נושאים נוספים
	שיחת השבוע גליון 1244 - כל המדורים ברצף
	תפיסת השליחות פירושה: 'הנני'
	יש חדש
	להיות שליח ולא רק עבד
	יעקב ועשיו
	ציד בפיו
	ביקור מכריע
	'רחובות' לעתיד
	עומדים מוכנים
	החנות השתנתה וגם המוכר
	תאריך 'חדש'

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1244, ערב שבת-קודש פרשת תולדות, כ"ח במרחשוון ה'תשע"א (05.11.2010)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

תפיסת השליחות פירושה: 'הנני'

השאלה שהאדם צריך לשאול את עצמו אחת היא: מה שליחותי? מה תפקידי? כיצד אוכל למלא את שליחותי בצורה הטובה ביותר?

כל ילד נתקל מפעם לפעם במישהו ששואל אותו: 'מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול'. כשהאדם מתבגר, הוא מתחיל להפנות את השאלה הזאת אל עצמו. התשובה לשאלה קובעת במידה רבה את בחירת תחום הלימודים או העיסוק, כדי שהאדם יוכל להגשים את שאיפתו.

במרכז השאלה הזאת עומד ה'אני'. 'מה אתה רוצה להיות' שואלים את הילד, ו'מה אני רוצה להיות' – שואל האדם את עצמו. זה נראה לנו דבר מובן מאליו שהאדם צריך לשאוף אל מה שהוא רוצה ולחפש את מה שטוב לו. האדם שואף לעסוק בתחומים שמסבים לו הנאה או בדברים שמעניקים לו כסף ומעמד. הצד השווה בכולם – הוא מחפש מה טוב לו.

שליחות בלתי-קצובה

מול הגישה הזאת עומדת תפיסת השליחות. על-פי התפיסה הזאת, מה שקובע אינו מה שאני אוהב ורוצה ומה שייתן לי יותר סיפוק, תהילה, כסף ומעמד. השאלה שהאדם צריך לשאול את עצמו אחת היא: מה שליחותי? מה תפקידי? כיצד אוכל למלא את שליחותי בצורה הטובה ביותר?

תפיסת השליחות משמעותה, שהאדם מעמיד את עצמו בשירותו של הקב"ה ואומר: 'הנֵני'. אין הוא מחפש נוחות, סיפוק אישי, כסף ומעמד, אלא עומד הכן לכל משימה שתוטל עליו. אם צריך לנסוע לקצה העולם – הוא ייסע לקצה העולם. אם צריך ללמד ילד יהודי אלף-בית של יהדות – הוא יעשה זאת. אם צריך לדאוג שיהודי המבקר במקום יוכל למצוא אוכל כשר או מיטה חמה – הוא יטפל בכך. שום דבר אינו נחות ואינו בזוי בעיניו. הוא שליח.

השבת מתקיים בחצר הרבי מליובאוויטש הכינוס העולמי של שלוחי חב"ד. זו הזדמנות מיוחדת במינה לפגוש את גיבורי-הרוח האלה, שהעמידו את עצמם בשירות העם היהודי, ויתרו על חיי קהילה נעימים ועל הנוחות האישית ויצאו לכל קצווי תבל כדי להקים בית יהודי, שיהיה מגדלור להמוני אחים נידחים.

ככל שאנחנו מכירים את הסיפורים ושומעים על פעילותם – עדיין מרגש בכל פעם מחדש לפגוש את השלוחים האלה ולשמוע על חייהם. ואולי מה שמפעים יותר מכול הוא העובדה ששליחותם אינה קצובה בזמן. זו אינה קדנצייה, שאחריה חוזרים אל החיים הטובים והשלווים. אתה פוגש בכינוס שלוחים שיצאו אל מקום שליחותם לפני חמישים ושישים שנה, והם עדיין שם.

מי שיצא לפני עשרים ואחת שנים לאלסקה – ממשיך בשליחותו באלסקה. מי שהרחיק לפני שש שנים לטומסק שבסיביר – מוסיף להתמודד עם הכפור הסיבירי. מי שחי כבר יותר מעשור בבדידות מזהרת בקינשאסה שבקונגו – ממשיך בשליחותו ביבשת השחורה. ומי שיצא לפני ארבעים שנה ליוסטון שבטקסס מדריך כיום את בניו כיצד להיות שלוחים בערי הסביבה, בעוד הוא עצמו אינו זז ממקום שליחותו.

