נושאים נוספים
	שיחת השבוע גליון 1241 - כל המדורים ברצף
	המצווה שהכול מקיימים אותה
	יש חדש
	לא לוותר על 'הרכוש הגדול'
	לך-לך
	חופה ומעשים טובים
	עסקי מילה
	עשר ארצות
	עושר קשה
	ברית חובקת עולם
	מילה ועלייה לתורה

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1241, ערב שבת-קודש פרשת לך-לך, ז' במרחשוון ה'תשע"א (15.10.2010)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

המצווה שהכול מקיימים אותה

מה ההיגיון לקחת פעוט בן שמונה ימים, לחתוך בבשרו, ועוד לחגוג זאת בסעודת-מצווה? אך גם הרחוקים ביותר מאורח-חיים דתי מלים את בניהם

לפני כעשרים וחמש שנים, כאשר תופעת החזרה בתשובה החלה לגאות, התראיין לאחד העיתונים אב לבן שחזר בתשובה. הוא תיאר בצבעים קודרים את השינויים שחלו בבנו, וכשרצה להמחיש עד כמה הרחיק הבן לכת אמר: "הוא טובל במקווה שמונה פעמים בשבוע" (הבן נהג כמנהג החסידים לטבול בכל בוקר וכמו-כן ביום שישי לפני כניסת השבת) ...

בעיניו של אותו אב הטבילה במקווה בכל יום נראתה דבר תמוה ומוזר ביותר, אף-על-פי שבעצם מעשה הטבילה במים אין שום דבר חריג. האם יש מקום לתמוה על מי שנוהג לפתוח את היום בטבילת התרעננות בים? זה נראה דבר טבעי לחלוטין. מה מוזר אפוא בטבילה מרעננת במקווה? אלא שהרחצה בים מוּכרת וידועה לכולנו, ואילו בעיני אותו אב המקווה נתפס דבר זר ולא-ידוע.

כוחה של ברית

הדוגמה הזאת ממחישה עד כמה השיפוט שלנו אינו אובייקטיבי. קחו, למשל, את מצוות המילה. כל ילד יהודי זוכה להיכנס בבריתו של אברהם אבינו. גם הרחוקים ביותר מאורח-חיים דתי מלים את בניהם בהיותם בני שמונה ימים. הכול מתייחסים אל מצוות מילה בחרדת-קודש, ואיש לא יעז ללעוג לה.

אך בעצם קל הרבה יותר להסביר את השבת והתפילין מלהסביר את ברית-המילה. מה ההיגיון לקחת פעוט בן שמונה ימים, לחתוך בבשרו, ועוד לחגוג זאת בסעודת-מצווה? מכל המצוות, דווקא זו הייתה צריכה להיות היעד הראשון להתקוממות. והנה דווקא את המצווה הזאת הכול מקיימים באהבה וברצון.

קשה להסביר בהיגיון מדוע דווקא מצוות המילה נשמרת גם אצל יהודים שכמעט אינם מקיימים שום מצווה אחרת. ההסבר האמיתי הוא שזה כוחה של הברית שכרת הקב"ה עם היהודי הראשון, אברהם אבינו. זו הייתה ברית נצחית, ולכן היא מתקיימת לנצח. לפני אלפי שנים כבר אמרו חז"ל כי על מצוות המילה נכרתו שלוש-עשרה בריתות, וכי המצווה הזאת תישמר לעולם בידי עם-ישראל.

אבל גם ההבטחה הזאת מתלבשת בלבושים טבעיים. ההסבר הגלוי לקונסנזוס המוחלט הקיים סביב ברית-המילה נעוץ בכך, שכל יהודי נימול בפועל. עוד בטרם האדם מתחיל לחשוב ולגבש את השקפת-עולמו – הוא כבר נימול. המילה נעשית חלק בלתי-נפרד מהווייתו, וכך היא נהפכת לדבר מובן מאליו. לכן היא אינה עומדת למבחן ולפקפוק. אדם אינו יכול להתנגד לדברים שהם חלק ממהותו.

