מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

'אמן' שבין גאולה לתפילה

בספר 'הפסק בתפילה'¹ הביא את דברי קצות-השולחן², שפסק: "ובין 'גאל ישראל' לתפילה לא יפסיק בשום דבר, ואפילו 'אמן' שאחר 'גאל ישראל' לא יענה". וכתב עליו: "והוא טעות בדבר משנה (ואפשר דהוא טעות סופר), דהרי הוא היפך המפורש בשולחן-ערוך רבינו בשני מקומות³, שם כתב שנוהגין במדינות אלו לענות אמן אחר גאל ישראל בין גאולה לתפילה.

ואין לומר שקצות-השולחן דייק כן מסידור רבינו⁴, שכתב שם רק את העצה שיכוון לסיים הברכה עם הש"ץ כדי שלא יתחייב לענות אמן, ולא הזכיר כלל מה שכתב בשולחן-ערוך שאם סיים את הברכה לפני הש"ץ יענה אמן - א) דאין ללמוד מזה, כיוון שדרכו של רבינו בסידור להזכיר רק את ההנהגה הצריכה לכתחילה ולא נחית למצב של דיעבד. ב) אילו סבר הקצות-השולחן לדייק כן - היה מציין זאת בבדי-השולחן על אתר, וודאי שהיה מביא זאת בספרו 'פסקי הסידור' כאחד מהמקומות שבהם חזר בו רבינו מדבריו בשולחן-ערוך", עכ"ד.

איני יודע את כוונות הקצות-השולחן, אבל לגופו של ענין - דעתו מובנת ומקובלת:

א. ניתי ספר ונחזי: בסידור שם הביא ושלל את העצה "להמתין ב'שירה חדשה'" לענות אמן זו. ואם אמנם ההנהגה "לכתחילה" היא לענות אמן, היה צריך להבהיר שאין צורך בעצה כלל. במקום זאת, הציע אדמו"ר הזקן עצה אחרת - "לכוון לסיים עם הש"ץ", וזאת לא כחובה (אפילו לא "לכתחילה" כדבריו) ואף לא כ'נכון', אלא רק "אם רוצה לצאת כל הדעות". משמע שגם אם לא יעשה כן אין לו בעיה, כיוון שבכל מקרה לא יענה אמן בין גאולה לתפילה.

ב. להעיר מהנהגת הרבי באופן קבוע, שראינו בבירור בהיותו ש"ץ, לפסוע לאחוריו לקראת שמונה-עשרה של שחרית רק לאחר שסיים ברכת "גאל ישראל"⁵. והנה כשמסיים הפסיעות הללו ואינו ש"ץ, שוהה מעט עד שיסיים הש"ץ תיבות 'גאל ישראל'⁶. נמצא, לכאורה, שהרבי, לאחר שסיים בעצמו את הברכה,  שמע תמיד את הש"ץ מסיים את הברכה, ולא ענה אחריו 'אמן'.

ג. זה יתאים, לכאורה, עם הוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ⁷, שב'גאל ישראל' מסיים הש"ץ תמיד בקול רגיל, שממנה משמע, וכן רגילים, שאין חוששין כלל לדעה שיש לענות שם אמן (שלא כמנהג העולם: הספרדים - שמסיימים את הברכה עם הש"ץ, והאשכנזים - שהש"ץ מסיים ברכה זו בלחש) כי גם אם שמעו אותו - לא יענו אמן בין גאולה לתפילה, כדעת הזוהר⁸. מה-שאין-כן בברכת 'אהבה' חוששים לדעה שעונים אמן ולכן מסיים הש"ץ בלחש (שלא כמנהג העולם שם, שהספרדים וחסידי-פולין מסיימים עם הש"ץ, והליטאים עונים אמן), ששם גם לדידן, אם שמע - יענה, כי ההידור שלא לענות אינו מדינא ואף לא על-פי הקבלה⁹.

----------

1) עמ' פז.

2) סי' יט ס"ו.

3) סי' סו ס"ט וסי' קיא ס"א.

4) נדפס בהוספות לשו"ע ח"א דף קנז ע"א, ובמהדורה החדשה עמ' תרכא.

5) (ועד"ז, כשאינו ש"ץ, לאחר סיום עניית הקדיש שלפני שמונה-עשרה בשאר התפילות) כפי שראיתי פעמים רבות משנת תשכ"ט ואילך, וכמופיע בחוברת-עזר לסרט 'תפלה עם הרבי' בהוצאת המל"ח ו-JEM, עמ' 12.

6) 'מנהגי מלך' עמ' 19 ס"ב.

7) ספר-המנהגים עמ' 11 ועמ' 61 וש"נ.