מקור ההשראה

התמסרות גדולה כל-כך נראית לרבים מאיתנו בלתי-אפשרית. בני-אדם רגילים מוכנים להתנדב ולתת מעצמם בעבור הזולת עד גבול מסויים. לתת את כל-כולך למשך כל ימי חייך – זה נשמע בלתי-אפשרי. והשלוחים האלה הם בני-אדם רגילים, לא מלאכים. אלא שהם שואבים כוח והשראה ממי שכל מהותו אומרת התמסרות מוחלטת, ללא שיור, לזולת – הרבי מליובאוויטש.

הרבי הצליח להטמיע את תודעת השליחות בקרב אלפי צעירים גם מפני שהוא-עצמו המחיש מה הם חיים של שליחות. עשרים וארבע שעות ביממה, שלוש-מאות שישים וחמישה ימים בשנה, עמד על משמרתו. בלי ליטול אפילו יום אחד של חופשה ומנוחה. למד ולימד, הדריך וייעץ, השיב וכיוון, המריץ ודרבן. הפעיל מערכות ענקיות, ובה-בשעה העניק את מלוא תשומת-הלב ליהודי פשוט או לילד קטן. כי בשליחות אין הבדל בין יהודי ליהודי ובין דבר קטן לגדול.

תפיסת השליחות הזאת צריכה להיות מופת לעיני כולנו. להתמסר לשליחות המוטלת עלינו ולהביא את העולם אל הגאולה הקרובה.

  יש חדש

השלוחים נועדים

ביום רביעי השבוע נפתח בחצר הרבי מליובאוויטש בניו-יורק הכינוס העולמי השנתי של שלוחי הרבי. משתתפים בו יותר מאלפיים שלוחים מרחבי העולם, ובהם כארבע-מאות שלוחים מישראל. במרכז הכינוס השנה עומדות מערכות היחסים בתוך המשפחה – טיפול בהתמכרויות של בני-נוער, כיצד לשוחח עם ילדים על נושאים רגישים, החדרת ערכים ועוד. יהיו גם דיונים הקשורים לנושאי גיור, אימון (קאוצ'ינג), וכיצד להמשיך את הקשר עם בוגרי פרוייקט 'תגלית', אחרי שובם מהביקור בארץ. עיון בתכנייה המרתקת ממחיש את קשת הבעיות והאתגרים העומדים לפני שליחי חב"ד.

שבת חג-הגאולה

בשבת פרשת וישב, כ' בכסלו (26-27.11), תהיה אי"ה שבת-אירוח בכפר-חב"ד, לרגל חג-הגאולה י"ט בכסלו. אורח השבת יהיה המרצה הרב יחזקאל סופר. השבת מיועדת ליחידים ולמשפחות. את השבת מארגן אשנב לחב"ד, טל' 052-7707090.

החבורה מצילה

נועם הפקות ממשיכים בהפקת הסדרה חבורת מצוות, ועכשיו תקליטור 24 – הודעות מסתוריות. בני החבורה יוצאים להציל את העולם ממחשב-על שיצא משליטה, טסים מלונדון לקפריסין ומשם לארה"ב, ואגב כך הצופים נחשפים לערכים יהודיים. תקליטור שמע. טל' 02-5374144.

  שלחן שבת

להיות שליח ולא רק עבד

הפעם הראשונה שבה מוזכרת בתורה שליחות היא בפרשתנו. אמנם כבר בפרשת נח נאמר "וישלח את היונה", אבל זו אינה שליחות, כי מושג השליחות קיים בבן-אדם בלבד. כמו-כן בפרשת חיי שרה מסופר על השליחות שאברהם אבינו שלח את אליעזר עבדו למצוא אישה ליצחק, אבל גם כאן אין זו שליחות אמיתית, כי אליעזר היה עבד ולא שליח.

בסיפור הליכתו של אליעזר אל ארם-נהריים מודגש פעמים רבות שהוא עבד. בתחילת הדברים נאמר: "ויאמר אברהם אל עבדו", וגם כשאליעזר מתחיל לדבר אל משפחתה של רבקה הוא מציין: "עבד אברהם אנכי". הגדרתו של עבד שונה במהותה מהגדרתו של שליח.

