דבר מלכות

בעל ההילולא השתדל ביותר לנטוע אהבת-ישראל בלב כולם

גילוי פנימיות העניינים שאליהם התמסר בעל ההילולא בכל מציאותו, תלוי במעמדם ומצבם של תלמידיו ותלמידי-תלמידיו * על-ידי הנהגה בקו של אהבה - מתקשרים התלמידים והמושפעים שלהם עם בעל ההילולא * כך גם זוכים לפעול ולהמשיך את ענייני בעל ההילולא בצינור של אהבה ומתוך אהבה - בבני, חיי ומזוני רוויחי * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. באחת ההתוועדויות של כ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל ההילולא, שנערכה גם לכבוד י' שבט, שהיה אז רק ה"יארצייט" של אמו זקנתו, הרבנית של אדמו"ר מהר"ש, וגם לכבוד י"ג שבט, ה"יארצייט" של אמו הרבנית - אמר בתוך הדברים:¹

איתא בגמרא² "גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה" - דקאי ("העושה מאהבה") על אברהם אבינו, כדברי הגמרא לעיל מיניה: "נאמר ירא אלוקים באיוב³ ונאמר ירא אלוקים באברהם⁴, מה ירא אלוקים האמור באברהם מאהבה, אף ירא אלוקים האמור באיוב מאהבה, ואברהם גופיה מנלן, דכתיב⁵ זרע אברהם אוהבי".

וידוע מה שפירש אדמו"ר האמצעי בפסוק זה בהיותו נער צעיר,

- בדייקו בלשון הפסוק "זרע אברהם אוהבי", היינו, שהלימוד ש"ירא אלוקים האמור באברהם (היינו) מאהבה" הוא מהפסוק שבו מדובר לא רק אודות אברהם עצמו, אלא אודות "זרע אברהם" -

שבנוגע לאברהם עצמו אין זה חידוש שנקרא "אוהבי" - שהרי אפילו בעל-עגלה, אילו הקב"ה עצמו היה מדבר עמו, היה גם הוא עובד את ה' מאהבה;

אלא, מנין יודעים שכל עניינו ותכונת נפשו של אברהם מצד עצמו הוא עניין עבודת ה' באהבה - הנה הראיה לזה היא מ"זרע אברהם אוהבי":

כאשר רואים את ילדיו ונכדיו שגם הם עומדים בדרגא ד"אוהבי" - הרי זו הוכחה שאצל אברהם היה עניין האהבה מושרש בעומק כל-כך ("אזוי טיף פארווארצלט"), שלכן נעשו גם בניו ונכדיו כמה דורות לאחרי זה - "זרע אברהם אוהבי" (היינו, ש"אוהבי" קאי (גם) על "זרע אברהם").

ב. והנה, דובר כמה פעמים⁶ שסיפורי הנשיאים הם הוראה.

סיפור הנ"ל שסיפר הרבי לכבוד הילולא של י' שבט, שייך גם בנוגע אליו:

במה מתבטא וניכר תכונת נפשו בפנימיותה? - כאשר רואים שעניין זה נמשך אצל בניו ונכדיו: "בניו" - כמו שכתוב⁷ "ושננתם לבניך אלו התלמידים", ו(מזה מובן ש)"נכדיו" - הם תלמידי תלמידיו,

וכידוע מה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל ההילולא⁸, שרבינו הזקן, בעל התניא, היה קורא את רבו המגיד בשם "אבא" ("פאטער"), ואת הבעש"ט בשם "סבא" ("זיידע"), כיוון שרבינו הזקן היה תלמידו של המגיד, ותלמיד תלמידו של הבעש"ט.

ג. ובהקדים תורת הבעש"ט⁹ בביאור דיוק לשון המשנה במסכת אבות¹⁰ "לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" - דלכאורה הווי ליה למימר בסדר הפוך, שהרי תחילה עורכים חשבון ואחר-כך פוסקים הדין, ולמה נאמר כאן "דין (ואחר-כך) וחשבון"?

ומבאר הבעש"ט על-פי דברי המשנה¹¹ "ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו" - ש"נפרעין מן האדם מדעתו", אלא, שזהו באופן שהאדם אינו יודע מזה, שלכן הרי זה גם "שלא מדעתו":

כדי שיהיה דין צדק - אומר הבעש"ט - מביאים את הנשמה שדנים אודותה, ומספרים לה אודות הנהגתו של פלוני (שהיא מעין ההנהגה שאודותה דנים נשמה זו), ולאחרי שהנשמה פוסקת שדינו של פלוני צריך להיות כך וכך, אזי עושים עמה "חשבון", שבפנימיות העניינים, עשתה גם היא אותו מעשה שעשה פלוני, שאודותיו פסקה בעצמה את הדין.

וזהו "נפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו": "מדעתו" - כיוון שהוא בעצמו פסק את הדין, ו"שלא מדעתו" - כיוון שלא ידע שבכך פסק גם בנוגע לעצמו.

ועל-פי זה מובן גם הסדר בדברי המשנה "דין וחשבון" - שתחילה הוא ה"דין" שפוסק על הזולת, ואחר-כך הוא ה"חשבון" שפסק-דין הנ"ל שייך גם אליו.

ואם הדברים אמורים במדה בלתי טובה - הרי על-אחת-כמה-וכמה שכן הוא בנוגע לשכר ומדה טובה¹².

ד. ובנוגע לענייננו:

כיוון שהנשיא, בעל ההילולא, סיפר בשם אדמו"ר האמצעי, שכיצד יודעים שכל עניינו של אברהם הוא עניין האהבה, ועד שאפילו מידת היראה שהיא מידה הפכית מאהבה, היתה גם מתוך אהבה, הרי זה מתבטא בכך שרואים שגם "זרע אברהם" עומדים בתנועה של "אוהבי" -

הרי כן הוא גם בנוגע אליו - שכדי להביא לידי גילוי את פנימיות העניינים שאליהם התמסר בעל ההילולא בכל מציאותו, הרי זה תלוי במעמדם ומצבם של תלמידיו ותלמידי תלמידיו,

וכאשר רואים שהנהגת תלמידיו ותלמידי תלמידיו היא בקו של אהבה,

- אהבת ה', "ואהבת את ה' אלוקיך"¹³; וכיוון ש"אהבתי אתכם אמר ה'"¹⁴, הרי נמשך מזה העניין דאהבת ישראל; ובמילא רצונו ליתן להם טוב האמיתי, "טוב לשמים וטוב לבריות"¹⁵, שזוהי התורה, כמארז"ל¹⁶ "אין טוב אלא תורה, שנאמר¹⁷ כי לקח טוב נתתי לכם תורתי גו'", כך, שנמשך גם באהבת התורה -

הרי על-ידי זה בא לידי גילוי עניין האהבה שהיה אצלו בפנימיותו ועצמיותו - כל ג' האהבות שהם כולא חד¹⁸: אהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל, שלכן נמשך הדבר גם אצל תלמידיו ותלמידי תלמידיו.

ועל-ידי זה מתקשרים הם והמושפעים שלהם עם בעל ההילולא, וכמדובר פעם¹⁹ שכיוון ש"זרעו בחיים", הרי "אף הוא בחיים"²⁰,

וכל זה מקרב את כל העניינים הקשורים עם בעל ההילולא - שיומשכו על-ידי צינור של אהבה ומתוך אהבה, ויומשכו בגלוי למטה מעשרה טפחים, בבני חיי ומזוני רויחי.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון החדש - "שאמיל", ואח"כ צוה לנגן "ופרצת"].

* * *

ה. האמור לעיל קשור - בהשגחה פרטית - גם עם המאמר של ה"יארצייט", ד"ה באתי לגני:

במאמר הנ"ל²¹ מובא מאמר המדרש²² "כל השביעין חביבין", שנאמר על משה רבינו, להיותו שביעי לאברהם אבינו, שהוא הראשון.

ועל-פי האמור לעיל שעניינו ועבודתו של "אברהם אוהבי" מתבטא בכך שאין זה רק בנוגע לעצמו, אלא נמשך במילואו גם אצל "זרע אברהם", אפילו לאחרי כמה דורות - הרי זה מודגש גם אצל משה רבינו, השביעי לאברהם, כדברי הגמרא²³ "משה רבינו אוהב ישראל היה".

זאת ועוד:

בין אברהם למשה היו עוד חמשה דורות, ואם-כן, היתה גם ההנהגה ד"פחד יצחק"²⁴, וכל שאר המדריגות, כפי שנימנו בספרי קבלה וספרי חסידות, וכמובן גם מפשטות ההנהגה שהיתה בדורות הנ"ל.

אמנם, כל עניינים אלו באים מצד האהבה, על-דרך דברי הגמרא הנ"ל: "ירא אלוקים האמור באברהם - מאהבה".

