נושאים נוספים
	התקשרות 849 - כל המדורים ברצף
	דווקא הירידה למצרים היא הדרך לעלייה גדולה
	הכול מתחיל בשליחות הראשונה
	שלבים בהפצת תורתו של הרבי
	פרשת חיי-שרה
	ברכת מזונות / הסתכלות בסידור

ירידתם של אברהם ושרה למצרים לא רק שלא החלישה אותם, אלא אף פעלה להחליש קליפת פרעה, ולהעלותם בעילוי רב * כך גם בירידת ישראל לגלות והעיסוק בדברים גשמיים – למרות ההעלמות וההסתרים בכוחם לעמוד חזקים מבלי להתפעל * החיוב בלימוד פנימיות התורה הינו ככל חלק בתורה ואין לדחותו * ומה הפירוש הפנימי במאמר הגמרא "מי יודע כמה חיי" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. דובר לעיל (במאמר) ש"מעשה אבות סימן לבנים"¹, היינו, שכל העניינים המסופרים אודות האבות – בספר בראשית, "ספר הישר"², "זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים, דכתיב בהו³ תמות נפשי מות ישרים"⁴ – מהווים "סימן", הוראה ונתינת-כוח לבנים שגם אצלם צריך להיות כן.

ובהתאם לכך, הרי גם סיפור התורה אודות ירידת אברהם ושרה למצרים, שהירידה למצרים לא פעלה אצלם גרעון וחלישות, ואדרבה כו', ובלשון הזהר דפרשתנו⁵ "נחתת וסלקת" – יש בו הוראה ונתינת-כוח בנוגע אלינו, כדלקמן.

ב. ויש לבאר תחילה עניין הירידה למצרים⁶:

ובהקדמה – שנוסף לכך שהיציאה מארץ-ישראל וההליכה לארץ מצרים כשלעצמה הוא עניין של ירידה, אלא יתירה מזה, שגם הסיבה שגרמה לכך – "ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה . . כי כבד הרעב בארץ"⁷ – הוא עניין של ירידה, העלם והסתר גדול.

והגע עצמך:

אברהם אבינו מגיע "אל הארץ אשר אראך" – כפי שנצטוה על-ידי הקב"ה⁸: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" – ושם מקדם את פניו... רעב כבד, שבגללו מוכרח הוא לעזוב את הארץ ולירד מצרימה, "ערות הארץ"⁹, מקום שהוא ההיפך לגמרי מארץ-ישראל, ודווקא שם ימצא מחייתו (היפך הרעב).

נקל לשער גם שאומות העולם לעגו ממנו ("און זיך גערייצט מיט אים"), באומרם: הנה האיש אשר עזב את ארצו ומולדתו ובית אביו והלך לארץ זרה אך ורק בגלל שמאמין בה' שציוה עליו לבוא לארץ זו, ומה מצא בה – רעב!...

ויתכן גם שבאו אליו בטענות שסיבת הרעב בארץ אינה אלא באשמתו – בגלל שעלה לארץ אדם שמאמין ועובד את ה' אחד ושמו אחד – וראיה לדבר, שקודם בואו לארץ לא היה רעב.

ואברהם אבינו – לא היה לו מה להשיב להם, שכן, הוא בעצמו הוצרך לעזוב את הארץ ולירד מצרימה!

ונוסף על ההעלם וההסתר שבסיבת הירידה למצרים, ובירידה למצרים כשלעצמה, הרי, מיד בבואו למצרים נלקח ממנו דבר הכי עיקרי ונעלה – "ותוקח האשה", ולהיכן נלקחה – "בית פרעה"¹⁰, מלך מצרים, תוקף קליפת מצרים – שזוהי ירידה הכי גדולה.