דמיון למשלח

העבד איננו מציאות לעצמו, אלא הוא קניינו של האדון. כשהעבד עושה דבר-מה בעבור אדונו, הרי זה כעשייתו של האדון ממש. לעומת זה, השליח הוא אדם עצמאי, אלא שהמשלח נתן לו מינוי שיפעל בשליחותו. גדרה של השליחות הוא, שהמשלח נותן כוחות לאדם שני, כדי שיוכל לפעול בשמו ובשליחותו.

התואר 'שליח' מורה על מעלתו. הוא אדם בוגר ועצמאי העומד במעמד דומה למשלח. דווקא בגלל דמיונו למשלח הוא יכול להיות שליחו, ועד ש"שלוחו של אדם כמותו" – השליח הוא כמוֹת המשלח ממש.

שליחות למקום נחות

על-כן השליחות הראשונה המסופרת בתורה היא השליחות ששלח יצחק את יעקב, ללכת לחרן ולהקים שם את בית ישראל. השליחות הזאת נושאת עמה הוראות חשובות בעבור כל יהודי, שאף הוא שליח – שליחו של הקב"ה לפעול בעולם הזה הגשמי והתחתון.

יעקב נשלח אל מקום נחות ושפל – לחרן ("חרון אף של עולם", כלשון חז"ל), ושם דווקא הקים את משפחתו ואף עסק בבירור ענייני העולם, על-ידי ההתעסקות בצאנו של לבן, כפי שמוסבר בספרי החסידות, שעל-ידי כך בירר והעלה את ניצוצות הקדושה שהיו בצאן לבן.

לפעול כשליח

זו שליחותו של כל יהודי. הקב"ה ממנה אותו לשליח, ובכך הוא נותן לו כוח להיות 'כמותו' כביכול. תפקידו של יהודי לפעול דווקא בעולם הזה הגשמי התחתון, ולעשות אותו 'דירה' לו יתברך.

והדגש הוא שעליו לפעול לשליח ולא כעבד בלבד. עבודתו של עבד היא בקבלת-עול, ואכן יהודי נדרש לפעול גם בקבלת-עול ובהתבטלות לקב"ה. עם זה, יהודי הוא גם שליח, שהוא 'כמותו' – כמוֹת המשלח, ופעולתו צריכה להיות מתוך הכרה פנימית, מתוך חיוּת, כמי שפועל בעבור עצמו ורואה בפעולה שהוא עושה פעולה בעלת חשיבות בעבורו, שאז הדברים נעשים בשלמות עליונה יותר. ועל כך הוא מקבל את הברכות הגדולות – "וייתן לך" – "ייתן ויחזור וייתן".

(תורת מנחם, התוועדויות תשמ"ח כרך א, עמ' 498)

  מן המעיין

יעקב ועשיו

מלחמה מהרחם

"ויתרוצצו הבנים בקרבה" (בראשית כה,כה). מאז אין שלום בין יעקב לשיו. כבר ברחם אימם התנגשו זה בזה ופרצה ביניהם המלחמה הראשונה. מאז לא פסקה והרי היא נמשכת עד עצם היום הזה.

(באר יצחק)

התרוצצות

כשהייתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר – יעקב היה רץ ומפרכס לצאת. עוברת על פתחי עבודה זרה – עשיו מפרכס לצאת.

(רש"י)

להתרחק מעשיו

למה יעקב פרכס כל-כך לצאת בעברו על פתחי תורה, והלא חז"ל אומרים שכאשר הוולד מצוי במעי אימו מלאך מלמדו תורה, וכי יש מלמד שהוא טוב ממלאך? אלא כשנמצאים בחברתו של עשיו, אף הלימוד מפי מלאך בחזקת סכנה הוא.

(רבי בונם מפשיסחה)

תלוי באם

הכול תלוי באם, עם מי היא מתחברת ובאיזו סביבה היא מבלה. אם חברתה היא חברת אנשי שם ועבר, כי-אז "יעקב מפרכס לצאת", והיא יכולה לצפות שתלד בן כמו יעקב; אך אם היא נכנסת ובאה בבתי עבודה-זרה – עלול לצאת ממנה עשיו.

(גחלי אש)

מטרת הירידה

"ויצא הראשון... ויקרא שמו עשיו, ואחרי-כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשיו, ויקרא שמו יעקב" (בראשית כה,כה-כו). עשיו מסמל את הנפש הבהמית ואת יצר הרע, ולכן יצא ראשון, כי יצר הרע קיים באדם לפני יצר הטוב. יעקב מסמל את הנפש האלוקית ואת יצר הטוב, ועליו נאמר: "וידו אוחזת בעקב עשיו" – כי ירידת הנפש האלוקית למטה היא כדי לתקן את הגוף ואת הנפש הבהמית.