8) ח"א קלב,ב, הובא בב"י סי' נא וסי' סו, בניגוד לפס"ד אדה"ז בשו"ע שלו (סי' קיא ס"א) לענות תמיד אמן. הקולא שי"א שמותר להפסיק בשבת בין גאולה לתפילה (שהמקובלים דוחים אותה לגמרי, הובאו בכף החיים סי' קיא ס"ק ט) אינה חלה על עניית אמן זו, כמפורש בקצות-השולחן סי' יט בבדה"ש ס"ק יז. ובכל אופן, בהוראה זו מפורש שאין הבדל בין שבת לחול.

9) וטעמו, עיין שערי תשובה סי' נט סוף ס"ק ג (בשו"ע השלם: ס"ק ה) מהשל"ה.

עניית אמן בין 'אהבה' ל'שמע'

במשנה¹ נמנה מקום זה ("בין שנייה לשמע") כ'בין הפרקים', לצורך "שואל מפני הכבוד, ומשיב שלום לכל אדם". ולכאורה, אילו היתה ברכת 'אהבה' בגדר 'ברכת-המצוות', היה אסור להפסיק, לפחות כמו בין גאולה לתפילה או בין ה' אלוקיכם לאמת, אפילו "מפני הכבוד" ויותר, כמו בכל הפסק בין הברכה לבין המצווה שבירך עליה.

מאידך, ברמב"ם² מביא, לכאורה, דוגמה ראשונה לעניין איסור ההפסקה בין הברכה למצווה, מעניית אמן על ברכת 'אהבה', וזה לשונו: "ולמה לא יענה אמן אחר אהבת עולם ["מפני שהיא סוף ברכות ראשונות של קריאת-שמע, וכן כל כיוצא בה מברכות שמברכין אותן תחילה לדבר, כגון ברכות שמברכין לפני קריאת-מגילה והדלקת-נר-חנוכה"]? למען לא יפסיק באמן בין ברכה ובין הדבר שבירך עליו".

נושאי-הכלים שעל-אתר, דהיינו הראב"ד, הכסף-משנה, הלחם-משנה והגהות-מיימוניות, לא העירו כלל מהמשנה האמורה, ואף לא דנו בעצם השאלה: האומנם ברכת 'אהבה' היא ברכת המצוות.

ובבית-יוסף סי' נט³, הביא קודם-כל מרבינו יונה⁴, שהעתיק להלכה את דברי הרמב"ם הנ"ל, וסיים "וכן הסכימה דעת הרמ"ה והרמב"ן ז"ל", עכ"ל.

והסביר הבית-יוסף: "וטעמו של הרא"ש⁵ [שהיה אומר ברכת 'יוצר אור' בנחת עם שליח-ציבור וכשהגיע לסוף הברכה מיהר לסיים כדי לענות אמן אחר שליח-ציבור, ומשמע משם שגם בברכת 'אהבה' נהג כך],

אפשר שהוא מפני שאין ברכה זו על קריאת שמע, שהרי אין אנו מברכין 'אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על קריאת שמע', הלכך לא הוי 'אמן' הפסק בין הברכה לקריאת-שמע. אי נמי, דעד כאן לא אמרי הני רבוותא שאין לו להפסיק, אלא כשעונה 'אמן' אחר ברכת עצמו, אבל כשעונה 'אמן' אחר שליח-ציבור לא הוי הפסק, וכן כתב רבינו [הטור] בסימן ס"א בשם הרמ"ה, שאם הקדים וסיים 'הבוחר בעמו ישראל באהבה' קודם שליח-ציבור, יכול לענות 'אמן' כשמסיים שליח-ציבור, דלאו 'עונה אמן אחר ברכותיו' הוא אלא אחר שליח-ציבור, והפסקה ליכא - דלא גרע משאילת שלום דמפסיקין בין ברכה שנייה לשמע".

ולכאורה, הסבר זה מהני רק להתיר הפסק מצד דין קריאת-שמע וברכותיה, אבל לא להתיר הפסק בין ברכה לדבר שמברכין עליו? אמנם גם בדעת הגאונים (החולקים על הרמב"ם) הסוברים שיש לענות אמן על ברכת עצמו אחר ברכה אחרונה, פירש רבינו יונה⁶ בלשון התוספתא⁷ "אחר המצוות ואחר הפירות ועונה בסוף אמן - הרי זו דרך בורות", שהכוונה שם שאם בירך על המצווה או ההנאה וענה אמן לפניהן "נראה כמפסיק" מה-שאין-כן כשהוא בברכה אחרונה שהיא סיום עניין. ולכאורה הרי זה הפסק ממש, ולא רק 'נראה כמפסיק' ו'דרך בורות'? וצריך לומר דלגופו של עניין אין דין הפסק בזה, כיוון שעונה אמן על ברכה זו עצמה, שהרי זה כעצם הברכה, ורק בגלל ש'נראה כמפסיק' ו'דרך בורות' אין לענות שם אמן.