ו. ובהכרח לומר כן גם מצד עניין אחר:

איתא בקבלה בכמה מקומות שמידת החסד (וכן אהבה שהיא פנימיות החסד²⁵) היא בבחינת "יומא דאזיל עם כולהו יומין"²⁶.

וההסברה בזה - שמבלי הבט באיזה אופן תהיה ההנהגה מלמעלה, הרי עצם העניין שיש להמטה שייכות עם המעלה (באיזה אופן שתהיה השייכות ביניהם), הרי זה רק מצד האהבה.

ובמכל-שכן וקל-וחומר:

גם כאשר מדובר אודות בני-אדם שהם בשני קצוות, האחד הוא פחות ביותר, שאינו שייך לעניין של חכמה ושכל, והשני הוא חכם גדול ביותר, שכל עניינו אינו אלא עניין החכמה והשכל - הרי ריחוק הערך ביניהם הוא עד כדי כך, שהאיש הפשוט שאינו שייך לחכמה ושכל, אין לו תפיסת-מקום כלל אצל החכם, ונחשב כמו דבר דומם בתכלית.

וכל זה - למרות שמדובר אודות שני בני-אדם, ששניהם נבראים, ושניהם ממין המדבר, וישנם כמה וכמה נקודות שבהם משתווים שניהם, ואף-על-פי-כן, כיוון שאחד מהם נתעלה במדריגה והשני ירד במדריגה למטה מטה, אזי אין קשר ושייכות ביניהם.

ומזה מובן גודל ריחוק הערך שבין בורא לנברא - כמה פעמים ככה, ועד באין-ערוך.

וכיוון שכן, הרי הא גופא שיכול להיות עניין הבריאה, וכל העניינים שהבריאה מקבלת מהבורא - הרי זה רק מצד מידת החסד והאהבה שלמעלה, שטבע הטוב להטיב²⁷; ומצד זה יכול להיות אחר-כך אופן ההנהגה ד"כולהו יומין": לפעמים הנהגה מצד קו החסד, ולפעמים הנהגה מצד קו ההפכי, ולפעמים הנהגה מצד קו האמצעי, קו הרחמים; אבל המקור לכל זה, ד"אזיל עם כולהו יומין" - הוא עניין האהבה.

ועל-דרך זה בנוגע להנהגת האדם:

מצד הבריאה כשלעצמה - הרי "עיר פרא אדם יוולד"²⁸, ובמילא, אין תפיסת מקום לכל העולם שמחוץ הימנו; ישנו רק מה שהוא רוצה ומבין, וכן יקום, ואילו מציאות הזולת אינה תופסת מקום אצלו, לא בנוגע לקו החסד ולא בנוגע לקו ההפכי, ולכל היותר הרי הוא משתמש בה כפי שמשתמשים עם דומם, צומח או חי.

ואם-כן, הא גופא שמתחיל להתבונן במציאותו של הזולת, ועד שמתעורר בתנועה מסויימת ביחס אל הזולת (מצד תכונת נפשו), והיינו, שמציאותו של הזולת מתחילה לתפוס מקום אצלו - הרי זה עניין של חסד ואהבה.

אמנם, כיוון שישנו העניין דבחירה חפשית בין שתי דרכים, כמו שכתוב²⁹ "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו'" (גם ההיפך), אזי יכול להיות שמצד האהבה תהיה אצלו תנועה הפכית, והיינו, לא כמו אצל אברהם שגם היראה היתה מצד אהבה, אלא שנעשה אצלו עניין שמנגד ולוחם ומחריב את עניין האהבה.

ובכל אופן, כדי שתהיה איזו שייכות אל הזולת, הנה ההתחלה בזה היא מעניין האהבה, שלכן הרי זה "יומא דאזיל עם כולהו יומין".

ז. ומזה מובן, שכאשר בוחרים בדרך הטוב והאמת והישר, שזוהי דרך התורה, שנקראת "תורת חיים" (חיים גם בעולם-הזה הגשמי והחומרי) - הרי אף-על-פי שהתורה כלולה מכל העניינים, כמו שכתוב³⁰ "חצבה עמודיה שבעה", שהם שבעת המידות שישנן אצל בני-אדם³¹, צריכים להיות כל העניינים מצד אהבה, והיינו, שאיך שיהיה אופן ההנהגה אל הזולת, הרי זה צריך להיות מצד אהבה אמיתית אל הזולת.

והיינו, כשם שבאברהם היתה גם היראה מצד אהבה (כנ"ל), כן הוא גם ב"זרע אברהם", שגם כאשר ההנהגה היא בפועל באופן אחר, ובפרט כאשר נמצאים בזמן הגלות שאז צריכה להיות לפעמים הנהגה שאינה בקו החסד בגלוי - הרי זה צריך לבוא אך ורק מצד האהבה, ולא מצד עניין הפכי מזה.

וזוהי ההוראה לכל אחד ואחד מבני אברהם,

- שבזה נכללים כל בני-ישראל, ואפילו גרי-צדק, שכן, אף שיש דעה שגר אינו יכול לומר "לאבותינו"³², מכל-מקום, נקרא גם הוא "בן אברהם", כיוון שאברהם היה "תחילה לגרים"³³ (וזהו החידוש של אברהם לגבי יצחק ויעקב),

ולהעיר גם מהשייכות לעבודת בני-ישראל בזמן הגלות, כמאמר רז"ל³⁴ "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים" -

שהנהגתם צריכה להיות בקו האהבה, שזהו הקו של אברהם אבינו, שפעל גם ב"זרע אברהם" העניין ד"אוהבי", ועד שאפילו בשעה שצריך לנצל את הקו ד"ירא אלוקים אתה"⁴, הרי גם זה צריך לבוא מצד אהבה.

ח. ובנוגע לפועל:

כל זמן שהאדם אינו בטוח בעצמו בעניין האהבה - אזי יזהר מתנועה הפכית, שהרי יכול להיות שיש לו בזה פנייה שלא מצד האהבה.

וזהו גם מה שאומר רבינו הזקן בתניא פרק "לב" - "והן לא, לא הפסיד":

כאשר ההנהגה היא בתנועה שאינה מצד האהבה - הנה אם מצליח ומכוון, אזי מוטב, ואם לאו, אזי ישנו עניין של הפסד;

מה-שאין-כן כאשר ההנהגה היא בתנועה של אהבה, ללא חשבונות - הרי אם הצליח להחזירו למוטב, בוודאי טוב, ואפילו אם מתעכב הדבר, "והן לא", הרי אפילו בשעת מעשה "לא הפסיד" (כמבואר בארוכה בתניא פרטי הדברים)³⁵.

ובעניין זה בייחוד השתדל ביותר בעל ההילולא³⁶ - לנטוע את העניין דאהבת ישראל בלב כל אחד, ובאופן שגם כאשר צריכים לפעמים לנצל תנועה הפכית, ידעו, שגם תנועה זו צריכה לבוא מצד אהבה דווקא, ובמילא, כאשר באים הדברים לידי פועל, הנה בעניין של אהבה וחסד ורחמים אין מה להיות זהיר ומחושב ("זיין אויסגערעכנט") אפילו עד הקצה התחתון, שהרי "הן לא, לא הפסיד"; מה-שאין-כן בנוגע לתנועה הפכית - צריך להיות זהיר ומחושב, עד שבא לידי הוכחה גמורה לעצמו שמוכרח לנצל תנועה זו לפי שעה, ובשעת מעשה זוכר בעצמו - ובאופן שניכר גם אצל הזולת - שתנועה זו גופא היא מצד אהבה³⁷.

ט. והנה, כיוון שמידתו של הקב"ה היא "מידה כנגד מידה"³⁸, אלא כמה פעמים ככה,

- וכנזכר לעיל³⁹ מאמר רבינו הזקן⁴⁰ בשם המגיד על הפסוק⁴¹ "דמות כמראה אדם עליו מלמעלה", "שכפי המדה שהאדם מראה מלמטה כך מראין לו מלמעלה" -

הנה כאשר הנהגת האדם עם סביבתו היא בתנועה של אהבה, ואפילו כשצריכים לנצל עניין של יראה, הרי זה גם מצד אהבה, שלכן הרי זה רק בלית-ברירה, כאשר אין כבר אפשרות אחרת - אזי פועל גם ב"הדמות כמראה אדם עליו מלמעלה", שאופן ההנהגה מלמעלה שמתנהגים עמו ועם בני ביתו יהיה רק מצד האהבה, ולא תהיה כלל ההנהגה בקו ההפכי.

