גיליון 841, ערב שבת-קודש ניצבים-וילך, כ"ד באלול ה'תש"ע (03.09.2010)
דבר מלכות
אין לנו עסק אלא עם הקב"ה בעצמו
כ"ה באלול נותן כוח לאדם לגרום להמשכה על-ידי עבודתו * מאז בריאת האדם כל המשכה, ואף זו שאין לעבודת האדם ערך אליה, מוכרחת להימשך על-ידי עבודה, והכלי לכך היא השמחה * מדוע בוחרים ישראל לבקש דווקא בתורת צדקה, אף שכבני מלכים מגיע להם משורת הדין? * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. כ"ק אדמו"ר ציוה לנגן ואמר מאמר ד"ה להבין מה שאומרים בר"ה זה היום תחלת מעשיך.
ב. אף-על-פי1 שמבואר בחסידות (כמדובר לעיל במאמר) ש"זה היום תחלת מעשיך" קאי על ראש השנה, ולא על כ"ה באלול, מכל מקום, יש גם בכ"ה באלול איזה עניין של "תחלת מעשיך".
והעניין בזה:
מבואר2 בעניין "והימים האלה נזכרים ונעשים"3, שבכל שנה ושנה חוזרים ומתעוררים אותם העניינים שהיו ביום זה בפעם הראשונה, וכידוע הראייה לזה מנגלה שבתורה ש"בודקין את היין כו' ובהוצאת סמדר"4 – ולכן, בכל שנה בחג הפסח מאיר עניין יציאת מצרים, ובחג השבועות מאיר עניין מתן-תורה, וכיוצא בזה בשאר העניינים5.
ומזה מובן גם בנוגע לכ"ה באלול שבו נברא העולם6 – שבכל שנה ושנה חוזר ומתעורר ביום זה כללות עניין ההתהוות, "תחלת מעשיך".
ואף שראש השנה נקרא "תחלת מעשיך", להיותו יום ברוא אדם הראשון שהוא עיקר הבריאה, מכל מקום, בהכרח לומר שגם בכ"ה באלול ישנו עניין "תחלת מעשיך".
וזהו מה שכתב הר"ן7 "הא דאמרינן . . זה היום תחלת מעשיך . . על יצירת אדם קאמרינן", "שבו נגמר העולם", "אבל בכ"ה באלול תחלת בריאת העולם הוא". ומסיים: "ולכך נהגו בברצלונה וגלילותיה להשכים באשמורות הבוקר בכ"ה באלול".
וגם בתורת החסידות – הנה אף-על-פי שעל-פי רוב מבואר עניין "תחלת מעשיך" בנוגע לראש השנה, ואילו בנוגע לכ"ה אלול לא ניכר שגם עתה יש בו איזה עניין, מכל מקום, במקום אחד בחסידות מצאתי בפירוש שגם כ"ה באלול הוא עניין מיוחד כו'.
ג. ויש לומר ביאור העניין:
מהתירוצים שנתבארו בתורת החסידות על השאלה מדוע נקבע ר"ה ביום א' תשרי, יום ו' למעשה בראשית, ולא בכ"ה באלול, יום הראשון של הבריאה – לפי שתחילת ההתהוות היתה מצד כי חפץ חסד הוא8, ועכשיו באתערותא דלתתא תליא מילתא, והיינו, שעל-ידי זה שבני-ישראל מבקשים "מלוך על העולם כולו בכבודך", נעשה הקב"ה "מלך על כל הארץ" (לאחרי ועל-ידי זה שנעשה מלך על עמו ישראל), ולכן קבעו ראש-השנה ביום ברוא האדם, כי המשכת עניני ראש השנה עכשיו היא על-ידי עבודת האדם דווקא9.
אמנם, כדי שתוכל להיות עבודת האדם באופן של אתערותא דלתתא, ואשר האתערותא דלתתא תמשיך את האתערותא דלעילא – יש צורך בנתינת כוח מלמעלה בדרך אתערותא דלעילא.
ואתערותא דלעילא זו נמשכת (לא בראש השנה, יום ברוא אדם הראשון, שאז היה כבר עניין העבודה, על-ידי זה שאדם הראשון אמר לכל הנבראים "בואו נשתחוה ונכרעה גו'"10, אלא) בכ"ה באלול, שאז היתה התחלת הבריאה מצד "כי חפץ חסד הוא".
ולאידך גיסא, אף-על-פי שענינו של כ"ה באלול הוא אתערותא דלעילא מצד עצמה, מכל מקום, יש בו גם עניין של עבודה, כאמור, שנהגו בכמה מקומות "להשכים באשמורות הבוקר בכ"ה באלול" – כי, אחרי בריאת האדם הוקבע אשר כל העניינים, גם אותם הבאים בדרך אתערותא דלעילא, נמשכים על-ידי עבודה, אלא שהעבודה היא להיות כלי לקבלת ההמשכה שמלמעלה.
והיינו, שכדי שהאתערותא דלעילא תומשך למטה בפנימיות להיות נתינת כוח לעבודת ראש השנה – צריך להיות איזה עניין של הכנה וכלי שעל-ידו יוכל האדם לקבל את האתערותא דלעילא בפנימיותו.
ואף שההכנה אין לה ערך כלל לגבי הגילוי שנמשך מלמעלה מצד כי חפץ חסד הוא [כידוע11 החילוק שבין אתערותא דלעילא שנמשכת על-ידי אתערותא דלתתא לאתערותא דלעילא שמצד עצמה, שהאתערותא דלעילא שנמשכת על-ידי אתערותא דלתתא היא בערך העולמות, מה שאין כן האתערותא דלעילא שמצד עצמה היא שלא בערך כלל], מכל מקום, יש צורך בעניין של עבודה, ועל זה אמרו חז"ל12 "אדם רוצה בקב שלו כו'", והיינו, שעל-ידי זה באה ההמשכה מלמעלה בפנימיות.
ד. והנה, כיון שכל עניין של גילוי הוא על-ידי שמחה דווקא, שעניינה גילוי – הרי מובן שכדי לקבל המשכה נעלית ביותר שאינה בערך המטה כלל, צריכה להיות העבודה בשמחה דווקא.
– פעם13 הלכו חסידים לאמירת "זכור ברית" כשהם מתנודדים ("מ'האָט זיך געשאָקלט")... כיון שהתוועדו במשך כל הלילה! וכפי הנראה, היתה השנה ההיא שנה שמחה.
(וסיים כ"ק אדמו"ר:) כיון שנשארו ימים אחדים עד ראש השנה, יש עדיין מספיק זמן להתעורר בשמחה, ושתהיה העבודה בשמחה, ובאופן כזה (מתוך שמחה) נדלג ("זאָל מען אַריינטאַנצן") לשנה החדשה, וייתן השם יתברך שתהיה שנה שמחה ומלאה חיות ("אַ פריילעכער און אַ לעבעדיקער יאָר").
[כ"ק אדמו"ר ציוה לנגן ניגון שמח].
* * *
ה. [. .] בסליחות14 אומרים "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים"15, היינו, שהקב"ה הוא הצודק ("ביי דעם אויבערשטן איז גערעכטיקייט"), כמו שכתוב16 "צדיק ה' בכל דרכיו", ואילו אנו – מצד העניינים הבלתי-רצויים שנעשו במשך השנה – צריכים להתבייש.
אמנם, לפי פירוש זה שהקב"ה הוא הצודק, הוה ליה למימר "לך ה' הצדק", ולמה נאמר הלשון "צדקה", שיש בזה גם הפירוש דנתינת צדקה לעני?
ויובן בהקדם ביאור החילוק שבין צדק לצדקה:
צדק פירושו – שנותנים לו בשכרו, שזוהי הנהגה צודקת. אבל צדקה פירושה – שנותנים לו מתנת חנם, והיינו, שלא זו בלבד שלא מגיע לו תשלום על-פי דין, אלא גם בדרך מתנה לא מגיע לו, שהרי גם במתנה "אי לאו דעביד ליה נייחא לנפשיה לא הוה יהיב ליה מתנתא"17, ומה שמשפיעים לו הרי זה רק עניין של צדקה, מתנת חנם.
וזהו שאומרים "לך ה' הצדקה", שיש בזה ב' פירושים – כי גם כאן המכוון הוא ב' עניינים: הקב"ה הוא הצודק בכל דרכיו ולנו בושת הפנים, ואז מרגישים שמצד צדק אין לתבוע, כי אם לבקש צדקה, כמו שאומרים בסליחות הלשון "פנים אין לנו פניך לחלות, צדקה לך לבד נבקש".
ו. באמת יכולים לתבוע על-פי דין, שהרי "כל ישראל בני מלכים הם"18, ובן מלך, מצד זה שאינו רגיל במלאכה, וגם מצד מעלתו שהוא בן מלך – כל דבר שעושה, אפילו דבר קטן ביותר ("גאָר אַ קלייניקייט"), הרי זה רבותא גדולה, עבודה קשה, ומגיע לו תשלום גדול.