ולכן כנראה לא הזכירו כלל נו"כ הרמב"ם והטושו"ע שאלת 'הפסק'⁸ כיוון שלא זאת היא הסיבה לאי-עניית אמן כאן.

ומסיים הבית-יוסף: "מכל מקום, לא נהגו העולם כדברי הרא"ש, ואינם עונים 'אמן' כלל אחר שום ברכה מברכות קריאת-שמע, אלא אומרים עם שליח-ציבור מילה במילה כל הברכה וחתימתה, ושוב אין להם לענות 'אמן', דאם-כן הוה ליה "עונה אמן אחר ברכותיו". וכן כתב מהרי"ק⁹, שהוא לא היה נוהג כמנהג הרא"ש בזה. וגם מדברי הרמ"ה שכתבתי יש ללמוד שאין צריך למהר לסיים קודם שליח-ציבור, אלא שאם אירע שסיים קודם שליח-ציבור עונה אחריו אמן". ובדרכי-משה¹⁰ העיר עליו: "ואין המנהג בינינו כדבריו, רק עונים אמן אחר ברכת קריאת-שמע כדברי הרא"ש". וכן כתב בפרישה שם¹¹, ושניהם לא חילקו בין 'יוצר' ל'אהבה', וכמו שכתב הבית-יוסף בדעת הרא"ש.

בשולחן-ערוך¹² הביא דברי הרמב"ם ללא הסתייגות הרמ"ה, ומשמע שגם אחר שליח-ציבור אין לענות אמן. והגר"א בביאורו¹³ הביא על זה את הירושלמי¹⁴ ש"העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה בור", ויחד עם זה כתב (כטעם הרמב"ם וסיעתו) "משום שאין להפסיק בין הברכה ובין דבר שמברך עליו". ולכאורה דבריו צ"ע, שהרי עקרונית, כתב הרמב"ם (וכן דעת השולחן-ערוך¹⁵) שכאן אין זה בכלל "העונה אמן אחר ברכותיו" כיוון שזה "סוף ברכות ראשונות של קריאת-שמע", ושלל עניית אמן שם רק בגלל הסיבה השנייה שהזכיר הגר"א - הפסק בין הברכה למצוותה. אך על-פי הנ"ל מובן, כיוון שאין זה משום הפסק ממש, אלא רק משום שהנהגה זו אינה ראויה.

הרמ"א שם (שבכלל פסק לפני-כן כתשובת הרא"ש) ציין לסימן סא, ושם¹⁶ פסק לענות אמן אחר ברכת אהבה של שליח-ציבור. ואדמו"ר הזקן בשו"ע¹⁷ כתב ש"כן המנהג פשוט במדינות אלו". אבל מנהגנו על-פי הוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ הוא¹⁸ ש"השליח-ציבור מסיים ברכת 'הבוחר כו' באהבה' - בלחש. כן נוהגין כל ימות השנה". ומשמע שאם שמע בכל זאת - יענה אמן.

אמנם, מצד שני, בבית-יוסף סי' מו¹⁹, הביא תשובת הרשב"א²⁰, שגם מי שכבר אמר קריאת-שמע כדי לצאת ידי חובתה בזמנה, חוזר וקורא אותה עם ברכותיה, לפי "שהברכות לא נתקנו על קריאת-שמע, תדע שהרי אינו מברך על קריאת שמע'" וסיים "וכן כתב בארחות חיים²¹ בשמו".

וכן אדמו"ר הזקן בתניא²² כתב בפשיטות על ברכות קריאת-שמע: "דלכאורה אין להם שייכות כלל עם קריאת-שמע כמ"ש הרשב"א [שבקטע הקודם] ושאר פוסקים, ולמה קראו אותן ברכות קריאת-שמע, ולמה תיקנו אותן לפניה דווקא" - ואם איתא שהרמב"ם (והפוסקים כמותו, הרמב"ן והרמ"ה, עד הב"י ודעימיה) אוסר עניית אמן משום הפסק ממש, הרי לנו הרבה פוסקים שסוברים שברכות אלה 'ברכת המצוות' ממש הן? ואיך יכול היה הב"י לפסוק בסי' מו שם בעניין אמירת ברכות ק"ש כדעת הרשב"א, כאשר בסי' נט הוא פוסק כדעה ההפכית, דעת הרמב"ם, בזה?!

אך אם נאמר שאין זה מדין 'הפסק' ממש, יכולים גם הרמב"ם וסיעתו לסבור שאין זו 'ברכת המצוות' ממש. ועיין עוד.

----------

1) ברכות פ"ב מ"ב, דף יג,א.

2) הל' ברכות פ"א הי"ז.

3) ד"ה ומשמע מדברי תשובה זו.

4) על הרי"ף ברכות, בדפי הרי"ף לג, ד"ה ולענין.

