גל התבוללות שטף את יהודי גרמניה. יהודים רבים, ממשפחות מיוחסות, התאימו את אורחות חייהם לרוחות ההשכלה והקדמה, ורבים מהם אף פרקו מעליהם לגמרי את עול התורה ומצוותיה.
אחד מדמויות-המופת שפיארו אז את יהדות גרמניה היה רבי יחיאל-יעקב ויינברג, המכונה על שם ספרו 'שרידי אש'. הוא עמד בראש בית-המדרש ללימודי הרבנות בברלין, מוסד נחשב ומיוחד, בגלל רמת הלימודים הגבוהה שלו.
את בית-מדרש הקים הרב עזריאל הילדסהיימר, שקדם לו, והרב ויינברג המשיך את מורשתו. בעולם היהדות של אותם ימים התחשבו בדעתו של הרב ויינברג, שהיה לא רק אישיות רבנית נחשבה, אלא אף דמות מוערכת בגרמניה, כאיש נעים הליכות ומורה דרך להתנהגות ישרה.
הרב אברהם-אבא ויינגורט מירושלים הוא מתלמידיו של הרב ויינברג בעל ה'שרידי-אש', ועוסק רבות בהוצאת ספריו. את הערצתו לרבו ואת המורשת המיוחדת שזכה לה כתלמידו הוא משתדל להנחיל לשומעי לקחו, בשיעורים הרבים שהוא מוסר.
יום אחד קיבל הרב ויינגורט שיחת טלפון מיהודי תושב העיר מודיעין, וזה הזמינו לשאת שיעור בחוג-בית בעיר. הרב ויינגורט נענה להזמנה ובא למסור את השיעור.
את השיעור ייחד הרב ויינגורט למצוות כיבוד הורים. הדברים קלחו, השומעים נהנו, ובמהלך הדברים נזכר הרב ויינגורט בסיפור אמיתי שהיה עד לו, הקשור קשר הדוק לנושא השיעור. "אין כמו סיפור כדי להמחיש את העניין", אמר בליבו והחל לספר:
בבית-הכנסת המרכזי בברלין נערכו לקראת הימים הנוראים הקרבים ובאים.רבים מהמתפללים הם יהודים שזו הפעם האחת ויחידה בשנה שהם מופיעים בבית-הכנסת. יום הדין מעיר את הניצוץ היהודי שבתוכם, ואף הם באים להתפלל.
יום-הכיפורים. ביום זה נהג בעל 'שרידי אש' לבוא להתפלל עם הקהל הגדול בבית-הכנסת המרכזי, אף-על-פי שהוא היה רחוק מביתו. מקום של כבוד שמרו לו בבית-הכנסת.
התפילות התנהלו בשקט וברצינות. כל אחד ואחד מהמתפללים עמד רכון על מחזורו, התפלל בינו לבין עצמו וסידר את חשבונו לפני מלכו של עולם.
בתום קריאת התורה נשמעה ההכרזה מפי הגבאי: 'יזכור!'. לקול ההכרזה יצאו מבית-הכנסת הצעירים, שיש להם הורים, וסביב הבימה התקבצו המבוגרים, שחוו אובדן אב או אם. הללו המתינו לסגירת דלתות בית-הכנסת ולפתיחת תפילת 'יזכור', הנאמרת לעילוי נשמת הנפטרים.
באותו רגע התקרבה אל בית-הכנסת מכונית-שרד מפוארת, שהייתה מלוּוה שני כלי-רכב של משטרת גרמניה, אחת מלפניה והשנייה מאחוריה. השיירה עצרה בפתח בית-הכנסת.
הקהל הסקרן הביט במכונית בציפייה לראות מי האורח רם-המעלה. הדלת נפתחה בתנופה, ומתוכה יצא שר החוץ של גרמניה, ולטר רתנאו. תדהמה אחזה בקהל, ובמיוחד במי שהכירו את האיש. השר רתנאו היה יהודי מתבולל, שכבר זמן רב הפנה עורף לדתו ולעמו. מה לו ולבית-כנסת, ומה לו וליום-הכיפורים, חשבו המתפללים.
השר התעלם מההתלחשויות. ללא אומר ודברים נחפז לעלות במדרגות בית-הכנסת, והבעת שביעות-רצון נראתה על פניו כאשר הבחין כי הספיק להגיע לתפילת 'יזכור'.
ביקורו של השר עורר סערה בקהל שעמד בחוץ. היו מהמתפללים שלא הופתעו יתר על המידה מהופעתו של השר, אולם היו מתפללים מאופקים פחות, שלא ראו זאת בעין יפה. הוויכוחים נמשכו גם לאחר שהמתפללים חזרו ונכנסו אל בית-הכנסת, וכמעט הגיעו לאוזני השר עצמו, בשעה שיצא אל מכוניתו.
בפי מי שמתחו ביקורת על הופעת השר עלתה הטענה: יהודי זה מחלל בפרהסיה את קדושת היום הקדוש, ומה חשוב בעיניו – לקיים את מנהג אמירת 'יזכור'...
שליח הציבור התכונן לפתוח בתפילת מוסף, אך פתאום קם ממקומו הרב ויינברג, עלה על הבימה וביקש את רשות הדיבור. שקט השתרר בבית-הכנסת, הכול ציפו לשמוע את דבריו.
"רבותיי!" קרא הרב, "כיצד עולה על דעתכם לבוז ליהודי הבא אל בית-הכנסת מתוך כוונה תמימה וטהורה לכבד את הוריו? דעו כי מי שמכבד כך את זיכרון הוריו, מובטח הוא בלי ספק כי הוא או צאצאיו ישובו אל חיק העם היהודי".
הרב חזר למקומו והתפילה נמשכה כסדרה. דברי הרב הותירו רושם עז ולא-יימחה על הנוכחים.
הרב ויינגורט סיים את סיפורו, ובחן את הרושם שעשו הדברים על קהל מאזיניו. פתאום קם אחד המשתתפים בשיעור. האיש נראה חיוור ונרגש, ודמעות לחות הרטיבו את לחייו. פני המשתתפים הופנו אליו בעת שפנה אל הרב ויינגורט ושאל: "אמרת רתנאו? אמרת רתנאו? – הלוא הוא היה הסבא-רבא שלי, סבו של אבי!".
הנוכחים נדהמו מנפלאות דרכי ההשגחה, ולבקשתם סיפר הנין כי אביו חזר בתשובה שלמה, ובזכותו נמנה גם הוא עם ציבור שומרי התורה ומצוותיה.
(תודה לשולחת הסיפור, הגב' יהודית קושלבסקי, אחות הרב ויינגורט) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:08