ג. ומבלי הבט על גודל הירידה – "נחתת וסלקת":

בעלותם ממצרים ("ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו"¹¹) היו אברהם ושרה במעמד ומצב של תכלית השלימות כמקודם, ולא זו בלבד שהירידה למצרים לא פעלה אצלם גרעון וחלישות, אלא אדרבה, שהם פעלו חלישות בקליפת פרעה, כמו שכתוב¹² "וינגע ה' את פרעה . . על דבר שרי אשת אברם", והוכרח להודות לעין כל ולהשיבה לאברהם.

ויתירה מזה – שעל-ידי הירידה למצרים היתוסף עילוי גדול יותר:

ובהקדם הביאור בדרשת חז"ל¹³ (בנוגע ליעקב, ומזה מובן שכן הוא גם בנוגע לאברהם) "וירד מצרימה אנוס על-פי הדיבור", היינו, שהסיבה האמיתית לירידה למצרים לא היתה בגלל ההכרח והרעב,

– וראיה לדבר, ממה שנאמר ביצחק "ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים גררה"¹⁴, ואם כן, יש אפשרות לילך לארץ פלשתים הסמוכה לארץ-ישראל (ולאחרי זה נכבשה על-ידי בני-ישראל ונעשית חלק מארץ-ישראל¹⁵), ואין הכרח לירד למצרים דווקא –

אלא "אנוס על-פי הדיבור", היינו, שהקב"ה סיבב כמה סיבות שאברהם ושרה ירדו למצרים דווקא.

וטעם הדבר – בגלל המעלה שישנה בעבודה בארץ מצרים דווקא, אשר, על-ידי בירור ניצוצות הקדושה הנמצאים שם נעשה עילוי גדול יותר – כמובן גם מהמסופר בפשטות הכתובים שעל-ידי הירידה למצרים נתעשר אברהם בעושר רב, כמו שכתוב¹⁶ "ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב", ודווקא "בחזרתו (מארץ מצרים לארץ-ישראל) פרע הקפותיו"¹⁷.

ולהעיר, שזה שנתעשר ביותר מצינו רק בנוגע לירידתו למצרים, ולא (כל כך) בנוגע לירידתו לגרר¹⁸ – כי, הירידה למצרים היתה ירידה גדולה ביותר, ולכן, על-ידה דווקא נעשית גם עליה גדולה ביותר.

ד. ומעשה אבות סימן לבנים – הוראה ונתינת-כוח בנוגע אלינו:

למרות גודל הירידה, ההסתר וההעלם שבזמן הגלות, כאשר בני-ישראל נמצאים תחת הממשלה והשלטון של אומות העולם, ועד כדי כך, שכאשר יהודי נמצא ביניהם מצווים עליו להסיר את ה"צלם אלקים"¹⁹ – בכוחם של בני-ישראל שלא להתפעל מההעלם וההסתר ולעמוד על עומדם בתכלית השלימות,

– וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר²⁰ בשם אחד מאבותינו הקדושים (אדמו"ר מהר"ש): "רק גופותינו ניתנו בגלות ובשעבוד מלכיות, אבל נשמותינו לא נמסרו לגלות ושעבוד מלכיות" –

וכמו באברהם, שלא זו בלבד שלמצרים לא היתה שום שליטה עליו, אלא אדרבה, שפעל חלישות בקליפת מצרים – כך גם בנדון דידן, שכאשר אומות העולם רואים שיהודי עומד בתוקף ואינו נכנע לדרישתם להסיר את ה"צלם אלקים", הרי זה פועל חלישות בקליפה שלהם.