5) שו"ת כלל ד סימן יט, שהביא הטור שם ס"ד.

6) לג,ב בדפי הרי"ף, ד"ה הא דעני, הובא בכסף משנה ברמב"ם שם הט"ז.

7) מגילה פ"ג הט"ז.

8) בס' מגן אבות להמאירי (סימן א) הגן המאירי על מנהג מקומו לומר 'א-ל מלך נאמן' בין אהבה לשמע, כמנהג א"י צרפת ואשכנז, נגד דעת הרמ"ה והרמב"ן וקהילות ספרד שאוסרים לאומרה. המאירי מוכיח שאין זה הפסק (כמו "גביל לתורי") ואף אין בזה משום בורות, נגד דעת הרמב"ן, שבין השאר אומר בשמו (קרוב לתחילת הסימן. ולא מצאתיו בשו"ת הרמב"ן שלפנינו) "שהוא הפסק, וצריך לחזור ולברך", וזה לכאורה לא כמבואר כאן. אך גם שם לא נשאלה השאלה מהמשנה ש"בין שניה לשמע" הוא בין הפרקים. וצ"ע.

9) שורש מב (במהדורת ירושלים: שורש לא).

10) אות ו'.

11) סוף ס"ק ז.

12) שם ס"ד.

13) ס"ק יא.

14) ברכות פ"ה ה"ד.

15) סי' רטו ס"א (משא"כ להרמ"א שם).

16) סו"ס ג (ראה גם בלבושי שרד כאן ס"ק ה).

17) סי' נט סו"ס ד וסי' סא סו"ס ד.

18) ספר-המנהגים עמ' 11, מ'הוספה ללקוטי מנהגים' שבסוף מחזור השלם (נדפסה גם שם, בעמ' 61). שם ציין הרבי לשו"ע הנ"ל (ללא איזכור שו"ע אדה"ז). הב"י כתב שיסיים בשווה עם הש"ץ שאז לא יצטרך לענות אמן דהוי כעונה אחר ברכותיו, ובשל"ה [מסכת תמיד, ענייני תפלה ד"ה אע"פ שאמרו, בדפוס אמשטרדם דף רנג ע"א] כתב שנראה בעיניו מנהג הספרדים שלא יענה אמן ויסיים עם הש"ץ כדי שלא להפסיק בין האהבה לקבלת-עול מלכות-שמים, ולכן בין בשחרית ובין בערבית מסיים באהבה ושוב אחר קבלת-עול בפסוק ראשון חוזר ומתחיל 'ואהבת', עיי"ש, הובא בשערי תשובה ס"ק ג [בשו"ע השלם ס"ק ה]. ואולי זה הטעם למנהגנו בברכה זו, דכיוון שהאשכנזים אינם נוהגים לומר בשווה עם הש"ץ, מעדיפים להימנע מעניית אמן ע"י שהש"ץ מסיים בלחש (אבל אם סיים בקול, או מי ששמע מאחרים, צריך לענות כפי הדין לדידן), משא"כ ב'גאל ישראל' (שגם השל"ה שם כתב שיש לנהוג כדעת הזוהר [ח"א קלב,ב הובא בב"י סי' נא ס"ג סוד"ה ואח"כ מצאתי וסי' סו ס"ז סוד"ה ועכשיו נהגו], שעל-פיו נהגו בהרבה קהילות שלא לענות עליה אמן כלל, ובסידור אדה"ז כתב רק למי שרוצה לצאת ידי כל הדעות שיכוון לסיים עם הש"ץ) יכול הש"ץ לסיימה בקול רגיל כל ימות השנה, כי בלאו-הכי לא יענו עליה אמן.

19) ד"ה ועכשיו נהגו.

20) ח"א סי' מז ו-שיט.

21) הל' ק"ש סי' יג-יד. ולהעיר שבס' מגן אבות הנ"ל מביא משו"ת הרי"ף (בשו"ת הרי"ף הנדפסות לא מצאתי זאת) שפסק לענות אמן על ברכת עצמו אחרי ברכת 'אהבה', "שאין אחריה אלא קריאת-שמע שאינה מעכבת את הברכות", כדעת הגאונים המובאת בכסף-משנה שם.

22) פרק מט, דף סט ריש ע"ב (בס' 'מ"מ, ליקוט פירושים וכו'' לתניא כאן עמ' א'מד, הביא מ'לקוטי הגהות לתניא' ציון לפי' בעל ס' חרדים לירושלמי ברכות פ"ב ה"ב שהביא לשון הרשב"א מסי' שמט - ושניהם לא מצאתי לע"ע. במראה הפנים פ"ה ה"ד ד"ה מאן דאמר מביא מחידושי הרשב"א לבבלי מה סע"ב, אבל שם אינו דן כלל בק"ש).