וכידוע שגם מלמעלה יכולים לפעול על בני-ישראל על-ידי הנהגה מתוך חסד ואהבה יותר מאשר על-ידי הנהגה בקו ההפכי,

ואילו הצורך להשתמש בהנהגה בקו ההפכי אינו אלא בשביל העניין ד"רחץ הוי' צואת בנות ציון"⁴² (כמבואר באגרת-הקודש⁴³),

ובזה גופא - יכולים לפעול שיחליפו זאת בעניינים רוחניים⁴⁴, ורק באופן ש"אחד מכם גולה לברבריא כו'"⁴⁵, ועל-ידי זה הרי הוא מוציא את כללות ישראל,

וכמו בהעניין ש"הוא⁴⁶ מחולל מפשעינו..." בנוגע לכל ענייני היסורים כו' שהיו אצל בעל ההילולא, שעל-ידי זה הוציא את כל השייכים והמקושרים אליו, ועל-ידי זה גם את כללות בני ישראל⁴⁷,

הרי כל עניינים אלו היו כבר "די והותר", ועכשיו צריך לבוא הזמן שתהיה הנהגה של אהבה, ואהבה גלויה, בטוב הנראה והנגלה.

ועל-ידי זה ימשיכו בקרוב ממש את הגאולה, שאז תהיה ההנהגה באופן ד"כשאני נכתב אני נקרא"⁴⁸, והיינו, ששם הוי', מידת הרחמים, יהיה לא רק "נכתב", אלא גם "נקרא", היינו, שגם הקריאה שעניינה גילוי תהיה בשם הוי', שהוא עניין גילוי הרחמים והחסד, בטוב הנראה והנגלה.

(קטעים מהתוועדות* יום ב דפרשת בשלח, י' בשבט ה'תשי"ט - בלתי מוגה.
יוצא לאור על-ידי ועד הנחות בלה"ק)

----------

1) שיחת ש"פ בא תש"ד ס"ה (סה"ש תש"ד עמ' 55).

2) סוטה לא,א.

3) איוב א,ח. ב,ג.

4) וירא כב,יב.

5) ישעיה מא,ח.

6) ראה גם תו"מ חכ"ד עמ' 302. וש"נ.

7) ואתחנן ו,ז ובספרי ופרש"י.

8) ראה סה"ש תרצ"ו עמ' 78 ואילך. וש"נ. וראה גם תו"מ חכ"ג עמ' 53.

9) ראה כתר-שם-טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סקי"ב ואילך. וש"נ. וראה גם תו"מ ח"ח ריש עמ' 207.

10) רפ"ג.

11) שם מט"ז.

12) ראה יומא עו,א. וש"נ.

13) ואתחנן ו,ה.

14) מלאכי א,ב.

15) קידושין מ,א.

16) אבות פ"ו מ"ג.

17) משלי ד,ב.

18) ראה סה"ש קיץ ה'ש"ת עמ' 2 ואילך.

19) ראה גם שיחת מוצש"ק פ' בשלח, י"א שבט דאשתקד בתחלתה (תו"מ חכ"ב עמ' 30 ואילך). וש"נ.

20) תענית ה,ב.

21) סה"מ תש"י עמ' 111.

22) ויק"ר פכ"ט, יא.

23) מנחות סה, סע"א.

24) ויצא לא,מב.

25) ראה תניא אגה"ק סט"ו. לקו"ת ואתחנן יב,ג. ראה לב,ד. ובכ"מ.

26) ראה זח"ג קג,א-ב. קצא, ב. הנסמן בלקו"ש ח"ה עמ' 174 בשוה"ג.

27) ראה בהנסמן בלקו"ש חכ"ד עמ' 334 בהערה (ד"ה מספרי הח"ן).

28) איוב יא,יב.

29) ניצבים ל,טו.

30) משלי ט,א.

31) ראה או"ת להה"מ סת"ד (ק,ב). אוה"ת לך-לך (כרך ד) תרפג,א. חנוכה (כרך ה) תתקלא,א. בהעלותך עמ' שכב. סה"מ תרל"ד עמ' רלז. תרע"ח עמ' שמג.

32) ביכורים פ"א מ"ד.

33) חגיגה ג,א. וראה תשובת הרמב"ם - נדפסה ברמב"ם הוצאת שולזינגער (נ.י. תש"ז) בהוספות לח"א סי"ט. תשובות הרמב"ם (ירושלים תש"כ) כרך ב סרצ"ג.

34) פסחים פז,ב.

35) ראה גם "מ"מ, הגהות והערות קצרות" לתניא שם (עמ' קצט) ב"לקוטי פירושים". וש"נ.

36) ראה גם שיחת י' שבט תשי"ד סכ"ג ואילך (תו"מ חי"א עמ' 36 ואילך).

37) ראה גם שיחת י' שבט תשט"ז בתחלתה (תו"מ חט"ז עמ' 40 ואילך).

38) סנהדרין צ, סע"א. וראה סוטה ח,ב ואילך.

39) שיחת ש"פ שמות, מבה"ח שבט ס"ט (תו"מ חכ"ד עמ' 326).

40) אג"ק הצ"צ ח"א ס"ע שכה. וש"נ.

41) יחזקאל א,כו.

42) ישעיה ד,ד.

43) סכ"ב.

44) ראה זח"ג קנג,א. הובא ונת' בתו"א ר"פ שמות. אוה"ת שם עמ' ח ואילך. (כרך ז) עמ' ב'תעז. ואילך. ובכ"מ.

45) שהש"ר פ"ב, ח.

46) ישעיה נג,ה. וראה סד"ה באתי לגני די' שבט תשי"א (תו"מ ח"ב עמ' 202. סה"מ שבט עמ' רעא).

47) ראה גם תו"מ חי"ד עמ' 182.

48) פסחים נ,א. וש"נ.

*) ההתוועדות נערכה באולם "בילטמאר".

ענייני משיח וגאולה

היום התקרבנו לביאת המשיח ביום אחד יותר מאשר אתמול

מה היה "כללות עניינו" של בעל ההילולא?

...בענין זה הולך וניתוסף מדור לדור - כציווי רבותינו נשיאינו עד כדי מסירות-נפש, שמדור לדור צריכים להוסיף עוד יותר בהפצת תורת הבעש"ט, שזוהי תורת החסידות, וככל שמתקרבים לביאת המשיח צריך להיות יותר העניין ד"יפוצו מעינותיך חוצה", כפי שהודיע הבעש"ט באגרת הקודש הידועה שביאת המשיח תלויה בהפצת המעיינות חוצה.

ובפשטות:

אין ספק אצל כל מי שמאמין בביאת המשיח, שביום זה עומדים אנו בקירוב לביאת המשיח ביום אחד יותר מאשר אתמול, ביומיים יותר מאשר לפני יומיים, ובשלושה ימים יותר מאשר לפני שלושה ימים.

וכיון שהבעש"ט הודיע שעל-ידי הפצת המעיינות חוצה מתקרבים לביאת המשיח - הרי מובן שביום זה צריך להיות הפצת המעיינות חוצה יותר מאשר אתמול ושלשום, ומוסיף והולך בכל יום ויום.

כאשר הבעש"ט אמר זאת, בוודאי ראה כיצד ייראה העולם בדור שלאחריו, שני דורות לאחריו, ושבעה דורות לאחריו, עד לדרא דמלכא דמשיחא, ושיער את מעמדם ומצבם של בני-ישראל שיהיו אז; ופסק פסק-דין גמור ומוחלט שהעצה היא - להפיץ את תורת הבעש"ט עד שתגיע גם ב"חוצה", וההפצה תהיה (היום לא פחות מאשר אתמול, ואדרבה) באופן ד"מעלין בקודש".

ועוד זאת, שכאשר נמצאים בקירוב זמן לביאת המשיח, שאז צריך להיות קיבוץ כל ניצוצות הקדושה בכל מקום שהם - הרי בוודאי נקל יותר להגיע ליהודי, לעצם ופנימיות נפשו.

וזה היה כללות עניינו של בעל ההילולא - להפיץ תורת החסידות בכל מקום שהוא, ולא רק באותיות של רזין-דרזין, אלא גם לפרש ולתרגם את הדברים בסגנון של סיפורי מעשיות, וכמו כן לפרש ולתרגם ב"זשארגאן", ועד להפירוש ותרגום בלשון כל מדינה ומדינה שבה נמצאים יהודים - כדי שגם אליהם יגיע האבן טוב שבכתר המלכות, ויעורר את עצם נשמתם.

מהי "מצוות השעה" בכדי לזרז את ביאת ה"פורץ"?

...אודות משיח נאמר הלשון "פורץ". ולכן, מצוות השעה - בכדי להביא את ה"פורץ" בקרוב - שיהיה לימוד התורה וקיום המצוות ובפרט צדקה באופן של "ופרצת".

על-ידי לימוד התורה ללא הגבלות אצל יושבי אוהל ובפרט בני הישיבה, ועל-ידי קיום המצוות ובפרט צדקה ללא הגבלות אצל בעלי עסק - אזי יהיה כלשון המאמר: "גג ורצפה כאחד ממש", היינו, שתורה שהיא ברוחניות, "גג", ומצוות שנתלבשו בדברים גשמיים, "רצפה", יהיו כאחד ממש, ויסורו כל ההבדלות, מחיצות והגבלות, ו"יעלה הפורץ לפנינו" בקרוב ממש.