ויתירה מזה:

כשם שאצל אברהם הרי לא זו בלבד שהירידה למצרים לא פעלה גרעון וחלישות, "נחתת וסלקת", אלא אדרבה, שעל-ידי זה היתוסף אצלו עילוי גדול יותר – כן הוא ב"סימן לבנים", שעל-ידי הירידה לגלות ניתוסף אצלם עילוי גדול יותר,

כפי שמצינו בגלות מצרים – שהיא שרש לכל הגלויות²¹ – שעל-ידה נתקיים בהם ה"יצאו ברכוש גדול"²², ובאופן שהמצריים עצמם נתנו להם "כלי כסף וכלי זהב ושמלות"²³, עד ש"וינצלו את מצרים"²⁴, "עשאוה כמצודה שאין בה דגן . . כמצולה שאין בה דגים"²⁵, שבזה מרומז גם בירור כל ניצוצות הקדושה שבמצרים²⁶,

[ולהעיר, שבכסף וזהב שהוציאו עמם ממצרים היו קונים מתגרי אומות העולם כל משך הארבעים שנה שהיו במדבר²⁷, ונמצא, שנוסף על בירור הניצוצות שבמצרים, ביררו על-ידי זה ניצוצות קדושה גם משאר אומות העולם],

וכן הוא בשאר הגלויות, עד לגלות האחרונה, שעל זה נאמר²⁸ "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" – שלא זו בלבד שיוצאים מהגלות בתכלית השלימות, אלא עוד זאת, שמיתוסף עילוי גדול יותר על-ידי בירור ניצוצות הקדושה, כמוזכר לעיל (במאמר) בפירוש מאמר רז"ל²⁹ "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים".

ה. [. .] ודוגמת המעלה בגשמיות מצינו בתורה גופא – המעלה בנגלה דתורה:

מהחילוקים שבין נגלה דתורה לפנימיות התורה – שנגלה דתורה התלבשה בדברים גשמיים, ועד לטענות של שקר שצריך לדחותם וכו', מה שאין כן פנימיות התורה שעוסקת בעניינים רוחניים, עניני אלקות.

ועניין זה מתאים גם עם המבואר³⁰ בפירוש הכתוב³¹ "עוטה אור כשלמה" – שפנימיות התורה היא ה"אור" דתורה, ונגלה דתורה היא ה"שלמה" (לבוש) דתורה.

ולכאורה יכולים לשאול: לשם מה צריכים לעסוק בנגלה דתורה, שהתלבשה בדברים גשמיים ועד לטענות של שקר כו', ובכללות אינה אלא בבחינת "שלמה", לבוש חיצוני, שבה צריכים לגלות את הפנימיות, ה"אור" דתורה – הרי מוטב "לקחת" את הפנימיות וה"אור" דתורה (לא באמצעות ה"שלמה", אלא) באופן ישיר, על-ידי לימוד פנימיות התורה לבד?

והמענה לזה – על דרך האמור לעיל שיש מעלה בגשמיות שעל-ידי זה מיתוסף עילוי גדול יותר בתורה ותפילה, כן הוא גם בתורה גופא – שיש מעלה בנגלה דתורה שעל-ידה מיתוסף יותר בפנימיות התורה.

אלא, שלימוד נגלה דתורה צריך להיות באופן שמגלים את הפנימיות שבה (ועל-ידי זה מגלים גם את הפנימיות שבדברים הגשמיים שעל-ידם מיתוסף בתורה ותפילה), ועניין זה נעשה על-ידי הקדמת עבודת התפילה, כמאמר אבא בנימין "על תפילתי שתהא לפני (סמוכה ל)מטתי"³², שעל-ידי זה נעשה לימוד התורה כדבעי, שגם בלימוד נגלה דתורה ניכר ומתגלה הפנימיות, ועל-ידי זה מיתוסף עילוי גדול יותר גם בפנימיות התורה.

ו. ויש להוסיף ולהבהיר בנוגע ללימוד נגלה דתורה ופנימיות התורה:

דבר ברור הוא שאין להסתפק בלימוד נגלה דתורה בלבד, אלא צריכים ללמוד גם פנימיות התורה³³ – שהרי זה חלק בתורה, ומי שאינו מקבל ("ער נעמט ניט אָן") ח"ו חלק בתורה, הרי ידוע פסק הרמב"ם³⁴ אודות "האומר שאין התורה מעם ה' אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחת וכו'" – שכותב שם ביטוי הכי חריף ("דעם שווערסטן וואָרט וואָס מ'קען נאָר זאָגן"), ועל אחת כמה וכמה בנוגע לחלק שלם בתורה, פנימיות התורה.

