מי קובע מה מוסרי ולא בלתי-מוסרי. האם ההיגיון האנושי מסוגל לשמש בסיס לקביעות מוסריות מוחלטות? וכי השכל אינו בנוי מטבעו לטעון דבר והיפוכו?

השבוע התבשרנו על ניסוח 'קוד אתי' למלחמה בטרור. מנסחיו מנסים להתמודד עם שאלות מוסריות הצצות תוך כדי המלחמה במחבלים העושים שימוש באוכלוסייה אזרחית. היוזמה כשהיא לעצמה מוצדקת וראויה, השאלה היא מה הן הנחות-היסוד של הקוד האתי, ובאיזו מידה הן מבוססות על השקפות אישיות ולא בהכרח על עקרונות מוסר מוצקים.

דוגמה לעיוות הזה יכולנו לראות בשבוע שעבר, בעקבות הצהרת ראש-הממשלה על כוונתו לעקור מבתיהם את היהודים תושבי חבל עזה. המנופפים כל ימות השנה בדגל המוסר והנושאים על ערכי זכויות האדם לא צייצו כלל על הבעיה המוסרית שבעקירת אלפי בני-אדם מבתיהם. עכשיו תארו לעצמכם שתכניתו של ראש-הממשלה הייתה כוללת גם את עקירתם ויישובם מחדש של תושבי מובלעות ערביות. הלוא כל המקהלה הייתה עומדת על רגליה וצווחת שזה פשע מוסרי.

האם הרוב קובע?

זו, למעשה, השאלה המרכזית בבואנו לעסוק בערכי מוסר - מי קובע מה מוסרי ולא בלתי-מוסרי. האם ההיגיון האנושי מסוגל לשמש בסיס לקביעות מוסריות מוחלטות? וכי השכל אינו בנוי מטבעו לטעון דבר והיפוכו?

ההיסטוריה מוכיחה שכל חברה קבעה לה קודים מוסריים שנראו לה נכונים, אף שבמושגיה של חברה אחרת נחשבו פשעים. בספרטה חשבו שצריך להרוג ילדים חלשים ובעלי-מום, כדי שלא יסבלו וכדי שלא יפגעו בחישול הצבאי. האסקימואים סברו שיש להפקיר זקנים וחולים, כדי שלא יהוו נטל על הצעירים והחזקים. והגרמנים חשבו שנכון מאוד לרצוח את הגזעים ה'נחותים', כדי לשמור על עליונותו של 'הגזע העליון'.

כל חברה כזאת הייתה יכולה להגן בהיגיון רב על 'ערכיה', ולהסביר מדוע הם מוצדקים ונכונים ביותר. ובאמת, מניין לנו שהם אינם צודקים? מהיכן אנו שואבים את הביטחון שהתנהגותם הייתה בלתי-מוסרית, מחרידה ופושעת? האם הרוב קובע בשאלות של מוסר וערכים? ואם הרוב הופך את דעתו, האם ערכי המוסר משתנים על-פי תנודות דעת-הקהל?

האמת היא שהמוסר איננו יכול לעמוד בפני-עצמו, כיליד התבונה וההיגיון, אלא הוא חייב להתבסס על צו אלוקי עליון. ערכים שמתבססים על ההיגיון האנושי בלבד - הם בהכרח מעוותים ובלתי-נכונים. על-כן המקור לערכים מוסריים הוא אחד ויחיד - התורה. בתורה מסר לנו הקב"ה את הקודים המוסריים האמיתיים, וכך אנו יודעים מה נכון ומה פסול, מה מוסרי ומה בלתי-מוסרי.

חברה שאינה משתיתה את המוסר שלה על התורה, עלולה לחטוא לא רק באימוץ נורמות אכזריות ורצחניות, אלא עלולה לפנות גם לקצה השני - למוסריות-יתר, מוסריות מעוותת ומזוייפת. כך אנו מוצאים כיום בתוכנו כאלה החסים ומרחמים על פושעים רצחניים, נטולי צלם אנוש.

צדק אמיתי, צדק יהודי

כלל גדול קבעו חז"ל: "כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי, סוף שנעשה אכזרי במקום רחמן". כשם שצריך לרחם על החלש, כך צריך לפעול במלוא חומרת הדין כלפי אכזר ופושע. רחמים על אכזר אינם מבטאים מוסריות, אלא עיוות מושגים ואיבוד המצפן הערכי.

שמואל הנביא שיסף את אגג, מלך עמלק, במו-ידיו, באומרו לו: "כאשר שיכלה נשים חרבך, כן תשכל מנשים אמך". האם היה אכזר? חס ושלום. שמואל היה יהודי מלא חמלה ורוך. אך הוא ידע להיות אכזרי במקום שהדבר נדרש. התנהגותו הייתה מוסרית אמיתית - להרוג את האכזר, את הרוצח השפל. זהו חוש צדק בריא, צדק יהודי, שיודע מתי לרחם ומתי להעניש.

המוסר היהודי קובע שאת רגשות הזעזוע עלינו לשמור דווקא ל'טרנספר' של יהודים מארצם, כי זה מעשה בלתי-מוסרי, בלתי-צודק ובלתי-ראוי. ולכן הוא גם לא יקרה, בעזרת ה'.