אבל, מצד זה היתה ההמשכה ממקום נמוך – מבחינת האור השייך לעולמות, ששם מגעת אתערותא דלתתא, שזהו אור מוגבל. והרי אנו רוצים דרגא נעלית יותר.
– אדמו"ר הזקן אמר19: מי לי בשמים ועמך לא חפצתי20, אינני רוצה מאומה, אינני רוצה את הגן-עדן שלך, אינני רוצה את העולם הבא שלך כו', רוצה אני אותך בעצמך ("איך וויל זע גאָר ניסט, איך וויל ניט דיין גן עדן, איך וויל ניט דיין עולם הבא כו', איך וויל מער ניט אַז דיך אַליין").
ואף-על-פי שזוהי מדריגה גבוהה ביותר, מכל מקום, כיון שאנו תלמידיו של אדמו"ר הזקן, ומקושרים ההולכים בעקבותיו, ולכל הפחות תושבי המקום שבו הוא (אדמו"ר הזקן) מרא דאתרא – מוטל עלינו החוב והזכות להתנהג, בנוגע לפועל על כל פנים, בהנהגות שהורה לנו21, ובכלל זה גם בהנהגה ד"מי לי בשמים כו'"22.
והתנועה של "מי לי בשמים כו'" בנוגע לפועל היא – לצאת ממציאותו ("אַרויסגיין פון זיך"), לצאת מכל הגבלותיו, ולעשות את רצונו של הקב"ה.
וכיון ששם הרי זה בלי גבול – אזי גם ההמשכה כפי שבאה למטה היא ללא צמצומים והגבלות.
ולכן אומרים אנו "צדקה לך לבד נבקש" – לא בגלל שאי אפשר לתבוע, אלא בגלל שאין אנו רוצים להתעסק עם אף אחד ("מיר ווילן ניט האָבן צו טאָן מיט קיינעם"); אנו רוצים "לך ה'", "את פניך ה' אבקש"23.
והכלי ל"לך הוי'", הכלי למצוא "פניך ה'" – אינו טענות ("אויס'טענה'ן זיך") מצד חשבונות, שהרי "אם צדקת מה תתן לו"24; הכלי הוא – "ולנו בושת הפנים". ביטול והעדר הישות – הוא הכלי לגעת ("צו אָנרירן") בעצמות ולהמשיך משם, אשר, כל ההמשכות משם הם – צדקה.
ומבלי הבט על כך שזהו מקום שמעשה התחתונים אינו נוגע שם, בכוחם של בני-ישראל (כוח שניתן להם מלמעלה) לפעול את עניין "בקשתם משם" – "ומצאת"25, לתבוע שיתנו להם צדקה, ובטוחים הם שיפעלו זאת26, שלכן לובשים לבנים וכו'27, ובטוחים שהקב"ה ימלא משאלות לבנו לטובה בבני חיי ומזוני רויחי לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות.
(מהתוועדות ש"פ נצבים-וילך, כ"ה אלול ה'תשי"ג. תורת מנחם כרך ט עמ' 184-189)
_____________________________
1) תוכן שיחה זו – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר, ונדפס בקיצור בהוספות ללקו"ש ח"ד ע' 4-1353.
2) ראה ס' לב דוד (להחיד"א) פכ"ט (ע"פ מש"כ הרמ"ז בס' תיקון שובבים). שו"ת הר"י אירגס (בסו"ס מבוא פתחים) ס"ה בארוכה.
3) אסתר ט, כח.
4) משנה ספ"ג דגיטין.
5) ראה סה"מ תש"ד ס"ע 13. ועוד.
6) ויק"ר רפכ"ט. ועוד.
7) ר"ה טז, א.
8) מיכה ז, יח.
9) ראה גם לקו"ת נצבים מז, ב.
10) תהלים צה, ו. זהר ח"א רכא, ב. ח"ג קז, ב. תקו"ז תנ"ו (צ, ב). וראה פרקי דר"א פי"א.
11) ראה לקו"ת שה"ש כג, ד ואילך. ובכ"מ.
12) ב"מ לח, א.
13) ראה גם "רשימות" חוברת קיב ע' 8. תורת מנחם – התוועדויות ח"ג ריש ע' 327.
14) מכאן ועד סוף השיחה – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידיש) ונדפס בלקו"ש ח"ב ע' 396 ואילך. במהדורה זו ניתוספו כמה פרטים מהנחה בלתי מוגה, וגם כמה ציוני מ"מ ע"י המו"ל.
15) דניאל ט, ז.
16) תהלים קמה, יז.
17) ראה מגילה כו, ב. גיטין נ, ב. ב"מ טז, א. ב"ב קנו, א.
18) שבת סז, א. וש"נ.
19) סהמ"צ להצ"צ שרש מצות התפלה פ"מ (דרמ"צ קלח, סע"א). – נעתק ב"היום יום" חי כסלו.
20) תהלים עג, כה.
21) כאשר חסיד הולך ברחוב צריך הוא לחשוב חסידות, ועי"ז פועל הוא על כל העוברים ושבים. ובמכ"ש וק"ו מהמדה דהיפך הטוב, שהענין דהיפך הטהרה נפעל לא רק ע"י נגיעה, אלא גם כאשר נמצאים עם הדבר שאינו טהור תחת קורת גג אחת, ומרובה מדה טובה כו' (ראה יומא עו, א. וש"נ) – שכאשר נמצאים בד' אמותיו של חסיד, נעשים מושפעים ממנו, ובמילא, צריך כל אחד להשפיע על הסביבה (מהנחה בלתי מוגה).
22) ראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"ג ע' 13. וש"נ.
23) תהלים כז, ח.
24) איוב לה, ז.
25) ואתחנן ד, כט.
26) ראה תניא אגה"ת פי"א.
27) ירושלמי ר"ה פ"א ה"ג.
משיח וגאולה בפרשה
כלו כל הקיצין
בלי חשבונות, כבר בטלו כל ההגבלות
איתא בזהר ש"בכ"ה יומין לירחא שתיתאה" (כ"ה באלול) – ולגירסה אחת יהיה זה "ביומא שביעאה" (ביום השבת) – יצא כוכב מבני-ישראל, כמו שכתוב "דרך כוכב מיעקב", ויבלע ויכלול "ע' כוכבין אחרנין", שרומזים על ע' אומות, ו"לסוף ע' יומין" יבוא משיח.
..עתה, בעקבתא דמשיחא, כבר "כלו כל הקיצין", ואין הדבר תלוי אלא בביאת המשיח, מתי שיבוא, ובהדי כבשא דרחמנא למה לך: לשם מה צריכים לעשות חשבונות, אם כן או לא, אם זה הזמן המתאים וכו'; כיון שאין הדבר תלוי אלא בביאת המשיח, הרי בטלו כל ההגבלות, כולל גם הגבלת הזמנים שעליהם אמרו שאין בן דוד בא, כמו ערבי שבתות, וכיוצא-בזה. אלא מאי, יש קושיא איך יתכן הדבר – הנה כשיבוא משיח ויתרץ כל הקושיות, יתרץ גם קושיא זו, ובכל אופן, אין שום עיכוב בדבר.
(מהתוועדות ש"פ ניצבים-וילך, כ"ה אלול ה'תשי"ג. תורת מנחם כרך ט, עמ' 1867, בלתי מוגה)
בדורנו עברו כבר כל הקיצין
...ישנם כאלו ש"תואנה הם מבקשים", וטוענים הם: כיצד מדברים אודות הזמן דביאת משיח צדקנו, לכאורה, הרי זה בדוגמת העניין דחישוב קיצין, והרי ידוע מה שכתב הצמח-צדק אודות דברי רבינו הבחיי בקשר לחישוב קיצין – "ואם מיעקב נסתם הקץ, קל-וחומר בן בנו של קל-וחומר מכבוד רבינו הבחיי עצמו, לכן לא דק בעניין הקץ שכתב סוף פרשת נח ובפרשת בראשית גבי והנה טוב מאד, במחילת כבוד תורתו, שבמקום שיש חילול שם שמים אין חולקין כבוד, והרמב"ם קצף על מחשבי קיצין כו'".
[ועניין זה כתב הצמח צדק על רבינו הבחיי – למרות גדלותו של רבינו הבחיי...].
ואם כן, שואלים הם, מדוע אומרים שדורנו זה שייך ביותר לגאולה העתידה – הרי זה בדוגמת העניין דחישוב קיצין?!
והביאור בזה:
כללות העניין דחישוב קיצין היה שייך רק בדורות הקודמים, שאז היה מקום לחקור אם הגאולה תהיה באופן ד"בעתה" (כאשר "לא זכו") או שהגאולה תהיה באופן ד"אחישנה" (כאשר "זכו"). אבל כאשר מדובר אודות דורנו זה – הרי אמרו חז"ל שכבר "כלו כל הקיצין", היינו שכבר עברנו את כל החשבונות של תאריכי הקיצין כו', ומכאן ואילך לא זקוקים עוד לחשבונות וקיצין, כולל החשבון שבסוף דניאל כו' – כי "אין הדבר תלוי אלא בתשובה".