(מהתוועדות יום ב' דפרשת ויגש, י' בשבט ה'תשי"ט - בלתי מוגה)

ניצוצי רבי

רועה ישראל

הרבי מסאטמר שולח חסיד להתברך מפי הרבי * כל יהודי חייב להשפיע על סביבתו * על מה נתן הרבי 'יישר כוח' מיוחד לחתן? * מה הם שלושת הדברים שיצחק רבין שמע מהרבי והודה כי ככל שחולף הזמן הוא מטיב להבינם? * סיפורים ושביבים בפרסום ראשון, לרגל היום הגדול, יו"ד שבט

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

בחודש סיוון תש"י כותב הרבי (אגרות-קודש כרך ג עמ' שכא):

מספרים, שבעל חידושי הרי"ם אמר פעם לחסידיו: אם לא אפעל בכם כל שהוא ביהדות, כמה גדולה תהיה הרחמנות עלי, וכמו שנאמר: "ויירע למשה בעבורם". ומעין זה הוא בכל אחד ואחת מישראל שיכול להשפיע על יהודי, לחזקו ביהדות או להביאו לפעולה בחיזוק היהדות - עליו לדעת שהצלחתו היא אושרו.

ה"יושבי ביתך" עוזר ל"עוד יהללוך"

"קיבלתי דרישת שלום ממך, שהנסיעה שתכננת לא יצאה לפועל" - כתב הרבי לאחד החסידים בחודש אלול תשי"א (אגרות-קודש כרך ד עמ' תמ) וממשיך: "ידוע הפירוש ש'אשרי יושבי ביתך' עוזר ומסייע ל'עוד יהללוך סלה'".

חשבונות מיותרים

בחודש כסלו תשי"ג (אגרות-קודש כרך ח עמ' עב) כותב הרבי:

חודש החשבון הוא חודש אלול, ובמשך השנה עושים רק חשבונות כאלו שבטוחים שלא יביאו חלישות או שמץ של ייאוש בעבודה [=עבודת ה']. וידועה הצחות: ייאוש - שלא מדעת.

ברכה לבנים ופירוש הפוך בתכלית

מעשה באחד מחסידיו של האדמו"ר רבי יואל טייטלבוים מסאטמר, שכמה שנים לא נפקד בזרעא של קיימא ומדי שנה היה נכנס לרבו ושוטח לפניו את בקשתו. פעם אחת כשהגיש לפניו את הפתקה אמר לו: עליך לפנות לאדמו"ר מליובאוויטש, הוא יוכל לסייע לך.

תמה החסיד: "מה לי ולליובאוויטש? ואיך יקבלוני שם?". אך המשמש, הגבאי ר' סנדר דייטש, אמר לו: "הסר דאגה מליבך, אני מצוי בקשר טוב עם הרש"ג (גיסו של הרבי) ואסדר לך 'יחידות'". ואכן בתוך זמן קצר הודיע לאותו חסיד: "תוכל להתקבל בליובאוויטש ביום פלוני בשעה שתים-עשרה בלילה".

הגיב החסיד: "בשעה שתים-עשרה בלילה אפגוש אנשים, ואין רצוני שידעו על ביקורי בליובאוויטש!"...

אמר לו רס"ד: "טוב, אשתדל שוב", ואכן נקבע לו תור חדש לארבע לפנות בוקר.

הלה הגיע ל'יחידות' בלוויית רעייתו. הרבי נטל את הפתקה ומשקראה הגיב: "הנך כותב כאן על תוצאות הבדיקות, אך אינך כותב כאן את הסיבות שגרמו לתוצאות אלו", ומיד הוסיף - "כדאי שתבקרו אצל רופא פלוני (הרבי נקב בשם הרופא), וה' יתברך יעזרכם ויהיו לכם בנים וכו'" (הרב בירך במאור-פנים ובשפע).

בני הזוג הודו לרבי ויצאו את החדר. לפתע יצא הרבי בעקבות החסיד. הלה הבחין בכך ומיד שב ופנה אל הרבי.  "כמדומני שבימים אלו יש יארצייט בסאטמר", אמר לו הרבי, "והאדמו"ר נוהג לשאת דברים ולערוך סיום, שמא תאמרו לי מה אמר באותו מעמד?".

"אכן", השיב החסיד, "האדמו"ר ערך סיום על מסכת חגיגה והתעכב על הביטוי המופיע שם  בגמרא 'אין האור שולטת... פושעי ישראל שמלאין מצוות כרימון' בין השאר תמה: אם הם בכלל 'פושעי ישראל' איך שייך לומר ש'מלאין מצות כרימון'?".

פני הרבי החווירו, רעד קל נראה בפניו הק' עד שאותו חסיד סאטמר הצטער בכלל על הדברים שהשמיע - והוא הגיב: אף אני למדתי את הגמרא בחגיגה, ולי היה קשה בדיוק להיפך אם הם 'מלאין מצוות כרימון' איך שייך לכנותם 'פושעי ישראל'?!"...

סופו של דבר שאותו חסיד סאטמר אכן זכה שביתו יתמלא בבנים.

לימים סיפר הנ"ל את הדברים לגה"ח הרב חיים-מאיר בוקעיט ז"ל, שסיפר זאת למחותנו הרה"ח ר' פייביש שיחי' וואגעל, משלוחי הרבי בלונדון, שסיפר זאת לכותב השורות.

אהבת ישראל

ועוד מקרה מאלף מפי הרב וואגעל:

פעם אחת נכנס אחד החסידים ל'יחידות' וסיפר לרבי כי בביקורו אצל אחד השלוחים התפעל עמוקות מהפעולות המתבצעות על-ידו. הוא פירט את הפעולות שמהן התפעל, אחת לאחת. הרבי הקשיב לו וכשסיים שאלו: ולפני אותו שליח הבעת גם-כן את התפעלותך?!...

ממונם של ישראל

בכמה הזדמנויות הביע הרבי את דעתו כי אין לבזבז כסף רב על מותרות הקשורות במסיבת החתונה, ובפרט לא על עניינים של 'מה בכך'. כאשר נישאה בתו של הרב החסיד ר' משה-יצחק העכט מניו-הייבן החליט הנ"ל כי בחתונה לא יהיו פרחים. מזכירו של הרבי הרב חודוקוב נכח בחתונה והבחין כי אין פרחים על השולחנות.

כמה ימים לאחר מכן קרא הרב חודוקוב לחתן - הרה"ח ר' יעקב שי' הכהן קפלון - ונתן לו יישר-כוח בשמו של הרבי על כך שלא היו פרחים. גם ההורים - הרב משה-יצחק העכט ורעייתו זכו לקבל מהרבי (ב'יחידות' שהתקיימה בימים שלאחר החתונה) "יישר-כוח שלא היו פרחים בחתונה".

שלוש נקודות

בחודש ניסן תשל"ב הגיע ל-770 מר יצחק רבין, אשר כיהן אז כשגריר ישראל בוושינגטון. מטרת הביקור הייתה - למסור לרבי את איחולי הממשלה בישראל לרגל יום-הולדתו השבעים.

כמה שנים לאחר מכן התפרסמה בכתב-העת היהודי-אמריקני "ג'ואיש הום" הידיעה הבאה:

"על שלושה דברים שלמד יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל, מפי הרבי מליובאוויטש - נמסר כאן באחרונה מפי איש ציבור יהודי, תושב קנדה ששמע את הדברים מפי רבין בעצמו.

"וזה סיפורו של האיש:

"פעם השתתפתי במסיבה סגורה, שנערכה בקנדה, בהשתתפות יצחק רבין, שהיה אז שגריר ישראל בארה"ב. במהלך המסיבה, שבה נאם רבין, הוא סטה לפתע מהנוסח הרשמי, המוכן, של נאומו וסיפר מניה וביה על פגישה שהיתה לו עם הרבי מליובאוויטש, קודם לכן.

"באותה עת לא ירדתי למלוא עומק משמעותם של דברי הרבי - סיפר רבין - ורק עתה אני מייחס להם את מלוא משקלם הראוי. היתה לי אז פגישה עם הרבי שנמשכה שעתיים וחצי. בסיומה סיכם הרבי והדגיש שלוש נקודות עיקריות, שהיוו את תמצית דבריו.

"הנקודה הראשונה היתה שאני, בתור שגריר, למרות שתפקידי הוא לקיים יחסים טובים עם מדינות זרות, חייב להבין ולהניח כמושכל ראשון, כי העם היהודי הוא 'עם לבדד ישכון' ומשום כך אין לשים את מבטחנו בשום ברית עם אומה כלשהי מאומות העולם.

