. "בזוהר כתוב שהענבים הטובים ביותר הם בארץ-ישראל, ובארץ-ישראל הענבים הטובים גדלים בגליל, ובגליל העליון", מציין משה. "כשחג-הפסח מגיע אני מרגיש התעוררות מיוחדת. אני חוגג את יציאת מצרים הפרטית שלי".

משה אלון בבור היין. יציאת מצרים שלו

  פינת ההלכה ומנהג

חמץ אחרי הפסח

שאלה: כיצד להיזהר מאיסור "חמץ שעבר עליו הפסח"?

תשובה: חז"ל גזרו על כל חמץ גמור, שהיה בבעלות יהודי בחג-הפסח או בחלק ממנו, שיהיה אסור בהנאה לכל אדם מישראל, ואסור להאכילו אפילו לבהמת הפקר. ואפילו היה הבעלים אנוס, שלא יכול היה לבערו מרשותו או שלא ידע עליו כלל עד אחר הפסח – החמץ אסור בהנאה.

אין לקנות אחר הפסח חמץ גמור אלא בחנות שיש בה תעודה המעידה על מכירת החמץ לגוי בשנה זו, באמצעות רב מוסמך.

מוצר שיש ספק אם יש בו תערובת חמץ, או חמץ שספק אם עבר עליו הפסח, או חמץ שספק אם נמכר לגוי – מותר בהנאה אחר הפסח, ויש מתירים אפילו לאוכלו.

כשמתארחים בבית שאינו שומר כשרות, יש להיזהר שלא להשתמש אחרי פסח במוצרי חמץ כמו בירה או ויסקי (הכשרים לכל ימות השנה), אם יש חשש שהיו בבעלותו בפסח ולא נמכרו לגוי.

לאחר שעבר משך-זמן שבו אין רגילים להחזיק את המוצר בבית (בבירה – חודש בערך, בוויסקי - הזמן ארוך יותר) וכמו-כן בחנויות ללא תעודה, כשכבר עבר משך-הזמן שבו המוצרים מתחלפים על המדפים – אין לחשוש עוד ל"חמץ שעבר עליו הפסח".

גם הנוהגים כדעת אדמו"ר הזקן, למכור את החמץ ב'ערב קבלן' דווקא (שמעמידים יהודי שאחראי לשלם בעצמו את מחיר החמץ אם הגוי ייקחנו בתוך הפסח, וזאת כדי שלמוכר תהיה 'גמירוּת דעת' מוחלטת למכור את החמץ גם כאשר הגוי אין לו לשלם זאת), אינם אוסרים אחר הפסח חמץ שנמכר על-פי הדעות האחרות.

מקורות: שו"ע אדמו"ר הזקן סי' תמח ס"א וסל"א. סי' תסז ס"כ. 'הכשרות' פ"ו סעיפים קח-קיא, וש"נ.