ומאחר ש"אין הדבר תלוי אלא בתשובה", מובן, שהגאולה יכולה לבוא בשעתא חדא וברגעא חדא, כשם שעבודת התשובה היא בשעתא חדא וברגעא חדא – "בפניה אחת".
...ועל-פי זה מובן שהמדובר לעיל אינו שייך לחישוב קיצין – כי "כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה".
(התוועדויות תשמ"ב כרך ג, עמ' 1289)
ניצוצי רבי
לקראת ראש-השנה
הגאון רבי יצחק הוטנר פלפל ודייק בנוסח האיחול של הרבי לקראת ראש-השנה החדשה ואפילו בתאריך: "ימי הסליחות" * החתן והכלה שזכו לקבל לחתונתם פריטים ששימשו את רבותינו נשיאינו בתקיעת שופר * לא לוותר על מנהג התקיעה בשופר ליד הכותל המערבי * שיגור 'ברכת שנה' לידידים * ודיווח מחצר הרבי הריי"צ בשנת תש"י
מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר
ברכת השנה – ברכה הכי כללית
ב"ה, ימי הסליחות...
ולקראת השנה החדשה הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה ולברכה הנני בזה להביע ברכתי לו ולכל ב"ב שי' ברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות גם יחד
בכבוד ובברכה
(חי"ק)
זה היה נוסח כללי-פרטי שגרתי שהרבי נהג לשלוח לרשימה ארוכה של אישים, וכן למאות הפונים אליו בבקשת ברכה או משגרי פדיונות נפש.
בז' תשרי תשי"ג (אגרות קודש כרך ז, עמ' א-ב) כותב הרבי לאישיות חשובה (יש לשער שהמדובר בגאון רבי יצחק הוטנר, בעל 'פחד יצחק' אף שלא נזכר שמו שם):
שלום וברכה!
מה שלא כתבתי בתוכן הברכה פרטים. מלבד שיש בזה ענין שצריך אדם לומר בלשון רבו, הנה מובן הוא גם-כן על-פי נגלה דתורה, ובפשטות – ובהקדם המובא בט"ז ומגן אברהם והובא לפסק הלכה בשו"ע רבנו הזקן סימן תקפ"ב סעיף ז', אשר בימים אלו צריך לדקדק ולהזהר בלשונו. והנה אם כפי השערת כבוד-תורתו, הייתי מפרט במכתבי נוסף על נוסח הברכה הכללית, גם כן ענין פרטי, אף כי אחד ומיוחד, הנה היה בזה כלל ופרט בענין אחד וקרובים זה לזה, ובהתאם לדברי רז"ל על כלל ופרט, הרי היה אז כלל ופרט שאין בכלל אלא מה שבפרט, או פרט וכלל אשר יש אומרים שיש לדורשו במיעט וריבה וממעט ענין, או כלל ופרט וכלל או פרט וכלל ופרט שאי אתה דן אלא כעין הפרט (עיין נזיר ל"ה ע"ב) אשר כל הסוגים הנ"ל ממעטים הם בתוכן הברכה, מכשהיא אמורה בכללות בלי כל פרטיות ומיעוט...
והנני חותם בברכת חתימה וגמר חתימה טובה
עוד ממשיך הרבי:
ויהי-רצון מהשם-יתברך, אשר ינצל השפעתו על תלמידיו ועל חוגים מאחינו-בני-ישראל להחדיר בהם רוח של יראת שמים המבוארת בתורת החסידות, היא תורת הדברי-אלוקים-חיים.
לא נחה דעתו של הגאון הנ"ל (כאן מפורש שמו של "הרב הגאון הרב ותיק-וחסיד נבון-ומשכיל צנא-מלא-ספרא בצרכי ציבור וכו' מורנו הרב ר' יצחק שי' [הוטנר]"), ולמחרת יום הכיפורים שוב כתב לרבי – שהשיבו בי"ג תשרי למרות טרדותיו ("ואף שאין הזמן גרמא כלל לאריכות"):
בכל זאת באתי בהערה, במה שהעיר מענין הברכות, שהברכות המפרטות יותר חשובות יותר. אבל לפי עניות-דעתי אינו שייך לנידון דידן, והוא מובן על-פי החילוק שבין ברכת הנהנין וההודאה, שאם אינו מודה אלא על המעלה הכללית המשותפת שיש לכמה ענינים ולא גם על המעלה המיוחדת שבדבר זה בפרט, הרי אינו מכיר בטובתו של הקב"ה כדבעי. ולכן ברכה המפורטת יותר חשובה יותר, כי בזה מראה לדעת שמכיר הוא בהסגולה המיוחדת שבמין זה, מהסוג הכללי.
מה שאין כן בענין ברכת התפילה, ברכה מלשון המשכה, כמו ברכת השנה וכו', הרי אם ממשיכים את הכלל כולו, הכולל בתוכו כל הפרטים, יש בכלל מאתים מנה.
בשולי המכתב ציין הרבי: "החילוק דברכת הנהנין לברכות התפילה וכו' על-פי חסידות מבואר בביאורי הזוהר חלק ה' ריש פרשת עקב", וחתם באיחול "בברכת חג שמח".
הגאון בעל פחד יצחק הגיב על כך בשני מכתבים (האחרון שבהם בי"ח במרחשוון), שהרבי השיב עליהם ("ואתו רב הסליחה על שנתעכב המענה שלי מפני רוב הטרדות והמכתבים שנתקבצו מחדש תשרי העבר, אשר המענה על מכתבים הנוגעים למעשה, הנה ראיתי נוהגים להקדימם... ובפרט שבטוח הנני שכת"ר שי' יסלח לי על איחור המענה...") בפרטיות באיגרת מכ"ח במרחשוון:
א. מה שציינתי לביאורי הזהר פרשת עקב... מבואר הענין דברכת הנהנין, הרי בודאי.. יש למצוא הארה נוספת בהנוגע לתוכן דמכתבינו.. וזה-לשונו... שמזה מובן שאם מברך ברכה כללית הרי נכלל במאמר הכללי הקודם למאמר הפרטי דמין זה, מה-שאין-כן כשעושה ברכה מיוחדת הרי נכלל גם במאמר המיוחד למין זה, אם שנאמר בפירוש, וכמו בברכת פרי העץ המובא בביאורי הזהר, או במאמר שבא בחילופים ותמורות...
ב. בקיצור יש לבאר הדבר גם בנוסח אחר, והוא: כמו שברכת המשכה כללית מעלתה על ברכה פרטית מפני שנוסף על פרט זה כוללת בתוכה עוד פרטים, הנה זה הנימוק גופא הוא גם-כן בזה דבברכת הנהנין יש לאמר ברכה מיוחדה למין זה דוקא, כי אז הרי נוסף על ההודאה על מעלת הסוג, וכמו סוג הצומח, נוספת עוד הודאה על מעלות שבמין זה דזה הסוג, וכמו פרי-העץ. והוא בדוגמת ענין דכולל ומוסיף שבש"ס, וקל-להבין.
ג. ולולא דמסתפינא הייתי מוסיף עוד טעם במה שנהגו לאמר בראש-השנה נוסח ברכה כללית – מפני שענין ראש-השנה הוא הכלל של השנה.
(בסעיף ד' כותב הרבי שדווקא מרש"י לדברים ל"ג כ"ט – שהגאון ביקש להוכיח "דגם בברכת המשכה יש בפרט מה שאין בכלל" – משמע להפך).
משמעות התאריך "ימי הסליחות"
לקראת שנת תשט"ז קיבל שוב רבי יצחק ברכה מהרבי שתאריך כתיבתה "ימי הסליחות". בערב חג הסוכות שיגר מכתב לרבי, וביקש הסבר לכך שלא פורט היום ורק "ימי הסליחות", ובי"ט תשרי תשט"ז (אגרות-קודש כרך יב עמ' כח) קיבל מהרבי מענה:
וכוונתי פשוטה כי תקנת הזמן במכתב וכיוצא בזה הוא:
א. לסימן מתי היתה הכתיבה ונוגע לענינים צדדיים, וכלשון רז"ל משום פירות וכו', ובזה מובן שככל שהדיוק יותר בתאריך מוסיף בתקנה זו, עד שבירושלים היו כותבים שעות.
ב. או שנוגע לתוכן המכתב, ועל-דרך מאמר רז"ל מגלגלין זכות ליום זכאי, ואז תלוי התאריך בהמשך זכות זו, אם הוא יום אחד או תקופה יותר קצרה וארוכה שאז יש להדגיש התקופה ולא היום, ועל-דרך מה שנאמר והימים ימי בכורי ענבים, ימים לשון רבים (עיין שם בתרגום יונתן).