"נקודה שנייה: הטיעון הישראלי המקובל, בדבר 'גבולות בטוחים', אינו מתאים ואינו משכנע, כשהוא מושמע באוזני אומות העולם. בתקופה שיכולים לשלוח אדם לירח, כל תכנית הגנה הנשענת על גבולות ועל עומק אסטרטגי, יכולה להיות מושמת לאל, בעזרת אסטרטגיה מתאימה. מכאן שישראל יכולה וצריכה לסמוך אך ורק על חסדי השם והגנת הבורא. השימוש שלנו באמצעים צבאיים יכול להיות מוצלח רק בעזרת השם, רצונו וחסדו יתברך. הטיעון המתאים הוא זה שנשען על גבולות היסטוריים, משום שמושג זה מוכר וידוע לאומות העולם; הם יודעים אל נכון כי אנו עם התורה ונושאי מורשת התנ"ך.

"הנקודה השלישית", המשיך מר רבין, "מבוססת על שתי קודמותיה והיא שהעם היהודי יכול להמשיך ולהתקיים, רק כאשר יתנו עדיפות עליונה לחינוך יהודי מקורי, חינוך תורני, לכל היהודים בעולם".

"עם הזמן שעבר הבנתי את דברי הרבי יותר ויותר", סיים יצחק רבין את דבריו.

(הדברים פורסמו על-ידי אגודת-חסידי-חב"ד בחודש תמוז תשל"ו).

והדרת פני...

הנה קטע ממכתב מעניין של המזכיר, הרב חודוקוב, לנוגעים בדבר:

לפליאתנו הגדולה בא לידינו טופס קבלה מ'שיכון חב"ד ירושלים', ובה תמונת כ"ק אדמו"ר שליט"א. והנה מעולם לא ראינו דבר נהוג כזה בשום מוסד ממוסדות חב"ד, ולפלא שנעשה הדבר מבלי לשאול וכו'. ובפרט שיש מקום למי שיראה כזה לחשוב אשר כ"ק אדמו"ר שליט"א הוא המבקש הנדבה וכו' וד"ל.

שליח עושה שליח

בכ"ד מנחם-אב תשכ"ח כתב הרב חודוקוב להרה"ח הרב עזריאל-זליג סלונים:

"בירחון "קול-תורה", המופיע בירושלים עיר-הקודש, מחודש ניסן-אייר דשנה זו, ראינו המאמר 'הלכות בית הבחירה', חתום על-ידי 'בצלאל ז'לוטי, חבר בית-הדין הרבני הגדול וראש הכולל 'בית התלמוד' ירושלים'.

"והנה היה דבר נכון אשר כת"ר [=כבוד תורתו] או מי שכת"ר ימצא אותו למתאים - יבקר  את הרב המחבר הנ"ל, ויעיר לו - על דעת עצמו - שבראותו המאמר שלו העוסק בכלי המקדש, מוצא לנכון להעיר לו על מה שכ"ק אדמו"ר שליט"א מדבר בזה בהוספות ללקוטי-שיחות, ספר שני, כרך שני, עמ' 1346, בהערות 24-26.

"לבד עצם התועלת בזה שהמחבר הנ"ל ימצא בהערות הנ"ל מה שנחוץ לבירור העניינים, יהיה מזה בטח גם תועלת להתקרבותו וכו' וכו'. ובטח יואיל להודיענו מהנעשה בזה, ותשואת-חן".

הרב סלונים פנה לשאר-בשרו, הגה"ח הרב שמואל-אלעזר היילפרין, ראש ישיבת תורת-אמת באותם ימים וביקש ממנו לפגוש  את הרב ז'ולטי. הלה עשה כן וכששלח דו"ח על הביקור זכה להתייחסות בכתב-יד-קודשו של הרבי מיום טו"ב בכסלו תשכ"ט:

תשואת-חן על הדו"ח משיחתו עם הרב שי'. ובטח יהיה לה המשך באופן המתאים". וראה בספר 'שמן ששון מחבריך' כרך ב עמ' 60-63.

לרענן ולא להעתיק

כשהודיעו לרבי על אחת מן ה'פגישות' - התכנסויות לחיזוק יהודים מתקרבים ליהדות וחסידות - שנערכה בחודש טבת תש"מ, וצרפו לכך את תוכנית הפגישה, ציין:

ויהי רצון שיהא בהצלחה רבה, אזכיר על ציון.

(כדאי לציין -בסופה- זמן גמר הצום, ואולי גם לסדר אפפאסטען [=ארוחה לסיום הצום] ביחד וכו').

בכלל - מכבר הגיע הזמן שהקאנוונשנ'ס [=פגישות] וכל כיוצא בזה לא יהיו העתקה מהקודמות במשך עשיריות שנים - אפרישע זאך [=תכנית רעננה].

ניגון דבקות לפני הרבי הקודם

להלן כמה שביבים מהשנים הראשונות לנשיאות, כפי שסיפרו אחדים מזקני החסידים (לפי רשימותיו של הת' יעקב צ. קם):

סיפר הרה"ח ר' שלום-דובער פופאק: פעם אחת נכנסתי לסוכה בעת שהרבי שהה שם עם כמה ילדים של "מסיבות שבת". הגשתי להם סוכרייה ואמרתי עמם את הברכה, מילה במילה, לאחר מכן שאלני הרבי מדוע לא הכנסתי גם אני סוכרייה לפה, אחרי שבירכתי.

באחת השנים נכנס הרבי (בשעה מוקדמת) לבית-הכנסת (ה"זאל") והמקום היה ריק. זה היה למחרת יום-הכיפורים והרבי שאל בתמיהה - מדוע אין אף אחד, והרי בהלכה מפורש שלמחרת יום-הכיפורים משכימים להתפלל.

פעם אחת הבחינו שני בחורים, כשהרבי סעד במחיצתו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ - שהרבי מנגן ניגון-דבקות והרבי הריי"צ שותק. לפתע נרמז לבחורים כי עליהם לעזוב את המקום.

רשות מהגבאי

סיפר הרה"ח ר' יהודה-לייב פויזנר: בשנת האבילות לאחר פטירת אביו התפלל הרבי כשליח-ציבור (ובימי שני וחמישי היה קורא בתורה). הרבי לא היה מתחיל להתפלל לפני שהגבאי הכה על השולחן. גם חזרת הש"ץ  החלה רק לאחר שהגבאי אישר זאת.

דיבר על מסירות-נפש ובכה

סיפר הרה"ח ר' יוסף קרינסקי: בשבת מברכים מנחם-אב תש"ו (או תש"ז) דיבר הרבי על המסירות-נפש של אביו והזכיר את ההבדל בין רבי עקיבא, למחבר, ה'בית יוסף'. לרבי עקיבא היתה מסירות-נפש בפועל, מה-שאין-כן ה'בית יוסף' לא זכה לכך. ואף שהיה צריך לסיים את כתיבת השולחן-ערוך, הרי מישהו אחר היה יכול לעשות זאת במקומו. אחר-כך הוסיף ואמר הרבי שכאשר משיח יבוא יתקיים הפסוק "אודך ה' כי אנפת בי", ולאחר-מכן זלגו עיני הרבי דמעות.

הרגוצ'ובר חוקר בעניין 'רבי'

בשנת תש"ה, כאשר הרבי הריי"צ לא הרגיש טוב, סיפר הרבי כי בתחילת נשיאותו (בתרפ"א) הרבי הריי"צ גם-כן לא חש בטוב והיה לו חום מאוד גבוה. לכן פנו, בין היתר, לרגוצ'ובר, ומכיוון שהוא היה למדן גדול השיב בדרך חקירה, האם עלייה לנשיאות היא תוספת בגדולה או שינוי המהות. הביא כמה 'עיין שם' ולבסוף הסיק שזה שינוי המהות ומכיוון שכך הרבי צריך להבריא, וכך הווי (הסיפור נדפס ב'מגדל עוז').

בשבת-קודש פרשת שמות באותה שנה הסביר הרבי שהסיבה לכך שהרבי הריי"צ לא מרגיש טוב היא מכיוון שכתוב בפרשה (ב,יא) "איש מצרי מכה איש עברי".

דיברו על משיח בט' באב

בט' במנחם-אב תש"ב (או תש"ג) היו כמה בחורים שדיברו חזק על נושא ביאת המשיח וביניהם ר' אברהם פאריז ועוד. לאחר מכן בהתוועדות שבת-קודש מברכים חודש אלול שאל הרבי איך יהודים יכולים לדבר בט' באב על נושא משמח כמו ביאת המשיח? והסביר שכבר מצאנו מקרה כזה בתקופת רבי ישראל מרוז'ין שפעם אחת בט' באב שיחקו תלמידיו בחבל ובטעות הפילו אותו (או בדומה לזה), ואמר רבי ישראל מרוז'ין לקב"ה שאם אינו אוהב את האופן שמציינים בניו את המועד הזה, שייטלנו אותו מהם...

ביאור על שמות האב ובנו

סיפר הרה"ח ר' בן-ציון פרידמן: בשבת-קודש מברכים החודש מרחשוון תש"י הזכיר הרבי את דברי המשנה "בן עשרים לרדוף" והסביר שאז האדם מקבל 'מוחין דגדלות', אך ישנם כאלה שחושבים שיש להם מוחין דגדלות מכיוון שהם הגיעו לגיל עשרים.