(לקוטי שיחות) 

התחזקות פועלת חלישות

"ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר" (בראשית כה,כג). אומר רש"י: "כשזה קם זה נופל". יעקב מסמל את הנפש האלוקית ועשיו את הנפש הבהמית. זהו "כשזה קם זה נופל" – כשהנפש האלוקית מתחזקת בלימוד התורה, הדבר גורם חלישות כללית בנפש הבהמית.

(ספר המאמרים קונטרסים)

שני קווים

"ויהי עשיו איש יודע ציד איש שדה, ויעקב איש תם יושב אוהלים" (בראשית כה,כז). יעקב ועשיו, כפי שהם בקדושה, בעבודת הבורא, מסמלים שני קווים: יעקב הוא 'יושב אוהלים' – העבודה של לימוד התורה וקיום המצוות. לעומתו, עשיו הוא "איש יודע ציד איש שדה" – זו העבודה של "כל מעשיך יהיו לשם שמים". האדם 'צד' את ענייני העולם והופך אותם לקדושה.

(הרבי מליובאוויטש)

נזקק לעזר

"ועשה לי מטעמים... בעבור תברכך נפשי" (בראשית כז,ד). מדוע רצה יצחק לברך את עשיו ולא את יעקב? אלא שיעקב היה "איש תם יושב אוהלים", וממילא הוא רחוק מן הרע. לכן לא היה זקוק לברכה מיוחדת. אבל עשיו, שהוא "איש שדה", עלול ליפול אל תוך הרע, והוא זקוק לעזר ולסיוע מיוחדים.

(אור התורה)

  אמרת השבוע

ציד בפיו

לרבי חיים מצ'רנוביץ, בעל 'באר מים חיים', היה בן שלא הלך בדרך הישר, ובכל-זאת קירבו אביו ונהג בו כפי שנהג בשאר ילדיו. והיה רבי חיים אומר: "אני מבקש מהקב"ה שינהג עם בניו כפי שאני נוהג בבני, וגם אם בני-ישראל חוטאים לפני המקום, בכל-זאת ירחם עליהם ויספק את צורכיהם".

רבי מאיר מפרמישלן, תלמידו של רבי חיים מצ'רנוביץ, אמר שהעניין הזה מרומז בפסוק 'ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו'. יצחק אהב את עשיו כדי שיהיה לו 'ציד בפיו' – שיהיה לו מה לטעון אל הקב"ה. כשיצטרך ללמד זכות על בני-ישראל יטען לפני הקב"ה: גם אני אהבתי את בני, אף-על-פי שזה היה עשיו הרשע".

  מעשה שהיה

ביקור מכריע

כאשר הרב עזריאל חייקין ואשתו החלו את שליחותם במרוקו לא חלמו שכעבור זמן קצר ימצאו את עצמם במקום אחר לחלוטין. זה היה בשנת תש"כ, והרב חייקין מונה לעמוד בראש ישיבת תומכי-תמימים בקזבלנקה. אולם כעבור זמן קצר נוצרו נסיבות שאילצו אותם לעזוב את מרוקו במהירות.

בני-הזוג חייקין שיגרו מכתב אל הרבי מליובאוויטש, שיורה להם את מקום שליחותם הבא. התשובה לא איחרה לבוא: קופנהגן. כעבור זמן קצר כבר באו השניים לקופנהגן בירת דנמרק והחלו בשליחותם החדשה.

באחד מביקוריו אצל הרבי הורה לו הרבי בסיום ה'יחידות' [=המפגש האישי]: "עליך להרחיב את גבולות פעילותך אל מעבר לקופנהגן ואף מעבר למדינת דנמרק. השתדל לחפש יהודים גם בכל חצי האי [=חצי האי הסקנדינבי, שבו המדינות נורווגיה ופינלנד]".

מספר הרב חייקין:

"מיד בשובי לביתי התחלתי לערוך נסיעות במדינות הסמוכות. גיליתי שבנורווגיה יש עיירות וכפרים שבהם פזורים יהודים מעטים, לעיתים אפילו שתי משפחות בעיר או משפחה אחת בכפר. בדרך-כלל גם לא ידעו דבר על יהדותם.