דרושה היכרות

הבעיה הגדולה שנוצרה בדורות האחרונים היא ההתרחקות של יהודים רבים ממושגי-יסוד יהודיים. למרבה הצער יש יהודים שבראש-השנה וביום-הכיפורים הם מטיילים בעולם, ובחג-הסוכות מבלים בפסטיבלים. ייתכן שאף פעם בחייהם לא חוו את חוויית התקיעה בשופר בימים הנוראים או אחזו בידיהם את ארבעת המינים בחג-הסוכות. ואז, מה שרחוק מהעין – רחוק מהלב.

מנקודת המבט הזאת מבינים את עומק ראייתו של הרבי מליובאוויטש, שקרא לצאת אל חוצות הערים, להניח תפילין עם יהודים, לזכות אותם בנטילת ארבעת המינים בחג-הסוכות ובשמיעת קול השופר בראש-השנה. נוסף על עצם קיום המצווה, המראות האלה מונעים את תחושת הזרות והניכור. גם מי שאינו נענה בעצמו להצעה להניח תפילין, לפחות רואה לפניו יהודים העומדים עטורים בתפילין. כריכת 'רצועות שחורות' על הזרוע לא תיראה בעיניו דבר מוזר.

ואולי זה הדבר הנחוץ לנו ביותר בעת הזאת – היכרות, מוּדעות. גדל כאן דור שאינו מכיר כלל את ההוויה היהודית של חיי תורה ומצוות. הוא רואה יהודים שומרי מצוות רק באירועים חדשותיים, כמו הפגנות ומחאות. לכן הוא גם חש מאויים, כי הלא-נודע מאיים ומפחיד. ככל שנלמד להכיר זה את זה ניווכח שאין מה לפחד, ולהפך, היהדות יכולה להעשיר את עולמו של כל יהודי באשר הוא.

  יש חדש

תפילה בקבר רחל

רבבות צפויים לפקוד את קבר רחל אימנו לקראת יום ההילולא שלה, ביום שלישי הקרוב, י"א במרחשוון. תחבורה ציבורית מתוגברת תוביל את הציבור מירושלים לקבר רחל ובחזרה. כוחות הביטחון נערכים לאבטח את המתפללים.

רפואה בזכות המילה

נס מופלא עורר תשומת-לב רבה בעיר ויניצה שבאוקראינה. יהודי תושב העיר בא לפני כמה חודשים אל שליח חב"ד, הרב שאול הורביץ, וסיפר לו כי הרופאים בישרו לו על מחלה קשה בליבו, שלא תאפשר לו להאריך ימים. השליח אמר לו: "אברהם אבינו עשה ברית מילה וזכה לנס על-טבעי של לידת בן בגיל מאה. קבל החלטה לעשות ברית ובע"ה תבריא". האיש הצהיר כי ברגע שמצב בריאותו יאפשר זאת, ימול את עצמו. ואכן, כעבור זמן קצר הודיעו לו הרופאים כי באורח פלא נרפא לגמרי. בשבוע שעבר נערכה ברית-המילה שלו, בהשתתפות רבים מהקהילה היהודית, ונקרא שמו בישראל דוד.

'תמיד בכל יום'

אחרי פגרה מוזיקלית של יותר מעשור, מגיש מנדי ורדיגר את תקליטו החדש – תמיד בכל יום. שנים-עשר שירים, שהולחנו בידי יוסי גרין, פינחס וובר ואחרים, וגם שלושה לחנים של ורדיגר עצמו. העיבוד של יהושע פריד. ורדיגר משתדל לשמור על אווירה חסידית אותנטית, באיכות עכשווית. הפצה: גרינטק, טל' 1-700-700015.

  שלחן שבת

לא לוותר על 'הרכוש הגדול'

בברית בין הבתרים בישר הקב"ה לאברהם אבינו כי בניו עתידים לרדת לגלות במצרים וכי לאחר מכן יֵצאו משם: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע-מאות שנה, ואחרי-כן יֵצאו ברכוש גדול".

לשם מה היה צורך ב'רכוש גדול'? לדברי חז"ל, זה היה כדי "שלא יאמר אותו צדיק 'ועבדום ועינו אותם' קיים בהם, 'ואחרי-כן יֵצאו ברכוש גדול' – לא קיים בהם". כלומר, הרכוש הגדול נדרש כדי שלא יהיו טענות לאברהם אבינו שבניו לא קיבלו פיצוי על הסבל שסבלו בשנות הגלות במצרים.