וכיון שבמכתבי ברכה, עיקרו הענין השני ומהנכון שגם מקבל המכתב ידגיש זה, לכן כתבתי התאריך ימי הסליחות כיון שעל-ידי זה בא הכתיבה והחתימה טובה.
צעיף ובד מבית רבי
בי"ד סיון תשל"ג נשא הרב לוי ביסטריצקי ע"ה לאשה את רעייתו הרבנית תיבדל לחיים טובים. לקראת נסיעתם לארץ לחתונה ביקרו הורי החתן אצל הרבנית חיה מושקא ע"ה לקבל את ברכתה. באותו מעמד נתנה להם צעיף שאביה, כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, לבש באחת השנים לברכת שהחיינו בתקיעת שופר ביום ב' של ראש-השנה.
"אני נותנת את הצעיף כדי לכסות בו את הכלה בחופה", אמרה. הרבנית לא הסתפקה בכך והוסיפה ונתנה, בהסכמת הרבי, גם בד קודש שבו היה אדמו"ר הצמח צדק נ"ע עוטף את השופרות בראש-השנה. הרבנית אף התבטאה "זה מאוד יקר אצלי" ("דאָס איז ביי מיר זייער טייער"). כשהרבי אישר לתת את הבד, אמר הרבי לרבנית: "היות והבד לא יצא אף פעם מבית הרבי, צריכים לבדוק אצל לייבל [=אביו של הרב לוי], מסתמא, שבע ברכות בשבת יתקיימו בירושלים, ואומרים שבירושלים יש כמה עירובים. אם לייבל מקבל על עצמו שהבד לא יצא מרשותו חוץ מהחופה, אפילו בשבת, יוכל לקחתו...".
בבגד זה התעטף הרב לוי בחופתו ('הלב של צפת' עמ' 54).
לא יוותר על מנהגו הטוב
לקראת חודש תשרי תשכ"ט ביקש נשיא המדינה שז"ר להכיר תודה לעסקן החסידי רב הפעלים ר' משה צבי הלוי סגל. כאות מחווה מיוחדת על פעילותו בשיקום בית הכנסת 'צמח צדק' סידר לו כרטיס נסיעה לחודש תשרי לחצר הרבי. בערב ראש חודש אלול כתב על-כך ר' משה לרבי, שהשיבו בי"א אלול (אגרות קודש כרך כח עמ' רכה):
הוו"ח אי"א נו"נ עוסק בצ"צ כו'
מו"ה משה צבי שי' הלוי
שלום וברכה!
...לתוכן מכתבו:
א. שטח פעולותיו בעתיד "לשרת את הציבור" – ע"פ פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר "העבר – מלמד העתיד"; הרי הצליח (וביותר) בהבאת עניני ואור היהדות (ודא"ח בפרט) לכ[מה] וכ[מה] חוגים, ובהם כאלו (שלע[ת] ע[תה] ע[ל] כ[ל] פ[נים]) רק הוא מצא הגישה אליהם – ובזה ימשיך גם להבא (ובפרט בימי התעוררות דאלול ותשרי וכיו"ב, חגים ומועדים). וכמובן בהדגשה (בסיכום דבריו) שהמעשה הוא העיקר.
ב. ופשוט הוא (אלא שלתמהוני הגדול כנראה קס"ד [קא-סלקא-דעתך] שלו אינו כן – ולכן כותבני זה בפירוש) – בודאי לא יוותר על מנהגו הטוב וזכותו הכי גדול – תק[יעת] ש[ופר] במוצאי יו[ם] הכפ[ורים] ע[ל] י[ד] כותל המערבי, ואשרי חלקו שזכה לכך וכו'.
'ברכת השנה' של עסקן ציבורי
בי"ג אלול תשט"ו כותב הרבי לאחד מעסקני חב"ד ('צדיק למלך' חוברת א' עמ' 90):
ומהנכון היה שאלו שהשתתפו [=ב'מלווה מלכה' לטובת המוסד] יקבלו מאיתו ומהמתעסקים אתו בענין ההתוועדות ברכת השנה וכיוצא-בזה, למען שלא יכול מי שהוא לטעון שהיה בטח ענין חד פעמי או ענין כספי, ותו לא מידי.
אימו של הרבי מדווחת על ראש-השנה תש"י
הרבנית חנה – אימו של הרבי – דיווחה לקרובי משפחתה, משפחת קלובגנט, שהתיישבו באוסטרליה, במכתב מיום ד' ה' תשרי תש"י (צדיק למלך חוברת ז' עמ' 12):
"ימי ראש-השנה עברו כדבעי. שמעתי 'מן המיצר' וכל הפסוקים בעת התקיעות מכ"ק אדמו"ר [=מוהריי"צ] שליט"א בחדרו. מצב בריאותו כתמיד. הנהגתו בשני הימים היה בלי שינויים ותודה-לקל הרגשתו טובה".
עוד היא מסיימת שם (עמ' 13):
"כתיבה וחתימה טובה כבר יש ועתה אאחל לכם חתימה וגמר חתימה טובה. שנת חיים ושלום וכל טוב בכל הפרטים".
ממעייני החסידות
פרשת ניצבים וילך
פרשיות ניצבים-וילך
עבודת התפילה היא דוגמה לחיבור שתי התנועות המנוגדות של 'ניצבים' ו'וילך': בעת תפילת שמונה-עשרה עומדים 'כעבדא קמיה מריה', מבלי לזוז ('ניצבים'), ועם זה מתנועעים בחיוּת ובהתלהבות ('וילך').
ועל דרך המסופר על אדמו"ר האמצעי שנהג להתפלל ללא כל תנועות חיצוניות, ועם זה היו ניגרים ממנו פלגי זיעה...
(שיחת ש"פ ניצבים-וילך תשד"מ. התוועדויות תשד"מ ח"ד עמ' 2038)
מחוטב עציך עד שואב מימיך (כט,ט-י)
פירש אדמו"ר הזקן:
"מחוטב עציך" – יש "לחטוב" ולעקור את ה"רבות מחשבות בלב איש" (עציך לשון עצה). "שואב מימיך" – יש לשאוב את המים המצמיחים כל מיני תענוג.
(היום יום יט אלול)
מוסיף כ"ק אדמו"ר:
עבודה זו שייכת לא רק ליושב אוהל אלא גם לבעל-עסק. שהרי חוטבי העצים ושואבי המים היו כנענים שנתגיירו בימי משה, כפי שרש"י מפרש כאן, והפירוש של 'כנען' הוא סוחר, כמו "איש כנעני" (וישב לח), שרש"י מפרש "תגרא".
והכוח לעבודה זו בא מה'משה' שבנשמה – "ונתנם משה חוטבי עצים ושואבי מים".
(לקוטי שיחות כרך יד, עמ' 117)
והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך (כט,יח)
הפורק עול מתברך בלבבו שדווקא התנהגות שלא על-פי תורה תביא לו שפע רב בענייני העולם.
ידוע שהקליפות מקבלות את השפעתן מבחינת אור מקיף, ללא חשבון, וכתוצאה מכך נמשך לאומות-העולם שפע רב של עושר וכבוד בעולם הזה; ואילו בני-ישראל מקבלים את השפעתם מאור פנימי, 'אור בכלי' דווקא, ולכן ההשפעה היא עם חשבון. העובר עבירה מקווה אפוא שכאשר יפרוק עול יקבל את השפעתו כפי שמקבלות אומות העולם – ללא חשבון ובשפע רב.
אך האמת היא שיהודי מוכרח לקבל את השפעתו דרך התורה, ולא יוכל לקבל השפעה מבחינת המקיף אלא לפי שעה בלבד.
(קונטרס ומעין, עמ' 72)
מוסיף כ"ק אדמו"ר:
תרגום יונתן מתרגם "והתברך" – "ויתייאש". כלומר: החוטא מתייאש מלקבל את השפעתו מעולם הקדושה, כי נדמה לו שאין לו חלק באלוקי ישראל ח"ו, ולכן הוא מנסה לקבל את השפעתו על-ידי הקליפות.
(לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1185)
כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה ושבת עד ה' אלוקיך (ל,א-ב)
בשלמא "הקללה" מעוררת את הלב לתשובה; אך מה ענינה של "הברכה" לכאן?
מפרש הבעל-שם-טוב:
למה הדבר דומה, להדיוט שמרד במלך, והמלך, במקום להענישו, מינה אותו למשרה חשובה וכך העלה אותו ממשרה למשרה עד שעשהו משנה למלך. ככל שהיטיב המלך עם ההדיוט, הכיר הלה יותר בגדולתו וברחמנותו של המלך, והצטער ביותר על שהעז למרוד בו. ואף כאן: כשאדם חוטא ומתחייב עונש, ובמקום להענישו הקב"ה משפיע לו טוב וחסד – הרי זה מביאו בסופו של דבר להתחרט באמת על חטאו ולחזור בתשובה.