"יד ההשגחה זימנה לי יהודי ושמו שמואל-דוד פופוביץ, שגר בעיירה הלדן. הוא נרתם בכל ליבו לעזרתי, כדי לאתר ולקבץ עוד יהודים. הוא עצמו היה מיוצאי רומניה, וזכר כי בילדותו היה אביו לוקחו לפגוש אדמו"ר חסידי, שהיה בא לבקר בעירם.

"שמואל-דוד הצליח לאתר כעשרים יהודים מהכפרים ומהעיירות שבסביבתו. פעם אחת בשבוע היו הללו מתכנסים בביתו, והייתי בא ומוסר לפניהם שיעור, ומלמדם מושגים בסיסיים ביהדות. אט-אט החלו להתקרב לשמירת תורה ומצוות".

בשלב מסויים החליט הרב חייקין כי לא דיי בשיעור. הוא חש כי מחובתו לבקר בכפרים עצמם ולהגיע אל יהודים נידחים, אשר גם מאמציו של שמואל-דוד לא הועילו לאתרם. כך עשה. הוא החל במסעות בכפרים, ובכל מקום שמצא משפחה יהודית ישב ושוחח עמה בענייני יהדות.

באחד מאותם מסעות אירע לו סיפור מיוחד במינו. "ערב אחד הגעתי לכפר קטן סמוך לעיירה הלדן. ידעתי על קיומה של משפחה יהודית אחת במקום, ורציתי לפגוש אותה. השעה כבר הייתה מאוחרת למדיי, והתלבטתי אם ראוי לדפוק בדלת בשעה כזאת. אך החלטתי שאין ברירה, כי מי יודע מתי יזדמן לי לפגוש את היהודים  האלה.

"לשמחתי, נתקבלתי על-ידי הזוג בחביבות. ישבתי עם הבעל והאישה סביב השולחן, והרציתי את דבריי. הבחנתי בהבעת פניו של הבעל כי דבר-מה מעיק עליו. הוא מיעט לדבר ובעיקר הקשיב. גם האישה מיעטה להגיב.

"בשלב מסויים קמה האישה והלכה לחדר אחר. פתאום ראיתי כי פניו של הבעל מאדימות מהתרגשות, הוא רכן לעברי ואמר: 'אינך יודע מה פעלת בביקורך! ברגע זה דחית את מחשבות ההתנצרות לעוד עשרים שנה...!'

"נדהמתי וציפיתי להסבר. האיש לא המתין לשאלותיי, והחל לספר.

"הוא ורעייתו הגיעו אל הכפר הזה מיד אחרי מלחמת-העולם השנייה. הם היהודים היחידים בכפר, וכל השאר גויים נוצרים. למעשה, אמר, אין הבדל ממשי בשגרת החיים בינם ובין שכניהם, חוץ מדבר אחד: הם אינם מבקרים בכנסייה.

"העניין הזה היה תמיד מוקד של אי-נוחות בשיחותיהם עם השכנים והמכרים. הללו, שרצו כי בני-הזוג יתערו בתוכם ויהיו כמותם, ניסו פעמים רבות לשדלם לחדול מההתעקשות על דברים כאלה וללכת עמם לכנסייה. 'הלוא ממילא אין ליהדותכם שום משמעות', היו אומרים.

"בעת האחרונה החל העניין להציק יותר, בגלל פעילותו של הכומר האזורי. הכומר נהג לבקר בעיירות ובכפרים שבסביבתו. הוא היה עובר מבית לבית ומשוחח עם התושבים. גם על ביתם של בני-הזוג היהודים לא פסח. בפגישותיו עמם נמנע מלדבר בענייני דת, ורק שוחח עמם בנעימות ובידידות.

"בעת האחרונה, מספר היהודי, ביקר אצלם הכומר שוב, ואף שלא אמר דבר בענייני דת, השיחה הייתה ידידותית מאוד ונוצרה ביניהם קִרבה גדולה. מאז החלה אשתו להרהר בקול באפשרות להתנצר ולהיות ככל התושבים בכפר.

"בין השאר טענה האישה: 'ראה כמה שנים אנחנו מתגוררים פה, ומעולם לא בא לכאן יהודי, בוודאי לא רב, לבקר אותנו ולשאול בשלומנו. איזו משמעות נותרה לעובדת היותנו יהודים, אם היהודים אינם מתעניינים בנו. לעומת זה, הכומר ידידותי כל-כך, זוכר לבקר אותנו ולשאול לשלומנו'.