רכוש רוחני

כאשר שמעו על כך בני-ישראל, טענו: "ולוואי שנצא בעצמנו". הם, מצידם, היו מוכנים לוותר על 'הרכוש הגדול', ובלבד שיֵצאו ממצרים מוקדם יותר. אבל הקב"ה לא הסכים להוציאם ללא הרכוש הגדול, ומכאן אנו למדים שהייתה בו חשיבות עליונה, עד שבעבורה היה כדאי להשאיר את בני-ישראל עוד זמן-מה בגלות.

בתורת החסידות מוסבר כי 'הרכוש הגדול' הגשמי שיקף את 'הרכוש הגדול' הרוחני. במצרים הטמין הקב"ה ריבוי של ניצוצות קדושה, ובני-ישראל גאלו אותם משם. על כך נאמר: "וינצלו את מצרים" – בני-ישראל 'רוקנו' את מצרים מניצוצות הקדושה שהיו טמונים בה.

בירור הניצוצות

וכך נאמר בספרי הקבלה, שבתחילה עמד מספר ניצוצות הקדושה שנפלו לעמקי ה'קליפות' על רפ"ח (288), ובני-ישראל, בהיותם בגלות מצרים, גאלו ר"ב (202) ניצוצות, המרומזים בפסוק "וגם ערב רב עלה איתם". לאחר מכן נשארו פ"ו (86) ניצוצות בלבד (כמניין שם 'א-להים').

כדי שיתקיים הבירור הגדול הזה סובב הקב"ה את הדברים שכל הכסף והזהב שבעולם יובא למצרים, במהלך שנות הרעב, ולאחר מכן יוכלו בני-ישראל לברר את הניצוצות האלוקיים ולגאול אותם מטומאת מצרים. זו משמעות 'הרכוש הגדול', שבלעדיו לא היו יכולים לצאת משם.

דיבורו של הקב"ה

מכאן צריך יהודי ללמוד, שגם כשעליו 'לצאת ממצרים' – להשתחרר מהמְצָרים ומהמגבלות האישיים, לפרוץ את המחסומים שלו בעבודת ה' – אסור לו לוותר על 'הרכוש הגדול'. הוא עלול לחשוב שדיי לו להתעלות במדרגה אחת או שתיים. מלמדת התורה, שרצונו של הקב"ה יושלם רק כאשר יֵצא לגמרי מ'מצרים', וייקח עמו את 'הרכוש הגדול'.

מאחר שהקב"ה גילה לאברהם אבינו כבר בברית בין הבתרים, כי תכלית הגלות היא היציאה ממנה 'ברכוש גדול', עלינו לפעול שיתקיים דיבורו של הקב"ה – ללקט את כל ניצוצות הקדושה שבעולם, עד שנגיע ל'רכוש הגדול' האמיתי, להתחברות עם הקב"ה עצמו, ש"לגדולתו אין חקר", בגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו.

(תורת מנחם כרך כה, עמ' 52, 209)

  מן המעיין

לך-לך

אל השורש

"ויאמר ה' אל אברם לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב,א). "לך-לך" – לעצמך. כל יהודי צריך ללכת אל עצמו ואל שורשו, כי זו תכלית חייו.

(רבי אהרן מקרלין) 

מיצוי העצמיות

"לך-לך" – לעצמיותך. אין האדם נדרש לעשות למעלה מכוחותיו, אבל נדרש הוא להשיג מה שבאפשרותו להשיג. כמאמר רבי זושא מאניפולי: "אין דורשים מזושא להיות כמו הבעל-שם-טוב, אבל דורשים ממנו להיות זושא".

(עיטורי תורה)

שלושה שלבים

על האדם ללכת אל עצמו, אל שורשו ומציאותו האמיתית. זאת יוכל לעשות על-ידי שיֵצא "מארצך" – מהעניינים הארציים והחומריים; "וממולדתך" – מהמעשים הבאים מההרגלים שרכש, "ומבית אביך" – מההשקפות השכליות הלא-רצויות.

(לקוטי שיחות)

הנאה טובה

"לך-לך" – להנאתך ולטובתך. כי על-פי-רוב לא כל הנאותיו ותענוגותיו של אדם הם אכן לטובתו.