הרה"ח ר' מרדכי סיימון: בשבת-קודש פרשת נח הזכיר הרבי את החילוק בין תקופת אדם הראשון, שאז היה אסור לצוד בהמות לבין תקופת נח, שמאז דבר זה הותר.

הרה"ח ר' שלום-דובער פופאק: באחת ההתוועדויות בשנים הראשונות (תש"א או תש"ב), כאשר הגבאי הרה"ח ר' מאיר רוט ערך קידוש ליארצייט, ביקש הרבי ממנו לומר את שמו ושם אביו ומיד לאחר מכן החל לומר ביאור שלם בנוגע לזה.

מעניין לעניין באותו עניין, סיפר הרה"ח ר' בנימין מינץ, שכאשר היו מגיעים חתן וכלה להתוועדות ב-770, הרבי היה מבאר את תוכן שמותיהם ומקשר זאת לפרשת השבוע.

שלוש דרגות בהתמסרות לאדון

סיפר הרה"ח הרב זלמן פויזנר: בהתוועדות בחול-המועד סוכות תש"ב לתלמידי הישיבות הסביר הרבי שיש ג' סוגי עבדים: א) שמעריצים את האדון וממילא כאשר האדון אומר להם לעשות (או לא לעשות) דבר מסויים הם שומעים בקולו ומקיימים את הציוויים שלו בשלמות. ב) שמקיימים את ציווי האדון, אך לא רק כאשר הוא מצווה אלא גם כאשר הוא רק מרמז שהוא רוצה שיעשו דבר מסויים מיד הם כבר עושים את זה. ג) שמוסרים את עצמם לגמרי לקיים את רצון האדון, עד כדי-כך שהוא לא צריך לומר להם או אפילו לרמז להם מה הוא רוצה, אלא הם יודעים ומבחינים מעצמם מהו רצון האדון.

כמו כן - הסביר הרבי - הוא ברוחניות: יש מצוות מדאורייתא,שהן חובה, כגון לולב, אתרוג וסוכה ולכן אותם המסורים לאדון (הקב"ה) מקיימים מצוות אלה. בנוסף לזה יש מצוות מדרבנן, שיש להן יסוד ומקור בתורה, אך זהו רק באופן של רמז, וכמו שכתוב "הוי כל צמא לכו למים", שלאחרי שעברו שלושה ימים בלי מים, ואין מים אלא תורה, בני-ישראל היו צמאים וביקשו מים, ולכן כותב הרמב"ם שזהו המקור לקריאת התורה בכל שני וחמישי - אך זהו בדרך של רמז בלבד. ובנוסף לזה יש סוג שלישי והוא מנהג בלבד, שלא כתוב בתורה וגם אין לו רמז בתורה, בדוגמת ה'הקפות', שמוזכרות לראשונה בימי הגאונים, אך בכל-זאת מקיימים את זה מכיוון שיודעים שזהו רצון הקב"ה.

והרבי הוסיף ואמר שרואים בפועל שלא רוקדים בשעת קיום מצווה מדאורייתא, ואפילו לא בעת קיום מצווה מדרבנן אלא דווקא בשעת מנהג - מכיוון שכאשר מרגישים שיודעים ומכירים את רצון הקב"ה הדבר גורם לאדם שמחה גדולה ביותר.

ממעייני החסידות

פרשת בא

פסח הוא לה' (יב,יא)

פסח הוא לה': הקרבן הוא קרוי פסח על שם הדילוג... ואתם עשו כל עבודותיו... דרך דילוג וקפיצה (רש"י)

מה הצורך ב"דילוג" בשעת יציאת מצרים?

לאחר שבמשך כמה דורות היו בני ישראל משועבדים למצרים, "ערוות הארץ", הם עמדו עתה להשתחרר מעבדות ולקבל את התורה על הר סיני. מעבר קיצוני שכזה אינו יכול להתרחש אלא בדרך של "דילוג וקפיצה".

 (לקוטי-שיחות כרך יב עמ' תפה-תפו)  

וככה תאכלו אותו, מותניכם חגורים, נעליכם ברגליכם, ומקלכם בידכם (יב,יא)

חיי האדם נחלקים, בדרך כלל, לשלושה תחומים: האדם עצמו, קשריו עם הזולת ועם סביבתו הקרובה, יחסו אל הסביבה הרחוקה יותר (מה שנראה כלא שייך אליו). שלושה חלקים אלה נרמזים בשלושת הפרטים האמורים - "מותניכם", "נעליכם", "מקלכם":

"מותניכם" - אדם צריך להגיע לחירות בכל הקשור לו עצמו. חירות זו נרמזת ב"מותניכם", שכן "המותנים הם דבר המעמיד כל הגוף עם הראש הניצב ועומד עליהם".

"נעליכם" - על האדם לסייע לאנשים שאיתם הוא בא במגע. באופן כללי יותר - להכניס אלוקות וקדושה בכל סביבתו. עניין זה רמוז ב"נעליים", שהרי באמצעות הרגל בא האדם במגע עם האדמה.

"מקלכם" - אדם חייב להשפיע גם על חלק זה בעולם הרחוק ממנו, שאינו מסוגל להגיע אליו, שהרי "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם". דבר זה נרמז ב"מקל", שכן באמצעותו אפשר להגיע למקומות שהיד קצרה מלהגיע אליהם.

 (ממכתב-כללי י"א בניסן תשמ"ו)

משכו וקחו לכם צאן למשפחתיכם ושחטו הפסח (יב,כא)

קרבן פסח, שהיה הכנה לגאולת מצרים, בא מן הצאן דווקא, כי בתיבה זו נרמז עניין יציאת מצרים (צאן מלשון "צאינה וראינה").

(אור-התורה - שמות כרך א עמ' רפה)  

וטבלתם בדם אשר בסף (יב,כב)

במדרש כאן אמרו, ש"דם" רומז ללימוד התורה.

וסימנך: "סף" רומז ל"שישים המה מלכות", שישים מסכתות, "ושמונים פילגשים" - שמונים ברייתות (ראה במדב"ר פי"ח).

(אור-התורה שמות כרך א עמ' שכה)  

בירור ענייני הלכה ומנהג

כוס-של-ברכה בשלושה

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

בלוח 'היום יום' יד כסלו איתא: "מברכין ברכת המזון בכוס-של-ברכה, אף שאין עשרה¹". וכן נעתק בספר-המנהגים².

הדעה הראשונה בעניין זה בשולחן-ערוך אדמוה"ז³ היא: "יש אומרים, שברכת המזון טעונה כוס אפילו ביחיד, וצריך לחזור אחריו... ולא יאכל אם אין לו כוס...".

הדעה השנייה שם היא: "ויש אומרים, שברכת המזון אינה טעונה כוס אלא כשמברכין בזימון...".

והדעה השלישית: "ויש אומרים, שאפילו בשלושה או עשרה אינה טעונה כוס לחובה, אלא למצווה מן המובחר אם יש לו, אבל אינו צריך לחזור אחריו כדרך שמחזרים אחר המצוות שהן חובה (וכן נוהגין עכשיו⁴)". וזה מתאים להבנת הכף-החיים⁵ במשמעות הזוהר ושער המצוות להאר"י ז"ל⁶.

וגם ב'היום יום' ההכרעה היא כדעה השלישית, דהיינו שאפשר, ואף מצווה מן המובחר - אבל לא חובה - לברך על הכוס בשלושה או יותר.

וכן נהוג בפועל בישיבות חב"ד ובין אנ"ש, שאין מברכים על הכוס ביחיד כלל, ובדרך-כלל אין מברכים על הכוס גם בשלושה, ולפעמים גם לא בעשרה, אלא אם-כן יש שמחה מיוחדת (ואז אינו רגיל שיהיו פחות מעשרה⁷), כמו למשל שיש שמברכים תמיד על הכוס כשיש זימון בתוך שבעת ימי המשתה אף אם אין 'שבע ברכות', ויש המברכים לפעמים בשבתות, או כשיש אירוע מיוחד במשפחה (כמו יום הולדת).

----------

1) בכרכי 'היום יום עם הערות וציונים' לא צויין מקור קודם לזה (מכתב, שיחה, רשימה).

2) עמ' 22.

3) סי' קפב ס"א.

4) ולכן אסור לשתות מכוס ברכת-המזון קודם הבדלה (סי' רצט סו"ס ו).

5) סי' קפב ס"ק ד.

6) שגם צויין במ"מ במהדורה החדשה של שו"ע רבינו שם באות ט, על דעה זו.

7) ראה סי' תקנ"א ס"י ברמ"א ונו"כ, דסעודת מצוה צריכה מניין.