(כתר שם טוב, עמ' יד)
אם יהיה נידחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלקיך (ל,ד)
"שמים" – רומז לעניינים רוחניים. "אם יהיה נידחך בקצה השמים" – רומז למי שנמצא במצב רוחני ירוד ביותר. "משם יקבצך ה' אלוקיך" – ביום הגאולה יקבץ הקב"ה גם יהודים כאלה.
הווי אומר: כשמקרבים יהודי שהוא בבחינת "קצה השמים" מזרזים ומקרבים את ביאת המשיח וקיום הייעוד של "משם יקבצך ה' אלקיך".
(שיחת כ"ק אדמו"ר)
החיים והמוות נתתי לפניך... ובחרת בחיים (ל,טו-יט)
יש לדקדק בזה: מיהו שאינו רוצה בחיים? אדרבה, מי שאוהב חיים, אוהב את ההפך מקדושה, היינו תענוגי העולם הזה.
אלא יש מים עליונים, שהם התענוג באלוקות; ויש מים תחתונים – תענוגי העולם. יש לבחור בחיים ובתענוג העליון, בחינת עץ החיים, ולמאוס בתענוגים גשמיים, מים תחתונים, בחינת עץ הדעת טוב רע.
(לקוטי תורה ואתחנן יא, ב)
ולדבקה בו (ל,כ)
כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו – מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה (כתובות קא)
הדבקות בתלמיד חכם כמוה כדבקות בשכינה, שכן על-ידי דבקות זו הנפש מתייחדת עם שורשה בחכמה עילאה.
פירוש: כשם שגוף הבן נתהווה ממוח האב, וגם עכשיו הוא יונק את חיותו מהמוח, כן הוא בישראל, שנקראו בנים למקום: נשמתו של כל יהודי נאצלת מחכמה עילאה, מ'מוח העליון', והיא יונקת את חיותה מצדיקי וחכמי הדור, שהם בבחינת 'מוח' – ראשי בני-ישראל. מובן אפוא שהדבקות בראשי בני-ישראל מקשרת ומחברת את הנשמה עם שורשה במוח העליון.
(תניא פרק ב)
תקרא את התורה הזאת (לא,יא)
המלך היה קורא (רש"י)
על כל יהודי להקהיל ולקבץ את כל כוחות נפשו וכל מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו, ולהכניסם ב'בבית-המקדש' הפנימי שלו. הקהלה זו נעשית על-ידי ה'מלך', על-ידי ביטול וקבלת עול מלכות שמים.
(לקוטי שיחות כרך יט, עמ' 327)
האנשים והנשים והטף (לא,יב)
לפי ה'מנחת חינוך' (מצווה תרי"ב) גם תינוק שנולד הוא בכלל המצווה. נמצאנו למדים מזה כלל חשוב: חינוכו של ילד יהודי מתחיל מיד עם לידתו.
(לקוטי שיחות כרך ט, עמ' 378)
הלוא כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה (לא,יז)
מסביר כ"ק אדמו"ר האמצעי:
"אין אלוקי בקרבי" – חסר בי, בהתקשרותי לאלוקות; לכן "מצאוני הרעות האלה" – אני מוצא ורואה בזולתי כל מיני רע. ועל-דרך תורתו הידועה של הבעל-שם-טוב, שכאשר אדם רואה רע בזולתו הרי זו הוכחה שמעין אותו רע נמצא בו עצמו. וכאדם המסתכל בראי, שאם הוא רואה לכלוך אין זה אלא משום שפניו שלו אינן נקיות.
(ספר-השיחות תש"ה, עמ' 91)
לוח השבוע
הלכות ומנהגי חב"ד
מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג
שבת-קודש, פרשת ניצבים-וילך,
כ"ה באלול, 'שבת סליחות'
גם בשבת זו אומרים, קודם תפילת שחרית, את כל התהילים1, אף-על-פי שאין מברכין את החודש2.
הפטרה: "שוש אשיש".
הבעש"ט אמר שבשבת זו הקב"ה בעצמו מברך את החודש השביעי, המושבע והמשביע ברוב טוב לבית ישראל על כל השנה, ובכוח זה ישראל מברכים את החודשים י"א פעמים בשנה3.
אומרים 'אב הרחמים'4.
כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ סיפר, שחסידים הראשונים היו לומדים ביום כ"ה באלול בפרשת בראשית עד "יום אחד"; בכ"ו באלול – עד "יום שני" וכו'; בכך התכוונו להביא תוכן של 'עבודה' גם בעניינים של "בראשית ברא…" (אתערותא דלעילא)5.
אחרי התפילה – התוועדות בבית-הכנסת, כבכל שבת מברכים, ובפרט שנהגו חסידים להתוועד בכל שבת-קודש ערב-סליחות6, ואף במוצאי-שבת-קודש – כהכנה לאמירת הסליחות.
בשבת שלפני ראש-השנה יש7 להתחיל בשבת עצמה בצדקה באופן המותר בשבת, על-ידי צדקה דמאכל ומשקה ['לחיים'] או על-ידי צדקה רוחנית, כמו נתינת עצה טובה ועל-אחת-כמה-וכמה לימוד תורה, ועוד וגם זה עיקר – קבלת החלטה טובה [כולל הסכום!8] שתיכף ומייד לאחר השבת יקיים... [נתינת ממון בפועל, להפריש לעצמו וליתנו לעני או לגבאי בבוקר9].
במנחה – פרקי-אבות, פרקים ה-ו10.
מוצאי שבת:
אין אומרים 'ויהי נועם', 'ואתה קדוש'11.
יום ראשון
כ"ו באלול, א' דסליחות
מוצאי שבת-קודש
ימי הסליחות המעוררים לתשובה, הם מהזמנים הידועים שבהם היו מנגנים את ניגונו של אדמו"ר הזקן, בעל 'ארבע הבבות'12.
סליחות13 הראשונות, מתחילים אחר ובסמוך לחצות הלילה14.
יש לפרסם בכל בתי הכנסת (ולא רק לחסידים), שכדאי לקשר את אמירת הסליחות (=תפילה) – בכל אחד מימי הסליחות – עם תורה וצדקה: לפני אמירתן, ללמוד (הפעם – קודם חצות) את מאמר אדמו"ר הזקן ד"ה 'לך ה' הצדקה' הנדפס בתחילת הסליחות, ולפחות תחילתו וסופו, וכן עניין בתורה עם מסקנא להלכה; ולתת צדקה (הפעם – מיד לאחר חצות), כדי שיפעל בהבנה והשגה של הלימוד והתפילה, ואז פועלים את בקשת הסליחות וההמשכה שלאחריה15.
השליח-ציבור מתעטף בטלית בלא ברכה16.
יש להתחיל 'אשרי' בעשרה כדי שיוכלו לומר אחריו קדיש מיד, ואם השלימו לעשרה מיד אחרי סיום אשרי, יאמר כמה פסוקים וחצי קדיש. אם היו עשרה באמירת הסליחות, אסור לצאת באופן שלא יישארו עשרה לקדיש. אך אם יצאו ונשארו אפילו שישה, יאמר הש"ץ קדיש תתקבל17.
"הנשמה לך" – הש"ץ מתחיל בקול רם18.
באמירת 'א-ל רחום שמך' אמר הרבי תמיד כש"ץ: "למען אמיתך, למען בריתך" – ת' בקמץ, וכן בכולם.
באמירת 'עננו' מסיים הש"ץ בקול רם במקומות המופסקים בשתי נקודות, דלא כמנהג העולם19.
אומרים 'קדיש תתקבל' אחר הסליחות, גם בשאר הימים, כאשר הסליחות נאמרות בבוקר ומתפללים שחרית מיד לאחריהן20.
באמירת סליחות בבית-המדרש של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, לאחר קדיש תתקבל, מסיימים בשירת "רחמנא דעני לעניי ענינא", והרבי היה מעודד את השירה כדרכו בקודש21.
האומר סליחות ביחיד לא יאמר י"ג מידות22, גם לא בניגון ובטעמים23.
יום שני,
כ"ז באלול, ב' דסליחות
מהיום ואילך עד ערב ראש-השנה ועד בכלל – אמירת הסליחות "באשמורת הבוקר"24. ידוע מנהגנו לברך ברכות-השחר בבית25, ועל-כל-פנים יש לברכן, ולפחות את ברכות-התורה, קודם הסליחות26.
מכיוון שלמעשה הש"ץ מתעטף בטלית לאחר שהאיר היום, יברך עליה אם מתפלל בה מיד לאחר-מכן27.
יום שלישי
כ"ח באלול, ג' דסליחות
מדברי הרבי נשיא דורנו: "ג' דסליחות הוא יום מיוחד, ולכן אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר מאמר חסידות ביום זה"28.