(רבי חנוך מאלכסנדר)

השורש רואה

"לך-לך" - לעצמותך ולשורשך. יש לקשר ולחבר את הנשמה שבתוך הגוף עם שורשה שלמעלה. השורש העליון של הנשמה רואה אלוקות בבחינת ראייה ממש, וכאשר מקשרים את הנשמה שבגוף עם שורשה העליון מגיעים לבחינת ראייה באלוקות.

(אור התורה)

ציווי לנשמה

הציווי "לך-לך" מופנה אל נשמתו של כל יהודי, אשר צריכה לרדת ממקור חוצבה בעולמות העליונים, דרך השתלשלות מדרגות רבות, עד העולם הזה. כאן, בעולם הזה, עליה לצאת מכל אותם דברים שנפשו הבהמית של האדם נמשכת אחריהם, ואז תגיע אל התכלית הרצויה.

(לקוטי שיחות)

פרסום שם ה'

"ואגדלה שמך" (בראשית יב,ב). לשם מה היה אברהם צריך את ההבטחה שיתגדל שמו בעולם? אלא פרסום שמו של אברהם אבינו דבר אחד הוא עם פרסום שמו של הקב"ה, כי בכל מקום שהגיע אליו אברהם אבינו עשה שיתפרסם ויתקדש שם שמים.

(הרבי מליובאוויטש)

היציאה מגדלת

על-פי-רוב אין מחשיבין את האדם במקום הולדתו, מרוב הרגל בו. רצה הקב"ה לגדל את אברהם, שיֵצאו לו מוניטין בעולם, ולכן אמר לו "לך-לך מארצך וממולדתך".

(יבין שמועה)

  אמרת השבוע

חופה ומעשים טובים

הגאון הרב בצלאל הכוהן, שהיה רב ומורה-הוראה בווילנה, התפרסם כעילוי עוד בהיותו ילד. נכבדי העיר, שרצו לקחתו חתן לבנותיהם, הזדרזו ודיברו בו נכבדות, וכך נערכה סעודת השידוכין שלו בהיותו בן שתים-עשרה.

בסעודת השידוכין אמר אחד הנוכחים: "נהוג לברך בעת ברית-המילה כי ההורים יזכו לגדל את הילד לתורה, לחופה ולמעשים טובים. והלוא הסדר הנכון הוא שתחילה האדם נעשֶה בר-מצווה, שאז הוא מתחיל לעשות מעשים טובים, ורק אחר-כך הוא נכנס לחופה!

"אלא", סיים הנואם, "אנו מאחלים להורים שהרך הנולד יהיה מוצלח כל-כך עד שימהרו להשתדך איתו עוד בטרם היותו בר-מצווה"...

  מעשה שהיה

עסקי מילה

הוא היה סוחר שוורים ותיק. זה היה שוק יציב למדיי, שלא הושפע כל-כך מתנודות המחירים במסחר הכללי. תמיד עלה בידו לקנות בזול ולמכור ביוקר, ומזה התפרנס בשפע.

פעם אחת, לאחר שחזר מיריד גדול ועמו מטען נכבד של שוורים, גילה כי מחירי השוורים ירדו מאוד. מיום ליום ירדו המחירים, והסוחר עקב אחר הנעשה בדאגה רבה. מה יעשה בשוורים הרבים שברשותו? הלוא אם ימכרם עתה יפסיד הון רב.

כשראה הסוחר כי המצב אינו משתפר אלא להפך, ובהיותו מהמסתופפים בצילו של רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב, החליט לנסוע אל רבו ולבקש את עצתו וברכתו.

כל הדרך לא פסק הסוחר מלהרהר בעסקיו. כאשר הגיע אל הרבי נכנס אליו לקבל את ברכתו ועצתו בעניין שלשמו הגיע, אולם לצדיק היו תכניות אחרות בעבורו.

רבי לוי-יצחק הקשיב קשב רב לדבריו, ושאל: "אמור לי, האם יש לך עוד עיסוק מלבד עסק השוורים?".

מופתע מעט השיב הסוחר: "כן, אני גם משמש מוהל, ומפעם לפעם אני מל תינוקות".

"ומה אתה עושה, למשל, אם הדימום מהמילה אינו נפסק?", הוסיף הרבי לשאול.