"הלחץ מצד אשתו גבר, והוא החל להרגיש שאין לו סיבות של ממש להימנע מהצעד שאמור לשפר את התערותם בחיי הכפר. אולם משהו בתוך נפשו התנגד לעשיית המהלך הזה. העניין טרד את מנוחתו והעיק עליו מאוד.

"האיש סיים את סיפורו ואמר: 'פתאום באת אלינו כמו מלאך משמים! התבין מדוע אני נסער כל-כך?'.

"הבנתי מיד את כובד האחריות המוטלת עליי", מסיים הרב חייקין. "שמרתי על קשר רצוף עם בני הזוג, ועודדתי אותם להתחיל לשמור מצוות. כעבור זמן החליטו להעתיק את מקום מגוריהם לאזור שבו גם קהילה יהודית, וכך חזרה המשפחה הזאת אל חיק עמה".

  לומדים גאולה

'רחובות' לעתיד

סיפורן של הבארות שחפר יצחק טומן בחובו דברים נסתרים. הרמב"ן כותב על סיפור הבארות: "יש בדבר עניין נסתר בתוכו, כי בא להודיע דבר עתיד". הרמב"ן מסביר ש"באר מים חיים" רומז לבית-המקדש, ושלוש הבארות רומזים לשלושת בתי-המקדש העתידים לקום. וכך הוא כותב:

"וקרא הראשון 'עשק' – ירמוז לבית הראשון אשר התעסקו עמנו ועשו איתנו כמה מחלוקות וכמה מלחמות עד שהחריבוהו. והשני קרא שמה 'שטנה', שם קשה מן הראשון, והוא הבית השני שקרא אותו בשמו שכתוב בו: 'ובמלכות אחשורוש בתחילת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלים', וכל ימיו היה לנו לשטן עד שהחריבוהו וגלו ממנו גלות רעה.

"והשלישי קרא 'רחובות', הוא הבית העתיד שייבנה במהרה בימינו, והוא יֵעשה בלא ריב ומצה. והא-ל ירחיב את גבולנו, כמו שנאמר: 'ואם ירחיב ה' אלוקיך את גבולך כאשר דיבר וגו'', שהוא לעתיד. וכתיב בבית השלישי: 'ורחבה ונסבה למעלה-למעלה', ופרינו בארץ – שכל העמים יעבדוהו שכם אחד".

מלחמה בין הרועים

ה'כלי יקר' מרחיב ומסביר:

"ארחיב בו הדבר בפרטי העניינים שכולם מתאימים עם מה שקרה לנו ומה שיהיה באחרית הימים. כי ידוע מה שאמרו רז"ל... שבבית ראשון היה מצה ומריבה ושנאת חינם בין רועי ישראל, שנקראים רועים, כמו שכתוב: והקימותי עליו רועים, ונחרב הבית בסיבת המריבה שהיה בין מלכי ישראל ומלכי יהודה. ובבית שני הייתה מידת השנאת-חינם בין כל ישראל, כי פשה הנגע בכולם, עד לאין מרפא.

"על-כן כתיב בבאר ראשון: 'ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק', לרמוז גם לעתיד שתהיה מריבה בין רועי ישראל, ואגב גררה רבו גם רועי האומות עם ישראל. 'על-כן קרא שם הבאר עשק, כי התעשקו עמו' – כי יש הבדל בין שניים המתקוטטים על דבר איזה עסק שביניהם, ובין שניים המתקוטטים בחינם, כמנהג דורנו.

"וזה ההבדל בין בית ראשון לשני. כי השנאה שהייתה בין רועי ישראל בבית ראשון, הייתה על עסק המלכות, כי נחלקו מלכי ישראל, וטבע העניין נותן שאין מלכות נוגעת בחברתה, על-כן חשב כל אחד מהם שחברו ייכנס בגבולו, ועל-ידי עסק זה רבתה המשטמה ביניהם; אבל השנאת חינם של בית שני היה בחינם, על לא-דבר. כי אפילו הפחותים היו שונאים זה לזה על לא דבר, כי על כן נקרא שנאתם 'שנאת חינם' - אף-על-פי שלא היה לאחד שום עסק עם חברו, ואין זה כי אם רוע-לב, והשטן היה מרקד ביניהם להכשילם זה בזה, כי מצא אלקים עוונם במקום אחר, על-כן הסיתם גם בזה למצוא עוונו לשנוא".