הוראת נשיאינו הקדושים ומנהג משנים רבות, אשר היורד לפני התיבה, ובפרט בימים הנוראים, יעבור תחילה על כל התפילות, ובפרט על כל הפיוטים, לדעת לכל הפחות פירוש המילות כפשוטו, וכמובן מאליו לדעת דיני התפילה בכלל, ודיני הש"ץ בפרט29. ואף אם עשה כך לפני שנה, יעשה כן גם בכל שנה כמה ימים קודם שיורד לפני התיבה בתור ש"ץ30. כמובן, על התוקע והמקריא ללמוד היטב את דיני התקיעות כהלכתן, כולל הטעויות והספקות השכיחות בהן31.
היום בתפילת מנחה אומרים תחנון32.
יום רביעי
כ"ט באלול, ערב ראש-השנה33
בקריאת-שמע שעל-המיטה, ביום שלישי בלילה אור ליום רביעי, אומרים תחנון34.
אבל בתוך שבעה מותר לו ללכת היום לבית-הכנסת לאמירת הסליחות35, וכן להתפלל עם הציבור36.
בסליחות אומרים תחנון (=וידוי) אפילו לאחר עלות-השחר, אבל לא בתפילה37.
בפיוט 'מרובים צרכי עמך', בסליחות נוסח ליטא הנוסח הוא "ותיטיב לנו הכתיבה והחתימה"38, וכך תוקן בכתב-יד באחת מהוצאות קה"ת הראשונות (מעוטף), ולכאורה נכון הוא.
בפיוט "שלוש-עשרה מידות" יש כמה וכמה שינויים שתוקנו ב'סליחות' בהוצאות האחרונות (מוגה על-ידי כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו39).
את הקטע "אל תבוא במשפט עמנו" אומרים חזן וקהל פסוק בפסוק.
את הפסוקים "אל תבוא", "והוא ישפוט" נפוץ לאומרם ביחד כפסוק אחד40.
היום אין תוקעים בשופר41, ומי שלא הספיק להתלמד, יעשה זאת בחדר סגור42.
אחרי התפילה43 אומרים 'סדר התרת נדרים'44, במניין עשרה אנשים כשרים45 (ולכל הפחות צריך שיהיו לפניו שלושה)46.
* לפני שיוצאים מבית-הכנסת [ובכל מקום אפשרי], יש להודיע ולפרסם שחייבים לעשות היום 'עירוב תבשילין'47, וכיצד עושים זאת.
* עורכים מגבית ומחלקים 'צורכי החג' לראש-השנה ולכל חגי תשרי לזקוקים לזה (בדומה ל"מעות חיטים" קודם חג-הפסח)48.
* נוהגים לכתוב פ"נ (הנשואים – כמובן בחגירת אבנט) עבורו ועבור בני-ביתו לבקשת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה. להניחו בין דפי מאמר, קונטרס וכו' של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, ולשלחו (אם באפשרי – בו ביום) על-מנת לקראותו על הציון שלו49.
נוהגים להשתטח על קברי צדיקים50, והנמצאים בקירוב מקום משתטחים על ציון כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע51 וכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו.
מסתפרים52, וטובלים53 במקווה טהרה לכבוד החג54.
עירוב תבשילין55:
נוטלים לחמנייה, פיתה או מצה שלמה56 (העיקר שיהיה בה שיעור 'כביצה'57), עם תבשיל חשוב כגון בשר או דג בשיעור 'כזית'58 (אפשר להשתמש גם בקופסת טונה או סרדינים), ומוסרים זאת ביד אחר (לכתחילה – מזכים על-ידי אדם זר בן-מצוות, ולא על-ידי בן או בת, אפילו גדולים, אם הם אוכלים משל בעל-הבית59) לזַכות על-ידו לכל הקהל, ואומרים: "אני מזכה לכל מי שרוצה לִזכות ולסמוך על עירוב זה". הזוכה מגביה את העירוב טפח מן המקום שהיה מונח עליו, אפילו אם הניחו על ידו המוגבהת באוויר56. בעל-הבית חוזר ונוטל את העירוב מיד הזוכה, ומברך: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מצוַת עירוב", ואומר: "בדין..."60. מי שאינו מבין ארמית, צריך לומר בלשון שהוא מבין. תוכן העניין: "בעירוב הזה יהיה מותר לנו לאפות, ולבשל, ולהטמין חמין, ולהדליק נר, ולתקן, ולעשות כל צרכינו מיום-טוב לשבת, לנו ולכל ישראל הדרים בעיר הזאת". את ה'עירוב' מניחים למשמרת, ולכתחילה יש לאכול אותו באחת מסעודות שבת שובה.
* כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע נהג לקבל על עצמו הידור נוסף לפני כל ראש-השנה61. וכהוראה כללית נאמר: "בכל ראש-השנה צריך כל אחד לקבל על עצמו זהירות יתרה [הידור] במצוות עשה, וזהירות בסייג של לא-תעשה, וזהירות יתרה בהנהגה טובה"62.
משעה אחת קודם תפילת המנחה63 עד תפילת ערבית במוצאי ראש-השנה, ישקוד כל אחד ואחד באמירת תהילים לילה ויום64.
הנוהגים לתת צדקה בכל יום, יתנו היום גם עבור שני ימי ראש-השנה65.
לפנות ערב66 לובשים בגדים נאים וחשובים67, ויודעים שהקב"ה עושה לנו נס לשפטנו במידת הרחמים68.
אין לובשים ה'קיטל'69, גם לא הש"ץ והתוקע70, אלא ביום-הכיפורים71.
יש לזכור להשאיר אש דולקת, כדי שיהיה אפשר להדליק ממנה את נרות יום ב' של ראש-השנה ושל שבת שובה.
מדליקים בזמן הנקוב בלוחות, כמו בערב שבת72. מי שלא הדליקה אז, תדליק בלילה לפני הסעודה73 (מאש הדולקת לפני החג).
גם הפעם מברכת אחרי ההדלקה74. הברכות בהדלקת הנרות: "להדליק נר של יום הזיכרון"75, ו'שהחיינו'76.
איש המדליק, לא יברך77 'שהחיינו'78.
יש להכין נר גדול (כמו נר נשמה) כדי שיהיה אפשר להדליק ממנו את נרות ליל ב' דראש-השנה. השנה יש לדאוג להדליק ממנו ביום השני של החג נר נוסף, שידלק עד שעת הדלקת הנרות ביום ב' דראש-השנה, ערב שבת שובה.
הנוהגים להדליק "נר תשובה" כמנהג בית הרב, ידליקו מערב-יום-טוב נר הדולק כמה ימים79.
_____________________
1) ספר-המנהגים עמ' 30.
2) לבוש ר"ס תכא. מטה-אפרים סי' תקפ"א סעיף מז.
3) ספר-המנהגים עמ' 55.
4) 'התוועדויות' תש"נ ח"ד עמ' 299.
5) לקוטי-שיחות חט"ז עמ' 488.
6) 'התוועדויות': תשי"א ח"ב עמ' 327, תשמ"ב ח"ד עמ' 2253, תשמ"ג ח"ד עמ' 2045. ועוד.
7) 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 376.
8) סה"ש תשמ"ט ח"א עמ' 222 ובהערות.
9) נסמן בהערה הקודמת.
10) ראה בגיליון הקודם בסוף הערה 17, שלכאורה יש לנהוג בפועל כמנהג הישן שהזכיר הרבי בשנת תשמ"א לומר את המשנה שלפני הפרק והברייתא שלאחריו רק פעם אחת.
11) לוח כולל-חב"ד, משו"ע אדה"ז סי' רצה ס"ג.
12) ספר-השיחות תש"א עמ' 86-85 (ספר-הניגונים ח"א, ניגון א).
13) כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו יצא לסליחות בבגדי הש"ק – 'אוצר מנהגי חב"ד', אלול-תשרי, עמ' כג, וש"נ (וכן מובא מס' לקט-יושר).
י"א שצ"ל הסליחות בעמידה, וכן נפוץ בין אנ"ש. ובפרט באמירת 'אשמנו' (מדינא - שו"ע אדה"ז סי' תר"ז ס"ז. ועד"ז לכאורה גם באמירת "אשמנו מכל עם"; "סלח לנו" שאחרי י"ג מידות, וכיו"ב). וכן י"ג מידות, שמע קולנו.
14) ספר-המנהגים עמ' 54 (מפני שאומרים 'במוצאי מנוחה'), וראה 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' כג. חצות באזור המרכז בארה"ק: 12:40.
15) ע"פ 'שערי המועדים – אלול', סי' עו, משיחות קודש תשל"ד ח"ב עמ' 435.
16) לוח כולל-חב"ד. וגם אם הוא בחור, מתעטף בה (ע"פ שערי הל' ומנהג ח"א עמ' רכו, מר"ה יז,א ותנא-דבי-אליהו זוטא פכ"ג. וראה באריכות ב'הערות וביאורים – אהלי תורה' גיליון תתנ"א עמ' 50 ואילך, ובפרט בעמ' 62).