תמה הסוחר החסיד למשמע השאלות, אך מיד השיב ומנה כמה חומרים רפואיים שהוא משתמש בהם במצבים כאלו.

רבי לוי-יצחק קם וניגש לפינה בחדרו, לקח משם צרור של עשב כלשהו והגישו אל הסוחר. "בפעם הבאה שתיתקל בבעיה דומה השתמש בעשב הזה, ומובטח אתה שהדימום ייעצר", אמר, ופטר את החסיד לשלום.

הסוחר יצא מחדרו מבולבל למדיי. דבר אחד ידע, שקטון הוא מלהבין בהליכותיו של הרבי, ובוודאי יש בדברי הרבי חשיבות רבה בעבורו.

יצא הסוחר לדרכו. לאחר נסיעה ארוכה ביקש להיכנס לאכסניה או פונדק, כדי לנוח מעט ולסעוד את ליבו. הוא ביקש מהעגלון לחפש פונדק מתאים בסביבה, ובמהרה עמד בפתח פונדק קטן, שבעליו, יהודי כפרי פשוט, קיבל את פניו במאור-פנים.

בשעה שהסוחר סעד את ליבו קשר שיחה עם בעל הפונדק. זה סיפר כי בדיוק לפני שמונה ימים ילדה אשתו בן. הסוחר בירכו בחום, ולפתע שאל: "רגע, אם-כן היום יום הברית של הרך הנולד?".

נתכרכמו פניו של בעל הבית. בעצב השיב כי בעבר נולדו לו שני ילדים וכאשר ערכו להם ברית, לא יכלו לעצור את הדימום והם נפטרו. לכן הוא חושש לערוך ברית לתינוק.

עתה התחוורה לסוחר כוונת דבריו הסתומים של רבו. בהתרגשות הוציא מאמתחתו את העשב המיוחד שנתן לו הצדיק, והחל לשכנע את בעל הפונדק לעשות את הברית במועדה. הוא סיפר לו על הבטחתו של רבי לוי-יצחק, אך האיש עדיין היסס.

החליט הסוחר להציע לו עסקה: "כמה היית נותן כדי שבנך יעבור את הברית ללא כל חשש?", שאל. הפונדקאי השיב כי הוא מוכן לשלם ארבע-מאות רובל כסף בעבור זה. אמר לו הסוחר כי הוא מפקיד בידו אלף רובל עירבון להצלחת הברית. אם הכול יתנהל כשורה, ישלם לו הפונדקאי ארבע-מאות רובל, ואם חלילה יקרה אסון, יפסיד הסוחר אלף רובלים.

לאחר התייעצות עם היולדת הביע הפונדקאי את הסכמתם לקיום הברית, בתנאי אחד: שהמוהל יישאר בביתם ארבעה שבועות לאחר המילה, כדי לוודא שהתינוק יצא מכלל סכנה והוא בריא. הסוחר המוהל, שראה בהזדמנות שנקרתה לפניו השגחה גלויה, הסכים גם לתנאי הזה.

חיש-מהר נקרא מניין יהודים לקיום הברית. במתח רב עקבו הורי התינוק אחר מעשיו של המוהל. הוא עשה את מלאכתו ביד אמונה, אך כפי שחששו ההורים, הדימום לא נעצר. לב ההורים החסיר פעימה.

מתוך אמונה פשוטה לקח המוהל את העשב שקיבל מהרבי, והניחו על מקום המילה. לנגד עיניהם הנדהמות של הנוכחים פסק הדימום מיד. קריאות 'מזל טוב' רמות נשמעו בחלל החדר, ובעיני הורי התינוק נקוו דמעות אושר.

כפי שהתחייב, נשאר הסוחר בפונדק. בתוך כך הגיעו לאוזניו ידיעות כי מחיר השוורים החל לעלות. הוא ראה בכך הזדמנות נאותה, ולכן פנה אל בעל-הבית וביקש לצאת לדרכו, אך בעל-הבית עמד על דעתו שהתנאי יקוים כפי שסוכם. באין-ברירה נותר הסוחר לשבת בפונדק.