בדורות הראשונים היתה פנימיות התורה "נסתרה . . ונעלמה מכל תלמידי חכמים כי אם ליחידי סגולה", אבל "בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה"³⁵, ובפרט בזמן האחרון שמדפיסים תורת החסידות גם באידית, וגם בשאר לשונות, כדי שיהיו הדברים מובנים לכולם ממש, ובמילא, כל מי שהגיעה אליו הידיעה שקיימת מציאות של פנימיות התורה – בין אם ראה בעצמו מאמר חסידות, או ששמע על זה על-ידי מכתב, טלגרם וכיוצא בזה – חייב הוא ללומדה, כיון שזהו חלק בתורה.

ומובן גם שאין לדחות הלימוד דפנימיות התורה לאחר זמן [כפי שישנם הטוענים שהן אמת שצריך ללמוד גם את חלק פנימיות התורה, אבל לכל לראש צריך למלא כרסו בש"ס ופוסקים, ורק לאחרי זה – כשיהיה בן ארבעים שנה, או לכל הפחות בן עשרים שנה ומעלה (בהתאם לשיטות בנוגע לזמן התחלת לימוד הקבלה³⁶) – ילמד גם פנימיות התורה] – כיון שאמרו בגמרא³⁷ "לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא – שבזה נכלל גם פנימיות התורה³⁸ – שליש במשנה שליש בתלמוד", ומסיק שם שכוונת "ישלש שנותיו" היא "ליומי" ("בכל יום ויום"³⁹), שהרי "מי יודע כמה חיי".

ויש להוסיף בפירוש "מי יודע כמה חיי":

יכול יהודי להאריך ימים וללמוד תורה במשך מאה ועשרים שנה, אבל, כדי שלימוד התורה יהיה אצלו באופן של "חיי", "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום"⁴⁰ – צריך ללמוד גם פנימיות התורה⁴¹, ואם לא ילמד פנימיות התורה בנערותו, "מי יודע כמה חיי", מי יודע אם יזכה אחר כך למעמד ומצב של "ואתם הדבקים גו' חיים" על-ידי פנימיות התורה.

ולהעיר גם מסיפור הגמרא⁴² "אמר ליה ר' יוחנן לר' אלעזר תא אגמרך במעשה המרכבה, אמר ליה לא קשאי (לא זקנתי, ובעינן לבו דואג⁴³), כי קש, נח נפשיה דר' יוחנן . . אי זכאי גמירתא מר' יוחנן", היינו, שכיון שלא למד בצעירותו, לא זכה לכך גם בזקנותו. ואם הדברים אמורים בנוגע לתנאים – בנוגע לאנשים כערכנו על אחת כמה וכמה.

– אחד מצדיקי פולין הסביר פעם הלימוד שלמדים מ"רכבת" (שהרי מכל דבר יכולים ללמוד משהו⁴⁴), שכאשר מאחרים ברגע אחד, מפסידים את הכול!...

אלא, שביחד עם זה שצריכים ללמוד (נוסף על נגלה דתורה, גם) פנימיות התורה, ואי-אפשר לדחות לימוד פנימיות התורה לאחר זמן – צריכים לידע שיש גם מעלה בנגלה דתורה, ועל-ידה מיתוסף עילוי גדול יותר בפנימיות התורה, על דרך המעלה שבגשמיות שעל-ידה מיתוסף עילוי גדול יותר בתורה ותפילה, ועל דרך המעלה שבעבודת בירור הניצוצות בזמן הגלות, "שיתוספו עליהם גרים", כפי שהיה ביציאת מצרים (כנ"ל בארוכה) – כן תהיה לנו, ביציאה מגלות זה האחרון, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", על-ידי משיח צדקנו, במהרה בימינו.