הט"ז (סי' תקפ"א ס"ק ב, ונעתק במטה אפרים שם סי"ד, במשנ"ב ס"ק ו ועוד) כתב ליטול טלית מחבירו בהשאלה כדי לצאת מספק ברכה (על בגד יום בלילה), אבל אדה"ז (סי' ח"י ס"ד) כתב ש"מותרים להתעטף אפילו בלילה, דהדבר ידוע שאין מתכוונים לשם מצות ציצית, אלא מפני כבוד הציבור" (וראה טעם זה בשערי אפרים שער י' פתחי שערים ס"ק יא, ודן בדבריו המשנ"ב סי' יד בביה"ל ס"ג סד"ה שאלה כשהיא מצוייצת), הרי דס"ל שא"צ לזה.
17) כדין חזרת הש"ץ וכיו"ב, מטה-אפרים ואלף-המגן סי' תקפ"א סעיף י"ז.
18) 'סליחות - לקוט טעמים ומקורות' ממטה-אפרים תקפ"א סי"ח.
19) 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' כח.
בס' המנהגים עמ' 55, כתוב "בסליחות אין נופלים על פניהם", וציין הרבי לזה: "ראה מג"א בשו"ע סי' קלא ס"ק ט, בשו"ע רבינו הזקן שם". והנה בשו"ע שם ס"ג איתא "אין נפילת-אפים בלילה, ובלילי אשמורות נוהגים ליפול על פניהם [=למרות שעדיין ודאי לילה], שהוא קרוב ליום". ומביא המג"א הנ"ל מהרקנטי פ' קורח שכתב "להאריך בסליחות עד נכון היום, ואז יפלו על פניהם". ומסיים המג"א "ונראה לי דאם נמשכה תפלת מנחה עד הלילה - לכולי עלמא אין נופלין, דתחילת הלילה - תגבורת הדינין, משא"כ אחרי חצות הלילה". ואילו הט"ז שם (ס"ק ח) נחלק ע"ז: "ונראה שאין לחוש לזה כל זמן שאין ודאי לילה אלא בין השמשות [=ספק לילה], דלא גרע מליל אשמורת שהוא קרוב ליום".
דברי השו"ע והט"ז הובאו להלכה בשו"ע רבינו שם ס"ד [בשו"ע אדה"ז צויין על דברי הט"ז גם לב"י, ולא מצאתי שם. הא"ר דייק בדברי המג"א שגם בבין השמשות אין נופלין, והכף החיים ס"ק נא מחזיק בדעה זו ע"פ הקבלה, אבל במחצית השקל הסתפק אם המג"א יחלוק על הט"ז, ובשו"ע רבינו ברור שהכל מודים בזה, וכן המנהג בפועל בין אנ"ש, דלדידן ודאי לילה דסליחות גרע מספק דבין השמשות, היינו שפוסקים כט"ז בזה ולא מטעמיה]. עכ"פ מנהגנו שלא ליפול כלל בסליחות נובע מכך שאין נופלין בוודאי לילה כדברי הרקנטי שבמג"א, ובשו"ע אדה"ז מובאים כ"יש נוהגין", אף שלמעשה נאמרות הסליחות בדורותינו אצל הרבי ובין אנ"ש ביום ממש. וכן מה שמרבים בסליחות ער"ה (יחסית למנהגנו בשאר הימים) ואומרים בו "ויאמר דוד אל גד" אף שלאחר עלות השחר ודאי נחשב יו"ט (ראה שם בסי' תר"ד), כיוון שהסליחות שייכות ללילה. ומזה יש להעיר לעניין אמירת תחנון בתפילת שחרית דעש"ק שנמשכה לאחר חצות היום, ראה 'התקשרות' גיליונות: תקס"ז עמ' 15, ותקס"ט עמ' 16.
20) 'סליחות – לקוט טעמים ומקורות'. וראה 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' כט.
21) 'אוצר מנהגי חב"ד' שם (ספר-הניגונים ח"ג, ניגון רמז).
22) שו"ע הב"י סי' תקס"ה ס"ה.
23) 'היכל מנחם' ח"ג עמ' רסה (למרות האמור בעניין זה בשו"ע שם,ראה כף-החיים סי' קלא ס"ק ג. גם בשו"ת מנחת-אלעזר ח"ד סי' כב מסיק שלא לומר גם בניגון ובטעמים, וכן נהג בפועל – 'דרכי חיים ושלום' אות קצ).
לעניין אמירת 'מחי ומסי', 'מרן דבשמייא' ביחיד, בלוח כולל-חב"ד הביא שידלגם, כיוון שיחיד מנוע מלהתפלל בלשון ארמי כמבואר בשו"ע רבינו סי' קא ס"ה. אך יש מקום להוכיח אחרת מלשון אדה"ז בסידורו, שהסתייג רק מאמירת 'יקום פורקן' השני ביחיד, ראה 'התקשרות' גיליון ס עמ' 20. הערות הת' ואנ"ש, צפת, גיליון ל עמ' 39.
24) ספר-המנהגים, מנהגי ר"ה. (למעשה, במניין של הרבי אמרו סליחות בשעה 7:00, והרבי אמר שזה נקרא 'השכמת', שמקדימים מהרגיל).
25) אג"ק חי"ט עמ' שצ, וראה ספר-השיחות תש"ד עמ' 20.
26) לוח כולל-חב"ד, ע"פ שו"ע אדה"ז סי' מו ס"ח.
27) למרות מש"כ במטה-אפרים שם סעיף ט"ו לברך תמיד, הרי לדעת אדה"ז הנ"ל הערה 16 אין לברך על עטיפה זו כלל, אא"כ היא מיועדת גם לתפילה שאח"כ.
28) 'התוועדויות' תשמ"ב ח"ד עמ' 2254. וכן נהג כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו כמה פעמים. וראה לקוטי-שיחות חי"ד עמ' 347 ואילך, וש"נ.
מהנכון שבמשך המעל"ע של יום זה ילמדו עכ"פ חלק מאחד המאמרים הללו (איש כחפצו, שהרי ישנם ריבוי מאמרים דיום זה) – ר"ד משיחת ג' דסליחות תנש"א. והעיקר שכל אחד יוסיף עוד עניין של לימוד, הנהגה טובה וכיו"ב – 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 373.
29) לכאורה – הוראה זו שייכת גם לפיוטי הסליחות. ראה באג"ק ח"ז עמ' שנא, שרצוי שלא להתפלל [כנראה – גם כל השנה] במניין שבו אומר הש"ץ פיוטים באמצע ברכות ק"ש (כנהוג בכמה קהילות אשכנזיות). מסתמא הכוונה רק כשאינם זקוקים לו כתוקע וכיו"ב. וראה בקשר לש"ץ מאנ"ש המתפלל בביהכ"נ דנוסח אחר ב'התקשרות' גיליון תקל"ד עמ' 14 ואילך, ובפרט בהערה 12.
30) אגרות-קודש חי"א עמ' שנג, תטז וש"נ.
31) ראה ספר-המנהגים ס"ע 56.
32) סידור אדמו"ר הזקן לפני 'למנצח... יענך' (מלבוש ומג"א סי' קלא ס"ו. בשו"ע אדמו"ר הזקן שם, חסר סעיף זה).
33) כנראה שהרבי לא התענה בער"ה - 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' מח, עיי"ש.
34) סידור אדה"ז, לפני 'למנצח... יענך' (מאחר שאינו נוהג כיו"ט מיום שלפניו, אלא מעלות השחר, כיוון שאומרים הרבה 'סליחות' באשמורת, שלא כשאר עיו"ט, ואף לא כפי שנהגו בעבר בערב יו"כ – ראה שו"ע אדה"ז סי' תר"ד ס"ד-ה).
35) לוח כולל-חב"ד, ע"פ הרמ"א סי' תקפ"א ס"א.
36) מטה-אפרים שם סכ"ב.
37) לוח כולל-חב"ד.
38) כגון בסליחות 'קודש הילולים' הוצאת לוין-אפשטיין, ירושלים תשכ"ה. וייתכן שאצלנו נעתק (בתחילה – צולם) מתפילת נעילה, ששם מבקשים רק חתימה, ולא שמו לב לתקן, גם לא בהוצאה החדשה דארה"ק.
39) התיקונים בפנים בפיוט 'שלוש עשרה מידות' הם בכמה שינויים מהנסמן ב'לקוט טעמים ומקורות', וכנראה הוגה שוב. ושמעתי שלראשונה נדפס פיוט י"ג מידות מתוקן בשילהי תשכ"ד בדף בודד (הוצאה קודמת של הסליחות היתה שנה לפני-כן, בשילהי תשכ"ג).
40) כיו"ב, לפי מנהגי אשכנז אחרים אומרים בקטע "שמע קולנו" את הפסוקים "אמרינו האזינה" ו"יהיו לרצון" כפסוק אחד (כמדומני שהש"ץ אינו אומר את הפסוק השני בקול), וצ"ב מה הטעם לכ"ז.