עבר עוד שבוע ומחיר השוורים הוסיף להאמיר. בתחנונים הסביר המוהל לפונדקאי את המצב, וכי אם לא ימכור מיד את השוורים הוא עלול להפסיד הון רב, אך הפונדקאי התעקש. הסוחר נאלץ להישאר בביתו ארבעה שבועות תמימים.

רק בתום המועד הזה החזיר לו הפונדקאי את דמי העירבון, ושילם לו את ארבע-מאות הרובלים, כפי שהבטיח. הסוחר מיהר לנסוע אל שוק השוורים, ושם התברר לו כי בינתיים עלה המחיר עוד יותר, והוא הצליח למכור את שווריו במחיר גבוה, שלא חלם עליו.

אחר הדברים האלה יצא הסוחר שוב לברדיצ'ב. הפעם בא להודות לרבי על שזיכה אותו לערוך ברית-מילה לילד יהודי, ובתוך כך גם התעשר עושר רב. הוא הניח על שולחנו של הרבי מעשר מהרווח, לטובת העניים הפוקדים את בית הצדיק.

  לומדים גאולה

עשר ארצות

בברית בין-הבתרים הבטיח הקב"ה לאברהם אבינו את ארץ-ישראל הגדולה, מהפרת ועד הנילוס (בראשית טז,יח-כא): "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמור, לזרעך אתן את הארץ הזאת, מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת". בהמשך מפורטות ארצות של עשר אומות: "את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני. ואת החיתי ואת הפרזי ואת הרפאים. ואת האמורי ואת הכנעני ואת הגרגשי ואת היבוסי".

מפרש רש"י: "עשר אומות יש כאן, ולא נתן להם אלא שבעה גויים. והשלשה: אדום ומואב ועמון, הם קיני קניזי וקדמוני, עתידים להיות ירושה לעתיד". הרמב"ם כותב (הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ח הלכה ד): "בימי המלך המשיח מוסיפין שלוש אחרות על אלו השש [=ערי מקלט], שנאמר: ויספת לך עוד שלוש ערים על השלש האלה. והיכן מוסיפין אותן? בערי הקיני והקניזי והקדמוני שנכרת לאברהם אבינו ברית עליהן ועדיין לא נכבשו".

הנתינה העיקרית

חז"ל אמרו (מדרש רבה פרשה מד,כג): "כך עלה בדעתו של מקום להנחיל להם לישראל ארץ עשרה עממים, את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני, ולא נתן להם אלא ז', את החיתי ואת הפרזי ואת הרפאים ואת האמורי ואת הכנעני ואת הגרגשי ואת היבוסי, הרי שבעה... רבנן אמרי: אדום ומואב וראשית בני עמון הם הג' שלא נתן להם בעולם הזה. אדום שנאמר (דברים ב) 'כי לא אתן לך מארצו ירושה, כי ירושה לעשיו נתתי את הר שעיר', ובמואב כתיב (שם) 'אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה', קניזי הוא מעשיו, קיני וקדמוני הוא מעמון ומואב. אבל לימות המשיח יחזרו ויהיו לישראל, כדי לקיים מאמרו של הקב"ה".

ה'אור החיים' כותב בפירושו: "הנה יש לתמוה, איך טח מראות עיניהם של הממאנים להאמין בגדולתנו ומעלתנו העתידה לבוא, כי מקרא מלא דיבר הכתוב שכרת ה' ברית עם אברהם אבינו ע"ה לתת לזרעו עשרה אומות -  ועד עתה לא מצינו שנתן ה' לישראל אלא ז' אומות, ונשארו ג' אומות".

הוא מוסיף ומעיר על הסדר של הארצות בתורה: "עוד נתתי ליבי לתור בסדר הכתובים, ואראה כי הקדים הקיני והקניזי והקדמוני, שהם עמון ומואב ואדום, שלא בא לידינו בראשונה אלא ז' המאוחרים – ואין נכון להקדים המאוחר!  אכן ודאי כי מאת ה' הייתה זאת, להעירך ולהגיד לך, כי עיקר הנתינה היא העתידה, שיבואו יחד השלושה, ועמם הנותר מהז' אומות... וסימן לדבר: נתינת הארבעה מלכים אשר נתן ה' לאברהם. שלושה כנגד קיני קניזי וקדמוני, והרביעי – תדעל מלך גוים – רמז אל התאספות הגוים הנשארים מהז' הראשונים, והבן".