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת קודש, פרשת בא
ח' בשבט

[סדר ההכנות ליום ההילולא והנהגות יום ההילולא עצמו - נעתקו ממכתב הרבי מראש-חודש שבט תשי"א¹. שאר המנהגים סומנו בכוכבית בתחילתם]:

בשבת-קודש שלפני היארצייט ישתדלו לעלות לתורה.

אם אין מספר העליות מספיק - יקראו בתורה² בחדרים שונים³, אבל לא להוסיף על מספר הקרואים.

ישתדלו שמפטיר יהיה הגדול שבחבורה - בריצוי רוב המניין - או על-פי הגורל.

* הוראת הרבי, לערוך 'קידוש' והתוועדות בשבת זו⁴.

יום שני
י' בשבט

יום ההילולא של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ זי"ע:

ביום ראשון לפנות ערב להדליק [בכל בית, תיכף אחר (התחלת) השקיעה⁵] נר שידלק כל המעת-לעת (עד למחרת בצאת-הכוכבים⁵). אם אפשר בקל - נר של שעווה⁶.

בשעת התפילה ידלקו חמישה נרות⁷.

יבחרו וירימו מי שיתפלל לפני התיבה ביום היארצייט, ונכון לחלק שיתפלל אחד ערבית, שני - שחרית, שלישי - מנחה, כדי לזכות בזה מספר יותר גדול של אנ"ש.

* בימי ההילולא של רבותינו נשיאינו - אומרים תחנון⁸.

אחר התפילה (בבוקר - אחר אמירת תהילים) ילמוד (יסיים⁹ בקול¹⁰) המתפלל לפני התיבה פרק כ"ד דכלים ופרק ז' דמקוואות. אחר-כך יאמר המשנה: "ר' חנניא בן עקשיא כו' ויאדיר". בלחש - איזה שורות בתניא¹¹, קדיש דרבנן.

אחר תפילת ערבית - יחזור חלק מהמאמר דיום ההסתלקות (ד"ה באתי לגני, נדפס בקונטרס עד¹²) בעל-פה. ואם אין מי שיחזור בעל-פה, ילמדוהו בפנים. וכן אחר תפילת הבוקר. ולסיימו אחר תפילת מנחה.

* נקבע המנהג אצל כמה וכמה ללמוד פרק מעשרים הפרקים על הסדר (גם) דשנה אחר שנה. ולאחרי שנשלמו עשרים השנים הראשונות, מתחילים עוד הפעם ללמוד בעשרים פרקים אלו, כל שנה פרק אחד, ובשנה זו - פרק י"ד מההמשך¹³.

בבוקר קודם התפילה - [ילמד כל אחד לעצמו] פרק תניא¹⁴, וכן לאחר [סיום המאמר שאחרי] תפילת מנחה¹⁵.

בבוקר קודם התפילה - ירים כל אחד תרומה להעניינים השייכים לנשיאנו, בעד עצמו ובעד כל אחד מבני ביתו שיחיו, וכן קודם תפילת מנחה.

נתינת הצדקה (בקשר עם י' שבט וכיו"ב) - שייכת גם לנשים, ואדרבה (מצד כמה טעמים) להן דבר הצדקה שייך יותר¹⁶.

לאחר תפילת הבוקר וחזרת הדא"ח - יקרא כל אחד פדיון-נפש (הנשואים - כמובן בחגירת אבנט). אלו שזכו להיכנס ליחידות, או על-כל-פנים לראות את פני כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ - יצייר עצמו, בעת קריאת הפ"נ, כאילו עומד לפניו. להניח הפ"נ אחר-כך בין דפי מאמר, קונטרס וכו' שלו. ולשלחו (אם באפשרי - בו ביום) על מנת לקראותו על הציון שלו¹⁷.

במשך המעת לעת - ללמוד פרקי המשניות של אותיות השם¹⁸.

במשך המעת לעת - לעשות התוועדות¹⁹.

[מכיוון שזו התוועדות הקשורה בהילולא, מהנכון לפתוח בדבר תורה של בעל ההילולא²⁰].

לקבוע שעה במשך ה'מעת-לעת' - לבאר לבני ביתו שי' אודות כ"ק מו"ח אדמו"ר הריי"צ ועבודתו אשר עבד בה כל ימי חייו.

במשך ה'מעת-לעת' - לבקר (אלו הראוים לזה) בבתי-הכנסיות ובבתי-המדרשות אשר בעיר, לחזור שם מימרא או פתגם מתורתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר הריי"צ לבאר אודות אהבת כל ישראל שלו, להודיע ולהסביר תקנתו על-דבר אמירת תהילים, לימוד חומש עם פירש"י - ובמקומות המתאימים - גם על-דבר לימוד התניא כפי שחלקו לימות השנה.

 - אם באפשרי, לעשות כל הנ"ל מתוך התועדות.

במשך המעת לעת - לבקר (המוכשרים לזה) במקום כינוסי הנוער החרדי - ולהשתדל, ככל האפשרי בדרכי שלום, גם במקום כינוסי הנוער שלעת עתה עדיין אינו חרדי - ולבאר להם איך שחיבה יתירה נודעת להם תמיד מאת כ"ק מו"ח אדמו"ר הריי"צ לבאר להם את אשר תבע מהם והתקווה והביטחון אשר בטח בהם, אשר סוף סוף ימלאו את תפקידם בהחזקת היהדות והפצת התורה בכל המרץ החום והחיות שהם מסגולת הנוער.

מובן אשר, אם זהו מתאים לתנאי המקום, ימשיכו בכל הנ"ל בימים אשר אחרי היארצייט, ובפרט ביום השבת-קודש שלאחריו.

* בעת ההתוועדות די' בשבט נהג הרבי לעשות מגבית בעד 'קרן תורה'²¹.

הליכה ל'אוהל'

* "שמעתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר...  שקודם ההליכה על ציון ואוהל - נוהגין שאין אוכלין, אבל שותים"²².

[כמה מהנהגות הרבי ב'אוהל', וכן הנחיות לכוהנים המבקרים שם, נדפסו ב'התקשרות', סוף גיליון תסו].

יום שלישי
י"א בשבט

"בדורו של נשיא דורנו גופא, ישנם כמה שלבים ותקופות, ובכללות - שלושה שלבים: (א) יום העשירי לחודש אחד-עשר (יו"ד שבט ת"ש) - סיום התקופה של עבודת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בחיים חיותו בעלמא דין. (ב) היום למחרתו - יום אחד-עשר לחודש אחד-עשר (היום השלם הראשון לאחרי ההסתלקות), ובמיוחד בשנת עשתי-עשר (תשי"א)²³ - כאשר החלה המשך וחידוש של תקופה חדשה ו"נתלו המאורות"²⁴ של הדור השביעי מאדמו"ר הזקן (או הדור התשיעי מהבעל-שם-טוב). (ג) התקופה שלאחר הסתלקות בתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר [הרבנית חיה מושקא] ביום כ"ב לחודש אחד-עשר (כ"ב שבט תשמ"ח)²⁵.

יום שישי
יד בשבט

יום חמישי בלילה, אור ליום שישי - סוף זמן קידוש-לבנה לכתחילה: הלילה בשעה 01:45.

----------

1) אג"ק ח"ד עמ' קמב, ספר-המנהגים עמ' 95, ובכ"מ.

2) בקשר לקריאת תיבת "קומו צאו" (יב,לא) ראה במובא ב'התקשרות' גיליון שמא עמ' 9. ואולי יש כאן סיבה מיוחדת, שלא ע"פ המסורה, כגון להדגיש את החיפזון שבתיבה זו (ראה תורה-שלימה כאן אות תקמ"ב). י"א שעד"ז קוראים אצלנו בטעם 'יתיב' גם את "קומו, צאו" השני בתורה, בעניין לוט, בראשית יט,יד.

3) כאשר לפחות שישה מתוכם לא שמעו קריאת התורה, קצות-השולחן סי' כה סי"ד. ואפשר אף לפני תפילת שחרית, כנפוץ בין אנ"ש ובבית חיינו (עיין אג"ק ח"ג עמ' ד, שלא חייב להיות קשר בין התפילה לקריאת התורה. וע"ע המובא בפסקי תשובות סי' קלה סק"ג. 'התפלה כהלכתה' פט"ז ס"ה ובהערות).

המאזין לקריאת התורה ובדעתו להיות אחד מששת השומעים בקריאה נוספת, יכוון שלא לצאת ידי חובתו בקריאה זו (בתנאי שיש ששה מאזינים שכן יוצאים בה).

4) בעליית הנשמה בש"ק שלפני ההילולא נשארת כבר הנשמה בדרגת העלייה דיום הש"ק (ואינה חוזרת למקומה כבכל שאר השבתות) עד בוא העלייה דיום ההילולא. ויש להוסיף, שהשייכות דיום הש"ק שלפני יום ההילולא ליום ההילולא היא בהדגשה יתירה בנדו"ד שההסתלקות עצמה היתה ביום הש"ק פרשת בא - ר"ד משיחת ש"פ בא, ו' שבט ה'תשי"ב, 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשי"ב ח"א עמ' 286.