41) לוח כולל-חב"ד, מרמ"א סי' תקפ"א ס"ג.
42) השלמה לשו"ע אדה"ז סו"ס תקפא, במהדורה הישנה עמ' 1364, ובחדשה עמ' תסח.
43) לוח כולל-חב"ד, ובסידור אדה"ז: 'קודם חצות'.
44) בנוסח התרת נדרים, תיבת "בכולהון" נמשך לפניו – "לכן אני שואל ממעלתכם התרה בכולהון" (ולא "בכולהון אני מתחרט") כן אמרו כ"ק אדמו"ר מהורש"ב (רשימות הרב לנדא, 'כפר חב"ד' גיליון 986 עמ' 35) והרבי (מראות-קודש ער"ה תשמ"ט), וכן הוא בסידור 'בית יעקב'. מאידך בסידור אוצר התפילות, וכן בסידור יעב"ץ הוצאת 'אשכול' נמשך לאחריו.
בסידורינו מנוקד: "ולא יעשה שום רושם כלל" הש' בקמץ. ואולי הוא טה"ד.
45) בסידור הלשון "וטוב שיהיה עדה שלמה", ובספר-המנהגים ובלוח כולל-חב"ד – "ובעשרה". כנראה, לא הקפיד הרבי שהמתיר יהא מי שהותר לו כבר ('כפר חב"ד', גיליון 779 עמ' 138).
46) ראה אלף-המגן למטה-אפרים סי' תקפ"א ס"ק קא.
מדינא, קטן 'מופלא סמוך לאיש' אינו מצטרף למתירים, אבל מבקש התרה (ראה הלכות והליכות בר-מצווה פי"א סי"ד. חנוך לנער ס"פ לג). וב'אוצר' עמ' לט כתב שאין נוהגים בזה.
במטה-אפרים שם סוס"ב כתב שלא יאמרו כמה מבקשי התרה ביחד, אלא בשעת הדחק.
לעניין נשים, לפי הנפסק בשו"ע (יו"ד רלד סנ"ו-נז) הבעל נעשה שליח לשאול על נדרי אשתו, אך אינו מצטרף להמתירים, ולכאורה יכול היה בעלה לומר הנוסח גם בשמה (אך לאחרים, אף לבתו, לא ניתן להתיר ע"י שליח – שם סי' רכח סט"ז. וע' פתחי-תשובה שם ס"ק ט לעניין בקשת התרה בכתב) ולעניין מודעה על לעתיד – לכאורה די להן ב'כל נדרי'.
47) ערוך-השולחן סי' תקכ"ז סי"ד.
48) לקוטי-שיחות חי"ד עמ' 369.
49) ראה ספר-המנהגים ס"ע 95. ב'לוח השבוע' לג' תמוז, גיליון תרע"ג הערה 20, פורטו כמה מנהגים בקשר לכתיבת פ"נ.
50) רמ"א סי' תקפ"א ס"ד, וראה מטה-אפרים שם ס"נ.
51) ספר-המנהגים ס"ע 55.
52) מדינא מותר גם אחר חצות, שו"ע אדה"ז סי' רנא ס"ד (אך האריז"ל היה נזהר – כל השנה – להסתפר קודם חצות דווקא, כף-החיים שם ס"ק יט ומטה-אפרים סי' תקפ"א ס"ג. וכנראה אין מקפידין בזה, וצ"ע – ראה 'התקשרות' גיליון תרע"ו עמ' 14).
53) מחצות היום, לקוטי-דיבורים ח"ג עמ' 865. ועיין אלף-המגן למטה-אפרים סי' תקפ"א ס"ק קכא. ליקוטי מהרי"ח ח"ב דף ז,ב.
54) לוח כולל-חב"ד.
55) סידור אדה"ז ולוח כולל-חב"ד.
56) ראה שו"ע אדה"ז סי' תקכ"ז סכ"ה.
57) בנפח 54 סמ"ק, משקלו לערך 22 גרם.
58) בנפח (ומשקל) 27 סמ"ק.
59) שו"ע אדה"ז סי' תקכ"ז סי"ז וסי' שסו סי"ב-יג.
60) כנדפס בסידור תהלת ה' (הישן) עמ' 249.
61) ספר-המנהגים עמ' 56. אמנם במקור הבא, וברוב המקורות שהובאו ב'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' קנג-ד מדובר בר"ה עצמו, ובחלקם – לאחריו.
62) 'ספר המאמרים – קונטרסים' לכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, ח"א עמ' קלב (ושם: "זהירות יתירה במצוות עשה [בלקו"ש דלהלן: בהידור מ"ע], וזהירות בסייג של לא-תעשה [בתורת מנחם ח"ד עמ' 32: בזהירות יתירה מל"ת], וזהירות יתירה [בתורת מנחם שם: הוספה] בהנהגה טובה"). לקוטי-שיחות חלק ב עמ' 348.
63) אודות תוכן ההתבוננות שצ"ל בתפילה זו, ראה ספר המאמרים תש"ג ס"ע 41.
64) ספר המנהגים, מנהגי ר"ה.
65) הוראת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, שערי-צדקה עמ' קמב.
66) בער"ה סמוך לכניסת החג, נהגו רבותינו נשיאינו להיכנס ולשוחח זמן-מה עם זוגתם הרבנית.
אצלם היה הדבר "בדוגמא של מעלה" כיוון שבר"ה היא הנסירה ובניין המלכות (שיחות קודש תשל"ה ח"א עמ' 4). וההוראה בעבודה הרוחנית לכאו"א היא, שאצל כל אחד ואחד מישראל יש לא רק הענין ד'משפיע' אלא גם העניין ד'מקבל' – קבלת עול, ובפשטות יותר – שצריך להתמסר ל[הפצת המעיינות וחיזוק] נשי ובנות ישראל (תורת מנחם התוועדויות ח"כ עמ' 270).
67) לוח כולל-חב"ד. במטה אפרים (תקפא,נה, ע"פ הב"ח והט"ז סי' תקפ"א ומג"א ר"ס תקצ"ז) כתב ללבוש רק נאים אבל לא חשובים כשאר יו"ט (שבגדי יו"ט צ"ל יותר טובים משל שבת כמ"ש בשו"ע אדה"ז סי' תקכ"ט סו"ס ז), אבל בשערי תשובה (ס"ק ו, ובשו"ע השלם – טו) כתב: "והעולם נוהגים ללבוש בגדי יו"ט כשאר יו"ט, רק הנשים לובשות לבנים".
68) לוח כולל-חב"ד, משע"ת סי' תקפ"א ס"ק ו, וע"ע מטה-אפרים סי' תקפא סנ"ה.
69) בלקט 'והאר עינינו בתורתך' (מוריסטאון, נ.דז. תשס"ה) עמ' רעג מסופר בשם הרה"ח רי"ל שי' ביסטריצקי, שהרבי אמר שקיטל צ"ל בגד שלובשים אותו מעל הראש (כפי שלבשו הרבי והרש"ג), ולא כאלה (המצויים) שפתוחים מלפנים ונרכסים בכפתורים. וע"ע.
70) כי לדעת אדה"ז (סי' תר"י ס"ט) עיקר הטעם שלובשים קיטל "כדי להיות דוגמת מלאכי השרת", וזה שייך רק ביום-הכיפורים - 'המלך במסיבו' ח"א עמ' קטו.
71) ספר המנהגים, מנהגי ר"ה.
72) הקדמת (בן) ה'דרישה' לטור יו"ד ח"א. מטה אפרים סי' תרכ"ה סל"ג. פסק הגאון בעל 'תורת חסד', וכן מוכח בלקוטי-שיחות כרך כד עמ' 297 הע' 69 – 'קיצור דיני נש"ק' עמ' לו.
73) מטה אפרים שם.
74) שו"ע אדמו"ר הזקן סי' רסג ס"ח. ומלשונו משמע דה"ה כשמדליקין בלילה (וגם איש המדליק – קצות השלחן סי' עד בבדי השלחן ס"ק יט), ודלא כמ"ש במטה אפרים ובאלף למטה שם.
75) שם, מנהג בית רבנו, כמו בקידוש ובהפטרה - אג"ק ח"ו עמ' קכה. [בירכה שהחיינו – קיבלה עליה קדושת יו"ט, ואינה יכולה להתנות בזה, מובא מעירובין מ,ב].
76) ספר המנהגים, מנהגי ר"ה.
77) בירך 'שהחיינו' בהדלקת הנרות, לא יברכנה שוב בקידוש – ספר-המנהגים עמ' 60.
78) לוח כולל-חב"ד.
79) כדי שלא להיכנס למחלוקת הפוסקים בדבר הדלקת נר-יארצייט ביום-טוב, ובפרט שהוא לצורך מחר – ראה המובא בפסקי-תשובות סי' תקי"ד ס"ק יד. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