[כ"ק אדמו"ר ציוה לנגן "ממצרים גאלתנו"].

(מהתוועדות ש"פ חיי שרה ה'תשי"ג. תורת מנחם כרך ז, עמ' 169-176)

____________________________

1)    ראה תנחומא לך לך ט. ב"ר פ"מ, ו. רמב"ן לך לך יב, ו. ועוד.

2)    שמואל-ב א, יח.

3)    בלק כג, יו"ד.

4)    ע"ז כה, א.

5)    ח"א קכב, ב.

6)    חלק משיחה זו – עובד (בשילוב עם עוד שיחות) ונדפס בלקו"ש ח"ה ע' 59 ואילך. ולשלימות הענין – באה כאן השיחה בצורתה המקורית (המו"ל).

7)    לך לך יב, יו"ד.

8)    שם, א.

9)    מקץ מב, ט. שם, יב. וראה קה"ר פ"א, ד.

10)  לך לך יב, טו.

11)  שם יג, א.

12)  שם יב, יז.

13)  נוסח הגש"פ.

14)  תולדות כו, א.

15)  ראה דברים ב, כג ובפרש"י ורמב"ן.

16)  לך לך יג, ב.

17)  פרש"י שם, ג.

18)  וירא כ, א.

19)  כנראה המדובר אודות א' שגוייס לצבא האמריקני, ודרשו ממנו להסיר את זקנו (המו"ל).

20)  לקו"ד ח"ד תרצב, א. וראה סה"ש תרפ"ז ע' 169. וש"נ.

21)  ראה לקו"ש חט"ז ע' 91. וש"נ.

22)  לך לך טו, יד.

23)  בא יב, לה. ובפרש"י: "אף מה שלא היו שואלים מהם היו נותנים להם. אתה אומר אחד, טול שנים ולך".

24)  שם, לו.

25)  ברכות ט, ב.

26)  ראה לקו"ש חכ"א ע' 80. וש"נ.

27)  ראה יומא עה, ב.

28)  מיכה ז, טו.

29)  פסחים פז, ב.

30)  ראה רשימות הצ"צ לתהלים (יהל אור) ע' שצה ואילך.

31)  תהלים קד, ב.

32)  ברכות ה, ב. וראה לקו"ת ברכה צו, ב.

33)  ראה בארוכה שיחת י"ט כסלו תשי"ב ס"ד. ס"ט ואילך (תורת מנחם – התוועדויות ח"ד ע' 157. 162 ואילך).

34)  הל' תשובה פ"ג ה"ח.

35)  תניא אגה"ק רסכ"ו (קמב, ב).

36)  ראה ש"ך יו"ד סרמ"ו סק"ו. כף החיים או"ח סקנ"ה סקי"ב.

37)  קידושין ל, א. והובא להלכה – רמב"ם הל' ת"ת פ"א הי"א-יב. טושו"ע יו"ד סרמ"ו ס"ד. הל' ת"ת לאדה"ז רפ"ב.

38)  ראה לקו"ת (ויקרא ה, רע"ג. שה"ש ג, סע"ג): "לימוד הזהר וכהאריז"ל הוא בכלל שליש במקרא", "שהרי מדרש הזהר הוא על פסוקי התורה, ועוד שגם בלימוד רזין דאורייתא אינו משיג רק המציאות כו'", "וה"ז כעין לימוד המקרא שהוא קורא בשמותיו של הקב"ה אע"פ שאינו משיג כלל עצמיות הגנוז בהן . . וכעין זה הוא בלימוד הזהר וע"ח".

39)  לשון אדה"ז – בהל' ת"ת שם. וראה רמב"ם וטושו"ע שם.

40)  ואתחנן ד, ד.

41)  ראה קונטרס עץ החיים פי"ג ואילך.

42)  חגיגה יג, א.

43)  פרש"י שם.

44)  ראה "היום יום" ט אייר. כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סרכ"ג-רכה. וש"נ.