רחבות בימות המשיח

"ובבאר השלישי לא רבו עליה, כי בית-המקדש השלישי ייבנה על-ידי מלך המשיח, שנאמר בו: 'למרבה המשרה ולשלום אין קץ', כי אך שלום ואמת יהיו בימיו – על-כן נקרא 'רחובות', כי אז ירחיב ה' את גבולם. כי בזמן שהמריבה מצויה, או שני עברים ניצים – אף בהיותם בעיר גדולה כאנטוכיא לא נשא אותם לשבת יחדיו, ואף במקום רחב-ידיים מאוד צר להם המקום ולא יסבלם, כאשר בעינינו עוד היום מנהג זה מצוי בינינו. ובהפך זה – בזמן ששלום על ישראל: ואף-על-פי ש'פרינו בארץ', ויהיו הדרים עליה רבים עד מאוד – מכל-מקום רחבת-ידיים להם ואין צר להם...

"על-כן נאמר 'כי הרחיב ה' לנו', אף-על-פי ש'פרינו בארץ' ויהיו הדרים עליה רבים – מכל-מקום, הארץ לפניהם רחבת-ידיים. ועוד, שמצינו בבית שני שמחמת המחלוקת יצאו שלמים וכן רבים מן הארץ, מרעת יושבי בה; על-כן אמר שבזמן מציאת השלום 'ופרינו בארץ' – כי לא יצטרכו לצאת מתוכה".

  פתגם חסידי

עומדים מוכנים

"כבר כלו כל הקיצין... וכבר סיימו את כל ענייני העבודה, ועומדים מוכנים לקבלת פני משיח-צדקנו – ועכשיו עבודת השליחות היא: להיות מוכנים בפועל לקבלת פני משיח-צדקנו בפועל ממש!" (הרבי מליובאוויטש)

  חיים יהודיים

החנות השתנתה וגם המוכר

העוברים והשבים ברחוב המלך ג'ורג' בתל-אביב, סמוך לרחוב שיינקין, זוכרים את החנות המיוחדת שמכרה חפצי תפאורה ופריטי נוסטלגייה עתיקים. בחנות עמד בחור צעיר, טל שמו, ושירת בנעימות את הלקוחות. מי שיחפש כיום את החנות יבחין בשינוי. עדיין יש בה הרבה חפצי אמנות, אבל בולטים המדפים העמוסים בספרי יהדות וחסידות. את פני הבאים יקבל אותו בחור חייכן, אך עכשיו הוא עטור זקן וכיפה על ראשו.

השינוי הזה משקף את המהפך שחל בחייהם של ר' טל זיו (39) ורעייתו. טל, יליד גבעתיים, גדל והתחנך בבית שלא הייתה בו זיקה לשמירת מצוות. אחרי שירות בסיירת צנחנים התקבל לעבודה בטלוויזיה, ושם עסק בתפאורות של שחקנים.

הבל היופי

בעבודתו נחשף לעולם ה'שואו' במלוא כיעורו. "ככל שעובר הזמן אתה מבין שהכול ריק מתוכן", הוא מספר. "דווקא שם, כשאתה מצליח ומרוויח הרבה כסף, אתה מתחיל להבין שזה עולם של גאווה ריקה. התחושה שיש כאן משהו רקוב קיננה בתוכי כל הזמן. רעייתי לעתיד עבדה באותו מקום בעיצוב תלבושות. שנינו עברנו את תהליך ההתפכחות באותו מקום ובאותו זמן".

לימים הקימו בית בישראל והחליטו לעזוב את מקום העבודה, לטובת חנות למכירת חפצי נוסטלגייה. החנות נפתחה לפני כחמש-עשרה שנה וזכתה להצלחה רבה. בשלב הזה החלו השניים להתעניין ביהדות, ללמוד ולהכיר.

לא לברוח

גילוי העולם היהודי העמוק גרם לטל לחשוב על סגירת החנות. "רציתי להתמסר ללימוד תורה ולעזוב את הבלי העולם", הוא מסביר. אבל לימוד שיחה של הרבי מליובאוויטש גרם לו לשנות את גישתו. "הרבי מסביר כי התכלית איננה בריחה מהעולם, אלא דווקא להימצא בתוכו ולהאיר אור. החלטתי להישאר בחנות ולהפוך אותה למגדלור המפיץ יהדות", אומר טל.