הגויים ייתנו מרצונם

כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש אומר (התוועדויות תשנ"ב כרך א, עמ' 254): "כאשר נתן הקב"ה את ארץ-ישראל לאברהם בברית בין הבתרים ('לזרעך נתתי את הארץ הזאת', 'כבר נתתי' בפועל), כבר נתן לו בפועל (באותה ברית) את כל עשר הארצות. לא רק את שבע הארצות – 'את החתי וגו'', אלא גם את ג' הארצות – 'את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני'. רק שבגלוי ובפועל 'לא נתן להם אלא שבעה גויים והשלושה כו' עתידים להיות ירושה לעתיד' – 'בימי המלך המשיח'. אבל הקב"ה נתן הכול מיד בבת אחת (אלא שבקיום העניין בפועל יש שלבים. בדוגמת הדבר בכיבוש ז' הארצות גם כאן לא היה הכול בזמן אברהם, אלא לאחר זמן, לא בבת אחת אלא בכמה שלבים וכו')...

"החידוש כעת יהיה שיקבלו את ג' הארצות בדרכי נועם ובדרכי שלום. כיוון שבאותו הזמן (בימות המשיח) לא יהיה שם כו' מלחמה כו', אומות-העולם ימסרו אותן לבני-ישראל מרצונם הטוב".

  פתגם חסידי

עושר קשה

"לא תמיד הצדיק רוצה שהקב"ה ישפיע לו שפע של עושר, ולכן נאמר על אברהם שהוא 'כבד מאוד', כי היה קשה לו לקבל את עושר הרב שהקב"ה הרעיף עליו" (נועם אלימלך)

  חיים יהודיים

ברית חובקת עולם

את המחזה הזה לא ישכח יאיר סלמי לעולם: בסיס צבא אמריקני בעיר נירנברג שבגרמניה. בידיו תינוק בן שמונה ימים, שהוא עומד להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. אימו היהודייה של התינוק עומדת לצידו, בוכייה. מהחלון מציצה דמותו של האב הגוי, חייל ממוצא אפריקני. האב התנגד בתחילה לעריכת הברית, ורק לאחר לחצים מצד האם נתרצה. "האישה הזאת הייתה במקום הנמוך ביותר מבחינה רוחנית: גרמניה, מחנה צבא, נשואה לגוי – אך לא הסכימה לוותר על השייכות לעם היהודי", מתאר יאיר בהתרגשות.

יותר מחמש-עשרה שנים עוסק יאיר (35) בעריכת בריתות-מילה, במסגרת ארגון 'ברית יוסף-יצחק'. הוא אב לשבעה, מתגורר ביצהר ומל בהתנדבות. "מוהל הוא המקצוע הרשמי שלי, אבל אינני מתפרנס ממנו אלא מעבודות אחרות", הוא אומר.

פעמיים יאיר

מדי פעם בפעם הוא טס ליעדים רבים בעולם, שבהם אין מוהל. את דרכו החל בעריכת בריתות באזור שומרון. "ביצעתי הרבה בריתות, בעיקר לעולים מרוסיה שהתגוררו באריאל. במרוצת השנים התבקשתי לנסוע למקומות נידחים בעולם, ונעניתי בשמחה", הוא מספר.

אין סוף לסיפורים המתגלגלים אצלו: "פעם אחת מלתי תינוק בנצרת-עילית. כשהגעתי לשלב קריאת השם, פניתי לאב ושאלתי מה השם שבחר בעבור בנו. הוא פנה אליי בשאלה: 'מה שמך?'. עניתי: 'יאיר'. 'זה השם שאני רוצה לקרוא לילד', אמר... לא-מכבר פגשתי את יאיר, הילד שמלתי".

ברית במומביי

יאיר אינו יכול לשכוח את הפנייה שקיבל לפני כמה שנים מהרב גבריאל הולצברג הי"ד, שליח חב"ד במומביי. הרב סיפר לו כי לזוג צעיר בעיר נולד ילד והברית צריכה להתקיים בשבת. הללו חששו בשעתו להתחתן, כי אין במומביי מוהל, והרב הולצברג שכנע אותם לעשות זאת והבטיח כי ידאג למוהל, גם אם הברית תהיה בשבת-קודש. אכן, כך קרה.