5) ע"פ ספר-המנהגים עמ' 79 בקשר ליארצייט פרטי. ובנטעי-גבריאל אבילות ח"ב פע"ה ס"א כתב בטעות שמנהג חב"ד להדליק לפני השקיעה.

6) ראשי-תיבות: "הקיצו ורננו שוכני עפר" (מהמכתב הנ"ל). למעשה, נר של שעוות-דבורים טהורה אינו דולק יפה (מוציא גאזים רבים וכבה מהר, מלבד באבוקת-הבדלה שכולה פתוחה לאוויר), ונרות ה'שעווה' המצויים בשוק מעורבים באחוז גבוה של סטיארין. ולכאורה די שיהיה הרוב שעווה לקיום המנהג כראוי.

7) כנגד: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה (משיחת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע) - ספר-המנהגים עמ' 79. וראה 'רשימות' חוברת קפג עמ' 16, אופן מנהג זה בעבר.

8) מלבד אם בלאו-הכי הוא יום שאין אומרים בו תחנון - ספר-המנהגים עמ' 16. זו הוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, שהובאה ונתבארה בשיחת כ' מנחם-אב ה'שי"ת (התוועדויות ח"א עמ' 172), ושם נמסר הטעם בשמו שזהו הזמן היותר טוב לבקש ולפעול. וביאר הרבי, שחסידי פולין אין אומרים תחנון, מפני שהעלייה שביום היארצייט אצל הצדיק ש'באמונתו יחיה' (ח' בפתח, י' שנייה בסגול) פועלת עלייה אצל כל מקושריו, אבל חסידי חב"ד שתובעים מהם פנימיות ועבודה דווקא, רוצים להעלות גם את הגוף ולטהרו, ולכן גם אז אומרים תחנון. וראה גם 'רשימות' חוברת סט עמ' 9. ובשיחות-קודש: ש"פ עקב תשי"ג ס"ד (התוועדויות ח"ט, תשי"ג ח"ג עמ' 115). שמח"ת תשט"ז ס"ג (התוועדויות חט"ו, תשט"ז ח"א עמ' 129). י"א ניסן תשכ"ב ס"א. ש"פ אחרי תשכ"ז ס"ב. ש"פ ויחי תש"ל ס"ה. וש"נ עוד.

9) בספר-המנהגים עמ' 77: "הדיוק הוא לסיים הפרקים אחרי התפילה", דהיינו שאפשר ללומדם עד הסיום גם לפני-כן. רבים מהאבלים רגילים ללומדם לפני חזרת הש"ץ וכיו"ב. ויש לברר אם שייך בזה המבואר בשיחת שבת בראשית תש"ל, שאין ראוי להוסיף מאומה בתוך התפילה, ושלכן גם אמירת שיעור תהילים היא בדווקא אחרי "אך צדיקים".

10) ספר-המנהגים עמ' 6.

11) י"א שהרבי נהג לומר (בשנות האבלות עכ"פ) את התיבות: "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש" - 'מנהגי מלך' ס"ע 32.

12) ספר-המאמרים תש"י עמ' 111.

13) סה"מ מלוקט ח"ב עמ' רלח, עמ' רנז הערה 23. ב'תורת מנחם - סה"מ מלוקט' לפי סדר השנה ח"ב עמ' שו, תו. וכן נהג הרבי. מאמרים אלו נדפסו בקונטרס בפני עצמו בשנה זו, ע"י ועד הנחות בלה"ק, לקראת יו"ד שבט.

14) נפוץ בין אנ"ש ללמוד אגה"ק סי' ז"ך, ללא הביאור. וראה אג"ק דבעל ההילולא ח"א עמ' שצ, שהורה ללמוד 'פרק כ"ז' ביום ההילולא ב' ניסן אחר ערבית, את הביאור - בשחרית קודם התפילה, וקודם מנחה אגה"ק 'פרק כ"ג'.

כנראה נהגו כך מקדם ללמוד בימי היארצייט-הילולא דרבותינו נשיאינו פרק זה, במסגרת המנהג - ש"כדאי לפרסם ולחזק" - ללמוד בכל יום פרק תניא ע"פ הסדר או באופן אחר, ראה 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ג עמ' 68 (מוגה) ועמ' 75, ובכ"מ. בעמ' 75 הורה הרבי, ששיעור זה צ"ל לפני התחלת התפילה ממש, היינו גם לפני אמירת "הריני מקבל", כלומר שתחילה למדו פרק תניא, ורק אח"כ פתחו את ה'סידור'.

15) כנ"ל - הביאור לאגה"ק האמורה.

16) ספר-המנהגים עמ' 85, עיי"ש בהערה. וכן בקשר לטף, ע"פ הוראת הרבי, ובפרט בשנים האחרונות, לשתף גם אותם בכיו"ב, וכן בשאר ההנהגות, שגם נשים וטף שייכים בקיומם.

17) מס' הפקס באוהל: 4444-723-718-1.

18) כדי להקל על הציבור, מוצעים בזה פרקים קלים-יחסית:

י - יומא פ"ח; ו - דמאי פ"ב; ס - תענית פ"ב; ף - חלה פ"ב; י - ביכורים פ"א (אפשר גם לחזור על יומא פ"ח - אג"ק כרך יז, עמ' רעא); צ - פרה פ"ט; ח - שבת פכ"ב; ק - נדרים פ"ח.

19) אצל הרבי היה הסדר בהתוועדות: קודם מאמר חסידות, ואחר-כך סיום מסכת (ראה שיחת מוצש"ק י' בשבט תש"ל ס"ז).

בעת ההתוועדות של י' בשבט בכל שנה, נהג הרבי לומר מאמר המתחיל בפסוק 'באתי לגני'. בכל שנה נהג הרבי לבאר פרק אחד בהמשך ההילולא לפי הסדר. תשי"א-תש"ל. תשל"א-תש"נ וכו'. הרבי ביאר את הפרק בפרטיות, בצירוף ביאורים מתורתו של כל אחד מרבותינו נשיאינו, מהבעש"ט ואילך (ראה 'כפר חב"ד' גיליון 795 עמ' 24).

20) שיחת כ' במנ"א תשל"א בתחילתה.

21) ספר-המנהגים עמ' 96. עניינה - לסייע (ללא פירסום שם המנדבים) לבחורים המשקיעים כמה שנים ללימוד תורה ללא חשבונות אודות פרנסה (דברי הרבי במעמד ייסוד הקרן, שיחת י' בשבט תשט"ו ס"ל-לא, 'תורת מנחם - התוועדויות' (יג) תשט"ו ח"א עמ' 247 ואילך)

22) ספר-המנהגים שם, וש"נ. אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ו עמ' רפב. והכוונה לא רק להקפיד שלא לאכול בגלל האמור בזוהר שאין ללכת שמה ללא תענית [ופ"א אמר הרבי לאחד  התמימים שאכל לפני שהלך לאוהל: "א רחמנות אויף דיר" - יומן תש"י, נספח ל'שיחות קודש - תש"י' החדש עמ' 226], אלא גם להקפיד לשתות תחילה (וכן הקפיד הרבי), כדי שלא להיות בכלל "מרעיב עצמו ולן בבית-הקברות" (ראה גם בגשר-החיים ח"א ס"ע שז, ובנטעי-גבריאל הל' אבילות ח"ב עמ' תרכ"ג. בנטעי-גבריאל שם כתב, שלכן נמנע הרבי מלבקר באוהל ביום התענית). וע"ע דיון בזה ב'התקשרות' גיליון תיב עמ' 19. ולהעיר עוד מסיפור הרה"ח ר' בנימין שי' קליין שלפעמים היה הרבי אוכל משהו קטן לפני הנסיעה לאוהל. כן להעיר מיומנו האישי של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ מביקורו בארה"ק ('מסע הרבי בארה"ק' עמ' 252 ועמ' 255) שביום ה' מנ"א אכלו מזונות בשכם ואח"כ נסעו לציוני האר"י וכו' בצפת, וביום ז' מנ"א בשעה 12 היתה סעודה, ואח"כ נסעו לקבר רחל. ואם-כי מצב בריאותו של הרבי היה קשה אז, עד שביקשו ממנו לבל יתענה בת"ב (שם עמ' 256), הרי לכאורה השתתפו בזה גם המלווים אותו. וצ"ע. ומאידך בלקוטי-דיבורים ח"ד ליקוט לז, ברשימת המאסר עמ' 1354 מספר אדמו"ר מהוריי"צ שהלך ל'אוהל' בעודו בתענית ממש. ואולי היו כל אלה מצבים מיוחדים, וע"ע.

23) "ראה ספר-השיחות תש"נ ח"א עמ' 255 הערה 99".

24) "ראה לעיל [ספר-השיחות תשנ"ב] ח"א עמ' 293-5".