וכך זה היה נראה: חנות מפורסמת, בלב תל-אביב. בכניסה עומד טל, לבוש מכנסי ג'ינס וחולצה משובצת, אבל חבוש כיפה שחורה גדולה ועליו ציצית. בהמשך ייסד שיעור תורה שבועי בחצר החנות. "השיעור גדל עם הזמן, והיו בו יותר ממאה משתתפים בכל שבוע. לשיעור קראתי 'הנפש השנית' (מושג מספר ה'תניא'). השם סקרן רבים, והם רצו להבין את פירוש המושג", הוא מחייך.

תורה ואמנות

לפני כעשר שנים החליט טל להתמסר להפצת יהדות, והעביר את ניהול החנות לידיד. אלא שהחנות לא הצליחה, והוא הבין שיש כאן איתות מלמעלה כי עליו לחזור למקום, כי שם תפקידו. הוא פנה אל הרב יוסף גרליצקי, שליח חב"ד הראשי בתל-אביב, וקיבל את אישורו להסבת החנות לבית-חב"ד, הנושא את השם המקורי 'ממעל ממש'.

טל לא ויתר על העיצוב הייחודי. בין ספרי הקודש שילב דגמים של שעונים עתיקים, או דגם של תחנת דלק עתיקה. בחזית בית-חב"ד מוצבים דוכני תפילין פעילים, ויש במקום גם חנות יודאיקה. "בכל שבת אנחנו עורכים מפגש מיוחד לעשרות מתקרבים, והם נהנים מחוויית שבת רוחנית", הוא אומר בהתרגשות. "במקום שבו מכרתי פריטי אספנות נטולי משמעות, כיום אני מפיץ תורה להמונים. זה מרגש אותי בכל פעם מחדש".

טל זיו. מחנות האספנות לבית-חב"ד

  פינת ההלכה ומנהג

תאריך 'חדש'

שאלה: השנה, שנת תשע"א, חודשי מרחשוון וכסלו שניהם בני שלושים יום, ולכן ראשי-החודשים הבאים, כסלו וטבת, הם בני שני ימים. מי שנולד בראש-חודש כסלו תשנ"ח (שבאותה שנה היה יום אחד -  א' בכסלו), ומגיע השנה לגיל שלוש-עשרה, מתי הוא נעשֶה בר-מצווה?

תשובה: מנהג העולם, כמובא ברוב ספרי הפוסקים, שמי שנולד בראש-חודש כסלו בשנה רגילה דינו השנה כגדול לכל דבר כבר מיום ל' במרחשוון, שהוא א של ראש-חודש, שהרי נולד ביום ראש-חודש כסלו אז.

ויש דנים להחמיר בזה, שאמנם ינהג כגדול, אבל עדיין אין לצרפו למניין (ולמנהג האשכנזים שאין מצרפים קטן לזימון – גם אין לצרפו לזימון) ושלא ישמש ש"ץ עד יום המחרת, ב של ראש-חודש, שהרי נולד רק ביום א' בכסלו.

אין שאלה כזאת לבת-מצווה שנולדה בשנת תשנ"ט, מכיוון שגם באותה שנה היה חודש מרחשוון בן שלושים יום.

לעניין יום-השנה (יארצייט): מי שנפטר בשנה שבה חודש מרחשוון הוא בן עשרים ותשעה ימים, בא' בכסלו -  הרי בשנה שיש בה שני ימי ראש-חודש כסלו, נהוג לציין את התאריך ביום פטירתו המקורי - א' בכסלו, ב של ראש-חודש.

מקורות: בר-מצוה: שו"ת הב"ח (הישנות) סו"ס קמה, הובא בא"ר, פרמ"ג, שע"ת, רע"א ומשנ"ב סי' נה. ס' 'בירור הלכה' (קמא) שם. הלכה ברורה שם בבירור הלכה ס"ק כא-כב. יארצייט: מטה אפרים (מהדו"ת) דיני קדיש ש"ג ס"ז. גשר החיים עמ' שמה. פני ברוך פל"ט סל"ח. נטעי גבריאל אבילות ח"ב פע"ז ס"ח. לוח 'דבר בעתו'.