"התארגנתי במהירות ויצאתי למומביי", מספר יאיר. הוא מצא זוג נרגש ומאושר. "במומביי אין מוהל כבר חמישים שנה, והחשש שלהם היה מוצדק. אבל בזכות השליח היקר – נערכה הברית בזמנה".

במקומות נידחים בעולם יאיר מוצא נשמות יהודיות שהתעוררו לפתע בקיומה של המצווה. "אנשים שלכאורה מנותקים מכל קיום של תורה ומצוות, אינם מוכנים לוותר על המצווה", הוא מספר.

משמים נותנים כוח

יאיר פוגש פעמים רבות יהודים מבוגרים, שעלו ארצה ממדינות רבות, שבהן לא הייתה אפשרות לערוך ברית-מילה בזמנה. אותם יהודים סיפרו כי תמיד חשבו לערוך ברית-מילה יום אחד, אבל דחו זאת מיום ליום. "הם חוששים, מנסים לדחות, אבל אינם מוותרים על קיומה של המצווה. ראיתי אין-ספור סיפורים של השגחה פרטית. יהודים שעברו גלגולים מדהימים, עד שהרגישו שמשמים נתנו להם כוח לקיים את הברית", מספר יאיר.

"פעמים רבות אני שואל את עצמי: מה חסר לאנשים מבוגרים, באמצע החיים, שגורם להם להחליט לעבור ניתוח שאינו נחוץ להם מבחינה רפואית? מה בדיוק חסר להם? אלא כאן אפשר לראות את כוחה של הנקודה היהודית השוכנת במעמקי נפשו של כל יהודי", הוא אומר.

הנקודה היהודית מתעוררת: יאיר במלאכתו

  פינת ההלכה ומנהג

מילה ועלייה לתורה

שאלה: איך יש לנהוג בעולים מרוסיה שלא נימולו לעניין עלייה לתורה, צירוף למניין וכדומה?

תשובה: מצוות המילה גדולה מכל מצוות-עשה שבתורה. אברהם אבינו, שקיים את כל מצוות התורה עוד בטרם ניתנה, לא נקרא 'שלם' עד שנימול. על מצווה זו נכרתו שלוש-עשרה בריתות, שכן בפרשת המילה נאמרה המילה 'ברית' שלוש-עשרה פעמים. בזכות המילה הקב"ה כרת ברית עם אברהם אבינו לתת לו את ארץ-ישראל, כי "היא אות ברית על ה' החתום בבשרנו, ומעידה בנו שבחר בנו ה' מכל העמים ואנחנו עמו וצאן מרעיתו".

המבטל את מצוות המילה בזדון עונשו חמור משל המבטל כל מצוות-עשה אחרת (חוץ מקרבן פסח). על-כן צריך אדם להזדרז ביותר לקיים את המצווה, ומי שלא נימול מסיבה זו או אחרת – אל יעכב את המילה אפילו יום אחד.

על כוהן ערל נאסר לעבוד בבית-המקדש ולאכול תרומה. גם בקרבן הפסח היה רשאי להשתתף רק מי שהוא עצמו נימול ושאף ילדיו הקטנים ועבדיו נימולו.

רוב הפוסקים סבורים שמי שלא מל את עצמו בשוגג או מתוך אונס רשאי לעלות לדוכן ולהצטרף למניין וכדומה (הפוסקים הספרדים מחמירים בברכת כוהנים אף בערל שוגג או אנוס).

העולים מרוסיה הם בחזקת אנוסים, ועיכוב המילה אצלם אינו בבחינת זדון. על-כן גם מי שטרם נימולו רשאים לעלות לתורה, להצטרף למניין ולברך את העם, ואין לעכב בעדם.

מקורות: יבמות ע,א. נדרים לב,א. זבחים כב,ב. שו"ע או"ח סי' קכח סל"ז במג"א וביה"ל, ושו"ע אדמו"ר הזקן סנ"א ובהלכה ברורה שם סעיף קלח. יו"ד סי' ב ס"ז וסי' רס, רסא ובטור שם. חו"מ סי' לד סכ"א. וראה הנסמן ב'הלכות והליכות בר-מצווה' עמ' פט.